ירידה רוחנית

שבת פרק א׳ פסקה ד׳

ההתכוננות לקראת ה' תועיל גם למניעת ירידה רוחנית. גם מעשים חיצוניים יועילו לכך

...ע"כ צריך לסמן כי תמיד על האדם להיות מכין עצמו לקראת אלהיו, כי אין קץ לעילוי הנפש ואין תכלית לכבוד האור האלהי הזורח על הנפש המוכנת, וכל מה שיוסיף מעלה צריך עוד להוספת הכנה למעלה יותר עליונה, גם שלא יפול בנופלים מרום מעלתו, מפני שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ע"כ גם במעשים היותר חיצונים צריך להיות זהיר הרבה עם רוממות מעלתו, כמו שאמר הכתוב "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים", כלומר בהתנשאך לחקר שדי ולחשק באהבת אור ד' תשמור עצמך מכל הסרה מעשית גם היותר קלה ונמוכה, כי זה כל האדם באשר הוא אדם וכל ימיו נתונים המה להיות מכין עצמו לקראת אלהיו. ובסורו מדרך הטובה המעשית כבר אבד את הכנתו ולא יזכה לאור היושר האלהי שיופיע בנפשו. ע"כ ברצות רבא בר"ה לסמן את הערך של חלק הרינה שבתפילה, שהוא אמנם מלביש את האדם מלכות והוד והדר מצד רוממות מעלת נפשו המתנשאת להדרת קודש, ועם זה רמי פוזמקי, להורות שצריכה הוראת הגדולה להתפשט על כל הצדדים האנושיים גם היותר נמוכים שבו.

שבת פרק א׳ פסקה ז׳

...בהעזב נפש האדם לשאיפותיה הטבעיות החומריות וכל התלוי בהן בלא מסורת התורה, הלא יפול בנופלים וידרך דרך אבדון ומות.

שבת פרק א׳ פסקה י׳

ההבדל בין אומה שמשועבדת לתאוותיה לאומה שהיא בת חורין. באומה שמשועבדת לחומריות גם מערכת המשפט תהיה משועבדת. לפי משפט המלך, כן יהיו אורחות השרים. המנהיגות של אומה חומרנית תוריד אותה עוד יותר, עד שתיפול לנצח. עם נמוך חש בוז לעם שמתרומם למשאות נפש גדולות, וחושב שהם עוסקים ברוחניות רק משום שהם לא יודעים את כח החיים בסערתם. העם המלא רוח ד' מוצא את חייו מלאים ענין בגבורה של תורה, בעונג הדעת ואהבת הצדק היושר הטוב והאמת

תכלית המשפט היא להעמיד [את] חיי החברה על מכונה. אמנם מהי התכלית בעצם חיי החברה עצמם, בזה יתחלפו דעות העמים והארצות. העם הנתון בעול תאותיו החומריות, לא יצייר תכלית אחרת לחיי החברה שלו, כ"א שיתפתחו יפה אצלו חייו החומריים במילוי כל תאותיהם האפשריות, באופן שלא ישחית את סדרם וקביעותם. והנה לפי דעה נמוכה כזאת צריכה היא שורת המשפט ג"כ לנבוע ממקור אהבת התאות החומריות, ע"כ יותר יתאים לתכלית משפטים כאלה, שיבא השופט בבטן מלאה בשבתו על כס משפטו, שאז הוא כדוגמת העם הנשפט מושקע בחיים החומריים, ויתאמץ לצדד שורת המשפט לתכליתם..."אי לך ארץ שמלכך נער", כלומר משרת, כי זה הוא תואר נער בעברית, באשר אינו עומד להרים את העם בארחות נאצלות בעלי הוד רוחני. ולפי משפט המלך, כן יהיו ארחות השרים העומדים למלא דבר משפט לשכללו להרחיבו ולהגבילו ע"פ הבנתם מחפץ המלך. "ושריך בבקר יאכלו", למען יהיו כבר בעת קביעותם בדבר המשפט משוקעים יפה בנטיות החומריות שהן תעודת כלל העם הנמוך ההוא ומגמתו, אבל אי לך ארץ כזאת, כי ירד תרדי מהמעלה האנושית ותפול ולא תוסיף קום. "אשריך ארץ שמלכך בן חורים", תכלית מציאותו היא לרומם את הכלל אל השאיפה של הצדק האלהי, של הנשגב והקדוש, שראוי לחול בלב ונפש מלך משיח ד'. "ושריך בעת יאכלו", כי דבר המשפט שעליהם למלאות הוא בלתי מתאים עם הנטיה הנמוכה האנושית לדברים החומריים. אמנם יכול העם הנמוך לבזות בלבו את העם המתרומם למשאות נפש גדולות של המסקנות היוצאות מדעת ד' הטהורה, לאמר עליהם שלא ידעו את כח החיים בסערתם ע"כ לא יחושו לו ויפנו אל הדעות הנאצלות. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי תחת שהעם החומרי ימלא סערות החיים בשתי, בשכרות והמון תאות חולפות המשאירות אחריהן רושם רע בגוף ונפש ומשחיתות את הוד צלם אלהים אשר באדם, העם המלא רוח ד' מוצא את חייו מלאים ענין בגבורה של תורה, בעונג הדעת ואהבת הצדק היושר הטוב והאמת, וכל החיים החומריים ההולכים ע"פ מילואי התעודות הרוממות הללו של המבוקשים הנעלים, והמה ממלאים את החיים בגבורה יותר רוממה ויותר מרעשת ברעש קודש, ברעש המגדיל את כח החיים ומשאיר אחריו ברכה לנצח לעם נולד. "בגבורה ולא בשתי", בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין, "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו".

שבת פרק א׳ פסקה י״ד

עכשיו לב בני אדם מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד

הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהי' עוזר מאד אל התיקון הכללי. כי אנו רואין שגם עכשיו שלב בנ"א מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד, מ"מ במה שהרגש האנושי מגיע להכרת טובה, הוא פועל להכשיר את הנפש להביע במה שיכול את הרגשה העדינה הזאת, במאמר ובפועל.

