הקדמת עין איה עמוד ט״ז
...זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם, כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז (עמ' יז - ) בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים, וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי, האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהן.
ברכות פרק א׳ פסקה ט׳
הגעת הגאולה לפני תיקון החטאים עלולה לגרום חילול השם, שיאמרו האומות משוא פנים יש בדבר. בגלות יש גם צד של קידוש השם
והנה א"א שתהי' השראת שמו ית' על ישראל כ"ז שלא הושלם התיקון, מפני ג' דברים: הא' שלא יאמרו אוה"ע שרואים מעשי ישראל שאינם הגונים ותראה גדולתם, שיש ח"ו משוי פנים בדבר. והרי כשגלו בני יהודה הי' ג"כ קידוש השם, שאמרו אפי' לבני ביתי' לא נסיב אפי', א"כ יש חילול השם בדבר ח"ו. אבל כשישראל משלימים מעשיהם, יש קידוש השם כשהעמים רואים גדולתם, והכל מכירים שהשי"ת גומל טוב לעושי טוב...וזה שרמזו מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה, שאין השי"ת משרה שכינתו ולא ישראל מתקבצים למקומם כל זמן שלא נתקנו כל הבקיעים, מפני החשד של חילול השם ח"ו, שיאמרו האומות משא פנים יש בדבר....
ברכות פרק א׳ פסקה י״ז
היחס בין דורות בית ראשון לדורות בית שני, והיתרון והחיסרון שלהם בהשוואה ביניהם
נראה שיש יתרון מצד הסגולה הנמצאת בישראל מצד קדושת הנפשות, ויש יתרון מצד המעשים. ונראה שבביאה ראשונה שתכלית הקדושה היתה אז בית הראשון, היתה קדושת הסגולה גדולה מאד, שהיתה השכינה שורה בהם בגלוי וכיו"ב. ובית שני היתה קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל היתה בו קדושת המעשים גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה, ונתרבו כמה מצות דרבנן, שזהו הכל קדושת המעשים. אלא שקדושת הסגולה לא היתה גדולה כ"כ כבבית ראשון. ע"כ אמרו חז"ל בפ"ק דיומא ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם. פי' שראשונים הי' החסרון שבהם במעשים שהם מגולים, אבל בעצם כח קדושת סגולת נפשותם היו רמים מאד, ע"כ הי' התיקון נח בהם. ואחרונים שהחסרון בהם הי' מצד מיעוט הקדושה הפנימית, וזהו לא נתגלה עוונם, אע"פ שבגלוי הי' נראה מעשיהם יותר טובים, מ"מ לא נתגלה קצם. כי לתקן כח הסגולה הפנימית כשמתחסר, צריך זמן יותר גדול והשתדלות יותר נשגבה. ע"כ אמר "עד יעבור עמך ד' ", שמתיחסים אליך מצד עצמם וסגולתם זהו ביאה ראשונה. "עד יעבור עם זו", שאינם כ"כ מתיחסים אליך, שהקדושה נתמעטה מצד הסגולה, ומ"מ "קנית", יש בהם קנין מצד פעולת המעשים הטובים, זו ביאה שני' .
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ד
תכלית כוחות האדם. לפעמים הכוחות הרעים נצרכים לתכלית טובה
הכוחות שבאדם, הטובים והרעים, תכליתם להשתמש בהם בדרך הטובה, ע"כ כוחות הרעים שמצד היצה"ר אין זה עצה טובה להחלישם ולמעטם, כי לפעמים יהיו נצרכים לתכלית טובה ולא יוכל להנות מטובם. ע"כ הטוב שבהדרכות הוא שיהיו הכוחות כולם במילואם וטובם, רק שהכוחות הטובים יהיו השליטים בנפש והרעים יהיו כפופים תחת ידם. כי באמת גם הרעים טובים המה, בשמרם את גבולם...וכל אלה הדרכים יכונו רק להחזיק את הכוחות הטובים, אבל לא להחליש שום כח מכוחות הנפש. אלא שאם עכ"פ לא אזיל, אז ההכרח להשתמש במדה שהיא מחלשת את הכוחות הרעים, הבאים לעבור גבולם ע"י התגברות הדמיון הכוזב לחבב הנאות העוה"ז יותר מהראוי, ע"כ יזכיר לו יום המיתה, אבל אם אפשר להשתמש באופן המחזק את הכוחות הטובים, היא עצה יותר הגונה מהדרך שהיא להחליש את הכוחות הרעים, כי בהחלש כוחות הנפש לא ימנע שיהי' זה הפסד גם לדברים הטובים.
