ירידה רוחנית

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

...המושג של עבודת ד' בביהמ"ק ירומם את האומה הישראלית ועמה את כל האנושיות, רק בהיות עם ישראל עומד ברום מעלת מוסרו כראוי לו להיות לעם עומד לנס ואור גויים. אמנם בשפלות המוסר הכללי באומה לא תוכל הדרת העבודה לתן פריה, ובאשר כ"ז שהמוסד הישן נמשך, ועמו מתלוים ג"כ החסרונות המושגים לרגלי החלאים המוסריים של האומה, הי' הכרח שלא לחוס ג"כ על הוד הקדושה העליונה, "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ד

...תכלית הפעולה היותר אדירה וכללית היא ההתקיימות הטובה, "למען ייטב לך והארכת ימים", עולם שכולו טוב הוא עולם שכולו ארוך. אי אפשר לתכלית הטובה האחרונה שתבא בלא פרעות, הפרעות העקריות הן מפסידי המקום ואפשרות ההתקיימות, המבול, אבדן המקום החומרי, "והנני משחיתם את הארץ", שנאחז באבדן המקום המוסרי, שלא הי' כלי בכלל האנושיות המחזיק את המוסר האנושי. ואבדות הללו צריכות להשתלם מכח היצירה הכללית, מהכחות הכלליים שבההרחבה הגדולה של היש. הכוכבים נושאי המקום, כשניטלים מכימה, מושג ההעמדה וההתקיימות, כשיש ענין למבול, השחתה ואבדן כללי, השם שני כוכבים, נושא מקום חומרי ונושא מקום רוחני ומוסרי, להשלים את המגרעות, צריך הכח המצייר הכללי לטפל בזה, להשלים כח העמדה מהכח הכללי, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים". והנושא המוסרי צריך לרוח חן ותחנונים, מכח כללי, הכשר ע"י כריתות ברית בין ד' ובין כל נפש חיה, ושבועה, "מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ". מי סותם את זאת הפרצה? הכוכבים הללו צריכים להנטל מ"עש", מכח המעשה הכללי. הכלל לא ימוט, מושגי המוסר לעד לעולם המה, והמה צריכים להחדר אל נפש החושבת האנושית. וההעמדה החומרית מהעולם הכללי הגדול, צריכה להפגש בנקודה הקלה של הכדור הארצי. ובאשר ירידות כאלה צורך עליה הן, ומזומנות תמיד, ע"כ כח ההתעלות והיצירה הכללית מחובר תמיד לכח ההעמדה, וצריך אליו. ועש קא אזלא בתר כימה, בשאיפה וחפץ והמיית רחמים, אל המשא נפש האחרון "הב לי בני".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ו

החכמה האלוקית שיירה מקום לחולשות באופן מובנה בבריאה

אולי הוא כמו כותל הגוהה, בפ"ק דמ"ק לפי גי' הערוך, הנוטה לפול. ומכוון לרעש הארץ שעמודיה יתפלצו ונוטה היא לפול, "נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה". וזהו עיקר ההתבוננות על הדבר, שהצריכה החכמה האלהית לשייר מקום חולשה והתמוטטות בארץ, אשר יסדה צור העולמים ויעמידה לעד לעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

גם בירידה רוחנית יש תועלת (כמובן בדיעבד, ורק לגדולי חכמי וישרי לב מותר לפעול כך לכתחילה)

...ואחת מהמהפכות היותר מורגשות היא הבאה מרעידת הארץ, שאמנם יש שתעשה רושם קטן, אבל לפעמים תגדיל לעשות ותשאיר רושם עמוק בעקרה חלק גדול מהחברה האנושית, ועוקרת ענפים רבים רוחניים וגשמיים. ובודאי לפי הנהוג אחרי מהפכה נוראה כזאת תבא ירידה כללית בחברה האנושית, ירידה חמרית הגוררת אחריה ג"כ ירידות מוסריות. כי ע"פ הנוהג כל מקום שכבר התישבו בנ"א בסדר ובנימוס, כבר כבשו להם חלקים רבים מארחות הטוב והחיים. א"כ כשהתעודה הגדולה הכללית מחייבת עקירת חלק רשום מהאנושיות, יש כאן שתי ירידות, חומרית ורוחנית, לכלל האדם אשר על פני האדמה. אמנם התכלית האחרונה שהיא הטוב העתיד הנשגב, הוא ים גדול ורחב ידים, נבנה מריבוא רבבות סבות לאין קץ, וערך מהפכה אחת לא תהיה ניכרת כלל לעין האדם הקצרה, איך תתקשר עם התיקון הכללי, אבל ידענו אל נכון שסוף כל סוף תתקשר אל המטרה הכללית ותצטרף לחשבון הגדול...החסרון הכללי הזה מחייב להנחות תיקונו בכל האמצעים שבעולם וגורר עמו ג"כ הכרח של מהפכות, "נוע תנוע ארץ כשיכור וגו'", "והיה ביום ההוא יפקוד ד' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה באדמה", המהפכות והירידות החמריות והרוחניות, הנה כשהן לעצמן נגד השאיפה האלהית, שחפץ בטובתן של בריות ואושרם הגופני והחומרי, "כי לא תחפוץ בהשחתת עולם"...ההנחה אמנם שלפעמים מהפכה בעולם, שנראית לחורבן עולם לשעה, מביאה תיקון וטובה נצחית ע"י המון סבות, היא הנחה של אמת, אבל להשתמש בה ראויים רק גדולי חכמי וישרי לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ב

