יחידי סגולה

ברכות פרק ז׳ פסקה ט׳

והערה יקרה כלולה בזה על עומק עדינות הנפש שיש במטבע זו, שלא יכלל האורח עצמו בההצלחה המאדית. כי לבקש על רוב עושר אמנם ראוי רק לזולתו, באשר ראוי להחזיק את כל אדם מישראל, בפרט [יחידי] הסגולה ואנשים נדיבים, שהם ברוב עשרם יוסיפו טובה, יחזקו ידי האמת ויגדלו צדק וחסד בעולם, ע"כ להם ראוי לבקש ברכה של הצלחה מאודית. אבל כל אדם לעצמו ראוי לו להחזיק לעצמו המדה הבינונית, ולחוש שהעושר הרב יעבירהו מדרך הישר, שהוא אורח החיים. ע"כ עם החכם מכל אדם ראוי שלא יאבה עושר רב, "פן אשבע וכחשתי" וגו'.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ז

ההתאמה בין הנשמה לבין ריגשות האדם מתגלה בעיקר אצל יחידי סגולה. אופיו של האדם, גם אם הוא מיחידי הסגולה, משפיע על סגנון עבודת ה' שלו

הנטי' הטבעית לדעת-אלקים מתגלה ביותר בתור רגש פנימי אצל אנשי שם המצויינים, ויותר מזה שגם כללות דרכים הפרטיים שבידיעת הדרישה האלהית שמתחלקים חכמי לב בהיותם באים בימים, סבת החלוקה היא נטועה בנפש מראש. ובאשר שישנם חכמים שמגמתם בדעת האלהים היא ע"פ הדברים המשוערים והמוגבלים, כמו ע"י בירור החכמות בדברים המוחשים לאמתתם לעמוד על סודם וסדרם, ודעת התורה להלכותיה ופרטותיה, ובזה ימצאו עצמם דבקים בקונם ויודעים את שמו ית'. וישנם כאלה שמטבע נפשם אינם יכולים להסתפק בדרישת הדברים המוגבלים והם מתרוממים לשוטט ברעיונות בהכרת רוממות אל ית' בהשערה פנימית בהגיון נעלה. ובזה אינם מצומצמים אל פרטי נתיבות דברים קצובים ומוגבלים, ויותר ממה שיש לדבר בפה ולשון הם מרגישים בהגיון לבבם, ומרוממות ההגיון הפנימי מכירים ג"כ ההכרח שמחייב את ההשלמה האנושית לבא ע"י השיעבוד לדרישה ולקיום של כל הדברים המוגבלים, מחכמה ודרישת התורה ופרטיה. וכעין זה אמר הר"מ במו"נ ע"פ "עולים ויורדים" כי בהיותו עולה אל המושגים הרחבים בהגיון לב הכרת רוממות השם יתברך לאמתתו, יורד עם זה לכוין ההנהגה המדינית המוגבלת. ע"כ רבא אחוי לשמי טללא, כי היתה נטייתו אל שקידת התורה ודרישת כל אמת בפרטיהם המוגבלים, ובזה יבא להכרת קונו יתברך, וזאת הנטיה משלה בנפשו גם בילדות, למצא מנוחה ג"כ בצל אהל, ובזה יבא אל המנוחה והתעודה הרוממה. אביי אמנם שאף אל הרחבת הידיעה בההכרה הפנימית שמתנשאת אל למעלה מכל גבול, ודחקו טבעו הפנימי לבטא רגשות נפשו ברחמנא היכי יתיב, ע"י דנפיק לברא ואחוי כלפי שמיא אל מרחב אין קץ. והיינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפי' ידיע, שההכנה הנפשית מתגברת באדם וניכרת בעוצם התחלת הילדות באופן רשמי כ"כ עד שנוכל ג"כ לדעת איזה דרך יבחר הילד אשר שאר רוחו מתגלה בו. וסעד לדבר אמרם ז"ל: רבא עסק בתורה חי ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמ"ח חי שיתין שנין. כי האיש שמתנשא אל מרחב גדול בשאיפות רעיונו לא יוכל לכלא את רוחו רק בשלמות אחת, וכשם שמתפשט הוא לכל דרכי הדרישה כך הוא מתרומם ג"כ לכל ענפי השלימות הלימודית והמעשית. ע"כ לפי תכונתו לא מנעו עסק גמ"ח ועירוב הבריות מההשתלמות שלפי טבע נפשו שמצאה בהגיון הפנימי. אבל רבא מצא בתורת ד' חפצו, ולא הי' אפשר לו להפרד מאהבתה של תורה ששגה באהבתה עד אין קץ. כי רק בה מצא אשרו ותעודתו היותר גבוהה בקדושתה. ויוכל היות שמי שהולך על דרך החכמה המוגבלת הוא יותר קרוב להחכמה המעשית, ע"כ לענין הלכה יוכל להיות מכוין יותר שתהי' הלכה כמותו. ע"כ אמרו עליו על ר"מ שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו וע"כ לא קבעו הלכה כמותו, ומפני זה הטעם הלכה ג"כ כרבא לגבי אביי. אע"פ ששני הדרכים כאחד טובים, דרכי חיים המה ודרך הקודש יקרא להם, אבל המותפש יותר אל הידיעה הפשוטה המוגבלת הוא קרוב לההנהגה המעשית לקבע על ידו ההלכה. ואולי מפני זה אין ההלכות נחתכות ע"פ ידיעת הנבואה כ"א ע"פ החכמה המוגבלת ע"פ דרכיה של תורה ההלכות החתוכות וקבועות.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ג