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ח
יסורים שמועילים לתקן את המידות, ויסורים שפוגעים במידות ובכך מועילים לגרום לאדם לעסוק בתורה, וממילא גם יתוקנו מידותיו
כי יש מיני יסורין שמועילין לזכך את המדות ולהגביר כח הטוב שבאדם. והנה מי שא"א לו לעסוק בתורה, הלא אין לו במה להגביר הטוב, ע"כ הקב"ה יביא עליו יסורין כאלה שיהי' בכחם להגביר הכח הטוב שבו ולישר מדותיו. אבל כשאפשר לו לעסוק בתורה הרי יש בידו להגביר כח הטוב שלו וכמאמרם ז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, ע"כ הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו, פי' יסורין כאלה שאינם מטיבים מדותיו ותכונותיו, אדרבא עוד מוסיפין לו מגערת בתכונותיו, כדי שישים פניו לתורה אשר ימצא כל טוב המדות, וגם היסורין יהיו בדלין ממנו.
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ט
הקדושה לעולם קיימת, והופעתה במדרגות יותר נמוכות אינה פוגמת במדרגתה הראשונה, בשונה מעניינים גשמיים. התועלת המגיעה למוכר וללוקח, ולמקבל מתנה ולנותנה. גם נותן מתנה, שבעין יפה נותן, זה בעצם תמורת הנאה קודמת שקיבל, ומתוך תחושה שהוא בעל חוב. טבע האדם למשוך לעצמו התועלת, ולראות במחיר את הרע במיעוטו. התבוננות בהטבה האלוקית שהיא כולה רק לטובת הנבראים, בשונה מהאדם שכשהוא מטיב זה גם לתועלת עצמו
ההערה בזה, כי עניני הקדושה מחולפים בטבעם מענינים גשמיים, כאשר כתב האלקי הר"מ קורדווירו ז"ל בפרדס, כי המדרגות שירדו בקדושה בדרך עילה ועלול, תשאר המדרגה הראשונה במדרגתה ומעלתה, אלא שההשתלשלות היא כעין תוספת ודבר שנתחדש. והנה התוה"ק כאשר ירדה ממרום עוזה, להיות מצומצמת בענינים ארציים, מציאותה הראשונה קיימת כמשפט המדרגות של קדושה. אע"פ שכל המדרגות יש להן מציאות, מ"מ אין דרך הוייתן כהויית הדברים הגשמיים, שההעדר כרוך בהוייתם, וכאשר יצאו ממדרגה למדרגה תהי' הצורה הראשונה נעדרת, לא כן הדברים האלקיים. הנה המוכר חפץ לחבירו מוכר עצב, מפני שמכר דבר של קיימא, והכסף שבא לידו אינו במעלה כ"כ כהחפץ, עכ"פ החפץ לא נשאר בידו. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, והורידה למדרגה שפלה שתוכל להיות בתחתונים. ושמח מפני שמציאותה הראשונה קיימת בעינה, שהרי אחר הנתינה אמר, "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי", פי' אותה שנשארה אצלי ברום המדרגה, "אל תעזובו". הורה שנשארה המעלה העליונה במקומה, וע"י השמירה של התורה במעשי המצוות, מתדבקים בתורה העליונה, שנקראת תורת ד' ית'. עוד יתכן לומר, באשר יש להעיר, כי זאת המדה של מוכר עצב אינו כ"א במוכר, אבל בנותן מתנה, הרי בעין יפה נותן, ולא מפני דחקו, ומנא לן לדמות למוכר ולומר שאינו בזה כמדת בו"ד. אמנם הערה גדולה יש בזה בהשקפה בשלמות טובתו ית' וחיוב ההודאה עלי'. כאשר ביאר החסיד בחוה"ל שכל המטיב מבנ"א יש בזה כונה לתועלת עצמו, זולת טובת השי"ת שהיא רק לטובת הנבראים. והנה באמת כך היא המדה, שמוכר עצב מצד שאינו רוצה בנתינת הדבר לזולתו. ואם לפעמים שמח בהכסף שקיבל, בערך הכסף יקרא הוא לוקח, והלוקח מוכר. ובאמת על נתינת הכסף הלוקח עצב, מפני שטבע כל אדם למשוך לעצמו התועלת, אלא שבוחר יותר בהרע המועט בעיניו שהיא נתינת הכסף, כדי להגיע להטוב המרובה שהוא החפץ. והנה לפ"ז בנותן מתנה, ג"כ אמרו חז"ל אי לאו דעביד לי' נייח נפשא לא יהיב לי' מתנה, הרי יש בזה דבר שיקרא כמכר. ונמצא שהוא ג"כ עצב בעצם מצד הנתינה, אלא שהוא שמח על מה שעכ"פ שילם בעד הנייח נפשא. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, וקראה בלקח, לשון מקח, פי' כמו מקח שלא קדם להמוכר שום חוב לתן, אלא שבמקח נכנס תמורה, והתמורה מניעה הנתינה. אבל לגבי' ית' אין שום סבה מצד קבלה ח"ו, כי ממנו הכל, אם כן הוא באמת בנתינתו דומה למוכר, שיש בו גדר המוכר ולא גדר הלוקח כלל, משא"כ בשאר מוכרים יש בהם ג"כ גדר לוקח, ושמחת כל אחד אינה כי אם מצד גדר הלוקח שלו. אבל הקב"ה כל שמחתו, אינה כ"א להשפיע לבד ולהיטיב לנבראים, וראוי להתבונן בדברים בעה"י.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״א
שלוש דעות בהגדרת יסורים שיש בהם הפסד תורה או תפילה. יש הפסד זמן בטווח הקצר, שבחשבון הכולל גורם לרווח גדול, ומשמע שהרב מכריע כדעה השלישית (אולי בגלל הראיה מעבד). לפעמים איבוד איבר מעצים את יכולתו של האדם. היסורים גורמים להפסד זמן וביטול תורה ותפילה, אך בזכותם האדם מרוויח רווח גדול יותר ברוחניות ובזמן
שלמות האדם מתחלקת לשני ראשים עקרים, והמה ההרגש והשכל, והנה להעלות השכל ולהשלימו אחת [היא] תורת השי"ת המחכימת פתי שבידה סגולה זאת. ולהכשיר את ההרגש להשלימו בציורים קדושים ע"ז נבנתה עבודת התפילה. ע"כ ח"א דאם היסורין מבטלין מהתורה, א"כ הריהם מונעים השלמת השכל, איך יתכן להיותם יסורין של אהבה, שגדרן הוא לרומם את האדם יותר מכפי ערך תכונתו, ואם היתה זאת תכלית אלה היסורין, הלא יותר טוב מבלעדם וישלים אח החק האפשרי לו כפי תכונתו ע"י התורה. וח"א כי לפעמים תכלית היסורין להכשיר את ההרגש במעלה יותר עליונה, ע"כ אינם יסורין של אהבה כ"א כשאין בהם ביטול תפילה, דאי לאו הכי הרי הוא מפסיד על ידם השלמת ההרגש בקדושה שבא ע"י התפילה. אך רחב"א אמר דאידי ואידי יסורין של אהבה הן, דלפעמים מועילים היסורין להכשיר כ"כ את האדם באופן נעלה, עד שאפי' אם הי' עמל בזמן ההוא בתורה ובתפילה, לא הי' משלים כ"כ את השכל וההרגש, כאותו הערך שמועילים היסורין לכונן טבעו בדרך ישרה, עד שאח"כ ע"י הכנעתו, וכח השכלי שמתגבר ע"י חולשת והכנעת החומר, יקנה בזמן מועט שלמות יותר גדולה ממה שהי' קונה אם הי' עוסק בתורה ובתפילה עם תכונתו שהיתה לו קודם היסורין. והביא ראי' מעבד, שע"י מה שאבד שן ועין יצא לחירות ונעשה כל הגוף שלו, אע"פ שתחילה הי' אדם בעל שן ועין, לא הי' יכול לעשות עבור עצמו כ"כ כמו עכשיו, שהוא חסר שן ועין, מפני שתחילה הי' עבד וכל פעולותיו אינן שלו, ועכשיו הוא בן חורין ופעולותיו לעצמו. ה"נ קודם היסורין הי' עבד לתאוות ותכונות שאינן הגונות, אע"פ שהי' עוסק בתורה ובתפילה, לא הי' פועל עליו כ"כ לקרבו לקדושה, כמו עכשיו שנכנע ע"י הדכאות של היסורין, ויגדל אח"כ היתרון נגד הפסד הזמן של היסורין שהיה בהם ביטול תורה ותפילה.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ג