שבת פרק א׳ פסקה כ״א

ע"פ רוב כל אדם מכיר מחבירו רק את חיצוניותו, לא את פנימיותו, ע"כ החברה עלולה להשריש בקרבה חטאים של הרגל ושל מנהג. אם ינוח לאדם להתנהג כפי אורחו הטבעי לא היה בא כלל לידי אותם החטאים, ע"כ בכל מקום שהקיבוץ הוא עתיק נתקבצו חטאים רבים של מנהג. תרבות החברה מתקלקלת ע"י ריבוי החסרונות של חיצוניותו של האדם, שהמה נטבעים במשך הזמן במטבע של מנהג והרגל. ע"כ ראוי לחזור לישב בעיר שישיבתה קרובה, שלא התעתקה כ"כ בהרגלי החברה הנוטים מדרכי צדק וארחות חיים טובים

האלהים עשה את האדם ישר, ופנימיותו של האדם נוטה לטוב תמיד מצד נפשו האלהית. אמנם חיצוניותו, מצד חמרו, נוטה לרע, ויצר מחשבות לבו פונות לרעה יותר מצד החברה שהיא מקלקלת דרכיה כל זמן שמסתכלת רק בחיצוניותו של האדם. ובאשר ע"פ רוב כל אדם מכיר מחבירו רק את חיצוניותו, לא את פנימיותו, ע"כ החברה עלולה להשריש בקרבה חטאים של הרגל ושל מנהג, מה שאם ינוח לאדם להתנהג כפי אורחו הטבעי לא הי' בא כלל לידי אותם החטאים, ע"כ בכל מקום שהקיבוץ הוא עתיק נתקבצו חטאים רבים של מנהג, ובקיבוץ חדש כל [יחיד] פרטי הוא מתנהל עדיין לפי טבעו ונטייתו. ולמדנו שהיחיד הפרטי מתוך שהוא יכול לרדת לסוף דעת אנושיותו פנימה הוא עלול יותר לדרוך בדרך טובים, אמנם שטף החברה ישטפהו בקנאה תאוה וכבוד, ועל פיהם יולדו חוקים לא טובים. ע"כ טוב לדור במקום שעוד לא נמחקו עקבות התרבות הפרטית, שהיא בנויה על יסוד טבע האדם בצירוף ללימודיו בתורה ומוסר, מפני השאון של תרבות החברה, שמתוך שהיא תמיד מציגה למופת רק את חיצוניות החיים, שרק זה יכול אדם להשיג מזולתו, ע"כ היא מתקלקלת ע"י ריבוי החסרונות של חיצוניותו של האדם שהוא מצד חומריותו, שהמה נטבעים במשך הזמן במטבע של מנהג והרגל. מובן הדבר שדבר זה נוהג ובא עד הזמן שישפך ד' רוחו על כל בשר, וחיי החברה כמו כן חיי היחיד יתנשאו למעלתם הנועדה להם, שאז דוקא בתגבורת כח הקיבוץ יהי' מקום להדר את החיים ולקדשם. והמופת החותך שחיי החברה גרועים הם מחיי היחיד כ"ז שהחסרונות המוסריים והחומריים שולטים בעולם, הוא מעצם תכונת ההנהגה הכללית ביחש שבין גוי לגוי, שאף שכבר רכש לו האדם ידיעה ברורה וקנין טבעי ברובו לתעב את שפיכת דמים בחיי היחיד, עוד לא התנשא למדרגה זו, שיוכל לחיות ג"כ חיי הציבור בלא מלחמות של שפך דם רב, עד העת המאושרה שלא ישא גוי אל גוי חרב, ע"י אור דעת ד' שיאיר מציון מכלל יופי. ע"כ ראוי לחזור לישב בעיר שישיבתה קרובה, שלא התעתקה כ"כ בהרגלי החברה הנוטים מדרכי צדק וארחות חיים טובים.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ד

לפעמים יהיו העוני והרדיפות סיבת שפלות רוח האדם, ע"כ יהי' נוטה להרע לחבל ולהשחית. ולפעמים הם יהיו סיבה לישר דרכיו ולהכניע רוחו אל הצדק והדרך הישרה

מדת הצדק העליון היא להתגלגל עם הברואים בכל צדדי האפשר אולי יכינו צעדיהם לדרך הטובה, ולפעמים יהי' העוני והרדיפות סיבת שפלות רוח האדם, ע"כ יהי' נוטה להרע לחבל ולהשחית. ולפעמים אמנם יהי' העוני והשפלות סבה לישר דרכיו ולהכניע רוחו אל הצדק והדרך הישרה. ולהיפך, השלוה והגדולה לפעמים ישפיעו על האדם או האומה כחות טובים לשפר מעשיהם ולהרחיב החכמה והמשרים, ולפעמים יהפכו לרועץ להגביר הגאוה והזדון. ע"כ גלגלה ההשגחה האלהית את מצבם של אלה החטאים העומדים לנס למשל ולשנינה לאות לבני מרי, בשני הצדדים בשוה, וכפי אורך מדת תקופתם המוגבלת הטעימם שפלות והכנעה וגם גדולה ושלוה, ושני המצבים השתמשו בהם אך לרעה, עד אשר הוכיחו לדעת כי אין במציאות תנאי חיים שיוכלו להובילם אל דרך התיקון והטוב. ע"כ נדונו בכליה, "הפוך רשעים ואינם". ואם נשים [לב] לדעת כי אין לנו דבר מושכל במקרה, נתאים את מספר כ"ו הנמצא במספר שם ד' ית' באותיותיו והוא כולל כל המדות המונהגות ממנו בעולם, כי שמו ית' הוא על שם פעולותיו. ע"כ בין בשימוש הדין שהשפיע להם שפלות וטירוף המצב, בין בחסד וגדולה שהופיעו עליהם, בכולם השתמשו לרעה, וע"ז אמרו ז"ל גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות, ואמרו שבמלתה גדולה היא, כי הנקמה האלהית היא מדה גדולה משוערת לתיקון הכללי, עד שהפרט האבוד יהי' גם באבדו נרכס לשלשלת הכלל, להיות ממנו תועלת לדורות ולתקופות יבאו.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ו

שמירת הצביון הרוחני תהיה ע"י שתהי' הפניה הראשית של כלל עם ד' לקדושת שם ד' ויסוד התורה בחיים, שלא להניח לשאיפות אחרות לרשת חלילה מקום הקודש. ההבדל בין חטאים נקודתיים לבין איבוד היסוד הרוחני. חורבן הבא מדברים פרטיים כשהיסוד העיקרי הוא עומד בתקפו, איננו כ"א חורבן עראי שסופו להבנות