בהתאים תורת המוסר עם הפרטים הטבעיים תצא לנו ההערה בזה, כאשר העננים הם צרכי העולם ותיקונו, בצפרא לית בהם ממשא, כן העננים השכליים המישבים את הלבבות, היינו הציורים המוסריים שהם גוררים מדות טובות והדרכות ישרות, והם מתפשטים על דרכי החיים להרחיב ההדרכות התוריות, להאריכן ולדקדק בהן הרבה בחסידות ויתרון, ותכלית כל אלה היא שיתגשם האור השכלי האלהי בלבבות, ויהיו הדיעות הטהורות והאמתיות לקנינים חזקים בנפשות. אמנם לעת תחל תקופה חדשה בעם, וכוחות חדשים יבאו ליקח מקום, שהמה הולכים ע"פ השגחת השם יתברך, להמציא מקום אל הדרכה טובה וישרה המתרוממת ברב שכל והוד חיים, מ"מ בהתחלה, קודם בוא האורה והכוחות צריכים להתחזק, אז מתמוטטות הצעות רבות ונפילה מוסרית מוכנת. ע"כ בעקבא דמשיחא, שאז יתעוררו כחות רבים בישראל להיות מוכנים להתנער ולאור באור החיים, באור ד', בזיו החכמה האלהית ואור פני מלך חוטר מגזע ישי, בהתנער אור החיים טרם בא הדבר לתיקונו, חוצפא יסגא, והם חבלי משיח, שע"י ההתעוררות הדמיונית לחפש אור חדש שעוד לא נגלה להם, יאבדו רבים את דרכם במושגים של ציורי המוסר הרגילים. ע"כ הענני דצפרא, של עת הפתח תקופה חדשה, מלאה כבוד ד' וחיי נועם, לית בהו מששא, ע"כ ימצאו רבים שיעזבו הדרך הישרה בהליכות התורה, ויזידון להשניה דת ודין, מפני שהכוחות כבר הושפעו להתחזק. ע"כ קבל גם הרע את חלקו, והאור הטוב לישר הנתיבה עוד טרם הופיע. אמנם אמרי אינשי כדמפתח בבי מטרא, יש גם יתרון, שבהתחלת האורה בעם והכוחות השכליים עוד לא התפתחו כולם, יהיו הציורים מוכנים קרובים אל החוש והמושג הפשוט. והקורבה היתירה שמשפעת גם על המעשים הגשמיים את תועלתם, היא בערך המטר שבא בהשפעה טובה ע"י העננים, אז מועיל הדבר שגם האנשים החומריים אשר לא יוכלו לזכות ארחם מהתגברות השכל יושפעו בהדרכה ישרה. והחמור הנוער, השוטף בתאות גסות, לא ירדוף אחרי עיניו כ"א ישפיל דעתו, וכחות נפשו יהיו במצב מנוחה ושלות ישרים. מוך שקיך וגני, השק העומד לקבל אל תוכו כל שאיפה חומרית וכל תאוה זרה וגסה יהי' מונח בקיפול. ובמנוחה יהי' גם האיש דל השכל, יען כי הודרך, גם בעת התחלת התנוצצות האורה, בדרכים ישרים בנויים ע"פ ציורים הקרובים אל המוחש בלימודים הצחים, שמשפיעים כח לתורת המוסר. א"כ יש דרך לישר נתיבה ג"כ בעת התגברות הכוחות והתעתדות האור העתיד לבא, ויוכל העם לקבל אורו של משיח ולהנצל מחבליו. אמנם הדבר תלוי באיכות הציורים ואופן הקנאתם, שאם יהיו חזקים כראוי, והנפשות יהיו מורגלות בהם רוב הרגל, אם חכמי הדור ירגילו את הדור בהדרכה מעשית מתמדת, היינו קטר בעיבא, אז גם בעת התגברות כחות חדשים יעמוד יסוד המוסר על כנו. אם רק בדרך קלה וקלושה יהיו פונים אל ההדרכות המעשיות הקנויות מהציורים הקדושים המוסריים, שכלולים בהם מנהגים רבים בדיני תורה ג"כ, וההרגל יהי' חלש ובלתי חודר. אז מחיל זרם החיים והתרגשות הנפשות ע"י ההכנה הנדחפת בכח אלהי לחזק כחות הדורות הנפשיים והרוחניים לימים הטובים העתידים לבא, יזדמנו נפילות למצב המוסר המעשי. ע"כ צריך מאד לעמוד בפרץ, לחזק הציורים בדעת ובתבונה, להורות דעת את העם מה גדולה היא הטובה האצורה באור המוסר המעשי שע"פ תורת ד' תמימה, עד שיהיו הדברים קנויים ומוטבעים יפה. אז לא ייראו גם מכח החליפות במצב ותקוה, ויוסיפו אומץ ביראת ד' ודרך ישרים, ותחשב לצדקה, להנחות בחסד ד' את כל עם ד' אל התכלית המבוקשת, "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב".