המעשים מתחלקים בכלל לשלש מערכות, לשלמות וכן לחסרון: השכל, והמעשה, וההרגש. שבשלשתן יתכן מעשים טובים ורעים. והנה לעומת חטאי השכל יכופר בעסק התורה, חטאי המעשים בגמ"ח, אך חטאי ההרגש הם קשים להתכפר. כי גדר התשובה והתיקון הוא להוסיף ביתר שאת על מה שחסר מקודם. והנה שלמות החכמה יוכל להוסיף יותר מהרגלו וחיובו המצומצם, כדחז"ל רגיל לקרות דף אחד יקרא שני דפין. וכן המעשים, ירבה בצדקה ומעשים טובים מרובים. אבל ההרגש כשם שהוא טוב ומחויב במדתו, כך יותר ממדתו אינו מעלה ושלמות כלל ועלול להזיק....
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ו
אמנם נראה ששני דברים הם במה שמגיעה טובה לעולם ע"י הצדיקים: הטובה האחת היא מצד הזכיות, ודבר זה הדין נותן שיועיל לאחרים, שבזה זכיות הצדיק מתרבות, על מה שהוא מטיב לבריות, שבזה גופו הוא גומל חסד ועושה טוב, ומסתבר שלא יועיל לדידי' כדי שלא ינוכה מזכיותיו....
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ח
נס גדול באיכות וקטן בכמות, או נס גדול בכמות וקטן באיכות
זה פשוט דלא עביד קוב"ה נס בלא צורך, כי השי"ת רוצה בקיום הטבע, א"כ כשיש בנס צורך לעשות ליראיו, אז למעוטי בניסא עדיף. והנה יש מיעוט בכמות ומיעוט באיכות, ובזה פליגי מהו ראוי יותר למעט, איכות הנס אע"פ שעי"ז יתגדל בכמות, או כמות הנס אע"פ שעי"ז יתגדל באיכות. והנה החזרת החומץ ליין היא נס גדול באיכותו, שאינו בסדר הטבע כלל. אבל הוא קטן בכמות, שאינו מתפשט כ"א על אלה הת' דני חמרא של הצדיק. אבל באייקור חלא וקם בדמי חמרא, הוא נס קטן באיכות, שהולך ע"פ דרכי הטבע, אבל הוא גדול בכמות שהרי הוא צריך להתפשט על הרבה ענינים, עד שיגיע שיתייקר החלא בדמי חמרא, וס"ל לא"ד דיותר טוב למעט איכות הנס אע"פ שמתגדל בכמותו.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ג
הטוב שברע
יש בה הערה חשובה להשקיט לבות בני האדם המשתוקקים לדעת כל נעלם מחק שכלם, ומתרעמים מפני מה נעלם מהם הרבה מעניני מחקרים וספיקות שערגה נפשם להשיגם, כי עלינו להאמין שיש לנו טובה גדולה במניעת הידיעה, ואלמלא היתה הידיעה טובה מהעדרה, לא מנעה ממנו השי"ת הטוב והמטיב ית"ש. והנה לפנינו בחינה מחוש הראות. שאלמלי נתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד, והרינו רואים טובת העדר הראות וה"ה לכל כיוצא בזה בענינים שכליים.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ד
ע"כ ע"ד המזיקין הכרוכים בההעדר הטבעי והחסרון שבטבעו של אדם אמר וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, שהוא דבר עגול ומקיף. ולענין ההעדרים והמזיקין הבאים מצד המעשים שכשהולך בדרך רעה ח"ו הרי במה שמוסיף כח מוסיף להרע, אמר כל חד מנן אלפא משמאלי' ורבוותא מימיני', שהמה מוכנים לפעול כפי המעשים, וכשהולך בדרך הטובה "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך" .