אמנם למעלה מזה מצינו בהדרכה של נביאים הראשונים, וסגולי עם ד' ראויים לה, שהרבתה ההכנה להיות לפני האכילה, להורות שהיא כולה מכוונת רק אל תכליתה הנשגבה. וכ"כ מרושמת היא בלב התכלית הנשגבה של הפעולות הטובות שיצאו ע"י כח האכילה, עד שההמשכה הטבעית אינה פועלת כלל כשתבחן לעצמה. ולזאת המעלה שהיא הקדושה השלימה, והעולים אליה הם האוכלים חולין על טהרת הקודש, ודאי צריכה הכנה של ברכה ראשונה דוקא. ע"כ א"צ עמה ההוכחה של מעלה נמוכה ממנה, כי לגדולה מזו נועדה הברכה שלפניה דוקא, להכין את השולחן כולו לקדושה, ושהכח המעורר גם את הכחות הטבעיים, יהי' עקרו ההמשכה העליונה השכלית. ע"כ אמר "בטרם יעלה הבמתה לאכול", שאכלו במקום קדוש, בבמה שהיתה במקום המזבח, ולמדה זו ודאי "הוא יברך על הזבח", להורות בפועל מטרת האכילה כולה רק לצד תכליתה הנשגבה "ואח"כ יאכלו הקרואים". ודבר רם ונעלה כזה א"א להשיג כ"א ע"י ברכה שלפני' שמקדשת את האכילה קודם פעולתה לשם תכליתה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ד

על יחידי הסגולה להתבונן בדברים הנמוכים הנדרשים להשלמתם

אמנם שלשה אלה הענינים אפשרים הם להיות הערות נחוצות להעיר רוח מי שהי' צריך להיות מתחיל במלוכה הישראלית. כי הנה ישנן השלמות נמוכות, שהן אפשריות להיות חסרות דוקא בבעל נפש גבוהה. ובאשר ע"פ רוב הן ראויות להיות יסודות לההנהגה המעשית, ובאשר היסוד העקרי הוא עכ"פ גדולת הנפש, ע"כ צריך להיות הערות מיוחדות בשמירה על כל הדברים שאפשר להיות קטנים בעיני מורם מעם מצד תשוקתו לכללים גדולים ונעלים. האחת היא, כאשר ישנם דברים כלליים ודברים פרטיים שמתחלקים לפרטים ולפרטי פרטים בין בהשגת השכל בין בהנהגה. והנה האיש אשר אין נפשו מוכנת לגדולות הוא אין לו עסק כ"כ עם הענינים הכלליים, ע"כ נמצאת בנפשו הכנה טובה לשמירת הפרטים, להשגתם והעמדתם. אמנם בעל נפש הגדולה שמשוטט ברומו של עולם להשקיף על גוי ועל אדם יחד, תקצר דעתו לפעמים בעסקים הפרטיים. אמנם כל יתרונו של מלך חכם המכין בחסד כסאו, להיות יכול להרחיב דעתו מעל עילוי הדברים הנשגבים הכללים על כל פרטי הפרטים, "יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע"...ועוד נוסף דבר נחוץ למי שמנהיג עם שלם בהדרת המלוכה, שישכיל שאף ששלימות המעלות האמיתיות אינן בנויות לפי ערך ההוד והזיו החיצוני, מ"מ כשנעריך את הצורך להנהגה שלמה של עם כולו, זה הוא אחד הטכסיסים המיוחדים היופי החיצוני של סדר המלכות. וכן אמר הכתוב "מלך ביפיו תחזינה עיניך" וכבר הרבו חז"ל לדקדק בזה. ע"כ בהיות איש המעלה שבאמת רבו שלמיותיו הפנימיות למעלה ראש, ומשכמו ולמעלה גבה מכל העם גם בתכונות נפשו וצדקתו, אשר אפשר שלא שם מעולם לב על ברכת ד' של היופי שניתן לו, כאן נרמז לו כי גם כשרון זה לא על מגן ניתן, ושכלל שלימות האומה בכללה יש לכל צד כשרון חפץ וענין. ע"כ משפט היופי גם הוא יהי' לקו לפי ערכו, לתת לו את החסר והדרוש לו. וכמו שקיים באמת, כעדות הכתוב "בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכם שני עם עדנים, המעלה עדי זהב על לבושכן". וכדדרשו מזה חז"ל ג"כ על ר' ישמעאל, במשנה דנדרים. וזהו שנרמז לו בהסתכלות ביופיו, שהגביל את שעת המלוכה להורות על ענין היופי וערכו, עם היותו בלתי נערך אל השלימות האמיתית הפנימית, אמנם הוא משלים ומכתיר את התכונות היקרות, ביחוד במה שנוגע לכלל האומה וסדריה. הצד השלישי שראוי להתבונן עליו הרבה בחק המלוכה, וגם למכשול בזה אין עלול בחק השלמים ויראי ד' כ"א בעל נפש גבוהה, הוא יסוד ההגבלות הנמצאות בהכרח בכל דבר חק ומשפט. כשיעורי חכמים שכך הם, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב א"י לטבול, ואלה ההגבלות הן מעמידות את יסוד ההנהגה כולה. ומי שמשים עיונו אל התכלית הכללית בכל דבר וענין, לפעמים לא יוכל כ"כ להיות חרד על העברת ההגבלה כחוט השערה. אבל באמת צריך להשכיל כי ההגבלות בהיותן מעמידות כל המוסר, ע"כ ההשגחה האלהית גדולה עליהם, ויותר ממה שיוכל האדם להבחין מהקלקלה היוצאת מחסרון הגבלה, יש בו באמת. ע"כ הי' גם כאן בהתחלת מלכותו העיכוב המועט להשלים ההגבלה המכוונת מצד ההשגחה האלהית מפני שאין מלכות נוגעת בחבירתה כמלא נימא. וכשעמד ע"ז הכה בהכרח שורש עמוק בלבבו על יקרת ערך ההגבלות, שרק בהן יכון כסא ותסודר הנהגה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ז

עבודת ה' של יחידי הסגולה צריכה להיות מתוך חיבור אל הכלל, גם כשפרישתם מהכלל אינה מזיקה לכלל, וגם בדברים שנראה להם שמבחינתם הם מיותרים