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ז

קשר שכלי, נימוסי, או טבעי, בין שני נושאים הוא ברית. והנה המדעים האלהיים וההשגות הגדולות שהם ראויים להיות תעודה לאדם, מתוך שהם נערכים בערך כזה שיתאימו להאחז בדרכי המוסר, ומושגי היושר והעבודה האלהית, שראוי שתתפס אותה הנפש האנושית, הוא זכירת הברית, שראוי עליה לברך. וכאשר המבול היה על הארץ, לרגלי ההתמוטטות המוסרית היותר רעה, ועיקר הרעה היא הרעה המעשית. הרעה המעשית היא נכונה להתפרץ תמיד, אם לא תהיה לה הגנה נאותה, כל זמן שיהיו מושגי השכל הטהור בלתי מיוחסים כלל אל ההישרה המעשית האנושית, וטהרת רגשי הלב, אין מעמד בטוח ליצר לב האדם, שלא ימעדו אשוריו כ"כ, עד שיהי' עוד הפעם ראוי להמחות חלילה מן הארץ. אמנם ביצירה אנושית חזקה ורבת אונים, יש שיהי' השכל הטהור לבדו מספיק להנחות את האדם בדרך אורה, והשגת האמת גם בלא תלבושת של הרחבת הרגש והגעגועים המוסריים, תוכל לנהל באורח ישרה איש גדול כח לב. ונראה שזאת היתה תעודת האדם קודם המבול, שהיה אמיץ מאד, וכגופו כן נפשו וכחות שכלו, היו כבירי כח. אמנם כיון שהשחית דרכו, כבר הי' צריך מאד שתהיה לו מערכה מקשרת את הדעה הגבוהה ומושגי האמתיות הטהורה, אל ההנהגה הקבועה בדרך ישרה לכל דרכי החיים. וע"ז הי' הצורך בברית הקשת, להזריח האור בענן, "ונראתה הקשת בענן" והיתה לאות ברית.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ד

אין ד"ת נאבדין באמת כ"א במי שחפץ לאבדם, אבל מי שתקפה עליו משנתו סגולת התורה זורחת עליו, מ"מ מקום לפחד הקל המעורר לזהירות יש כאן.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ו

הניקיון הגופני הוא מזכיר את הניקיון הנפשי. עצם הנקיון הוא עודנו עונג, אמנם קשור לפעמים בסכנה. דומה לזה הניקיון הנפשי, הוא יפה ונעים כשהחסרונות הנפשיים לא הכו שורש עמוק בנפש. אבל חלילה בהשרשם עמוק, אז הניקיון בא ע"י ענינים רעים, מחרידים, הפועלים על הנפש כעין היתוך והפרדה, ככסף בתוך מצרף, וראוי להתעורר לבקש שיעזר להיות דורך במעגלי יושר, באופן שהניקיון יהי' דרוש רק באורח טבעי, באשר הוא אדם מורכב ונתון בין הפכים שונים, אבל לא ברוח מפריד ומכלה הנוגע לעצמיותו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ו

למדנו בזה בשלשת מיני הרעות שהיו מסיבת ההצלה...אבדן התרנגולא שהי' אצלו שימוש רוחני ומוסרי, להינער לעסק התורה והתפילה, שכולם מתהפכות לטובה ע"פ ההשגחה העליונה ועין ד' אל יראיו...אפילו המניעה של האור הטוב המשמח לב ונפש ג"כ יהפך לטוב.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ט

הנטיות הפחותות הבהמיות הנשארות בנפש האדם הוא רק לפי הערך שהסכימה החכמה האלהית לעזוב השכלול מיצירת הנפש האנושית, כדי שתהי' משלמת עצמה ע"פ תכונת הבחירה הניתנת לה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״צ

התכונות הבהמיות שמושכות את האדם אל התאות הפחותות הן אינן צריכות יצירה מיוחדת, ודי בהעזב השכלול מהנפש, הרי היא נוטה למטה מאיליה וקרובה אל ההירוס ואל התוהו, עד שתעלהו רוח ההשכל אל המעלה המיושבת הראויה. אמנם כ"ז הוא מצד הדברים החומריים, שטבע האדם בבהמותו להיות נוטה אליהם. אבל אותה המדה של ההתנגדות הנמצאת באדם טרם שהשלים עצמו, ביחוד מלקבל עליו כל סדר אלהי, והיצה"ר הנמצא ביחוד במה שנוגע למצוה וחקים, אע"פ שאין להם ערך לתכונות החומריות הטבעיות, זאת הנטיה היא מכוננת לכתחילה, לא נעזבת מחסרון השכלול הנפשי, והיא נוצרה כדי לשכלל רוח האדם ע"י מה שיוכל בבחירתו החפשית להתגבר על כל המעצורים הגשמיים והרוחניים. וזאת היא המלחמה, של עול יוצר כל מצד ההכרה של דבר ד' עצמו, זולת הנטיה החומרית שהיצה"ר מתקומם ע"ז, והמלחמה מתגברת להתנגד דוקא אל דבר ד', והיצר הולך ומתפשט גם בדברים שאין טבע הגוף החומרי תובעם. זאת ההתנגדות היא באה מכח נטיה של יצירה מיוחדת, כדי להכניס את האדם במצב התנגשות הכוחות, כדי שתתרחב דעתו והכרתו ותהי' ידיעתו את הטוב ידיעה שלמה, בידעו אותו בין מצד עצמו בין מצד ההבחנה לעומת הרע שכנגדו. ע"כ ע"ז החלק נכפלה באמת היצירה המכוונת, שמכח הכרח העזיבה והעדר השכל לא היתה הנפש האנושית באה לידי מדה זו, של אוי לי מיוצרי להיות נמצאת נטיה ומיאון דוקא מפני שהוא חפץ שמים ודבר ד'. ואוי לי מיצרי להיות נמשך לדברים המתנגדים אל ההצלחה הטהורה האלהית חוץ לטבע החומר הבלתי משוכלל, זאת היא תכונה נוצרת.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ה

יש הבדל בין נפילה וירידה מהמעלה, לכלי' ואיבוד גמור וביטול החיים. המעלה היא כפי הנוהג נמשכת מרמי המעלה אל הירודים מהם. ע"כ כאשר יביא הצורך להקטין מעלת הכלל, אף כשמקטינים מעלת הגדול, עדיין אינו מורגש אצלו תיכף, כי עדיין יש לו שיורי כח ומעלה ממעלתו שקדמה. אבל המושפעים ממנו, שהם אין להם מעצמם יתרון הם ירגישו מיד [את] הירידה, ואח"כ יתחילו להרגיש הרבים מהם במעלה והשפעה, עד שירגיש גם המנהיג המתרומם עצמו ג"כ, כי מתחילה יאבד כל נמצא כחו להטבת זולתו, ואח"כ יאבד עניני המעלה מה שנוגע לעצמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ו