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ה
העיסוק בתורה מעצים את כוחות האדם, ועלול לעורר בו גם כוחות שליליים, ולכן קורה לפעמים שיש תלמיד חכם עם חיסרון במידות
ולענין הת"ח, הי' ראוי שיהי' הת"ח מקושט לעולם בכל מדות טובות שהתורה משמרתו מכל רע, אלא מפני שע"י שמעורר כחותיו הרוחניים בעבודת השכל, מתרגשות ומתעוררות ג"כ המדות הרעות, שצומחות מהכוחות הרעים שבמציאות, שמקיפים את האדם, ומזה ימשך לפעמים שתהי' בת"ח מדות בלתי שלמות. וזה רמז במה שאמר, הני מאני דרבנן דבלו, כי המדות הנה כערך הלבושים, ונקראים מדות, כענין "מדו בד", כאשר אמרו בעלי הלשון ובעלי המחקר וגם בד' הקבלה, דבלו מחופיא דידהו, שמתעוררים כמו שמתעוררים כוחות טבעיים בחומרים, ע"י החיכוך, כענין אש היוצא ע"י הקשת וחיכוך דברים חומריים, כמו כן יוצאות ההרגשות הרעות שצפונות בטבע, ע"י התרגשות הכוחות. ע"כ צריך ת"ח שמירה במדותיו הרבה מאד.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ז
הזהירות הנצרכת בלימוד וחקירת הרע בעולם. זהירות משימוש לרעה במידע הנלמד תוך כדי חקירת הרע
והנה בהיות האדם עסוק בחקירות הסיבות הרעות הנמצאות בעולם, בין המורגשות בין הכחניות בין השכליות, שהביאו גם הן מבוכה גדולה בעולם להשכיח שם ד' ולשום הלוט על אור האמת, שתים הנה שצריך לשמור בזה, שלא יוסיף תת כח לאלו הכחות ע"י איזה פעולה ודיבור להרחיב גבולם, כי אם אתה למד להבין ולהורות. אבל מה גדלה השמירה הנחוצה שלא תהא סיעתינו סיעה שיוצא ממנה תלמיד שאינו הגון, המשתמש להרע באלה הדברים העלולים לזה מאד. ועוד שלא יפת בסתר לבו ע"י התרשלות העיון היפה ומניעת זיקוק המדות הראויות למתעסק באלה הדברים הארסיים. כאשר יאתה למתהלך עם נגועי מכה מתדבקת, שיהי' שלם בכל כוחותיו שלא יהי' עלול להדבק בו כל נגע וכל מחלה. ועם זה תהי' השמירה גדולה שלא יפעלו עליו בפנימיותו. וזהו שהזהירו ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא, ולחתום פומי' בגושפנקא דפרזלא דלמא גנבי מיני', וליחתום פומי' בקדושת הדיבור כי היכי דלא לתזוק.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ג
איבוד קנין מוסרי גורם חיסרון גדול יותר בהשוואה למי שמראש לא קנה אותו
ההערה כוללת לכל דרכי השלמות שהאדם, בין הציבור בין היחיד, מחזיק בהם, כיון שעלו במעלה של השלמות המוסרית, חייבים להשתדל מאד שלא יפלו ממעלתם ולא יאבדו קנינם הנחמד. שכל דבר שכבר יצא אל הפועל לשלמותו, כשחוזר ונופל נעשה חסר יותר ממי שלא קנה זה הדבר כלל. וזהו היסוד של מנהגים טובים שצריכים התרה. ובענין הציבור המנהג הטוב חמור מאד, מפני שהקנין המוסרי כשחוזר לרדת הוא מסבב חסרון יותר גדול מאלו הי' לכתחילה משולל ממנו.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ז