מעלת העבודה האלהית נחלקת לפי השגתו של אדם בדעת אלהים, וישנם כמה גופי תורה שיוכלו להתראות בעיני משכיל אחד כי התועלת מהם נתנה בשביל בעלי מדריגה פחותה ממנו. אמנם אין לו לשחרר עצמו מהם בשום אופן, כי יש עליו החיוב להיות קשור אל הכלל ומה שיש בדבר צורך הכלל, מפני שלפי מצב כלל האומה דרושים ענינים כאלה, המשכילים היותר גבוהים בדעת אלקים נכללים בפעולות הכלל, כי מה שמתוספת שלמות בהכלל מתוספת בהם ג"כ השלמה, ומה שמתגרע מהשלמת הכלל מתגרעת ג"כ השלמתם. כי אין אדם יכול להשיג ולהבין גודל שליטת הכלל עליו, ועד כמה הוא מתפעל לפי ענין כלל האומה, ע"כ עליו שלא לפרוש מהכלל אפי' בדברים שנדמה לו שלפי ענינו הפרטי כבר אין לו צורך בכאלה. אמנם ישנן שתי מדות בדבר: ישנם דברים כאלה שאם יפרוש היחיד יפעול לרעה על הכלל, ונמצא שאין הכלל מבונה כ"א כשיהי' ג"כ היחיד משתתף בכל דרכיו בעבודת ד' וכל עניני שלימות לפי המדה הדרושה לו. ויש אופן פרישה יחידית שלא תוכל להזיק בגלוי את הכלל, כי הכלל יאחז דרכו הנאותה לו בכל אופן. והנה ענין הראשון הוא דומה לשלשה שבהפרד היחיד אין כאן כלל, ובודאי החובה מוטלת בכה"ג על כל יחיד להיות שותף עם הכלל כדי שלא יגרום לו כ"א תיקון ושכלול ולא הריסה וקלקול. אמנם גם אופן השני, שאם ע"י פרישתו לא יזיק את הכלל כי לא ילמד ממנו, או שהוא בחדרי חדרים שבוחר לו עבודה יותר גדולה ועי"ז אינו מדקדק בדקדוקי מצות שהם לדעתו נאותים בחיוב רק אל הכלל שלא עלו למעלתו הרמה. והוא דומה לזה שנכלל בשלשה והוא שאומר ג"כ ברכו, אף שפורש את עצמו מ"מ הכלל שלם. מ"מ אין זה דרך כבושה וגם באופן שהכלל לא יוזק לא יוציא אדם א"ע ממנו. כי לבד היזק הכלל הנגלה, יוכל להיות ג"כ היזק פרטי במה שמחסר מנפשו אותה המדריגה שהיא נוהגת בכל הכלל. כי עם כל מעלת היחיד מ"מ הוא קשור אל הכלל, וכל מה שהכלל צריך לו יש בזה ג"כ צורך היחיד באופן בלתי גלוי כ"כ, אפי' יהי' היחיד ההוא גבוה ונעלה מאד ממדת הכלל כולו. ע"כ לעולם, גם באופן שהכלל יעמוד על מכונו גם בהפרשו ממנו באיזה פרט, אל יוציא אדם א"ע מן הכלל, גם ביחש עצמו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ז

חלקה של האשה בסדרי המשפחה, ותרומת נשים יחידות סגולה להנהגת ביתן

בהיות הוראת כוס הברכה היא על יסוד הרחבת החיים והנהגתם ע"פ השלימות השכלית, ראוי לחוק בזה רושם קיים שתהי' הנהגת כל בית בישראל מתנהגת ע"פ דעתו המקורית של האיש, והאשה תמלא ברגשותיה הטהורים (אל) [את] המטרה שיציב הבעל החכם המקורי, ואיזוהי אשה כשרה? שעושה רצון בעלה. ואף שיש מקום לדון כי המצויינות ביותר ממין הנשים, ראוי להן שתקחנה חלק בהנהגה לפי מושגיהן הפנימיים, סבר עולא כי ראוי להרשים בחותם ההלכה את היסוד הראוי בהנהגת רוב המין. וזוהי תמיד שלימות הפרטי[ת] (בהיותו) [בהיותה] נכלל[ת] עם הכלל עם ש[ת]ימצא (בו) [בה] הצטיינות באופן מופלא. ילתא אמנם בהיותה בת הנשיא, מגודלת בטכסיסי מלכות וגדולה ומצויינת בשאר רוחה, סברה שראוי לתן מקום להנהגה של האשה לפי רגשותיה בדברים הנאותים ביותר אל הרגש, מבלי התלות על מקוריות האיש. ע"כ בהיותה עסוקה בהשפעתה על הכלל לפי שיטתה בתהלוכות הנהגת הנשיאות, חשבה מחאת עולא לרבת ערך על שלטונה ותעודתה שהציבה לה לחינוך הבנות, וערכן בהנהגה כללית למצויינות מהנה. ע"כ עלתה לבי חמרא, ותברא, להורות שלטונה הבלתי תלוי באישה ג"כ, וכי יש מקום לה ג"כ לדון לפי עומק הרגש המיוחד למינה, בתור מנהגת עיקרית, לא רק נטפלת. ור"נ להפיס דעתה בקש אמנם לשלח לה כסא אחרינא, להוראה שעם שבכלל צדק עולא ע"פ מוסדי ההלכה הכוללת, אפשר ג"כ להמצא אשה גברת ראויה להנהגה עיקרית בהרחבת החיים ע"פ יסוד השלימות השכלית, המכוונת בכוס של ברכה. עולא אמנם רצה להשריש כי עם כל הצטיינות אשת החיל בכשרון רוחה, היא נוטה אל הרגש שמבלעדי השכל א"א לו להיות יסוד בהנהגה, ע"כ לעולם ראוי שתכיר האשה עכ"פ גם את הצטיינותה בתור מערכה שני' אם לא נטפלת לגמרי. ע"כ בשלח לה כסא אחרינא לא חזר משיטתו, כ"א שלח לה כל כ"ה נבגא דברכתא הוא, בתור מערכה שני' נגד מערכה השכלית, כערך הכוס השני אחר הכוס-של-ברכה העצמי, ראוי להכיר יתרון האשה המצויינת. ע"כ אין מקום להזניח צד היתרון של האיש והוראת ההטפלה של האשה. היא אמנם השיבה, שישנם מקצועות הגונים בעולם המוסרי, שרק ביד האשה להנהיגם באופן מבורך וטוב לפני ד'. כי הנה חיי המשפחה בהיותם הולכים באופן טוב והגון ע"י השכלת האשה וטוב לבבה, יפעלו הרבה על שלילת מצבים מוסריים רעים שיש להם מקום במי שחיי המשפחה שלו אינם על מלואותם. ע"כ אמרה ממהדורי, הבלתי חיים חיי משפחה תמידית, מילי, יצמחו דיעות בלתי נאותות ע"פ השקפותיהם הבלתי טבעיות. ומי מכיר בהוד חיי המשפחה כאשת החיל טובת השכל שהיא יסוד הבית, והיא תוכל בשכלה ושלטונה להסיר את ה"מילים" הרעים והפרעות שמסובבות ע"י החיים הפרועים של המהדורי שאין חיי הבית שלהם עומדים על טבעם הנאה. ומה שנוגע לרגש, הלא האשה בעלת הרגש מטבעה, ראוי להוקיר הדרכתה לא רק בתור מרחבת ומפנקת את חוש היופי של האדם, כ"א משמרתו מניוול האפשרי לבא ע"י שפלות ידים של השגחה על ההנהגה הביתית. ומסמרטוטי, הבגדים הקרועים שמבזין את לובשיהן מצד עצמם, עוד יוסיפו בוז בהיות הגיעול מתוסף בהם בטבעם, בעזוב האדם הנקיות וסידור היופי שאי אפשר להבנות כ"א ע"י אשה צופיה הליכות ביתה. ובהיות האדם אובד את רגשו להיופי יוכל לבא עד הדיוטא התחתונה של ביזוי וגיעול, עד שגם הוד המוסר והדרת החכמה ונועם כל נשגב בדעת ויראת ד' לא יקחו לבבו כראוי. ע"כ ראוי לחשוב את המצויינת שבנשים לעיקרית בההנהגה הכללית, ולא לעשותה רק טפילה. ובאשר יש פנים גם לדבר זה באופן מצויין, נכתב למטרה זו החזיון הזה, במכתב אלקים חרות על לוח התלמוד הקדוש.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