על כל חכם בעדתו להשתדל ראש לכל דבר, שתהי' הפניה הראשית של כלל עם ד' לקדושת שם ד' ויסוד התורה בחיים, שלא להניח לשאיפות אחרות לרשת חלילה מקום הקודש, אז תתקיים העדה בצביונה הרוחני. ואם חלילה דברים פרטיים, שגם הם יוכלו להפסיד כח הקיום של איזה עדה, יגרמו להחריבה, הנה יסוד החיים הישראלים יהי' תמים עמם. ע"כ בכל מקום שיבאו וידחו יהי רוח ד' עמם, ואין זה חורבן מוחלט כי מעפר אחר יצמחו, ובאשר יתיישבו, ישובו לתקן את השגיאות הראשונות, וכל סדרי החיים שאינם ע"פ ארחות תורת ד' שגרמו ההפסד, יכירו, ויבנו בתוך עם ד'. אבל אם הדעה היסודית תאבד, אם לאבן פינת החיים הכלליים והפרטיים לא תחשב הקדושה ועז ד', כ"א כח הזרוע ולאומיות חומרית שכל מגמתה איננה התכלית הנשגבה להיות מצטרפת להתכלית העליונה שהוא חפץ השם ית' ושמו שנקרא על עמו, כ"א חפצים פרטיים, ולעשות את הכלל רק לכלי מגושם, להגיע על ידו כל יחיד חפץ לבבו וצרכי החיים החומריים, והגגות הפרטיים עומדים לפ"ז במדרגה גבוהה הרבה מביהכ"נ מקום הקדושה והעבודה האלהית, באופן מושחת כזה כשתחרב עיר, חורבנה הוא חורבן עולם. כי הרוח הישראלי ילך הלך והתדלדל מאין לו קשר פנימי עם הקדושה העליונה החופפת על כלל עם ד' ע"י שם ד' עליון שנקרא עלינו, וחורבן כזה הוא חורבן שמנפש עד בשר יכלה. לא כן חורבן הבא מדברים פרטיים, כשיסוד העיקרי הוא עומד בתקפו איננו כ"א חורבן עראי שסופו להבנות, בעיר זאת או במק"א, ע"כ דבר גדול עשה ר"א דעביד למתא מחסיא דלא חרבה מאותו עוון, ששמר בה היסוד הראשי להיות המגמה היותר גבוהה והיותר פנימית שבחיים, הקדושה האלהית, לרומם בית אלהינו. ואם כפי יצר לב האדם נזדמנו סבות שהחריבוה, רב הוא ונכבד הדבר שלא חרבה מאותו עון. ע"כ ידענו נאמנה שהבנים הנפוצים מעיר כזאת, שכלל הקדושה הישראלית חזק ואמיץ בקרבה ועומד בה למעלה מכל תעודה צדדית שתוכל להיות [משתרשת] בכח הזמן ושטף החיים, יהיו בנים נאמנים לד' ותורתו ועמו, ועוד יהיו לברכה, גודרי גדר משובבי נתיבות לשבת.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

חלום רע מהווה תמרור אזהרה לירידה רוחנית של האדם. צריך שתהיה לאדם יכול להרגיש במה שנוגע להטבת דרכיו בסורם מעט מדרך הנכונה, גם ברושם דק וקל. ע"פ רוב הנטיות הרעות יבאו באדם ע"פ הטייתו ביותר מן המדה אל נטיותיו החומריות, בתאוות גופניות והנלוות עליהן מהמדות הרעות הבאות לרגלן. הנטיה הרעה בעודה חלושה, היא מתבטלת תיכף בהריחה ריח ההתגברות הרוחנית ולא ישאר לה זכר. שלות צדיקים הפנימית היא מחוברת תמיד עם תם דרכם וטהרת לבבם, ובסור אדם מדרכי ישרים תסור ממנו שלותו הפנימית

האדם הבריא בגופו ובנפשו, שהולך בדרך ישרה ולא עיות דרכיו ולא טמטם רגשותיו ע"י חשבונות רבים, מוכן הוא להרגיש בכל דבר העומד מצד החכמה העליונה, להרגיש על ידו במה שנוגע להטבת דרכיו בסורם מעט מדרך הנכונה, גם ברושם דק וקל. והנה החלומות הם ביחש המעמד המוסרי של האדם, מה שהוא הטעם והנטיה למצב החומרי. האדם שטבעו שלם ירגיש נטיה לדברים שמבריאים את גופו, וכמו נטיה מתנגדת לדברים שיוכלו לגרם לו היזק גופני. אם יבא איזה דבר לתוך הקנה, יתקומם השיעול לעומתו לגרשו טרם השתרש להזיק. וכמוהו רבים מדרכי החסד שאנו רואים ביצירה הגופנית, שהוכנו דרכי ההרגשה להשמר מכל נזק בהתחלתו. ואם ישים האדם לב להדבר המורגש לו ינצל מההיזק, ואם יקשה לבבו וילך מנגד לטבעו הפנימי, ואל ההזהרה הסידורית בפנימיותו לא יטה אוזן, אז תגדל הרעה, עד שיהי' נצרך לאמצעיים גדולים וקשים להנצל ולהעזר מהרעה שכבר השתרשה בקרבו, תחת אשר בשומו אל לב בעוד היתה זאת הרעה בראשית צמיחתה, הי' יכול על נקלה להשמר ממנה. והנה ראשית כל נפילה מוסרית מתרקמת במצב הנפש פנימה במחשבה ורגשי לב. ע"כ כאשר יפול האדם במצבו הפנימי ממדרגה שהי' עומד עלי', ויהי' נוטה יותר אל דרך הבהמות והחומריות הגסה ע"פ פנימיות מצב נפשו, שבהשתרש דיעות כאלה בצאתן ממדריגות רגשי לב והרהורים למצב הסכמות מעשיות, יביאוהו למעשים רעים והשחתות גדולות. זאת היא מדרכי החכמה העליונה, שלפי מצב נפילה רוחנית באדם כן יבעתוהו חלומותיו. ובהיותו זריז לחפש דרכיו ולתקן ולקומם מיד את נפילתו, העומדת רק בתור נטיה והכנה, הנה קלע אל המטרה שאליה נוסדו טבע החלומות ביצירה בכלל. ע"כ באשר ע"פ רוב הנטיות הרעות יבאו באדם ע"פ הטייתו ביותר מן המדה אל נטיותיו החומריות, בתאוות גופניות והנלוות עליהן מהמדות הרעות הבאות לרגלן, כעס גאוה קנאה וכיו"ב, ע"כ בשומו אל לב למצב נפשו פנימה, ובמצאו את תוכן החלום שהוא מתאים אל תכונתו וקלקולה, הנה החכם ימהר להסיר הנטיה הבלתי נכונה, בהקדישו היום ההוא לתענית להגביר כחו הנפשי הנוטה לטוב ולקדושה, אז יכלו ויאבדו אותם הרשמים הפנימיים שגרמו את מחזה החלום המחריד, ותשוב לו שלות צדיקים במילואה. יפה תענית לחלום כאש לנעורת, כי הנטיה הרעה בעודה חלושה, היא מתבטלת תיכף בהריחה ריח ההתגברות הרוחנית ולא ישאר לה זכר. אמנם כ"ז הוא כאשר ימהר האדם להכריע את הצד הטוב, עד שלא הספיקו עדיין המעשים שבפועל להתרקם לפי דרך הנטיה השפלה שהתחילה להתחולל בנפשו הפנימית. אבל כאשר ימים יעבורו, וע"פ הנטיה שכבר מצאה לה מקום בנפש יעברו ארחות חיים בפועל, אז תתחזק ע"י פעולות ממשיות, ומדות יוצאות בצורתן הרעה אל הפועל. אז אין הדבר בטוח שיספיק משקל של תענית יומי להכריע את הכף, לישר את הנטיה. כי בהשתרש הדבר צריך חיפוש יותר נמרץ ובחינה יותר חודרת, אם כבר הושרשה הנטיה ללא צדק לחפצים כוזבים ודמיונים מתעים מקרב נפשו. ע"כ רק בו ביום ההבטחה חזקה ששוב תשוב השלוה הנפשית ועמה תוצאותיה הטובות ע"י התענית הבאה לרגלי החלום המורגש. והנה השבת באה לרומם את הקדושה הכללית והפרטית, "קודש היא לכם". עונג השבת באכילה ושתיה נכבד הוא מאד, כל זמן שיוכל האדם לרומם את כחותיו הטובים הרוחניים לרגלי התחזקות הכוחות הגופניים. אמנם החלום המבעית בא לאות כי אין שלום פנימי באדם, כי נטייתו החומרית הבהמית התגברה עליו עד שקרוב הדבר שתמשכהו ברשתה ויפול גם במעשים רעים, ע"כ אין העידון החיצוני מוסיף לו אז ברכה, כי מה בצע שיתענג בשעה הקטנה של האוכל והמשתה, אם בקרבו תסתער סערת לב מאבדן השמחה הרוחנית הטהורה הממלאת תמיד לבותיהם של צדיקים וישרי דרך. ע"כ העונג האמיתי ישוב לו במלאו [את] נפשו בדבר אשר היא מרגשת בו חסרונה, בחיים שקטים ועידון פנימי, בהישירו משקל דרכי חייו ושומו גבול לכוחות נפשו, שיצעדו בטח דרכם בדרך החיים והטוב ולא יניח להנטיות החומריות, שכבר בא האות שהרחיבו את צעדיהן יותר מהראוי, להתחזק עוד יותר ע"י הגסות שיעיב עליהם התענוג החומרי של מאכלים ערבים ומעדנים, שעלולים להמשיך ביותר את האדם אל נטיה לחיים גסים בהמיים, בעת שמצב נפשו עומד בהתרגשות, ואין שמחת לבבו עמו מפני ביעתותי לילה. ע"כ טוב לו שימשך ידו מזה, ויתעדן בעונג פנימי הבנוי ע"פ הנטיה היותר פנימית שבנפש, שהוא עונג אמיתי, שרוחו יתחזק על ידו ונפשו תחגור עז ובטחון, ושמחה בד' הטוב וישר המורה חטאים בדרך, ע"כ א"ר יוסף ואפילו בשבת. ובכלל הננו למדים שעניני החלומות עיקר הוראתם הוא מפני שבהיותם מרעישים ומבהילים הוא אות על מצב הנפש שאינה בתומתה. כי שלות צדיקים הפנימית היא מחוברת תמיד עם תם דרכם וטהרת לבבם, ובסור אדם מדרכי ישרים תסור ממנו שלותו הפנימית. אמנם יוכל למלא ריקניותו ע"י סערת החיים החיצוניים, בשחוק עליזים ומשתה שמנים, או ישכח את מצבו הפנימי ע"י טרדות החיים ועמלם. אבל בחלום חזיון לילה, שהחיים החיצונים לא יפעלו על האדם ברב רגשם, יתעוררו כחות הנפש ודמיונותיה לפי ערך המצב הראוי לה מצד חייה הפנימיים. ע"כ צדיק ההולך בתומו ככפיר יבטח, ואם ישכב לא יפחד ולא ידע רע, ורשעים תיסרם רעתם ומפחד בלילות יבוהלו.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ט

כפי הנפילה הפנימית כן צריך שיתמלא המקום לתן סעד שלא יפול האדם הפרטי או הכללי בנופלים מקדושות חיצוניות. מצד הנפילה הגדולה של כלל האומה, שגרם בעונינו פיזורנו הגדול וריחוקנו מבית חיינו, יחד עם זה עצמו גרם שנשתכחה תורה והלכה ברורה ונתרבו הספיקות, ועם ריבוי הספיקות יצאו בהכרח תולדות של חומרות, שבכלל נתרחב החוג המעשי. ומאת ד' היתה זאת, שההתרחבות המעשית היא משיבה את האבדה הרוחנית של עצם זוהר הנפש שהועם ע"י הירידה הגדולה של האומה. בעזיבת אלה הדברים, שע"פ ההשגחה הוכנו מראש לשמור את הקדושה הפנימית הישראלית, במצב הירידה תוכל לגרום תוצאות רעות ומרות מאד. אבל עם חשיכה יוצא אדם בתפילין, וחלילה להניח את הפרט או הכלל בלא מגן של הקדושה החיצונית עם כל פרטיה והרחבותיה, כ"ז שלא באה בכל תקפה ועוזה הקדושה הפנימית

