ירידה רוחנית

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ט

ולהיות הענוה משתמשת בהנהגה תמידית, תאבד מוסר ושלימות היראה תחלש שהיא הפסד גדול. ע"כ רק לפעמים, כשהשעה תהי' צריכה לכך, תבא לפניך מדת טובך וענותנותיך.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ב

חיים של ברכה, היינו שנביא ברכה לעולם בפעולותינו, שנאמץ נכשלים, ונחבש לשבורי לב, ונזכה רבים לשוב מעון, ממדות רעות ודעות רעות ומעשים רעים.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ג

והנה המעשים הפרטיים שאינם מתוקנים, עיקר הג[ו]רם הוא רעת הטבע וקלקולו, דהיינו השאור שבעיסה. ונגד צרכי הכלל, שנתונים בשפל באין חיזוק לתורת ד' ולתעודה ולכל מדה טובה כוללת, היא מפני שיעבוד מלכויות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ו

יש שלשה דברים בתכלית השלימות, השלימות שאפשר להשיג בהוה, והשלימות שתבא במצב יותר מעולה. אבל לכל השגה צריך שתלוה תקוה לדבר יותר יקר מהמושג שזה מנעים את החיים. כי אם יהי' מצוייר שכבר בא לתכלית שאין למעלה הימנה הי' מתחיל לרדת. אלא שצריך שתהי' שם שלימות שאין לה קצבה, שלעולם יהי' מה לקוות להגיע עוד. ע"כ אמר שלענין ההוה עולמך תראה בחייך בתכלית שלימות המעשה וההשגה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ע״ב

הדברים המוציאים את האדם מן העולם, השנויים במשנתינו הקנאה והתאוה והכבוד, מנויין כאן להתפלל על הצלתן מהם. דואג נטרד מפני הקנאה, כדאמרי' בזבחים ועל דבר זה נתקנא בו דואג האדומי. וכה"א "כי קנאת ביתך אכלתני כו' ". אחיתופל בשביל הכבוד ראה אש יצאת כו' סבר דאיהו מליך כדאמרי' בפ' חלק. גחזי בשביל התאוה, לכסף וזהב ובגדים וזתים וכרמים, כדקא חשיב אלישע.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ג

והנה כבוד שמים יתרבה בעולם רק ע"י כבוד התורה ולומדיה. ע"כ מבזה ת"ח אפיקורוס נחשב, כמי שמקלקל דעותיו ע"י שילוחם חפשי לחקור במופלא ובמה שלא הורשה מטבע האנושי כלל להתבונן בהם, כי ממיעוט כבוד ת"ח יבא למעט בכבוד שמים, כמו שכ' "שתו בשמים פיהם", ע"י מה ש"לשונם תהלך בארץ", וכד' הרמב"ם בסוף ה' טומאת צרעת.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ד

והנה המטה את ת"ח לכף חובה לא ישאר לו מעמד מוסרי, ועוד יהיו דבריהם הקדושים לו לרועץ, כי פושעים יכשלו בם. וכאשר בכל דור אפשר שמזדמנות סיבות פורעות מצב המוסר והיראה, מצד מצב הזמן ותאוותיו, ובזה כל בנ"א עלולים להכשל. אבל מי שהרגיל עצמו לדון ת"ח לכף חובה, הוא ילך מדחי אל דחי, לעבור בשאט נפש על דברי תורה אשר רק מפי חז"ל אנו חיים בהם גם בלא הסתערות כח תאוה. ע"כ גם בשעה ששלום על ישראל, וכל הדור המה יראי ד' וחושבי שמו, הוא יוליכהו ד' את פועלי האון. ועי' מו"נ בספי"ד לשלישי מזה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ז