דברים גדולים ופעולות רבות יצאו לטובת האנושות, החומרית והרוחנית, ע"י מציאות הרגש והשלמתו, ואפילו אם נאמר שאינו דבר לעצמו כ"א התחלשות השכל. אבל החכמה העליונה בחרה בהיתחלשות הזאת לשימושה, בעבור אותן הטובות הרבות שהרגש הער והמתפעל מסבב אותן.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר׳

ההשגחה העליונה שטפלה כ"כ בבנין המשפחה האנושית מראשית היצירה, ודאי לא בשביל מעמד האדם בירידתו בתחלה וגם אח"כ כמה דורות, כ"א בשביל העתיד, שעתיד להשתלם ולצאת ממנו צמח צדיק שיהיה לעד לשם תפארת בתכונות נשאות ודעות טהורות, בעת תמלא הארץ דעה את ד' כמים למים מכסים. ע"כ ראוי להסתכל תמיד בערך הגמילות חסדים התלויה בהקמת משפחה אנושית על מכונה, לא לערך נושאי המשפחה עצמם, אף כי לא ימצאו בהם שלמות ויתרון, אבל לערך הטוב העתיד לבא בדורות הבאים כשישתלמו בני האדם, ומה רב יוכל להיות ערך הנולדים, ע"כ בשביל העתיד, אין כאן גדול וקטן. ויוכל להיות שהטובה העתידה שתצא מאיזו משפחה שפלת-המצב לא יערכנה כל הון. ובעבור הציור של שלמות האנושיות העתידה, הכתיבה תורה הצבת מעמד המשפחה האנושית ביחש היותר קרוב אל פעולת השם ית', כראוי לענינים הגדולים והעקריים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״א

...ובאמת רצון אדיר פנימי שבטבעו של אדם וכל החי לקיומו המיני, גורם המון מעשים רבים וגדולים שעל ידם מתפלגים הדרכים לטובה ולרעה. אנו רואים בעינינו כי אותו הכח האדיר המתפרץ לצאת במעשים להגיע אל מגמתו, כשמפנה לו דרכיו ע"פ דרכי יושר צדק וארחות משפט, יהיה החפץ סבה להמון מעשים טובים. וכשמפנה לו הדרך ע"י אמצעים בלתי הגונים וראויים, שלא כחק ולא כתורה וכמצוה ובדרך נלוז, אז החפץ הכביר הוא סבה לכל חטא ותרבות רעה. והנה כשנבא לדון על איכות הרצון שאפשר לו להתודע באדם בכל עז ותוקף, ואפשר לו להיות ירוד בכח תקיפותו, אם נרצה לדעת באיזה אופן יהי' האדם נכון יותר לפנות על ידו לדרך משרים, אם על ידי התגלות הרצון באופן נחלש או ע"י התגלותו באופנו המלא כל כחו, ולהיפוך, מה היא הסבה שמביאה את האדם לסור מדרך הישרה, אם מלואת כח רצונו או חלישותו. והנה לפי המושג החיצוני ידון האדם שאם הנטיה הכבירה תהיה מוחלשת באדם, יותר יהיה לו מקור לתכונות ישרות ומדות נעלות. א"כ עלינו לחשוב לכח מוסרו של אדם מקור חלישות כחו הטבעי הפנימי, ואבדן מוסרו מלואת כח בכל ענינו ותכונתו. אמנם אחר הידיעה החודרת בטבע הנפש אין הדבר כן, תכונת הרצון הטבעית כשהיא בכל תקפה וגבורתה הטבעית כפי אשר יצרה ד', לא תקצר נפשה לעולם בכל התכונות והמעשים, המכשירים את החפץ הפנימי שיעלה בידו באופן ישר ואורח משפט. הרצון הבריא והחזק יש בו די אונים לסור למשמעת צדק וחק משרים, ויעשה דרכו בבטחה ע"פ התורה והמצוה. מה שא"כ הרצון החלש, הוא לא יוכל להגביר חילים כ"כ לחפוץ בנטייתו הפנימית במדה של גבורה אדירה כזאת, עד שיהיו חביבים לו מאד וקלים בעיניו כל האמצעים המכשירים את החפץ, שיהיה באופן מלא בערך מספיק לתעודתו. ע"כ תהיה [למשא] עליו עבודת האמצעים המכשירים את הנטיה, שתהיה זוכה מצד המשפט השכלי וההגיוני וחק דין תורת אמת לבא לתעודתה, ובחפצו בנטיה לבדה בלא האמצעים הזקוקים לה, בזה יפתח לו מקור אכזב לכל דבר חטא ופשע ולנפילה מוסרית נוראה. ע"כ באשר שתי כליות, הימנית והשמאלית ישנן באדם, הן יועצות, בסבת הנטיה האמיצה שלהן יגמר האדם בנפשו לצאת למלחמת החיים ולהרבות עמלו וכשרון כל מעשה. באשר הימין הוא לעולם הכח היותר תקיף, והשמאל הכהה והחלש. ידענו שהטוב והרע, אמנם יש להם יחש באיכות הרצון ולתקפו. אבל באיזה אופן תצא התכונה הרעה אל הפועל ובאיזה אופן הטובה. מסתברא דטובה מימין, האלהים אשר עשה את האדם ישר, הדעה הישרה נותנת שאי אפשר שמילוי חק איזה כח יצורי יהיה לרועץ. ע"כ דוקא כשהכח החפצי הוא בכל עוזו, כשנפש האדם נשמרה מהחלש מכל דרך רע ותהפוכות, אז כחותיו כולם במילואם והימין הטבעי מושל בו, אז חזק כ"כ כח רצונו, עד שכל חק המקדש ומטהר ומעדן ביותר, בהרגשות יותר עדינות ויותר אנושיות, את התכונה הטבעית, הוא לו לא למשא כ"א לשמחה ומתנה טובה, ע"כ הטובה היא דימין. וחסרון הכח הוא יפעול אם נתחבל ע"י איזה סבה של פרעות, שיהיה שם חפץ של שקר הזר לתכונת האדם האמתית שנברא בצלם אלהים, חפץ שרק את הנטיה בעצמה יוכל שאת, אבל חלש הוא מרוח אמיץ כזה לחבב ולהוקיר באהבה ורוח צהלה את כל הדרכים שהם מקדשים את נטייתו הפנימית. דבר זה נמצא רק במילוי הכח, באופן הראוי לסמנו בימין. "לב חכם לימינו".

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ה

יש ערכים שאנחנו צריכים לוותר עליהם במצבנו הלא שלם

המציאות השלמה היא שתהי' אהבת עצמו בלבו של אדם גדולה, כי מצד עצמה אין חסרון באהבת עצמו כ"א אדרבא מעלה גדולה היא. אלא שכל זמן שאין העולם בשלימותו עלינו להרחיקה, מפני שבכל מקום שתבא תהי' גוררת עמה אהבה זו עול הבא לרגלי דחיית אהבת זולתו ואהבת הכלל מאהבת עצמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ג

צורת האדם צריכה להשתמר עליו גם בעת שהכרח טבעו הבהמי מורידו לערך בהמי, וכל מיני ההיזיקות באים לאדם רק בשביל הפסידו את צורתו האנושית ואבדו אותה בשעה שטבעו מורידו לבהמיות, אבל האיש הנעלה שאינו מאבד את הודו לעולם הוא ניצול מכל הפסד, כי שמירת הצלם האלהי הוא מעלה ערך האדם להנצל מכל הפסד. בכלל המפסידים בעולם הם שלשה, היזק הבא ממזיקים מכונים להזיק אע"פ שהאדם אינו מכשיר עצמו מצדו לקבל ההיזק, אבל הם מכונים להזיקו, זהו מין הנחשים. וכאשר האדם שומר את צלמו האלהי גם ברדתו לבהמיות, פועל עליו הוד הצלם וקדושת התכונות שאויביו ישלימו אתו, ולא יתכונו להזיקו בשביל חן וחסד השפוך עליו. מין היזק שני שבא בלא כונת המזיק, כהיזק העקרב המכשכש בזנבו שהוא עוקצו, ועוקץ הפוגע בו, לו דומים הנזקים הבאים לאדם מכחות טבעו, בהיסח דעתו משמירה שכלית. וזאת התכונה באה ע"פ רוב רק בשביל תגבורת הבהמיות, אבל מי שהתעלה שלא לפול בבהמיות גם בעת הירידה הטבעית, כזאת וכיוצא בה, ישמר מאלו הפגעים. מין שלישי הוא, הפגעים שהאדם מצדו מכשיר עצמו להיפגע מהם, לולא הכשר הכח הדמיוני אין המזיקין, שהם לפי תכונתם רק דמיונות, פועלות בתכונה מזקת בציור נפשי חזק, עד שפועל ג"כ על הגוף ומקריו, זה ההכשר בא רק בעקב ההתחלשות השכלית. אבל בגבורת השכל אין הדמיון פועל להרע, ע"כ אין הכחות, שהם נמצאים בערך מיוחס להפסדים הדמיונים, פועלים עליו. החלומות, הם באים בערבוביא רק לאדם שתכונת שכלו ושליטתו עליו היא רפויה, עד שלא יוכל להחזיק מעמד כ"א בעודו במצב של פעולות שכליות, בעת היקיצה וההפנאה מפעולות ירודות. אבל בסורו בעסקים שכלים, שוב החומריות ועמה הדמיון הפרוע שולט עליו, ממילא באים הרעיונות באופן מחריד ומבלבל. אבל האיש שאין ירידה לו, שגם בהיותו במורד רוחו עולה אל על, ומקומו לא ינח גם בעת השינה, הפעולה העמוקה שתגבורת השכל פועל עליו בהקיץ, רישומו ניכר לתת סדרים להילוך הרעיונות גם בחלום, וחלומותיו מיושבים וקרובים לדרכים שכליים, ורחוקים מטירוף דמיוני פרוע.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ז