התפילין הם מיוחדים לימי החול, יצאו שבת ויו"ט שהם עצמן אות. והדבר נערך בכלל, כי לאדם נחוצה התקדשות חיצונית כדי לבא על ידה אל [ההתקדשות] הפנימית העצמית. תכלית מעשים תוריים רבים היא כדי לשמור את נקודת הקדושה הפנימית, שגלוי וידוע לפני יוצר האדם ב"ה שלא תהי' נקנית לאדם כ"א ע"י אותן הפעולות. ולפי ערך התגברות הקדושה הפנימית העצמית באדם, תוכר פעולת הדברים שמסמנים הקדושה החיצונית בפעולות מעשיות שהביאוהו לכך. כדי להורות שהקדושה העצמית היא העיקר, אמרה תורה באות התפילין, שהוא יסוד להוראת ההרשמה החיצונית של קדושת המעשים, למען יבא האדם על ידם לקנות הקדושה העצמית הפנימית, "למען תהי' תורת ד' בפיך", ששבת ויו"ט א"צ אות, כלומר בהם צריך האדם להתעלות מצד פנימיותו, עד שלא יהי' צריך סעד חיצוני לתומכו. והוא לאות על פרטי דברים בהליכות היחיד והציבור, שכפי הנפילה הפנימית כן צריך שיתמלא המקום לתן סעד שלא יפול האדם הפרטי או הכללי בנופלים מקדושות חיצוניות. ע"כ מצד הנפילה הגדולה של כלל האומה, שגרם בעונינו פיזורנו הגדול וריחוקנו מבית חיינו, יחד עם זה עצמו גרם שנשתכחה תורה והלכה ברורה ונתרבו הספיקות, ועם ריבוי הספיקות יצאו בהכרח תולדות של חומרות, שבכלל נתרחב החוג המעשי. ומאת ד' היתה זאת, שההתרחבות המעשית היא משיבה את האבדה הרוחנית של עצם זוהר הנפש שהועם ע"י הירידה הגדולה של האומה. ואלה הדברים שהם חיצוניים בערך יסודה של תורה ועיקרה, הם מקיימים את האומה בקדושתה ואמונתה לשם ד' אלהי ישראל. והנה צריך האדם להזהר להוקיר מאד כל הדברים החיצונים שגורמים לשמור הקדושה הפנימית, [בכל חומרות הספקות שבהם ולדעת] כ"ז שעוד לא שבו לנו כל מחמודינו מימי קדם, כ"ז שאין לנו מלך ונביא, וסנהדרין גדולה במקום אשר בחר ד', בביהמ"ק, שתצא מהם תורה לכל ישראל בלא שום ספק בהוראה. [כל הזהירות הזאת בכל החומרות הבאות מצד הספקות הם הם יסודי חיינו,] וכי (חלילה) בעזיבת אלה הדברים, שע"פ ההשגחה הוכנו מראש לשמור את הקדושה הפנימית הישראלית, במצב הירידה תוכל לגרום תוצאות רעות ומרות מאד. דומה לדבר שהתפילין שהם מיוחדים לימי החול. אמנם בשבת ויו"ט, ימי העליה והקדושה [ש]הם עצמם אות, (ו)אין צורך בלבישתן. אמנם חלילה לדחוק בזה את קיצם, ויוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה. וכך היא המדה שהרי עוד לא זרחה שמש הקדושה העצמית, וצריכים התפילין לפעול פעולתן למען תהי' תורת ד' בפיך, עד שיופיע אור קדושת השבת, והקדושה החיצונית של התפילין תתמלא ע"י קדושת השבת הפנימית. וכן בעניני כלל האומה, שהדברים החיצונים, הרחבת התורה בקיומה שניתוספו כמה דברים מצד הספיקות, שתולדתם היא הגלות והפיזור, וחסרון שופטינו ויועצינו. אמנם בין כה וכה הרי האומה מתעסקת במדה יותר רחבה במעשים של עבודת ד', מדקדקת במצוה לכל צדדי ספיקותיה, שומרת שני ימים טובים בגליות, מפרשת שתי חלות בסוריא, שעליהם אמרו חז"ל "שמוני נוטרה את הכרמים", מפני שכרמי שלי לא נטרתי, בשביל שלא שמרתי יו"ט אחד בארץ הריני משמרת שני ימים טובים בגליות. אבל לאחר שגרם המצב ובאה הירידה, היתה התרחבות הקיום המעשי אע"פ שבאה מצד ספיקות שסבתם היו קלקולים לאומיים, גורמת קיום והצלה, והשבת רוח (הקדוש) [הקודש] הראוי להיות מלא בעם ד' בלבותם. והזמן שישוב המצב לשנים קדמוניות, שתהיה התורה כולה מבוררת יוצאת מן המקום אשר יבחר ד', הספיקות יתבררו, ויחסרו לפי זה כמה ענפים מעשיים שהיו מורגלים באומה מפני הספיקות, [ש](ו)בהיותם נעשים המשיכו והגדילו את הקדושה הישראלית באומה, כי ריבוי המעשים לשם ד' מקרב את הלב לאבינו שבשמים. אמנם אז בעת המאושרה, יופיע אור ד' וכבודו, סגולת הקדושה הכללית, אור ד', הנבואה ורוה"ק, שהיא סגולה מיוחדת לישראל, ישובו לנו, ותמלא הקדושה הפנימית מקום הקדושה החיצונית של אלה המעשים, שהם בערך תפילין לימי חול לעומת קדושתם של שבתות וימים טובים עצמם, אבל עם חשיכה יוצא אדם בתפילין, וחלילה להניח את הפרט או הכלל בלא מגן של הקדושה החיצונית עם כל פרטיה והרחבותיה, כ"ז שלא באה בכל תקפה ועוזה הקדושה הפנימית, יום שבת קודש, שרומז ג"כ ליום שכולו שבת, שפדויי ד' ישובו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם.

שבת פרק א׳ פסקה נ״א

כל אדם לפי הערך שחומריותו פועלת עליו כן שכלו מוחשך ומוקף ענני חשך. ע"כ אף שהאמונה תאמצהו חיל, מ"מ לא יתיצבו המושגים הקדושים בדעת ד' ואמונה טהורה כמו חי לפניו. וזה גורם שרוחו ישפל ויפול לפעמים בשחיתות של תאוה או יפתה לקול אנשי שקר המדיחים מאחרי ד' ותורתו

...והנה הדיעות שבאדם ג"כ מסתבכות ומתערבבות ע"י התגברות התאות שבאה מגסות החומריות. ע"כ הרשעים העושים פימה עלי כסל ונוטים רק לתאות שפלות גופניות, הם מלאים דיעות רעות ומדברים על ד' תועה. ובהמצא להם היכולת לחק חקקי און עלי ספר, הם ממלאים ספרים בדברי שקר ותועבה להשחית נפשות תמימים. אמנם כל אדם לפי הערך שחומריותו פועלת עליו כן שכלו מוחשך ומוקף ענני חשך. ע"כ אף שהאמונה תאמצהו חיל, מ"מ לא יתיצבו המושגים הקדושים בדעת ד' ואמונה טהורה כמו חי לפניו. וזה גורם שרוחו ישפל ויפול לפעמים בשחיתות של תאוה או יפתה לקול אנשי שקר המדיחים מאחרי ד' ותורתו. אמנם החולה שסלק ידיו מכח חומריותו הגסה מתעורר בו השכל הטהור, ונמצאת השגתו זכה וצרופה, ומה שהוא משיג בתוכיותו מאהבת ד' והחפץ ללכת בדרכי ד' ולהתמם עמו, לא יוכל הבריא לפי ערכו לבא למדה זו, כי החומריות תעכבהו.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ו

דינו של תלמיד חכם בעל מעלה שהתנהגותו עלולה להשפיע לרעה באופן עקיף. פרץ קטן המתגלה במשפיע יכול להתרחב להריסות גדולות לפי הירידה של המקבלים

ימיו של אדם עומדים להחלק לחצאין. המחצה הראשונה צריך הוא להשתלם לעצמו, בגידולו הגופני והחומרי, ואח"כ התורני העיוני והמוסרי. המחצה השני' אמנם ראוי כבר שיחל להשפיע על מה שחוץ לו, להעניק מטובו את הצעירים ממנו למען יוכלו גם הם ללכת באורח ישרה. והנה ישנם אנשים שהשחיתו דרכם אפי' בערך עצמם, והם אינם ראויים אפי' לחיים של המחצית הראשונה, ע"ז נאמר "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". אמנם אותו ת"ח שלפי הראוי לעצמו השלים חוקו, והחסרון הנמצא בו שבגללו היה הוא ראוי למות, הוא לא לפי הערך שפעל הדבר על עצמו כ"א לפי הערך שפעולה של הנהגה כזאת, מאדם רשום כזה, תוכל לפעול על העתיד, ע"כ הי' ראוי לחצי ימיו. אמנם המחצה השניה שעבור הדור הבא, בשביל ההשפעה שראוי לו להשפיע על הסובבים אותו ועל בני הדור הצעירים, שם היה יכול לצאת הריסות גדולות לפי הירידה של המקבלים, יתרחב פרץ קטן המתגלה במשפיע. ע"כ מת בחצי ימיו, למען תת מקום לימוד לזולתו לסור ממוקשי מות וללכת באורח חיים.

שבת פרק א׳ פסקה ס׳

ובזה יבאו פריצים ויחללו קודש ויתפארו להסתפק בההדרכה הטבעית לבדה, ומרעה אל רעה יצאו לבלע עולם. בהיותו בעל דעת כזאת שעם גדלו בתורה וביראה היתה התורה בעיניו כטפלה אל הדת הטבעית, היה עלול להרבות מכשלה ולתת צידוק לרשעים להרשיע

במקום שהדברים התוריים והדברים הטבעיים מזדמנים לפונדק אחד בארחות המוסר, שם צריך שמירה יתירה שלא יטעה אדם ולא יטעה את זולתו לחשוב שעניני התורה משתקפים בהשקפה אחת ובערך אחד עם הענינים הטבעיים הפרטיים. ומכל שכן שהדבר קשה מאד אם יעלה על לבבו שהדברים הטבעיים הם עומדים למעלה (בענינים) [בערכם מהענינים] התוריים. מחשבה כזאת תביא לקצוץ בנטיעות תורת ד' התמימה, חלילה, ותביא להשיא עצת חטאין שיסוד התורה היא ההדרכה הטבעית לבדה. ובזה יבאו פריצים ויחללו קודש ויתפארו להסתפק בההדרכה הטבעית לבדה, ומרעה אל רעה יצאו לבלע עולם…הנה אף שאותו תלמיד בעצמו ע"פ דרכו זה הי' זהיר במצות והולך תם, אבל כ"ז היה אפשר להתקבל רק בנפשו שהיתה טהורה ונוטה אל הצדק ורגשי קודש שלה היו מטים אותה לדרכי תורה, ולא היה חסרון של הדעה הזאת, שהיא נשחתה, כל כך ניכר בחיים. אבל הקרובים אל השפעתו, בהיותו בעל דעת כזאת שעם גדלו בתורה וביראה היתה התורה בעיניו כטפלה אל הדת הטבעית, היה עלול להרבות מכשלה. ע"כ לא הי' ראוי לו לחיות המחצה השני' של הימים שבהם עלולה ביותר להתפשט השפעתו על זולתו.

שבת פרק א׳ פסקה ס״א

באדם פורץ גדר, לפעמים יש צד של חומרה ונזק גדול יותר דווקא בצדדיו החיוביים

כשאדם פורץ חלק אחד מגדרי תורה ומשאיר איזה חלק ממנה לפי ראות עיניו, יש שני פנים באיזה מקום למצא כח הכבד של פעולת הפרצה להזיק ע"י פעולה זו, או ע"י רוח של הכרעת דעת טועה שפעולה כזאת פועלת על לבו של אדם. בצד אחד יש לדון שכח היותר רשום שבקלקול מונח הוא בחלק הנפרץ, שהרי על ידי זה יפרץ הדבר יותר. גם עצם הפרצה כשהיא לעצמה כבר נוטלת חלק רשום מקדושתו הישראלית של האיש הפורץ, ופועלת על חוגו לרעה לפי ערכו וגדלו. אמנם לאידך גיסא, יש פנים להאמר שהחלק הנשאר הוא יותר מזיק מהחלק הנפרץ, שאם היה הפורץ פורץ כל הגדר ודאי הי' מיד נכשל בגופה של תורה, ובהיותו איש שלא נשחת לגמרי היה מכיר מיד רשעו ועיוותו והי' שב בתשובה. ולעומת זה אחרים היו מכירים מיד שדרכו אינה ישרה, ורעיוניו היו הולכים ג"כ באורח כזה שהי' הפרץ וזלזול תורה ניכר בהם והיו רבים פורשים ממנו, אם הי' עומד בתוקף על דרכו הנשחת. לא כן הדבר כאשר השאיר חלק של גדר המורה על יראת ד' שיש בו, ע"כ יש לדבריו והצעותיו פנים מסבירות ורבים מתמימי דרך יוכלו להמשך אחריו. ואח"כ יובילו אותם הדרכים הרעים שהם נאחזים בשורשן של דיעות רעות, כמו בנדון דידן באותו השורש הרע של הכבדת כח ויד של הנטיה הטבעית על פני כח התורה האלהית, וכיו"ב בכל נסיגה היוצאת מדרכי תורה וגדריה שכולם או פועלים על הדיעות להרע או נפעלים מהן, וברוב שני אלה יחד, ע"כ יש יותר הפסד בחלק הנשאר מבחלק הנפרץ. ע"כ כי אתא רב דימי אמר שסבת העונש, והרושם שע"פ ההשגחה הי' צריך לעשות בעולם הוא מצד שמטה חדא הואי, כלומר בהחלק שפרץ את הגדר של "לא תקרב". במערבא אמרי שלא על עצמו אנו צריכים לדון, גם לא על הפעולה שפרצה יכולה לפעול על הנשחתים כבר בפנימיותם, כ"א על הערך שיכולה פרצה שיוצאת מאדם רשום לפעול על החוג הקרוב לו, ויותר מה שתוכל לתפוש גם ישרים ותמימי לב, וזהו ביסוד הכח של החלק הנשאר שמורה על כשרותו של הפורץ. סינר היה מפסיק בינו לבינה, זהו הדבר היותר ראוי לגרום צורך לעונש גדול שיהי' ראוי להיות לאות לבני מרי ממה שראוי להעשות מצד החלק הנפרץ.

שבת פרק א׳ פסקה ע׳

כשהאומה עומדת במצב איתן, אז אינה צריכה להגדלת כח החיבה להראות את הצדדים הגרועים הנמצאים באומות העולם. הירידה הגדולה של האומה בגלות מחייבת להתבונן בסגולת ישראל לעומת שפלות הגויים. הטומאה של ארץ העמים תחייב שינויים רבים בחיי האומה, והגנות רבות, שלא תתפשט אותה הטומאה בגוף האומה ונפשה

כשהאומה עומדת במצב איתן ורואה היא בעיניה אושרה הרוחני, מה טובו אוהליה ומה יפו ונעמו יתרונותיה, אור חכמת אלהים המאיר בה ושרי קודש המתהלכים בתוכה הם לעיניה לאות ולמופת על מעלתה, ומקדש הקודש עומד על מכונו ברב כבוד וקדושת עליון גלויה, אז אינה צריכה להגדלת כח החיבה מצד פרטי בניה לה בכללה להראות את הצדדים הגרועים הנמצאים באומות העולם עובדי ע"ז, למען יגדל ערך עמם בעיניהם. אמנם בתור הכנה אל הגלות המרה, שכל חמודותינו הלכו בה תמס, וצלמות ולא סדרים נראה בבית ישראל פנימה, אנשי חסד נמעטו ושחו וגדולי תורה ודעת אלהים נצערו, אז אנו צריכים בהכרח לשא עין על החסרונות והפחיתות הנמצאים באומות העולם, ולהשכיל מתוך זה את ערך הסגולה הישראלית שגם עם כל אסונם גלותם ונדודם, שכל אלה הם משפילים את רוח העם, מ"מ הם עומדים לנס במוסרם הטוב בקדושת ד' אשר עליהם, ובסגולות נפשם הפנימית. הציור של היפך המעלה והקדושה יצוייר בטומאה, ע"כ בעוד מועד גזרו טומאה על ארץ העמים למען יושלם הציור של חבתן של ישראל בהשקיפם על הצד הגרוע, הטומאה השולטת בארץ העמים, התבל והזימה, הרצח והגסות ויתר הדברים הבהמיים שבהם יושבי ארץ העמים שקועים, מה שלעומתם תוכר היטב חבתן של ישראל בכל עת גם בטלטולם וגלותם. אמנם להשלים ההכנה אל הגלות, צריך להשריש, כי אמנם מאד ישתנו דרכי החיים מצד הגלות, ע"כ צריכה האומה לדעת שגם בשינויים שתמצא בדרכי החיים תמיד צריכה שתקח עמה את התורה לקנה המדה, וגם עם המציאות החדשה שבדרכי החיים תתאים את התורה שתתפשט עליהם בכח קדושתה למען תלך בטח דרכה. והנה היתה בזאת בחינה לדבר חדש שיד הזמן המציא ע"פ דרכי החברה האנושית, כלי זכוכית, שבימים מקדם לא ידעו השימוש בהם, ע"כ לא דברה תורה בטומאתם. אמנם כשנשתנו הזמנים וכלי זכוכית נעשו לכלי שימוש, גזרו גם עליהם הטומאה האמורה בכלים הרגילים. וזה הוא לאות כי בהזדמן המון שינויים בדרכי החיים הפרטיים והכלליים, יהי' תמיד נגד עיניה שכח התורה צריכה להתפשט על כל אורחות החיים לפי תכונת שינוייהם. כי ודאי הטומאה של ארץ העמים תחייב שינויים רבים בחייה, והגנות רבות, שלא תתפשט אותה הטומאה בגוף האומה ונפשה. אבל היא תהי' מוכנת לקבל באהבה רבה את כל הדברים שע"פ אותו המצב תהי' צריכה להיות נזהרת בהם ביותר, כדי לשמור קדושתה וצביונה. דוגמת הטומאה שהיא כתובה בתורה על הכלים שלפי סדר החיים העתיק ונגזרה ג"כ על כלי זכוכית, כדי להמשיך כח התורה ג"כ ע"פ סדרי החיים החדשים.

שבת פרק א׳ פסקה ע״א

השפעת הצורך באיזון בין יראת העונש לבין כח השמחה והעוז, על היכולת להעניש בדיני נפשות בהיות עם ישראל בירידה רוחנית ולקראת גלות. משירדה האומה פלאים, וארבעים שנה עד שלא חרב הבית שכבר לא הי' כח הקדושה ועז הרוחניות שלם, ראו שיותר מהמדה הוא לפי זה הציור החי של דיני נפשות בפועל. יראת ד' עצמית צריכה ביותר להתגבר בלב כל יחיד לעת אשר דלל מצב האומה בכלל, ואין נגיד ואין שר

יראת העונש בחיי היחיד ובחיי הכלל היא תופסת מקום גדול בחינוך הטוב ליחיד ולציבור. אמנם צריך שישמר תמיד כח המשקל, שנגד גודל הציור של יראת העונש יהי' ג"כ כח השמחה והעז מתנחומות אל בצד הטוב מצוייר יפה. שאם יגדל כח ציור יראת העונש יותר מזו המדה שיוכל לצייר כח האהבה ושמחת הנפש מתנחומים רוחניים הנובעים מהמוסר הטהור, אז לא יתן כח רגש פחדים כזה להעמיד את האדם בדרך סלולה של עשות הישר והטוב בעיני אלהים ואדם, כ"א ירעיש את כחותיו ולא יוכל לחזק מעמד נפשו כראוי, ומכש"כ שלא יוכל להתנשא אל המדות העליונות הבאות מאהבת ד' ויתר דרכי הקדושה. ע"כ כאשר כח המשפט היותר נמרץ, שהוא כח דיני נפשות, אמנם יפה כחו לרשום רשימות של יראת העונש בלבבות, אבל צריך עם זה שיהי' כח הרוחני של האומה בשלימותו, עד שכפי מדת גודל אותו הציור תוכל ג"כ להמשיך עליה ציורי חדות ד' וצהלת נפש של שמחה ואהבת ד'. אבל משירדה האומה פלאים, וארבעים שנה עד שלא חרב הבית שכבר לא הי' כח הקדושה ועז הרוחניות שלם, ראו שיותר מהמדה הוא לפי זה הציור החי של דיני נפשות בפועל. אמנם צריכה היתה האומה לדעת ולהרגיל עצמה ג"כ בעוד ששמשה לא שקעה לגמרי, לפלס דרך ישרה גם מבלעדי היראה המורגשת של העונש הנמרץ של דיני נפשות. וכפי האפשרי היתה מזה נטיה להרגל של יראת ד' עצמית, הצריכה ביותר להתגבר בלב כל יחיד לעת אשר דלל מצב האומה בכלל, ואין נגיד ואין שר. ע"כ הי' נחוץ ההרגל המתמיד איזה משך זמן להמשיך חיי התורה ע"י דרכי נועם וחבלי אהבה בסור מהם אותו הכח של יראת העונש, ארבעים שנה עד שלא חרב הבית. והנה בהיות האומה במצבה ועזה ומרגשת יפה את כל הגוף הלאומי כאיש אחד בעל אברים רבים, לא יצוייר אצלה דיני נפשות במושג איום כ"כ ולא תעריכהו לדיני קנסות. גדר הקנס יאמר על דבר שהצורך נותן לעבור על השורה הבינונית כדי לתקן לא את אותו המאורע כ"א את כלל החיים. והנה אם בעניני ממונות יצוייר איזה משפט בתור קנס, מצד שתהי' ההשקפה אז בלתי מתנשאת לצייר חיי הכלל כולו כאיש אחד, שאז לא יצוייר המשפט הנעשה לתיקון העולם לענין טבעי השומר את ערכו, אין הדבר כ"כ עושה רושם מרעיש, כי אין עניני ממון חשובים כ"כ עד כדי הרעשת הלב הגמורה, וכל אדם מכיר בלא התבוננות יתירה שחייב כל אחד מאישי החברה האנושית לבלתי עמוד על מדה המצומצמת בעניני קניניו הרכושיים במקום שטובת החברה דורשת זאת מאתו, אבל בנפשות, שם תגיע ההרעשה הנפשית עד מרום קצה. וכשהאומה מרגשת בהרגשה טבעית את עצמה כולה כאיש אחד מחולק לאיברים שונים, יקל עליה גם ציור העונש של דיני נפשות, שאע"פ שלא תגיע עוד בחיים החומריים לגופו של הנידון טובה מתיקון החברה שהוא במשפטו זה מתפרד ממנה, מ"מ הלא האומה, האדם הגדול, היא המקבלת את הטובה במילואה. אמנם בהימים שכבר מצב האומה החל להיות מתמוטט, הרקבון והרפיון נראו בפרקיה, ועוד היא צפויה אז לפירוד יותר גדול, לדלדול נורא ואיום, למצב של גלות, שאמתת הציור המאחד הלאומי הוא בלתי אפשרי להצטייר כלל מצד חסרון המכשירים את ההרגשה הזאת המורגשים אז, דיני נפשות יצויירו לדיני קנסות, ובהצטייר דיני נפשות לדיני קנסות רב מאד הרעש שעושה בנפש, אשר יצלח להגביר את המוסר והצדק רק בהיות לעומתו הכח הרוחני שלם בתכלית. וזה אינו אפשרי כ"א בהיות המצב הכללי ראוי שיהיו כל הקדושות הכלליות עומדות על כנן, וב"ד הגדול יושב במקום אשר בו בחר ד'. אמנם במיעוט הכח האדיר הזה גלתה סנהדרין, שלא דנו דיני קנסות, דיני קנסות ס"ד, וכי כ"כ ראוי הרושם של עסקי ממון לעשות על הנפשות הישראליות המצוינות בנדיבות "בת נדיב", בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, אלא שלא דנו דיני נפשות, שהם היו אז בתוכנם דומים לדיני קנסות, מצד חסרון ההרגשה הטבעית הכללית, ומצד מיעוט הצביון שהיתה עתידה להיות לוקה בו מצד מצב הגלות שעמד אחר כותליה.