אלו השלשה, אם שכ"א מהם הוא רק חטא קל, מפני שיצא מת"ח בשגגה, אבל בהתפשטם מביאים המה רעות כלליות, לערות עד היסוד כל חלקה טובה במוסר ויראת ד', והולכות ממדרגה למדרגה עד שפלת הדיוטה התחתונה שבהשחתה. כי המספר אחר מטתן של ת"ח, גורם רק מיעוט הכבוד לת"ח ודבריהם, ומתוך כך יחלשו דבריהם ותקנותיהם ולימודיהם שהם חיים לעולם, ויתהוה מזה זלזול מעשי במילי דרבנן. ע"כ תהי' התולדה, המזלזל בנט"י, שהוא מדרבנן. והזלזול המעשי במילי דרבנן משריש תכונת העזות, עד שיבא מזה ג"כ להגיס דעתו כלפי מעלה. ואם שבמאורע הנרמז הי' זה באופן דק מאד, שהי' ראוי לחוש רק לפי ערך עוצם קדושת קדוש האלקים החסיד ע"ה, אבל בהשפל והתפשט חולי המיעוט בכבוד של מעלה, שוב אין מעמד לכל טוב וכל מוסר ונעם כל מדה טובה בעולם. ובכלל, אלה שלשת הסוגים, המה ראשי השחתות כוללות, שיש לכבד דברי חכמים, ולדון לכף זכות דבריהם ופעולותיהם, ומזה יבא לקחת ביראת הכבוד מוסרם הטוב, ואגדותיהם יבאו כשמן בעצמותיו להוסיף לו חיי עד. והנה נחלקו שלשת המדרגות המשלימות את הכלל בהשמרן בכבוד הראוי להן. הא', אגדות חכמינו ז"ל ומוסריהם וכל דבריהם שאינם תקנות ולימודים מעשיים, שהם יתרוממו בעיני האדם ויקבל מהם את האור הצפון בהם, רק לפי ערך רוממות הכבוד שישכיל לתת לאומרם, ובהיותו מאבד ממנו טובת הכרת גדולתם, ומתגבר לערוך דרכיהם לפי שכלו, ולעות אותם בריב ע"פ השערותיו, יאבד בידו את הטוב הגנוז ומוכן לכל ירא ד' ושלם במדותיו ודעותיו מדבריהם המחוכמים והקדושים באגדות. נגד קלקול זה בא עונש המספר אחר מטתן של ת"ח, נגד מבקרים ומחפשי מומים בעזות מצח, מבלי שער מראש נגד איזה גדולי ערך הם משקיפים, ולא יבינו כי בעל נפש קטנה לא יוכל לשער כלל דרכי גדל דעה, ענקי הרוח, אשר רוח ד' תנחם בהליכותיהם. הב', ההלכות שהן מצות חיוביות מדרבנן, והפורץ בהן, ע"י סבת העיזו בתחילה לשלח יד בקורת בהגדות, בעזות, שבא מצד סיפור אחרי מטתן של ת"ח, תגדל רעתו. כי בפרצו גדרי המעשים, הוא רשע וחוטא, ולתאוה יבקש נפרד ועושה פרצה בכלל ישראל, להרס את המגדל עז שם ד', אשר בנו עמודי העולם, אשר באורם נראה אור וחיים. ומזה יבא ג"כ לפרץ גדרות התורה בענינים שהם מן התורה ממש. כי בהבטל כבוד הרב, בהמשך הזמן תתבטל ממנו הרגשת כבוד שמים, ויפרץ ג"כ בדברים של תורה, אם שהם מפי ד' יצאו, אבל הלא הוא יגיס דעתו כלפי מעלה. ע"כ נגד ג' אלה, הגדות, מילי דרבנן בפועל, ומילי דאורייתא, להשמר ממכשול שאפשר לבא ע"י ההתחלה של פרצת מיעוט כבוד הרב, באו אלה השלשה כעקרים להענפים הרמוזים ביתר הכ"ד. ונגד אלה הג' עקרים הבאים מכבוד ת"ח בתור סוגים עליונים לפרטים רבים של שלימות, שהם בפרטיהם לגדרים של כ"ד, וכפי שאמרנו יש להם יחש לכ"ד מתנות כהונה. י"ל שחילוק הסוגים לג', יש יחש ג"כ לחילוק סוגי המתנות לג', כס"פ הגוזל קמא, במקדש, בירושלים, בגבולין. בגבולין ששם מקום כל המון בית ישראל, צריכה השפעתה של אגדה לטול חלק בראש כדחז"ל, וכבוד אלו בעלי אגדה, שבהם מישרים דרך ד' לפני כל העם להרגילם במדות ישרות ודרכי אמת וצדק. בירושלים, מקום החכמה, "מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", שמה פועל ביותר דקדוקי המצות, ש[ב]יחוד היתה ניכרת זהירות כל מילי דרבנן בין ת"ח המדקדקים במצות. ע"כ היו נקראים חבירים, ומהם למדו כל המון עם ד' להזהר בכל דקדוקי סופרים. ומזה בא התכלית הכוללת כל אורו של עולם הוא כבוד שם ה', שהוא ניקבע בבית הגדול והקדוש שנקרא שמו ית' עליו, "ומקדשי תראו", לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ע"כ נחלקו כל אלה הסוגים מכוונים נגד הדברים שאפשר להיות מתקלקלים בחסרון שמירה להעיר ולעורר יחש כבוד תורת ד' ועוסקיה, שממנו יתד וממנו פינה, לשלומו של כל העולם כולו, ולטובת המציאות הנצחית.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ח

פירש"י: מפני שהיו דומין לה. כלל הדבר של סיפור אחר מטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה. שאף ע"פ שאם הי' כדברי המעוררים והנוקפים הללו, אין זה פוטר אותנו כלל מהחובה של קיום דבריהם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכיון שהם היו מורי התורה ונתקבלו דבריהם בישראל ע"פ ב"ד שבדור, הננו חייבים מ"לא תסור" מלזוז מדבריהם, ולא לנו המשפט לבקר, בין אם היתה כונתם זכה בהתחלת המשפט והחלטתו רק לשם האמת, כמו שהוא באין ספק, או חלילה נתערבה בזה ג"כ נטי' של רצון שהטה את השכל. עכ"פ כיון שנקבעה ההלכה זאת היא תורה שלימה, ואוי לו להורסה ומרפה ידי מחזיקי עץ החיים, לקיים באהבה וחרדת קודש כל מילי דרבנן וכל דקדוקי סופרים. אבל בתורת המוסר הכללית פורצת הדעה הרעה הזאת פרצות רבות, בהנטל יסוד מדת דרך ארץ וכבוד גדולים לפי ערכם הקדוש והנשא וירהבו הנער בזקן, אז תבוסת כל קיבוץ קרובה חלילה, וק"ו כרם בית ישראל, שנטוע כולו וסמוך על אדני התורה והדעת, ורוח ד' היא מעוזו וכל משגבו מעולם ועד עולם. והמקור היחידי לשאוב דעת ויראת ד', איננו כ"א מקור חיים תורת החכמים, כאשר ביארו ופרשו דברי תורה והרחיבו ארחות חיים בדעת ויראת ד'. ע"כ המיחס להם דברים מפני נטיות חלילה, הוא מחליש הכרת ערך רוממות הכבוד הראוי לחכמים ודבריהם, שיבאו הפסד מוסרי מיד, וחלישות מעשית ג"כ ברבות הימים. ע"כ ביאר יסוד מספר אחר מטתן של ת"ח, באמרו דוגמא השקוה, וערבו כבוד עצמם בדיני תורה חלילה להם. ומה גדול מאד בעונינו מחץ דורינו, ממספר אחר מטתן של ת"ח שהתרבו בדור אחרון. יצר לבב זונה יטהר השם ית', ויראה את עמו בישועתו, להכיר מעלת כבודן של אבות התעודה, כמו שכתוב "אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד".

ברכות פרק ג׳ פסקה ל׳

המתנדה, הוא רק על פקפוק במילי דרבנן. ראוי להראות שאם התחיל לפרוץ גדרה של תורה בעניני דרבנן, לסוף יבא להכשיל גם בחמורות שבחמורות, שכך דרכו של יצה"ר. ובהנטל סייג התורה ויפרצו גדרה, יהיו למרמס גם הנטיעות העקריות. ועל שהעבירות העקריות, כעבודה זרה וחילול שבת, שהם מעיקרי התורה, מיתתן בסקילה, ע"כ סוקלין את ארונו, להורות שבהשתרשו לעבור ע"ד חכמים לא בנידוי לבד יפטר, כי יבא הוא או הלמדים ממנו גם לעבור על החמורות שבתורה. ולהורות כי בהעדר התשובה של פריצת גדר דרבנן, יעבור הארס מתחתית מדריגת החומר ויעבור ממעלה למעלה בכל דרכי התורה לעשות בהם שמות, עד באו גם לגבול הסקילה שבפושט ידו בעיקר. ומיתת הסקילה בתכונתה מרמזת, על חיוב ההרחקה שראוי לכל עם הישרים, ממשחית דרכיו עד פשיטת יד בעיקר. כי כל ג' מיתות, זולת הסקילה, באות ע"י מגע הידים בגוף המומת, ע"י כלי אשר ימיתו אותו בו. אבל הסקילה היא בזריקת אבן, כהורג דבר מזיק ארסי. כענין שאמרו בכלב שוטה, בפ"ח דיומא, נפ"מ למקטלי' בדבר הנזרק. ואף שסקילה היא ג"כ ירי', ואם מת בה יצא, מ"מ כיון שאם לא מת בה לא יצא עד שיסקל בזריקה, דיה היא הפעולה האחת ללמד על הרושם של ההרחקה. ע"כ הרשע שהקשה לבו שלא לשוב ומת בנידויו סוקלין את ארונו, להורות עד כמה צריך להרחיק מאדם כזה ומרעותיו, שאפי' העונש הניתן לו ראוי שיהי' בדבר הנזרק, להורות עוצם השמירה מנחשים צפעונים כאלה, שמזיקים בנגיעתם וחיבורם. וכל גבר ירא ד' יקיים מקרא שכתוב "לא ישבתי עם מתי שוא [וגו'] שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב, ארחץ בנקיון כפי". בהיותי מתרחק גם ממגעם בכל אופן, בזה אזכה "לשמיע בקול תודה".

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ג

החכמים הם אותם שתקנו מדותיהם הטבעיות...ואם חוטאים במקרה, אין החטא טבוע בעצם טבעם כ"א ע"פ איזו התעוררות רעה מחוץ, ע"כ תיכף כששבה נפשם למנוחה מתקנים את חטאם. ונגד הכח הרוחני שבפועל נחסר מנפשם ע"י החטא, מביאים קרבן. ונגד מה שנמשכו ברוח שטות לחטא, שלא כפי עצמות תכונתם הקבועה, עושים תשובה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳

קלקול במידות עלול לגרום לאדם גם לחלוק על רבו ולבדות דיעות זרות. בתחילת התהליך הוא יחשוש לחלוק על רבו, ויעקם את דברי רבו ואת דברי חז"ל להציגם כמסכימים לדבריו

המתפלל אחורי רבו. היא הוראה שאין רגש יראת רבו חזק בו, שאם היתה יראתו קבועה עמוק בלב הי' מרגיש בעצמו שמורא רבו יטרידהו מלכוין בתפילה. וכיון שמתפלל אחורי רבו, מורה בזה שאין יראת רבו עושה בקרבו רושם חזק, כיון שבנקל יכול להסיח ממנו דעתו, גם בעוד רבו לפניו. והנותן שלום לרבו, מורה בזה סילוק המורא במה שמשויהו לעצמו. אמנם יש אדם שנרדמת אצלו יראת רוממות רבו, ומיד כשיראה מצד הרב קירוב הדעת לו יורה הכנעתו, שמורה על הכרתו הפנימית בכבוד הראוי לרבו. ומי שגם בעומק הלב לא נמצא רגש כבוד ומורא הרב, גם אם יראה שהרב מקרבהו ומושכו אהבה וחסד, לא תסור עזותו ממנו, ע"כ המחזיר שלום לרבו כאחד האדם הדומה לו, ולא הועילה התקרבות הרב, שהראה לו להקדים לו שלום, לעורר בקרבו רגשי יראת הכבוד, הוא מורה שכבר רחק מאד מכליותיו רגש יראת הרב, שהוא יסוד ליראת ד' וכל מדה טובה. אמנם כ"ז עוד אין מורה על השחתה, שהוא יגדיל עקב על רבו. אך כיון שבא לפחיתות מדות הקודמות, יביא ג"כ להראות עזות נפש נגד רבו, אך בתחילה לא יחלוק על הדיעות והלימודים שהורה רבו מפורש, כי לא יעיז כ"כ, אבל יחלוק על ישיבתו של רבו, דהיינו על המוסכם מבני ישיבתו כולם שכך היתה כונת רבו בדיעותיו ולימודיו, הוא לא ישים לב לזה, ויהפך דברי הרב בדרך עקום להסכים לדיעותיו הבדויות. וכיו"ב מצינו בדורותינו מאותן שהתחילו לעקם דברי חז"ל שלא כהמוסכם בפירושם מכל חכמי ישראל, רק כדי להסכים לדעותיהם הכוזבות. והוא אות שבלבו כבר הוא מתקומם נגד רבו, ועז פניו מגלה בזה שאינו חש על הסכמת הישיבה בדעת רבו שהוא ודאי דעתו האמיתית, ואח"כ כאשר יבא להשחתה זו, יבא ג"כ לבדות דיעות חדשות שלא נמצא להן שורש וענף בדברי רבותינו מקבלי התורה, ויטעון שהן הן דברי תורה, וזהו שיאמר דבר שלא שמע מפי רבו. ושורש כ"ז בא מפני התכונה הרעה של עזות פנים ומיעוט הכרה בגדולת רבו, ושלא רק בגדולת רבו הוא מורד, כי הקבלה הנאמנה של תורת הרב היא תורת חכמים וקדושי עליון שנמשכה שלשלת קבלתן מקדושים ונביאים אנשי השם, שראוי להיות דבריהם עטרות לדורות הבאים אחריהם. ובהיותו מחסר טובה זו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ע"י עקירת דברי הרב לגמרי, בחלקו עליהם בגילוי פנים. שמי שחולק על הקבלה בגילוי פנים זהו עיקר סילוק השכינה מצדו, ומי שעושה מעשים קרובים מביאים להרוס יסודות הקבלה והמסורת, גורם הוא לשכינה שתסתלק מישראל. שקדושתן של ישראל וכל מדותיהם הקדושות שנובעות רק מחוקי החיים של תוה"ק הכתובה ע"י ביאורה בתורה המסורה, שאינן נשאבות כ"א ע"י הוקירינו דברי רבותינו והגדילנו ערכם וכבודם בלבבינו ורעיונינו כאשר המה באמת, אז נקבל הלקח הטוב האמיתי מאבות התעודה והתכלית הנמשכת מקדושת תוה"ק והנהגתה תימשך לנו, שהיא השראת השכינה בישראל, כאמור ביעוד הטוב הנמשך לקיום התורה, "ושכנתי בתוכם וגו'".

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ט

זהירות מאמירת דברים מורכבים בפני קטני דעת

יהי רצון מלפניך ד' אלוקי ואלוקי אבותי, שלא יארע דבר תקלה על ידי. היינו בדיעות. שלפעמים יאמרו דיעות אמתיות לפני קטני דעת, והם מחוסר הכנתם לקבלן יוצאים עי"ז לתרבות רעה ונכשלים בתקלות עצומות.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל׳

אמת שלהמציאות הכללית ושלימותה דרושים ג"כ יושבי קרנות ועוסקים בישובו של עולם. אמנם החלק הפרטי של השלימות, העוסק בתורה מוצא לפניו דרך אורה שמדריכתו לאורח חיים, ויושבי קרנות מוצאים לפניהם מכשולות וענינים מטעים המשגים אותם מנתיב הישר, אם לא יפנו להנצל בהדבקם בתורה לפי כחם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״א

והם רצים, כשמזדמן עסק מטריד שלוקח בחזקתו לבבות עד שירוץ אחריו בהבלי הזמן מרוב התפעלות ולא יוכל כלל להשליט שכלו על רגשותיו בעסקים הזמנים, ודאי תהי' ריצה זו לבאר שחת. כי כ"ז שיתישב עכ"פ עם שכלו שלא לנטות מדרך הישרה עוד ילך דרכו לבטח ולא יטה מדרך עולם אם ירצה לשמור נפשו, אבל כיון שיחזיק בריצה בלתי שכלית כ"א ילך אחרי חום לבבו וחשקו באהבת הבלי הזמן, אחריתו לבאר שחת כי מרעה אל רעה יצא.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ב

נראה שהדין הוא בדיעות, שכיון שכבר נתבררה אמתת האמונה ושרשיה, אצל הצדיק ההולך בתומו, במופתים נכוחים, איך יואל לפנות מדרך האמת הברורה. ומקשה, ולא? והכתיב "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגו' ", נראה שסומך על מה שאמר במקרא זה "ועשה ככל חטאת הרשע", ובחטאת הרשע נמנה ג"כ דיעות רעות, "עיניו נשא אל גלולי בית ישראל וגו' ". ויסוד המחלוקת שבין אביי ורבא, דאביי ס"ל דטבא לא הוי בישא ורבא ס"ל דגם צדיק מעיקרו י"ל דלמא הדר בי', הוא שיש להסתפק על השלימות הנחוצה לאדם איך תגמר: אם ע"י מופתים חותכים וברורים, והשלם שבבנ"א בתורה וחכמה מלא ודאי חק שלימותו במופתים ברורים על האמתיות שבאמונות, או שנאמר שיסוד השלימות הוא רק יושר לבב ואהבת משרים, ומי שטהר לבבו באהבת משרים, ממילא יהי' חי באמונתו באהבה וחבה יתירה. אביי ס"ל דיסוד השלימות צריכה להיות מתבררת אצלו אמונתו ע"י מופתים מכריחים. ועפ"ז טבא לא הוי בישא שאחרי שכבר הובררה אצלו האמת איך יסכל אותה, אלא שלמען יתישבו המופתים בלבבו צריך שלא יהי' טבעו מקולקל במעשים רעים. ע"כ מי שהי' רשע מעקרו וטבעו נתקלקל אפשר שיהי' בישא, כי אינו מוכן לבירור ידיעה גמורה. ורבא ס"ל שבכלל השלימות תלויה ביושר לב וא"צ מופתים מכריחים. ע"כ גם השלם שבבנ"א אפשר שיסור מדרכו הטובה ויתמעט יושר לבבו, אז יוכלו אמתת המשרים להשתכח ממנו. ע"כ צריך תמיד עזרה ממרומים.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ג

שינוי מצב ומקום עלול לגרום ירידה רוחנית

האדם צריך לשמור את מוסרו שקנה לו בעמלו בדעת וכשרון מכל רגשות רוח והסתערות הכוחות. כי כל הסתערות ומצב חדש מביא הריסה גם לכוחות המוסריים שכבר קנה. ע"כ ראוי וחובה לשמור מכעס, שהיא הסתערות, לבד איסורה בעצמה ואפילו במקום המותר, משום שלא תחטא. כי ההתרגשות מביאה לאיבוד ציורי המוסר שכבר קנה. וכמו כן ההשתכרות, אפילו אם איננה באופן מנוול, עכ"פ מביאה התרגשות שעלולה לאבד ציורי המוסר והיראה. ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא ציורים חדשים ורגשות חדשים, ע"כ אנו רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. ע"כ אפילו כשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך. ע"כ המלך בקונך וצא. להמשיך עליך ציורי יראה ואהבת ד' עם העמדת כח המוסר וההמשכה אל הטוב והמדות הטהורות גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר מטרת תפילת הדרך, שעמה יחד תבא השמירה המעולה, כי ד' ישמור את יראיו.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ד

להעיר מדת העצב כדי לסלק הקלקלה שתוכל להביא השמחה היתירה על המדה המביאה לידי הוללות, וסופה תוגה, ראוי להזכיר רק כי לא לעולם חוסן ושאין ראוי להגביר השמחה כ"א בעניני השלימות האמיתית.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ה

שני ענינים מגדירים דרכי עבודה זרה: ...ויש עוד בע"ז, שיסוד עבודת השם ית' הוא שהמעשים כולם הם נובעים מן השכל הטהור של עבודת ד'. שהרי אחדות השי"ת תלמדנו שבכל פינות שאנו פונים במציאות אנו מוצאים אחרי ריבוי החזיונות הפרטיים שבמציאות שחק האחדות שורר בכולם, ע"כ גם בשכל עם המעשים חק האחדות שורר והמעשים כולם צריכים שיהיו נובעים מן השכל ע"י הרגש הטהור הבנוי ע"פ השכל, והמעשים ממנו באים. אמנם ע"ז שמשברת בשקרה חק האחדות, על ידה נאבדת ג"כ אחדות השכל עם המעשים. ולהפך, המעשים משתלחים ע"י ע"ז חוץ לשורת השכל, ע"כ תמיד מחובר עם ע"ז כל תועבה, כי בסילוק האחדות מכלל המציאות מסתלקת ג"כ מהאדם הפרטי.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ג

ע"כ יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתית ונשכר בשתים, במה שמוסיף תמיד מעלה ועוד שממילא הוא נשמר מירידה ופחיתות, שמאחר שבקרבו בוערת תשוקה פנימית להוסיף יתרון ודאי משמרתו תשוקה קדושה זאת מרדת אל שחת הפחיתות באבדת המוסר והמעלות. אמנם בתועבת ע"ז יאבד כל הטוב הזה שהוא מעלת מציאות האדם, מאחר שהוא דבק בדבר מוגבל. כי כל נמצא זולת היחיד האמיתי ית' יש לו גבול ולשלימותו תכלית. א"כ תהי' ע"כ המגמה הפנימית לא להיות תמיד משתוקק להוסיף שלימות כ"א לבא עד גבול השלימות. והתכלית תצוייר אצלו לא בבקשת יתרון תמיד כ"א בהסיר מעליו המשא של בקשת מעלות. וממילא כיון שחשק בקשת יתרון בטלה, שוב האדם עלול לרדת לפי טבעו הגופני בעמקי הפחיתות.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ה

ביאר שלבד מה שהעושר המופלג כיון שאינו טבעי הוא מביא את האדם ליצרים בלתי טבעים, עוד דרוש לאדם תמיד שירגיש איזה מחסור גופני, ובזה יעזר שלא יתגבר עליו יצרו הטבעי, שהוא ההתחלה לצאת ע"י למדרגה של השחתה בלתי טבעית.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ו

ההשקפה הפנימית מפני מה מביא העושר המופלג לסור מדרך הישר, היא מפני שע"י שהאדם רואה בעצמו שהוא עומד במעמד כזה שיוכל למלאות כל אשר תשאל נפשו, מסכים הוא בדעתו שלכך נברא, וכך היא תכליתו לפי תעודתו, ללכת אחר עיניו ולמלא כל תאותיו, ומזה נעשה אצלו רדיפת התאוות וההסרה מדרך הטובה דרך משפט ושאיפה פנימית. דומה לאותו הבן, שהמצב שבו הכניסו אביו יוכל לגרום שידמה הבן שהכין אביו לו כ"ז בעבור שרצונו הוא שיחטא, כי לא יוכל לצייר אחרת למה הוכנו לו כל אלה. אמנם השלם בדעת ישכיל שלא יוכל היות כונת האב כ"א להתיצב על דרך טוב מעומק ההכרה, עד שעם כל הדברים החיצונים המקרבים אל החטא, יהי' הוא קרוב לזכות. הנה ביארו השלמים הללו דרך (התפכות) [התפתחות] אבדת המוסר שבא מהשביעה היתירה, בתחילה טעות השכל בתעודתו ע"י המצב שלו וכל הדברים החיצונים המסבבים אותו, ואח"כ נטיה עצומה במעשה לבהמיות טבעית, ומזה נהימה בלתי טבעית מתגברת כארי שוחר לטרף.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ח

אם כי גמר ההשחתה באה ע"י שלש הסיבות של מדרגות ההשחתה שהן ההשחתה המדעית, היצר הטבעי והבלתי טבעי, מ"מ ראוי לבקש את הגורם הראשי לפרעות הסדר והשלימות האמיתית. אמר שהוא בעקרו בא מפני שיבוש השכל, שבא ע"י מה שרם לבבו, וזהו יסוד הרעות. וכיון שהשכל נהפך להיות עוזר לרעה שוב כל הכוחות הטבעיים נהפכים לרועץ.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ט

הם ס"ל שהגורם העקרי שנותן מקום לדיעות הרעות שיתקוממו בלב אינו כ"א הנטי' אל התאוות הבהמיות, "זנות יין ותירוש יקח לב". וזה בא ע"י השביעה היתירה בשני אופנים: או מצד ריבוי העסק בהתאוות החושיות נעשה נוטה כולו אל המורגשות ואור השכל נעדר ממנו, או חוץ לעצם ההתעסקות, התגברות הכוחות הגופניים במדה יתירה גורמת חולשה לכוחות הנפשיים. ע"כ על הקלקול של ההתעסקות בצרכי החושים במדה יתירה אמר "ואכל ושבע וגו' ", ועל הקלקול הבא מעצם רוב התגברות הכח הגופני עד שנחלש השכל לעומתו אמר "וישמן ישורון ויבעט".