איך להתנהל בזמן ירידה רוחנית

לעולם צריך האדם ברדתו למצב בהמיותו, בין מצד ההכרח הטבעי בין מצד סבה אחרת, שזו שע"י הכרח הטבעי ראוי ללמד על הכלל כולו, שאף שהוא נמצא כעת במצב הבהמות אבל הד קול האנושיות הרמה צריך שתגיע לאזניו, ואז הוא ניצול מהמזיקין, הפגעים הדמיוניים, שהם אבות כל נזק, בין בציור בין בפועל, כאשר ביארנו. ההד קול, די לו אמנם לאיש פרטי, שרשאי להתרחב בחוג של בקשת חומריותו גם מצד השפל האנושי לפי הערך, שלא יפסיד לרוממות נפשו בהגיעו למצב האנושיות הרמה. אמנם האיש המתעלה להיות מנהיג כללי, אשר כבודו גדול ואחראי הוא בעד הכלל, חומריותו צריכה להיות נדחקת ביותר מסבל הרוחניות והצד המעולה האנושי, "אל למלכים שתו יין". ע"כ לא רק הד קול ממצב האנושיות די לו, כ"א חלון אורה צריך לפתח לו, שלעולם תזרח לפניו התכלית המעולה של ההנהגה השלמה של אדם המעלה. והפעולות הקדושות, שממצב אנושיותו הרוממה, צריכות כ"כ לפעול עליו גם בעת הירידה, עד שהרעיון המלא עז וגדולת נפש (מעולם) לעולם לא יהי' בפועל זז ממנו, גם בעתות הירידות החומריות. הסייג להירידה המוסרית שלא תבא, הוא חיי המשפחה הטהורה, ע"כ המשל נמרץ ורושם הגון מאד, שחלון האורה שע"י קדושת חיי המשפחה מופיע בפועל על ציור הירידה האפשרית לבא מצדו השפל של האדם, מצדו הבהמי. והיד השלוחה מצוהר האורה, המעשים הטובים הנובעים ומסתעפים ממנו, הם שולטים על רעיון האדם והלך רוחו בעת הירידה הבהמית, עד שתמיד יפנה רק למעלה להשכיל ולהיטיב. ומה שדי לאיש פרטי בהערה קלה, צריך איש המעלה הכללי להרחיב קדושתו עד מעלת אכילת חולין בטהרה לכל מעלותיהם, טהרת חולין, טהרת תרומה, טהרת הקודש וטהרת חטאת. כל אלה חלונות הנה מלאים אורה, מאור החכמה וההישרה האלהית שתשגב ישע, "לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו".

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ט

לבניין המוסרי הכרח להיעזר גם בצדדים נמוכים בנפש

התהילה והשבח הם כוחות גדולים הוכנו בטבע הנפש האנושית להמשך אחרי הפעולות שהם באות מהם, ובזה מצאה התכונה המוסרית האנושית סעד להשען עליה לעומת המון המכשולים העומדים לה לשטן. ע"כ הנוטל את התהילה ונותנה למי שאינו ראוי לה, הרי הוא נוטל כח מכוחות המוסר שהעולם צריך לו ומחלישו, ובודאי הדין נותן להיפרע ממנו בתור מזיק את הרבים ומונע הטוב מהם. ור"נ בהכירו שאהבת השבח אינה נובעת ממקור אכזב ודמיון רע שחידש לו האדם ביצר לב זונה, כ"א היא תכונה נפשית חזקה ובודאי יש לה תעודה בהטוב הכללי, ותעודתה לא תמלא רק אם תהיה נשמרת ע"פ טהרת האמת. ולהורות על יקרת ערך הנחת השבח במקומו ומדתו הראוי לו, ועד כמה הדבר פועל בהשלמתן של בריות, אמר הכתוב בתור יעוד גדול ערך בימים ההם: "לא יאמר עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע".

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ב

פיסקה זו אינה עוסקת בציונות החילונית, אלא כנראה ברפורמים ומתבוללים. להרחבה ראה בהערה לפיסקה, בלחיצה על "לפיסקה המלאה".

...מהראשונים המתחילים להרגיש ביותר כובד הגלות ומרירות חשכתה, מה שלא ניתנה הרגשה כזאת בכללות העם בטרם בא מועד לעקבא דמשיחא, נמצאים בתחילה המתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, מבקשים עצות להקל עול הגלות וסבלו, גם בתת כופר של פריקת עול תורה ומצות, של שם ישראל אורו והודו, ישועת ד' אשר תשגבהו, ותורת אל חי אשר בקרבו. בעמוד השחר, מי ישארו בריאים, מי ישארו אנשי אמת, דבקים בד' אלהי ישראל באמת ותמים? אותם המעבירים מעיניהם כל אותן ההרגשות המרות של צער ומרירות הגלות, העושים עצמם בבחירה שכלית הטובה ישנים בעת רעה ההיא, בראותם המתאמרים למרגישים את ענות הכלל מבקשים עצות להותו, המה יוסיפו כח ועצמה אל כלל האומה. כי יעבור זעם, והענינים יתבררו במסה הזמן, אז תתעורר מהפכה, שחשכת האור המועט של עמוד השחר תעבור, כי יבא האור במדה יותר גדולה. אז אותם המתנשאים הראשונים, שישארו כפסולת בגוף האומה להרבות מכאוביה, להשריש בה כל מדה רעה ושכחת שם ד', המה יצאו ממנה לאטם, יתפרדו ויתבלעו בין גויי הארץ. היציאה הזאת בעמוד השחר היא מעמדת את הגוף הכללי על טהרתו ובריאותו, אז יופיע האור ביותר תוקף ויגלו מוסדות המכשולים של המתנשאים הראשונים שהשחיתו דרכם, ותבא ההתעוררות הכללית [להיות] יותר קרובה לאור האמת הלוך וקרוב, עד שתהי' ההרגשה הכללית היותר קרובה אל הגאולה, הרגשה פנימית של תשובה שלמה לד' אלהי ישראל, לבקשו בכל לב ובכל נפש, ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו, עם כל קניית הקנינים הנחוצים לעם חי, העומד לשם ולתפארת בארץ, לברית עם ולאור גויים, לרכוש לו מרכוש גבורת נפש ואומץ לב ועושר מדעים שימושיים רבים, המתלוים אל העושר הרוחני המיוחד לישראל, עושר אור ד' ודעת דרכיו, שכל אלה יהיו הכנות לצאת "כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו", שבאים רק אחרי חבלי משיח הקדומים, חבלים גשמיים ורוחניים. שההצלה הכללית תבא ע"י השינה של חלק המעולה המתיחד רק בפנימיותו מבלי להרגיש כל אשר מסביב וחוצה לו, ובפנימיותו ימצא מנוחה כי טוב בד' אמות של הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם בלבד. ולערך ההרגשות החיצוניות הבאות מן החוץ, המגבירות את חפץ החיים הטובים עלי אדמות, המרגישות את החיים העליזים של כל העמים עם כל המון חמודותיהם, אפילו אותם שאין בהם כל רע מצד עצמם, זמרא מנא לן דאסיר, "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים". "אני ישינה ולבי ער, קול דודי דופק", והיציאה של החלק הגרוע, "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך [...], אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה", שני אלה יסעדו את החולה הגדול על ערש דוי, לאמץ חילו, לשאת במנוחה את מכאוביו ולצפות לתשועת ד' שמהרה תבא ואל תאחר, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". שינה ויציאה בעמוד השחר הכללי, המה כאסטמא לפרזלא, המוסיפים כח לקום ולעבוד בעז נפש בהוד והדר, בהאיר עצם השחר, בהפציע אילת השחר. וכל אשר יוסיף אור היום להוסיף אורו כה תוסיף האומה בכללה כח ועצמה, יקיצה והתעוררות מלאה קדושה ועז ד', שאלה רבות גרמו לה, השינה והיציאה, שקדמו לה בעמוד השחר, בעוד שחשכת הלילה וקדרוניתא דצפרא היתה שלטת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ס

בדיעבד גם לרשעת הרשעים יש חלק בהתקדמות העולם

מצד יחש הכלל אל הפרטים ראויים הפרטים לכפרה, מצד שחופש הכלל אינו מוחלט בבחירה, ורעת התוצאות של כל דבר חטא אינה מוחלטת לרעה בערך הכלל כולו. היחיד כשהוא לעצמו הוא ג"כ יוכל להחשב בתור הכנה אל הכלל, מפני שאין הכלל נבנה כ"א מפרטים ויחידים. אמנם בתור הכנה יוכל להחשב לעולם, גם מצד התיחדותו בפרטיות, כי סוף כל סוף יעבוד לצורך הכלל או לא, הכלל נבנה עכ"פ מיחידיו. אמנם מצד ערך ההכנה אין הכפרה ראויה לו, אמנם כשנבא לחקר התכלית, שם מתיחד הפרט בפועל עם הכלל והפעולות תגלינה בערך הכללי המשותף. אז יתגלה ג"כ חשבון הכפרה, "הן אל כביר ולא ימאס", "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"...אמנם כ"ז שלא נתגלה בפועל הטוב היוצא מצד ההכללה של הרע עם הטוב, עד אותה השעה של צמיחת אלו הזרעים הכלליים, יש הבדל גדול בין הטוב ובין הרע, ו"אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו", "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", רק לעת שכל משברים וגלים של המים הזדונים יעברו, והתכלית הכללית המשותפת יוצאת לאור בגלוי, אז נאמר "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך", "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם", ערך זריקת התמיד.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ג

אי אפשר שיכה שורש המרי של רקבון הקיבוץ הבא מדיעות הרעות לכשמתרחבות, שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתה מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראל, ואמר "האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקראו שדה שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדל הוא, שמורה על התיחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ד' דורש אותה...ואומה שמורשה כזאת לה בדיעותיה, א"א שתאבד דרך ומסלול הראוי בין אלה שתי התורות של הפרטיות והכללות בחק יחידיה, וממילא מהר תרפא ממחץ פגעים של דיעות הרעות המהרסות את הצדק הפרטי והאגודה הכללית, שהנה לא לפי רוחה, וכמעט תשוב אל לבה, תבין ותשכיל את רב אשרה בערך הבחירה הפרטית, "ובחרת בחיים", המתאימה להבטחת הברית הכללית שהיא חק עולם, כחקות שמים וארץ, כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני אמר ד', כן יעמד זרעכם ושמכם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ד

כח מסירת נפש עבור קדושת השם שנחלנו מאבותינו, מעקידתו של יצחק, היא תחזיר לאיתן היושר את כל שיבושי דיעות המתרגשות לרגלי מכשולים שכליים ומקריים. ביותר תשריש בלבנו ההכשרה למסירות נפש בשביל הדבר היותר קדוש ונשגב, חפץ השם ית', את הנקודה היותר רמה שבצדק הפרטי שאי אפשר לבא אליה כ'"א בידיעה הברורה של חופש הבחירה...הצדק הפרטי ימצא לעולם מקומו בחיי עדן עולמים, בחיי הרוח הנצחי, בחיי עד, בהתענג על ד'. אמנם במה יתואר לנו, פה בעמדנו במקום שאנו מוצאים הדבר הרם שבמוסר וצדק, בערכם של חיי הכלל, רק בהתכללו עם הצדק הכללי. ומפני שתכונות אלו הקדושות קבועות בנו, הננו נשמרים משחיתה מוחלטת, העוקרת בשובבות דעתה את הצדק הפרטי ומהרסת את היסוד הכללי. ע"כ כמעט נוסרו מיד ד', שבו אל עיקר תכונתם ברית אברהם, איש החסד, השם מעינו להצדיק את כל הבריות כולם, ועקידת יצחק המורה לשום שימוש לעבודת הכלל את הדבר היותר עמוק שבתכונת הצדק הפרטי, היא מסי"נ באהבה ושמחת לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ז

חבת התורה תלויה בעיקר בהכשרת הנפשות וטהרת הלבבות להבין ערכה הגדול של התורה, המאור שבה וההצלחה האמתית שהיא מצלחת את העוסקים בה, ואת הכלל כולו על ידם. והנה אלה הדיעות, התחלתן תלוי' בהבנות רבות ערך של עקרי תורה עמוקים ורמים. וזה הכלל, שכל נפילה מוסרית שתהי' בעולם התחלתה באה בסבת נפילת הדעת, כשמשתבשות הדיעות מתקלקלת השורה של ההנהגה הישרה, בין אותם שהם מצויינים בידיעה והשכלה, ומזה משתרבב הדבר עד שמתקלקלת ג"כ השורה ההמונית עוד באופן יותר שפל ומכוער. ע"כ אם אנו רואים דור שאין התורה חביבה עליו, הוא אות שנתקלקלו הדיעות, וסבת קלקולי הדיעות באה ברוב מפני שנשתנו סדרי החיים, וההבנה שהיתה מתלבשת בצורה ידועה, לפי ערך הדור הקודם, שהיתה מספקת לחבב את התורה על הדור, אינה מספקת כעת, מפני שבדור הקודם היו מבינים מאותם הציורים שנאמרו, הדברים המועילים לחבתה של תורה, את התוך הפנימי שבהם, והיו נמשכים על ידם לתורה ואהבתה. והדור הזה, לא ישכיל לקחת מאותם הציורים את הכונה הפנימית, כי לפי מצבו ודרכיו, אין אותם הציורים והרעיונות השגורים, שהי' די להם לפתח שערי דעה בדור שלפניו, מספיקים לדורו. ע"כ החובה להוסיף דעת בדברים הגדולים שהם עקרי תורה, לברר הדברים ביותר בעומק הגיון. וכשישכילו משכילי הדור היחידים את החסר להם באמונות ודיעות, תועיל ההדרכה, שבהמשך הזמן תתוקן הנהגתם ויחשם אל התורה, וממילא תשוב ג"כ החבה לתורה בכלל הדור. והנה הענינים שהם גדולי ערך בחלק העיוני שבתורה, לא יהיו לעולם נפזרים לפני כל בני הדור, כ"א מכונסים במקומות ידועים לפני השרידים ממביני מדע שבדור המשכילים ע"ד אמת. ע"כ בשעה שאין התורה חביבה, אות הוא שיש חסרון בחלק המדעי שבתורה שלא הוברר כל צרכו, ע"כ פעל הדבר שנתרחקו המסוגלים להשכיל מן התורה, וזאת גרמה להתרחקות כלל הדור, אז לא יעלה על לבך שתתקן המעוות בהרבותך דברים פשוטים, בתוכחת מוסר של גערה ורעיונות המוניים שלוקחים לבב כל איש תם וישר, אע"פ שנכונים ואמתיים המה, כי לא זאת המרגעה. וראוי לרפאת המחלה בשרשה, כי שורש המחלה שבאה עד מדה זו של סילוק חבת התורה, היא מניעת הדעת וחסרון הבירור של הידיעות העקריות המביאות בהבנתן הברורה לחבב את התורה על הבריות. ע"כ כנס, תראה להוסיף עומק בדעות העיוניות שבתורה, שהן ענינים מכונסים למקומות פרטיים, אע"פ שאינם שוים לכל הדור, אבל רק בזאת תרפא מחלת מאסה של תורה. וכשאתה רואה שהתורה חביבה, אז הוא אות שהדיעות נתבררו ובענינים העיוניים אין מכשול, ע"כ צריך לפזר, להרבות ידיעות שטחיות ומוסרים פשוטים ערוכים לפי שכלו ורגשו של ההמון, הצריך לעולם תיקון, שכיון שהדיעות נתתקנו, עת להרחיב הדברים להאציל מרוח גדולי הדור על כל הדור. ואותו הפיזור אע"פ שלא יעשיר את הדרישה של תורה באיכותו, מ"מ יעשיר אותה עושר גדול כי יתרבו המחזיקים והעוסקים בה, ומן הרבים יצאו ג"כ מצויינים שיתגברו בדיעותיהם הפנימיות, להפיץ אורה של תורה בדור ג"כ בריבוי האיכות. והכניסה, שתורה על התגברות הבירור של ענינים הגדולים הנוגעים לעקרי תורה, תביא לעולם לידי מדה זו, שמה שראוי להעלם מלבאר, כשאין הדור צריך לכך, חוייב להיות מתבאר, כשהדור צריך לכך, אבל אותו הביאור הוא ג"כ בערך ראוי לפני אנשי לב, כי אין לההמון תועלת בריבוי הדיעות ובירורן לעומקן, אלא שהם מושפעים מהרוח השולט בין המבינים בעם. ע"כ דוקא הכניסה תכלול בתוכה "עת לעשות ל ד’ הפרו תורתך", שביחוד נאמרה מכוון על גילוי עניני תורה, יותר מהערך המוסרי התמידי, כמו שחייב ההכרח להתיר כתיבת תורה שבע"פ, ועמהם ג"כ חלקי דברי אגדה, שבהם נמצאים ג"כ דברים שהם כבשונו של עולם, שמבלעדי ההכרח, נאמרים הם רק בלחישה וליחידי יחידים. ולפי רוב ההכרח תתרחב החובה לעסוק בחלק של הכינוס כאשר כלל המעלות שרכשו להם בנ"א בכל דרכי חייהם, הרוחניים והחומריים, כה יסדה החכמה העליונה, שהסבה המכרעת להוציא את כל יתרון אל פעלו יהי' ההכרח. ע"כ גם התכנסות הלימודים הגדולים, שיהיו עכ"פ נמצאים במק"א, נאמרים במאמרים מתפשטים או מחוברים בספרים נועדים לזה, באה ג"כ מתולדות ההכרח, וזה ההכרח הוא הציר אמונים להעלות את הכלל ואת הפרט לרום מעלתם. והדבר נראה לעין במצבה הרוחני של כנסת ישראל למסתכל בדבר. וע"ז נאמר "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ד' אור לי", ודרשו חז"ל: לולא שנפלתי לא קמתי, ולולא שישבתי בחושך לא הי' ד' אור לי.