לרוב בני האדם קשה להבין את ערכה של התפילה, ולכן, דווקא בגלל מעלתה, הם מזלזלים בה
התפילה היא עומדת ברומו של עולם, אמנם תוכן רומו של עולם הוא, כי העולם יש בכללו הנמצאות הטבעיים הגשמיים והרוחניים. אבל הצד הרם של העולם, הוא רק שהנמצאים שהם בעלי בחירה יבחרו בטוב, ויקנו להם בחכמתם והנהגתם שלמות גדולה. וע"ז מיוסדת תפילה. ומפני שרוב בנ"א מסתכלים (רק) על המציאות [רק] מצד עצמה, לא מצד יקרת הפעולות היוצאות ממנה ע"י הבחירה הטובה, ע"כ אין להם מושג נכון בהתפילה ומתבלבלים בה, ושואלים מה צורך יש בה ואיך תועיל, היוכל האדם לשנות רצון יוצרו. אבל כיון שרומו של עולם הוא התכלית הנשגבה של הטבת הבחירה, ולהטבת הבחירה התפילה פועלת הרבה, א"כ מונח הדבר ביכולת שלמותו ית' להמציא הנהגה זו לכל פרטיה, באופן שתוביל אל הדרך הטוב והישר את הבריות. ע"כ מפני שהתפילה היא עומדת דוקא ברומו של עולם, ומצד ההשקפה התחתונה הנמוכה אין מוצאים את ענינה, ע"כ בנ"א שרובם לא יתנשאו להשקיף לרומו של עולם הם מזלזלים בה, ומקושר יפה עם תחילת הפסוק "סביב רשעים יתהלכון" עפ"י מה שכתבתי לעיל. וביותר מובן תיבת "סביב", ע"פ ד' האר"י ז"ל בחילוק שבין הנהגה דיושר לעגולים, וע"פ [מה] שביארו בו המקובלים, דהעגולים רומזים להנהגת המציאות כמו שהיא בטבעה, ע"ד אין מרובע בבריות. והיושר, ההנהגה שע"פ ההדרכה המוסרית שהיא התכלית של המציאות. ע"כ הרשעים הם מהלכים סביב, אין להם הכרה כ"א בעגולים, בסדר הטבעי, ולא ישכילו שהתכלית העקרית היא היושר, ע"כ "כרום זלות", מזלזלים בתפילה, כי לא יוכלו להבין עוצם ערכה ואמתתה.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ח
ואנו יודעים כי השלמות של הבחירה היא שיזכו הנבראים להיות שלמים בעמל כפיהם ולא ע"י נהמא דכיסופא, והרי אנו מרגישים פחיתות נהמא דכיסופא וחסרונו, שכיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום, והוא מפני ההרגשה הפנימית שהדבר הזה של להנות מזולתו הוא נגד שלמות המציאות והשלמות היא להיות לעי ואכיל, נהנה מעמל נפשו, ע"כ דרושות כונניות רבות לקיים ענין הבחירה ולפנותה לטובה, כדי שיבאו בנ"א לתכליתם הנשגבה.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ט
אש, היא רומזת לדין וגבורה, ומים לחסד. והנה אפשר להיות ענוש מגבורה ודין, והוא פשוט. אמנם אפשר ג"כ להענש מחסד, כשא"י לקבלו. ע"כ הנצרך לבריות הוא נענש מצד הגבורה, מפני שמתנתם מועטת. ואם לא יהי' זימון לאדם דרכים לשבע מיגיעו בחסד ד', לא יוכל למצא מחסוריו הרבים גם מצד החסד, כי גם בהרבותם ליתן לו ירבה כלימתו ומוסר כליותיו. הרי הוא נידון בין מצד האש של הגבורה ומניעת ההשפעה, בין מצד המים של השפע והנתינה, שיש בזה צער של בושת, הקשה כשפיכות דמים ויותר, כדחז"ל מוטב שישליך אדם עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים.
ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט
שימוש האדם בכוחותיו הרעים לטובה. אין כח שניתן באדם לרעה. וכן בהנהגת ה', רוב המציאות היא טובה, וגם המעט הרע נועד לטובה. ככל שאדם גדול יותר, כך ידע יותר להשתמש בכל כוחותיו לטובה. יתרונם וחסרונם של בני אדם ובעלי חיים
הורנו, שכל המדות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהן אחת שתהא רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה. מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדאי, באופן שלא לתן לה שום מקום, כ"א מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה. ע"כ בשעת כעסו אין מרצין לו לאדם, שהאדם השלם ג"כ אפשר שיכעוס. ע"כ צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהי' אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להאמר, (ודברי החסיד במס"י פ' י"א שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צ"ע לע"ד). ומכוון כפי מדת השלמות הראויה להאדם המעלה, יסד המנהיג העליון ית' בהנהגתו הכללית, שישנם כוחות שתכליתם דומה בכלל הבריאה כתכלית הכעס באדם. ואם שאפשר לכובשם ע"י תפילת צדיקים וזכיות, אבל ראוי להניח להם איזה מקום, כי מעשה ד' הכל נברא לתכלית טוב. ע"כ אמר המתן עד שיעברו פנים של זעם, ויפעלו פעולתם באיזה ערך עכ"פ, כי לא לריק נמצאו, ואניח לך. ובהיות המקום הניתן לכעס בהתעוררות האדם המעולה הוא מעט מן המעט, כמו כן ההנחה בההנהגה הכוללת מצד עצמה, בהיותה מתנהגת כראוי בלא יתרון קלקולים אינם טבעיים, היא ג"כ רק חלק מועט וקטן, מכונה בערך רגע, "כי רגע באפו", וחסד אל כל היום. והנה בנוהג שבעולם, האדם השלם ראוי לו להשתמש בכעסו רק בזמן הראוי לזה מאד, שזהו מעט במציאות. וכן בההנהגה העליונה, הכוחות המוכנים להרע, שהם לאותה התכלית עצמה שעליה נבנה יסוד הכעס באדם, הם מעט מן המעט נגד הכוחות וסיבות הטובות, כמו שהאריך הרמב"ם ע"ז במו"נ ח"ג שהרע הוא המעט מן המעט והמציאות בכללה היא טובה. וחז"ל הוסיפו שגם המועט ההוא הוא לתכלית טובה. וקראוהו רגע שהקב"ה כועס בו. והנה מי שהוא חכם גדול, אם הי' חסיד, ישתמש בחכמתו איך להיטיב ולהרבות פעולות הכוחות הטובים...והנה סבות הרעות שבעולם שחלות על המין האנושי כבר ביאר הרמב"ם שעקרן המה מסבת שיטוף החומר בתאות רעות, שמזה מתהוים החלאים, והם ג"כ סבת העניות ועניות הדעת ורוב הרעות. והנה בע"ח שאין להם דעת מתנהגים ע"פ דרך הטבע וניצולים מאלה הרעות ע"פ הרוב, אבל האדם מפני שיש לו דעת אין הטבע עוזרו, כי הוא ראוי להנהיג עצמו ע"פ דעתו הנכונה....
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ה
נראה דפליגי על מרכז השלמות האנושית אם הוא השכל, כדעת הרמב"ם שיחס הכל אל הידיעה, או המוסר והעבודה כדעת חובת הלבבות. דלריב"ק פסגת האושר היא ההשכלה בידיעת האלהות, ע"כ נחשב לקיצור וחסרון מיעוט הרצון לדרוש במופלא, למשה רבינו ע"ה. ורשב"נ ס"ל כי התכלית של כל הידיעות היא ההנהגה המוסרית הנובעת משלמות הידיעה. ע"כ מיעוט הידיעה בשעה שהיא מרבה תוכן ההרחבה של ההנהגה המוסרית ראוי' לעולם להדרש לשבח, ע"כ בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים.
ברכות פרק א׳ פסקה פ׳
חכמי האמת ז"ל הורונו לדעת, כי אין מקרה גמור במציאות, ביחוד ביחש האדם ושכלו, שיחו ושיגו. ע"כ לא יפלו הדברים במקרה, וההרמוניא הכללית מקפת את העבר ההוה והעתיד. ע"כ אע"פ שבמקרה ינתן שם לאדם, אבל אין המקרה ההוא חפשי כ"א מתאים הוא אל העתיד. ובעתים רחוקות, ביחוד באנשים רשומים שמהם תוצאות כלליות, יוכר בהכרה בולטת, ובאנשים פרטיים א"א להתבונן כ"כ בדבר. ודרכי דרשתם "מאשר שם שמות" נפלאה, כי הקלקול והחורבן אפשר לתלות לעולם במקרה, מה שא"כ השכלול והבנין. אבל כשאנו רואים שאין כאן קלקול מוחלט, כי ע"י הקלקולים היותר נוראים תצמחנה הטובות היותר גדולות, נדע אז מראש כי מפעלות ד' הנה גם השמות.