וזהו יסוד התורה כולה שלא יוכל כל איש, יהי' חכם וגדול דעה עד מאד, להתיר אגודת רגשותיו הפנימיים מהמעשים הנלוים עליהם. ע"כ שמירת המעשים ודקדוקי המצות, היא פינה גדולה בתורה, והוספת הדקדוקים והידורן של מצות, ופרישות מהדומה לכיעור היא יסוד להחסידות האמיתית, כשמתלוה עמה הדעה האמיתית. "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳

והנה נמצאים פרטים מבני אדם שכבר זככו דיעותיהם ומדותיהם עד שהם ראויים למדת תחיית המתים, ושעל כן מנה רפב"י במאמר הברייתא של מעלות החסידות ג"כ את תחיית המתים לשם מעלה נשגבת קנויה בבחירה והדרגה של קנין שלימות. אמנם לפועל "מי גבר יחי' ולא יראה מות", וגם היחידים המתעלים עד שאין המות נחוץ להם מצד עצמם, יחושו בו תועלת מצד מה שפעל עליהם היות כוחותיהם לקוחים מהורים בלתי נשלמים, שלא תגיע ידי בחירתם לשכללם כולם. ע"כ הננו למדים מזה כמה גדולה היא ההקפדה להשקיף על כל דבר שלוקח האדם ממנו להשלמתו, בין בהרגל, בין בדיעות, בין במדות, לא רק על עצם הדבר כ"א ג"כ על מקורו ופועלו. שהרי אין האדם יכול לטהר את כל כוחותיו שהם ברשותו ובחירתו, עד שלא יהי' צריך לתקנת המות, לא רק מצדו כ"א ממה שפועלים עליו מקורי הכוחות מאין שלוקחו.

ברכות פרק ח׳ פסקה ד׳

לדעת בית שמאי ניסוח ברכת הנר צריך להיות בהתאם לרמת יחידי הסגולה, ולפי בית הלל בהתאם להמון העם

...והנה כ"ז שהאדם עודנו צריך להתעוררות בהדרכה מוסרית מעשית הוא מוכשר יותר לקבל תועלת מההתבוננות של היצירות הפרטיות וריבוי מעשי ד'. אמנם כשמתעלה לתכונה מדעית עליונה, עד שנפשו הזכה תמשכהו להתענג על ד', אז יקבל רב טוב מההשקפות הכלליות של אחדות הכחות. ע"כ ב"ש ס"ל שראוי להרשים את התכונה העליונה של הברכה, ב"מאור האש", האחדות של הכחות הפרטיים, עד שלמשל החום והאור, שהם נפרדים לפי ההשקפה ופרטיים בפעולותיהם, אחדים הם בעקרם, והוא הדין לכל הפרטים הרבים עד אין חקר. ע"כ גדולה היא ההכרה שחדא נהורא איכא בנורא, להכיר כח אחדותו ית' ושלימות הדעת בעומק הרעיון, וממילא יפעלו הכוחות המוסריים, שהם נערכים לפי הדעת, את פעולותיהם לטובה. וב"ה ס"ל דצריך לכוין תכונת הברכה, ע"פ הערך המועיל לרוב האנשים שצריכים השלמה מוסרית בפועל, וצעדם הראשי הוא ההכרה הפרטית של "מה רבו מעשיך ד' ", ומזה יבאו אל מעלתם הרוממה של הכרת אחדות הכוחות. ע"כ ראוי לברך "מאורי האש", על ריבוי הכחות והתועליות השונות היוצאות מהאור. ומהם לההשקפה על כל המון מעשי האדם ותחבולותיו בשדי היצירה, שכולם הם ענפים יוצאים ע"פ חפץ העליון מחכמתו שנתן לבשר ודם, להכיר מעשי רבון העולמים "אשר ברא אלהים לעשות", ומכוונים ממילא הדברים ג"כ ל"ברא" ו"בורא". אע"פ שבזה לא פליגי, אבל הענין מחייב, כי לבעלי המדע העמוק הנגשים אל ד' להכיר כבודו ואחדותו הנשגבה ע"י אחדות כחות הבריאה בשרשם ויסודם, הם ראויים יותר להכיר כח העבר הניכר מצד חכמת אלהים הקדומה. ע"כ יאמר: "שברא מאור האש", כי כך היא המדה להשלמת החכמה והשכל הנאצל. אמנם להשלמת השכל המוסרי המעשי, שיאמר: "מאורי", בהתחלת דרישתו להתעורר על ריבוי מעשי ד' הוא צריך להערה המוסרית המגברת את הרגש הטוב מצד תמידיות הבריאה, "בורא מאורי האש". ושניהם אמת לאמתה, אמנם מקבל הרושם יפעלו עליו כ"א לפי מדתו ומצבו במוסר ובשכל. ומה מותאמים הדברים לפי מדתן של ב"ה וב"ש. מדת הדין המיוחסת לב"ש היא העלי' אל חקר עומק החכמה, היא החכמה הגדולה המופשטת ונעלה מכל רגש, האומרת ג"כ "חטאים תרדף רעה", תכשיר את האדם להכרת הכח האחדותי והכח העבר שמצד החכמה העליונה, "כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו". אמנם ב"ה שמדתן החסד, כהלל רבם הנח והענותן, הם הכשירו את הרגש לפי המדה האנושית, שהיא חפץ ד' בעולמו "כי חפץ חסד הוא", וא"א לעולם להתקיים במדת הדין כ"א בשיתוף מידת הרחמים. וגם העולם המוסרי בכללו, הם עשו דרך סלולה לכל [ה]עם כולו, יעלו בה כקטן כגדול להעיר על פרטים הרבים של מעשי ד' וחסדו הגדול הבלתי פוסק מהשפיע טובו בכל רגע, להיות מחיה את כל מעשיו אשר עשה ועושה. וכמה גדולים הם דברי הבאים בסוד ד' האומרים שתהי' הלכה כב"ש לעתיד לבא. הכונה הכללית, שההכשר הגדול שיוכשר העולם להיות מתוקן כפי עמק החכמה לא יהי' צריך עמה ויתור הרגשי, כי באור החכמה וההשלמה המדעית למי שראוי להשתמש בה כבר כלולות כל השלמויות. והשלמת הרגש היא בתור הכנה להכין את המקבל להכיר את האמת לאמתתה, ואין בזה חילופי דינים ושינוי תורה חלילה, כי יסוד תורה שבע"פ בהלכות המסופקות, כשיהי' הכל על מכונו יהי' ראוי להחתך ע"פ סנהדרין הגדולה היושבת במקום אשר יבחר ד' שמהם תורה יוצאת לכל ישראל, והם יכריעו כפי צדקתם וחכמתם הרבה, ולהם אנו חייבים לשמע לבלתי סור מהם ימין ושמאל, "ועת ומשפט ידע לב חכם".

ברכות פרק ח׳ פסקה ו׳

ההשלמה מחולקת בכללה לשלימות הכלל ושלימות הפרט. המדריגה הראשונה היא שיהי' האדם רודף להיות נכלל בתוך הכלל כולו, ואז אע"פ שלא הגיע למדה זו שמצד איכותו הוא ראוי למדה טובה מרובה, מ"מ בצירופו עם הכלל יש בו תועלת. אמנם המדריגה היותר עליונה של בני עלי' המועטים היא שאיכותם חשובה הרבה מצד עצמם, ואין צורך להם דוקא להתכלל עם הכלל. והנה ב"ש שהעירו ביסוד הברכה נגד בעלי העלי', שראוי באמת שהתורה תביאם למעלה היותר עליונה, שנאמר עליהם "ונחל עדניך", ודרשי' עדנך לא נאמר אלא עדניך, מלמד שכ"א ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו וכ"א נכוה מחופתו של חבירו, היינו המעלה היותר עליונה האיכותית, שא"צ עמה להצטרף מצד ערך הכלל, ע"כ ראוי שכ"א יברך לעצמו. ובה"א שהם העמידו יסוד הברכה על ההדרכה אל השלימות הכוללת את כל הגוי כולו, שצירוף הכלל הוא בה דבר נשגב מאד, ו"ברב עם הדרת מלך", ותאר מלך ראוי להאמר מצד הכרתנו את דעת האלהים מצד הנבראים כפי ערכנו, ודאי הצירוף הכללי הוא הנושא של כל טוב וכל מדה הגונה ומעולה. אמנם ב"ה מפרשי טעמא, כי "כבוד מלכים חקור דבר", הדעת המוכרת מצד צירוף הכלל כולו היא מוכנת להיות מובנת ומפורשת לכל. אמנם ב"ש טעמייהו מפני ביטול ביהמ"ד, שראוי שתיקבע הדעת שיש מעלה עליונה בתורה שמספקת לעצמה, והיא תעלה את האדם עד מכון האושר שאין עמו הכרח של צירוף חשיבות הכלל, והמה היחידים שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה וכדי לצוות לזה, אבל הוא לעצמו מעלתו נשגבה כ"כ עד שמספקת איכות מציאותו להיות חשובה כעולם מלא ויותר.

ברכות פרק ח׳ פסקה ח׳

וב"ה ס"ל יברך במקום שנזכר, באשר המצב הנכון הוא ההתרחקות מהעסקים החומריים, שאינם כ"א מוכרחים. ע"כ כיון שזה כבר נעתק ממצב חומרי, אין לחייבו להמשיכו עליו כדי שיתגבר על תכונתו, כי אין זה מדת כל אדם. גם זאת לדעת כי במצב שהאדם נמצא בעת האכילה עם התגברות הטבע הגופני, נמצאת עמו חזקת ההערה של רגש ההודאה מצד ההנאה המורגשת באכילה, שמגברת ג"כ היסוד היושרי של נטיית האדם שלא להיות כפוי טובה. אמנם ביציאתו במעמד אחר, (שכבר) [ש]ההרגשה של ההנאה המוחשית כבר עברה, אם יכניס עצמו במעמד מצב התגברות הגופניות, אולי לא ילוה עמה גם הרגש הטוב של ההכרה דהחזקת טובה, ותשאר ההרשמה של חוזק הגופניות לבדה ולא תועיל להגביר חילו הרוחני. ע"כ אין זה מדת החיוב לדעת ב"ה, הממשיכים דרכם ע"פ המדה הבינונית הראויה לרוב העם, שיש בה ויתור לערך קו המשפט של עומק החכמה, כאשר ביארנו.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״ב

מענותנותו השלמה של רבב"ח, לא יחס לעצמו זאת השלימות הראוי' לצאת מפעולת הברכה על המזון במקומה, כפי הכונה התכליתית, ע"כ לא הסתפק במשל העפיפה מאיזה עוף אחר פרטי, כ"א נקט יונה, משום דכנס"י נמשלה ליונה דהיינו שראוי להוקיר פעולות המצות ודקדוקיהן כפי מה שהן פועלות בכלל ישראל, ובכללות האומה הלא נמצאו אנשי לב שהמצות פועלות עליהם כפי עומק תכונתן המכוונת. ע"כ ההתאחדות הלאומית פועלת שלכל יחיד העושה ומשתתף בעשי' בכלל עם ד', הוא מקבל חלק רשום מכללות הפעולה. והכתוב מכוון לענין, "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ". הכנפיים הם החיצונים המתפשטים להוציא אל הפועל [את] הפעולה של העפיפה. אמנם הכח הפנימי המניע את העפיפה הוא אבר הכנף, נקרא בשם "אברותיה". והנה יש הבדל בין כסף וזהב בשימושם: הכסף הוא שימוש בינוני לרוב בנ"א מכובדים, והזהב הוא כלי שימוש רק למלכים ורוזנים, "וכל כלי משקה המלך שלמה זהב", "אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה". כן יש בתכונת המצות פנימי וחיצון. הכונה הפנימית היא הכח העקרי המניע את הפעולה, היא נמצאת אצל גדולי המעלה. אבל ההתפשטות החיצונית נמשכת מכוונת נגד הפעולה הפנימית, כערך הכנף אל האברה, וכערך הכסף שנחפה מבחוץ אל הזהב העקרי הפנימי. וזאת הסגולה של התאחדות המעשים החיצוניים לקראת המושגים היותר פנימיים, באופן שיפעל הטוב המכוון בכללות האומה בין מצד ההכרה הפנימית בין מצד המעשה החיצוני, הוא דבר מיוחד במצות. שהמצות הן מהקדושה העליונה, שמתפלשות באורן מראשית עומק החכמה הפנימית עד ההתפשטות הרחוקה של דקדוקי המעשים החיצוניים...וכן אמור בזוהר: שעתא דמיכלא שעתא דקרבא, היא מתרוממת מצרתה ע"י המצות, שהן כוללות כל הצדדים הנדרשים לחיי האומה הכללית לפי חילוקי פרטיה וחילופי מדריגות אנשיה בדעת והכרת האמיתיות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ג׳

השכל ההמוני יקיף רק שהמקום שבו נעשה הנס, הרי הוא עומד לעולם לזכרון לפניו בעת פגעו בו להודות לד' חסדו. אמנם המשכיל החודר יותר יתבונן ויכיר שבודאי יש ערך מיוחד לאותו המקום, שבו בחרה ההשגחה העליונה להטות אליו חסד מופלא יוצא מסדרי הטבע. ואם כמה ניסים יזדמנו לו, לא יסתפק בכולם בהערה אחת, כ"א יכיר בכל אחת מהנה הבנה פרטית, ויתבונן על המקום ועל הנושא של הנס, ומכל אחד מהפרטים יכיר איזו הבנה שכלית מוסרית שתהי' לו להועיל. ע"כ ההוא גברא, שאינו מאנשי השם, די לו בזכר ניסו במקום הזה, בלא קריאת שם המקום, בלא השכלה מיוחדת על ערך המקום ויחשו אל ניסו. אמנם מר ברי' דרבינא הוא הזכיר את המקום בשם, ברוך שעשה לי נס בערבות, כי על יחידי הסגולה להתבונן מכל דבר באורח פרטי יותר, לקחת תוצאות טובות מכל אשר יזדמן לידם, ובאורח כזה יוציא את כונת ההשגחה העליונה אל הפועל כפי המדה שהם ראויים לכך. ולא עוד, שבהזדמן לו עוד נס אחר, הכיר שעליו לעבור מהשקפת המקום אל השקפת הנושא של הנס הפרטי, שהוא מוגבל יותר מהמקום הכללי, וממנו ישאב ידיעות מוסריות שכליות ראויות לו. ע"כ בנס השני השכיל לומר בגמל, נושא הנס היותר פרטי מהמקום.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ט

החכמים בהיותם מכירים שאר רוחם ירצו להיות אולי נבדלים מן הציבור בהנהגתם, בהעריכם עצמם שהם צריכים להדרכה יותר רמה, שאפשר שימצאו כאלה שאינם נמנים ומצטרפים עם הכלל, אבל מהם לא יבנה הכלל בפועל. וההשפעה המוסרית האמתית תצא רק בהיות אנשי המעלה מתערבים עם הציבור ונמנים עמהם, דהיינו תרי מנייהו רבנן ולא חוץ למספרם תרי רבנן. אמנם יש ודאי לחכמים מעלה מיוחדת שאי אפשר להם להיכלל עם כל ההמון היורד מהם הרבה, והחכמים הגדולים בני עלי' שהם למעלה מספירת העם כולו הם ודאי אורו של עולם, והי' ראוי להרשים גם בצד המעולה הזה את יקרת הציבור. אבל דבר נאצל כזה הוא נשגב מהרגשת הכלל. ע"כ ראוי לציירו במה שקרוב לו, דהיינו ציור של חכמים כאלה הסמוכים למעלתו ומתערבים עמו, גם כשישא העם נפשו אל זאת המעלה ירום בערכו, "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו".

ברכות פרק ט׳ פסקה כ׳

אדם גדול ורם המעלה בחכמה ומוסריות כרב יהודה, אין החולי וטעימת מרירות החסרון מתיחס לו כ"א להחברה הסובבתו, שלא השכילו אל ערך התועלת היוצאת מאיש גדול שכמותו בהיותו עמם. ע"כ להעירם יותר על התועלת, בא מעמד החולי והפחד של חסרונו מהם חלילה. ע"כ הביעו בזה שהם מכירים כי עיקר ההודאה צריכה להיות מצדם, והשכילו לסדרה בלשון וסגנון פשוט והמוני, להורות שמבלעדי עזרת החכם והצדיק והשפעתו הרוחנית עליהם בתורה בחכמה ומוסר, הם מושפלים בתחתית המדרגה עד אשר לא ישאו את נפשם למושגים נעלים, שראוי להביעם בלשון הקודש, השפה הנועדת להליט בה רגשי קודש נעלים ורוממים, השפה שמלאכי השרת משתמשים בה, כ"א בשפה הארמית ההמונית והגסה שמעידה על גסות מעמדם בלא השפעת חכמת ר"י עליהם, שעכשיו המה מכירים ביותר את ערך הטובה שהשפיע ד' הטוב להם בשלח להם איש צדיק וקדוש עליון שכמותו לרוממם. ע"כ ברכו בריך רחמנא דיהבך לן לתועלת שלנו ולרוממנו, ולא יהבך לעפרא, נקטו ג"כ המושג הגס של ציור מות האדם בלא עלי' של השקפה שכלית, להורות על הכירם ירידתם מבלעדי עזרתו ותלמודו, ע"כ יכירו ביותר כעת אחרי המצב המחריד שעבר עליהם בחליו את ערך הסגולה אשר עמהם. ומובלט יותר שמאחר שעד כה עוד לא קבלו ממנו אותה התועלת האפשרית לקבל מטוהר נפשו הנעלה, א"כ ביחש אליהם היתה לקיחתו מאתם כיהיבה לעפרא, המורה על אבדן התועלת. ועכשיו שיכירו שהוא יהיב להו, ישתדלו לקבל וללמוד ממנו מארחות צדקו וחכמתו כראוי. א"ל, שאמנם לעצמו יש לו חיוב הודאה על חלקו, אבל כיון שכבר רואה הוא תועלת מושפע מחליו להרבות ע"י זה את השפעת התורה והצדק יותר ממה שהיה לפני זה, גם הוא כבר מכיר את הדבר לטובה גמורה. וענה בתרייהו אמן, כי בנפש חפיצה הוא שמח ביסוריו מאחר שהיו למקור ברכה לרבים, להגביר חיל בתורה וכל טוב, ויותר ממה שעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ח

אמנם המעלות (של מנהיג) בכללם שלש הנה: [האחת], הקדושה הפנימית וזך הנפש הגלוי רק לפני בוחן כליות ולב. השני' לה היא החכמה העמוקה הגדולה שראוי שיעוטר בה פרנס הדור כדי לנהל בתבונת כפים את עדתו. וזאת אמנם תתגלה גם לאדם, אבל רק ליחידי הסגולה החכמים הגדולים שהם יוכלו לעמוד על סוף דעתו של המורם מעם ולדעת ערכו, ולכל העם אין בזה הכרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ג

והנה באשר באמת תכונותיו של אדם ניכרות בפרצופו לטוב ולהפכו, "חכמת אדם תאיר פניו", ו"הכרת פניהם ענתה בם". וכבר נודע הוא למדי כי יש לחכמים דרך להחוות תכונת איש וערך מוסרו וחכמתו ע"פ פרצופו...ע"כ יהי' הרמז המביא לידי מעשה ועיון פנימי, להיות מכיר חסרונותיו הפנימיים, שהם ודאי ניכרים למבין וחכם גדול וקדוש עליון, בפרצופו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ו

...מובן הדבר שהחלטה כזאת נאותה רק לקדוש עליון כשמואל, אשר לפי טהרת נפשו לא הי' צריך לשום דבר לתן בלבבו מורך כדי להחליש איזה כוחות רעים, שכבר זיקק נפשו למדי. ע"כ לא הי' לו חפץ כ"א באלה המאורעות המשמחים את הלב ומצהילים את הנפש. מה שא"כ אנשים שיש בלבבם קשיות של מדות רעות, להם נכונים החלומות הרעים בתור צירי השגחה לרכך קושי לבם, כדאמרי' "והאלהים עשה שיראו מלפניו" זה חלום רע.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ב

הנבואה היא כח אלהי נמצא בכלל המין האנושי, ויוצאת אל הפועל ביחידי הסגולה מהאומה היותר ראויה להיות מרכז התורה האלהית בעולם, וכל דבר שימצא בצד השלם שבו, במעולים שבמין, א"א שלא תמצא הכנה לזה בכל אישי המין. ע"כ כ"א מישראל יש בו הכשר לנבואה, אמנם ההכשר ההוא גורם מניעות מצד חסרון ההתפתחות השכלית והמעשית בתכלית המעלה, שלא יוכל לצאת אל הפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ׳

שיווי הדיעות וההתחברות של הריעות הנפלאה בשני הצדיקים הללו, פעל על נפשותיהם שווי מופלא כ"כ עד שגם רגשותיהם הפנימיים וציוריהם המדמים היו ג"כ באופן שוה. ע"כ הי' גם לחלומותיהם סגנון אחד, זאת היא פעולת האהבה הנפלאה שיכולה להמצא בנפשות זכות כשפוגשות בערך שיווי של השקפות נעלות.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ט

החפץ לרדת עד סוף הידיעה ההיא של פתרון החלומות, שהוכרה בתור ידיעה בעלת גדרים וערכים יסודיים, המריצה את רבא לנסות כל הצדדים האפשריים לעמוד על האמת. ועם זה ההתמסרות הגמורה אל הגזרה העליונה, באהבת רצון השם ית' חפץ לעמוד על אופי של החלומות בערך היותר אפשרי מהתערבות נטיה זרה עמהם, אשר ע"כ לא יהיב אגרא. אמנם בחשבו כי אולי הנטיה המתנגדת של נתינת אביי והעדר נתינתו הוא, מוציאים את נפש הפותר מהערך השוה, נסה בהליכתו לחודיה לנסות כח הנטיה העצמית של הפותר בכל אופניה, שלא תעמוד לשטן על עצם הדבר הראוי להיות מצד ההוראה החזיונית, שבתור מושג של צדק נעלה הראוי לקדוש עליון שכמותו, הי' חפצו שלם רק שיעשה הדבר ע"פ חפץ הגזרה האלהית.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ׳

במובן יותר רוחני מתראים לנו החיים החיצוניים והפנימיים בחכמה ויראה. החכמה היא המסגרת לחיים הפנימיים, יחוש לפעמים החכם בנפשו פנימה מושגים כאלה שהם לו מקור אורה, ואורם גדול ומבהיק מאד עד שאי אפשר למוסרם לציבור, שאינם יכולים לקבלו. אמנם היראה היא התעודה המשותפת, המוסריות במעשה וברגש, המאגדת את כל הפרטים אל הכלל והכלל אליהם, היא יסוד החיים החיצוניים, "אשה יראת ד' היא תתהלל" וערכן דומה מאד. גם על ערך היראה אמרו חז"ל בהחסרה אל התורה, משל לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ז

הקושי של ההמון לרדת לסוף דעתם של יחידי הסגולה

החכם הגדול יש לו שיטה בנויה ומסויימת, שכל חלקי דיעותיו והגיונותיו הפרטיים, הם כולם נארגים במסכת אחת בשיטתו הפנימית הקבועה, כערך חלקי הבנין לערך כללות הבנין בכללו. אמנם הקטנים מערכו לא יוכלו להשיג את ערך כללות השיטה של החכם וגדולת נפשו, ולהכיר איך כל אלו הפרטים נובעים משיטתו הבנויה כמו רמים ואיך הם מתיחסים זה לזה, אבל מקבלים כל דבר בפרטיות לפי פרטו. וכחו הגדול של החכם הנפלא המוסכם מדורו, מספיק שאינם מחפשים כלל להכיר את המהלך המחבר אצל החכם את כל הפרטים לידי כלל גדול של בנין בית החכמה שלו כולו. רק הם מקבלים כל חלק וחלק ממנה, באשר הם פרי חכמתו של האדם הגדול שאי אפשר לבני הדור לרדת לסוף דעתו, ע"כ כל הפרטים חביבים גם בערכם הפרטי. מה שא"כ בחכם שאינו מוסכם, שמחפשים טעמים והוכחות כלליות לדבריו הפרטיים. ע"כ בערך אל הדור אין כאן אפדנא, אין כאן היכל של חכמה, כ"א לבינתא לבינתא, קובץ של דיעות הלכות ומוסרים, וכולם אהובים וברורים, והכל נהנים מהם ומשתעשעים בהם, אע"פ שאינם מכירים את ערכם בתור חלק מההיכל כולו, "בחכמה יבנה בית". כ"א אתו כו"ע ושקיל לבינתא לבינתא. ולערכם האפדנא נפל, והשמועות מבדרן בעלמא, וכל אחד תופס לו חלק מהם באהבה, אע"פ שאי אפשר לו מתוך אותו החלק להקיף את כלל השיטה שחייבה אלה הפרטים, אבל הם יקרים בערכם, גם בפיזורם הם מלאים הוד ומושכים את הלבבות מפני גדולת בעליהם, והכרת רוממות ערכו בדור ובדורות הבאים.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ח

החכם המופלא, יש לו להשמר מהשתקע ברעיונות מופשטים יותר מגבול הכח השכלי שבאדם, כי בהיותו מתאמץ לצייר הרבה יותר מכוחותיו השכליים כפי מדתו, אז, תחת המושכלות, יעלו בידו דמיונות והזיות, ומרוממות ענינים הגדולים ורבי ערך יפול להיות עסוק בדברים קטני ערך שאין להם מציאות כ"א בעולם הדמיון לבדו, וגם בכח הדמיון אינם נמצאים כ"א ע"פ הפרעת סדרו הראוי, כי חוקי הדמיון כשהם הולכים על סדרם הראוי יש להם ערך ושימוש. וזהו שהוזהר בחזינא דאבקע רישיה ונתר מוקריה, בהיות השכל מתחיל להתפעל יותר מטבעו, הוא בוקע את הראש, והמוח, והחושב הטבעי, נאבד, והאדם יוכל לחשוב שציוריו מלאים הם גדולות ונשגבות, ובאמת אינם כ"א שברי דמיונות פרועים וחסרי סידור נכון. אודרא מבי סדיא נפיק, כלומר הפרעת סדר בדבר שאין לו יחש אל האדם כ"א מתוך מצב השינה ושיקוע השכל, היינו הכשר של הזיה דמיונית בעלת צבעים מטושטשים. אמנם אזהרה זאת ראויה רק לאדם גדול ונעלה העומד להתרומם אל השגות גדולות ורבות ערך, שידע לשום לרוחו משקל.