ברכות פרק א׳ פסקה פ״ד
נראה, שאיסור התגרא הי' ראוי להיות מצד התעוררות מציאות הכעס, שהוא קנין מדותי בלתי הגון, אבל לעומת זה שנאת הרע הבאה ע"י התגרא עם הרשעים הוא דבר נכון מצד עצמו, והוא קנין מוסרי שכלי כללי. ע"כ יותר טוב לקנות קנין שכלי הכללי של שנאת הרע, אע"פ שמתגבר עי"ז הכח הכעסני, שהוא פרטי.
ברכות פרק א׳ פסקה פ״ו
פי' דיש מקום לומר שיש תיקון עולם בהצלחתו, כיון שפסקו לו גדולה והצלחה מהשמים הרי יש דבר טוב שע"כ יצא מהצלחתו, ע"כ אין ראוי לעמוד נגד הצלחתו אפי' להדאיבו בתגרא. א"כ חוץ מה שיש לחוש למכשול הניצוח למי שמתגרה בו, אין הדבר נכון מצד עצמו. וזה הוא חידוש של האיבעית אימא נגד תי' קמא, דלא נקיט כ"א מצד ההצלחה המיוחסת לו.
ברכות פרק א׳ פסקה צ׳
החברה יכולה להשפיע על האדם לחיוב ולשלילה. הגורם המשפיע בשאלה האם האדם יושפע מהצדדים החיוביים של החברה, או מהצדדים השליליים בה
וכמ"כ מי שאינו הולך לביהכ"נ בעירו להתפלל, שמריע לכל הקהל כולו, ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו. מי שמשתתף עם הציבור בעבודת ד', כבר מקבל הוא תועלת מוסרית משבתו במקום אחד, שעי"כ הוא משתתף עם כלל עדת ישראל ולומד מדרכים טובים שבהם. וכ"ז הוא רק מי שמשתתף עמהם בחיים המוסריים, אבל מי שמתרחק מביהכ"נ, עליו אין חיי הציבור פועלים להיטיב כלל, ע"כ אין תועלת כלל, לא לנפשו ולא לאחרים, בשבתו בקביעות במק"א. כי מידי תוסיף ההכרה, ילמדו זמ"ז רק הרעות. כי הטובות אינן ניכרות כ"א למי שמשים לב גם אל החיים המוסריים של הציבור. וכיון שאין השקפתו רק על החיים ההמוניים החומריים, ודאי כל מה שירבה לשבת במק"א ילמוד מדות רעות יותר, וטובות אין לו מקום ללמוד. ע"כ זאת היא תקנתו, שיהי' נודד, ויחוב חובת גלות הוא ובניו שמחנכם ע"פ דרכו זה. אבל מי שמשים לבו אל מרכז החיים, שהם החלק המוסרי, שעקרו נעוץ בעבודת השי"ת, הוא יהי' כאזרח רענן, וכ"מ שיותר יתרגל עם הציבור, יראה מדותיהם הטובות וילמוד מהם להיטיב כמש"כ "שתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. להגיד כי ישר ד' צורי ולא עולתה בו". שכך ראוי ונכון לטובה הכללית, שהרשעים יפרחו רק כמו עשב בלא קיימא, מפני שהתאזרחם מזיקים לעצמם וזולתם. והצדיק[ים] יפרחו לנצח ויהיו דשנים ורעננים, לטובתם הנצחי(ם)[ת] שלהם ושל הכלל כולו, "ואני כזית רענן בבית אלקים בטחתי בחסד אלקים עולם ועד.
ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז
וא"ד כפיטורי בפי ושט. היינו עצם החיבור התמידי, שכל ימיו הדביק נפשו לגופו בתור קבע, ולא עלתה על דעתו לשום לב לדאגות קבועות וצרכים נפשיים שיבאו בהכרח בקץ ימי חיי הגוף. ע"כ הרושם של דבקות הנפש ותאותיה אל הגוף, מצד התשוקות התמידיות שנתן מקום רק לתאוות הגוף, כאילו קישור הנפש עם הגוף הוא קבוע לעד לעולם בלא שום הפסק וביטול, ד"ז דומה לפיטורי בפי ושט שקובעים אותה ע"ד קבע, ע"כ הפירוד קשה מאד. ונגד מה שבכלות כוחו וראותו באבדן הגוף, הוא מוסיף אהבה לו מחמלתו והכמרת רחמיו, מאחר שאינו מצייר הטובה היוצאת מזה, הוא דומה כחזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא.