ברכות פרק ג׳ פסקה א׳
אין חיסרון מוחלט במציאות. כל חיסרון הוא יתרון והכנה טובה לשכלול הכלל
יסוד האמונה לדעת כי אין חסרון מוחלט במציאות, וכל חסרון שאנו רואים, אם הוא חסרון לפי השקפתנו הפרטית, איננו חסרון כלל כ"א יתרון והכנה טובה לשכלול הכלל. והמשל הוא העניות, היא חסרון בחק הפרטי, אמנם ה"לועג לרש" וחושב שאין בו תועלת כלל, הוא "חרף עושהו". כי לולא היו טובות באות ממדה זו, לא היתה נמצאת מהמנהיג העליון ית', גדול העצה ורב העליליה. אלא צריך האדם לדעת, שלמציאות הכללית ישנן כמה מעלות טובות במציאות העניות, אם כדי שננצל אנו מדינה של גיהנם, ולהוסיף שלימות מוסרית ע"י מציאות עשיית החסד והטוב, אם מכמה מלאכות כבידות ובזויות שהם ממשלימי המציאות, ואלמלא העניות לא הי' מי שיעשן, ועוד כמה מעלות שאנו קצרים בדעת להשיגן. א"כ המתבונן שגם העניות, שהיא הגדולה שבחסרונות למצב האנושי, איננה דבר ריק, הוא נותן כבוד לעושה כל. והלועג, באמרו שאין תועלת בה כלל, והיא דבר יתר במציאות, ורע מוחלט, הוא "חרף עושהו". כמו כן הדבר נוהג בחיים ובמות, אנו רואים את החיים טובים, והפעולות השלימות שהחיים עושים ממלאות את לבבינו אור ותפארת. אל יחשוב האדם, כי למות אין כל תעודה כ"א הוא חסרון מוחלט, מאחר שאין בו אותה השלימות שאנו מכירים בחיים. לא כן הדבר, כי יוצר כל ית', שכל אשר עשה הוא טוב מאד, לא יעשה דבר רע מוחלט. ע"כ צריך להשכיל כי גם למות יש תעודה ותכלית, וע"ז אמרו חכמינו ז"ל: " 'והנה טוב מאד' זה המות". א"כ יש מקום במציאות, ששביתת פעולות החיים גם היותר שלימות שבהן, כקיום המצות ות"ת, היא ג"כ שלימות. ע"כ בעמדו בביה"ק שם לא יעסוק בתורה ומצות, להראות שיש כאן מקום במציאות לשלימות אחרת, שאינה בגדרינו ואיננו משיגים אותה. ואם עשה כן, ומראה שהמות הוא חסרון החלטי, ושאין מקום כלל למציאות מעלה של שביתת פעולת החיים, עליו הכ"א "לועג לרש חרף עושהו". כי צריך להראות שלמות העושה העליון ית' בכל תארי המציאות, אם כי גבהו דרכיו מדרכינו, ומחשבותיו ממחשבותינו.
ברכות פרק ג׳ פסקה ג׳
וההלויה תציין עוד, שנסיעת המות היא למעלה יותר רמה ממציאות חיי החומר. ע"כ על המלוה אומר הכתוב: "מלוה ד' חונן דל", כמלוה המאמין ללוה, אף שאין עיניו רואות את כספו, אבל הוא בטוח באמונתו, כן בטוח הוא אף שרואה החיים כלים לעיניו, מ"מ הוא יודע להוקיר ערך המות, מפני היותו בטוח על צדקת ד'. כי לא לשוא ברא את האדם, ונפח בקרבו נשמת חיים רק לעשותו משחק לפגעי הזמן החומריים, כ"א לתכלית נשגבת נעלה, שימצא ביותר באחרית הימים. ויש בזה עוד הערה. כי רגשי העוצב שיוליד המות, גם הם לטובה המה, להכניע לב האדם וטבעו הקשה, למען יוכל לנהלו באורח חיים. כמו שמציאות העוני בא ג"כ להוליד מדת החנינה בנפש העושה צדקה, שהוא קנין נצחי וטוב בעצם הנפש לעולמים. והנה המשתמש בהיתרון שבא מאלו הדברים שנדמים לרעים, הוא מכבד את ד', שמוציא אל הפועל את התכלית הטובה הצפונה בהם, כפי הכונה האלהית העליונה. וכן המלוה את המת ומועיל עליו הרושם של "והחי יתן אל לבו" ומישר דרכיו, הוא מכבד את ד'. כמו כן החונן דל ואביון הוא מכבד את ד', במה שמראה התכלית הטובה שיש בכל דבר, אפי' הנדמה רע.
ברכות פרק ג׳ פסקה ד׳
ידענו ששלימות נפש האדם היא שתהי' בגוף, ע"כ תכלית האחרונה של השלימות תהי' בתחית המתים. אמנם אע"פ שאין מצב הנשמה אחר המות קודם תחית המתים בשלמותה, מ"מ יש לה שלימות גדולה ומציאות נכבדה. ע"כ בהראות יתרון פעולות החיים יראה כמחרף אותם, שמראה הצד שהם חסרים. והנה אם לא היו בנ"א עומדים למצב שלאחר המות, א"כ לא הי' להם כל מושג מזה, שיש לכבד ג"כ את המצב ההוא ע"פ תעודתו. אבל כיון שלמחר באין אצלינו, ויש מצב כזה בהם בכח, יש להם אפשרות להשיג ציור כבוד של המצב העתיד, א"כ למה מחרפין אותנו עכשיו, ראוי להם לצייר הצד שיש במצב שלילת הגוף לטובה ג"כ.
ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה
היתרון והחיסרון של ההתלהבות ושל החשבון הקר
ע"כ יותר קרוב שיעשו ניסים לאדם ושתתקבל תפילתו אם יפלס נתיבו בהליכותיו בהרחבת שלימות כח המדמה, אחרי שישלם שכלו. כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאד. כי עד שכ"ז שהוא משתלם רק ע"פ השכל, תהי' עבודתו ויראת ד' שבלבבו מיוסדת ע"פ שכל האנושי משוערת במדה וחשבון. ובאמת שכל האדם קצר מהטביע כל ערך היראה וחובת העבודה התמימה על מכונה, ובודאי ימשך מהשכל האנושי הקיצור, אבל בהיותו מרחיב את שלימות כח המדמה, תהי' עבודתו ושלימות מוסרו שלימות טבעית מטבע הנפש הזכה, ואז ימשך אל העבודה והקדושה באורח נעלה משכלו, ובלא שאלת פי החשבון יעשה כל דבר הנוגע לעבודת ד' בזירוז מופלא ורגש נשגב. ואף אם לפעמים אפשר לבא מזה איזו שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר "באהבתה תשגה תמיד", והוא עצמו שלימות מופלאה. והמעלות הרמות הנמשכות מרוממות נפש במוסרה באופן זה, שלא רק ע"פ השכל תתנהג בעבודת ד' כ"א ע"פ הכח המדמה שנשתלם ע"פ השכל, וע"פ ציורי הלב שנתקדשו ברב יתרון, הנה מכריעות בשפע רב את קומץ הקל של החסרון, שתוכל לסבב רגשת הלב אפילו לטובה, בהיותה בלא שאלת החשבון הקר. ולעומת זה החסרון של מיעוט שלימות הכח המדמה, הוא גדול כ"כ עד שטוהר החשבון לא יתקנו בשום פנים, כי חשבון האדם ושכלו לואה הוא מהשיג אמתת ערך העבודה האלהית וחובת ההרגשה הלבית אלי' ברב עז ותעצומות. ע"כ אותן שנגשו אל ד' לטהר לבבם בעבודה תמה, בהשלמת המדמה והציור, המה הם הקרובים אל ד', ותפילותיהם ראויות להתקבל ביותר. כי טבע הנפש ינהלם שלא להרחיב גבול הנמנע, ובהשקפה פנימית ידעו כי אדון כל המעשים ב"ה הוא כל יכול ולא יפלא ממנו כל דבר, ע"כ יתרחיש להו ניסא ותפילותיהם מתקבלות. כי כפי ערך מרבית האמונה וקדושת הציור של טהרת הלב, שרק הטבע הקדוש של הנפש קולע אל האמת בהשקפתו הטבעית הפנימית, ולא החשבון ההגיוני, שאם הוא משובח בענינים מוגבלים, קצר הוא מראות גאות ד' ודרכי טובו ויכולתו הבלתי בע"ת [בעל תכלית]. ע"כ תנויי, שהיא הרחבת השכל לבדו, עם כל שלימותו, לא יועיל לקבלת התפילה והעשות ניסים. מפני שעם השכל תבא ג"כ הערבוביא של מושגי הגבלת היכולת וציורי הנמנעות, שעם המדמה אינם כלל. ואמנם באלו הנשגבות, דוקא המדמה שהוא נובע מטבע הנפש השלימה ינהל אל האמת במציאות האמיתית. ע"כ רק קמאי, שהגבירו שלמותם הציורית מאד, והעבירו שלימות המדמה על שלטון השכל הקר, רק המה הכירו את האמת, ונעשו קרובים לשם ד'. אותן דמסרי נפשייהו אקדושת (ד') [השם], מסירת הנפש, לא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים באו לעבודה, כ"א אחרי טהרת המדמה מכל שיבוש כוזב, ואחרי השלמת השכל כפי היכולת, הגבירו את שלימות הציורים הקדושים, וטהרו וקדשו את לבבם, עד שרוב עסקם הי' רק מושגי המשרים והצדק האלהי, והניחו לקדושת הנפש לפעול כטבעה, ובלא שאלת פי החשבון קנאו לד', כהא דר"א בר אהבה שלא הי' יכול להתאפק ולהמתין עד מוצא השכל ההגיוני, במקום שבאה למראה עיניו פריעת הסדר המוסרי, שהוא יסוד קדושתן של ישראל, וזהו אות על שלימותו הציורית. אצלו אין דבר נמנע מיכולת השם ית' ותפילתו מוכנת להעשות כפי אמתת אמונת לבבו. וניסים יוכלו להעשות על ידו מפני שאין לו מונע של טבע הנמנעות, שהשכל האנושי מפקפק בהם את לבב האדם. ובהעשות התפילה ומשאלות החסידים יתמלאו, כאשר נראו עין בעין, אז התברר לנו כי לא השכל הסכים בזה לאמת, כ"א הטבע הנפשי בההכרה הפנימית, שבא מעומק קדושת הנפש, שנשגב גם מהכח השכלי. ואמר, בקרעו בקנאתו לד' הכרבלתא, שחשב שאשה ישראל[ית] פרצה גדרות המוסר, מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, כאומר הנה הזדמן איזה מכשול מהשלטת כח המדמה אפילו בהשלמתו וטהרתו על הכח השכלי המלא חשבונות קרים. אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאים מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה היוצאת מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".
ברכות פרק ג׳ פסקה מ״א
גם יש מקום מיחוש להגדיל הכוחות הנפשיים בשעה שהתכונות נתקלקלו ונטו לענינים החומרים יותר מדאי, פן בהגדל הכוחות יתגדלו הכוחות הרעים ג"כ. אמנם בד"ת אין חשש, כי כאש היא לצרף ולטהר, והתכונות הטובות היא מחזקת ומצרפת, והרעות מבערת. ע"כ תהי' תכונת הגוף איכה שתהי', לעולם תהי' תורת אלהים עמו. כאמור "פתח דבריך יאיר מבין פתיים", כי הפתאים הנפתים אחרי תכונות הרעות הגופניות יותר מדאי, ילמדו לקח ויפיקו תבונות.
ברכות פרק ג׳ פסקה נ״א
והי' נראה לו, כי בכבוש כל יחיד את תשוקתו הפרטית, למען מצא השעה שתבא ישועה כללית, מזה תצמח ישועת הכלל מצד ההשגחה. כי התפילה וההשתפכות של כל הנפשות לפני ד' להשיבנו לארץ קדשינו, תהי' עי"ז קבועה רק לתכלית הכללית, ותתקבל יותר, כי הוא הדבר התכליתי. גם אם יהי' רצון ד' שתהי' הפקידה טבעית, ודאי צריך לזה רצון הכלל החזק והשתדלותם ברחמי שמים, אחרי הזדמנות הסיבות הראויות, ואחרי תמכם אשורם בדרך ד', באופן שתהי' זכות התשובה מסייעתם. הנה כ"ז שלא יוכל כל יחיד להשביע חשקו הרוחני וגעגועיו העזים לארץ אשר עינינו ולבינו שם, יתאגד יותר הכח הכללי, ותהי' סבה מוכנת לרבות תכנית כללית בזה. וכל דבר שיוכל לגרום איזה גרעון רחוק בחק הכלל, לפי מעלת חסידותו של ר"י לא היו עניני היחיד אפילו היותר שלמים ונעלים שוקלים אצלו מאומה. אמנם הדרכה כזאת אינה נאותה כ"א לשלם שכמותו, אבל כל צדיקי הדורות, שעם כל צדקתם מ"מ השלימות הפרטית תופסת מקום אף שהוא רק במעלה עליונה, להיות דבק בד' וללכת בדרכיו ולהשכיל באמתו, אי אפשר כלל לעצור חשקם האמיץ להאור באור ד' ע"י נחלת ד', שתשיב נפשם הנהלאה בשביל חשבון רחוק. והם כיון שמעשיהם ג"כ למטרה רוממה ורצויה, כי היחיד הנעלה ממנו יבנה הכלל השלם, גם זאת היא דרך ד' והיא מדה ראויה לכל אדם שלם בדורותיו.
ברכות פרק ד׳ פסקה כ׳
דעת רבן גמליאל שמעלת כבוד הנשיאות גוברת על פגיעה מסויימת בכבוד תלמידי חכמים (וראה הקשר הסוגיא ודעת החולקים)
חשב שלעולם ההנהגה הראוי' היא לחלוק כבוד רב לת"ח פרטיים, אלא שהכרח הנשיאות מביא לדחות מצוה זו. א"כ דומה הדבר כערך מקום שמזדמנת מצוה עם נדנוד עבירה, שהעבירה ראוי' להתקן אע"פ שיש בה וע"י יתרון של המצוה. דומה למתענה תענית חלום בשבת דמיתב תעניתא לתעניתי'. וכענין נזיר שכ' תוס' במס' תענית שהעבירה קטנה מן המצוה ומ"מ החטא צריך כפרה, ה"נ כבוד הנשיאות חשב למצוה גדולה ורבה שעודפת על הקלקול הנמשך ממה שיקל קצת לערכה כבוד ת"ח הפרטיים. ואף שכ"ז שהי' בנשיאותו לא הי' אפשר לו לתקן מפני כבוד הנשיאות, אבל עכשיו דאפשר, אתקן הדבר ע"י מה דאפייסי' לר"י, ושני הדברים יעלו כהוגן.
ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ג
ר"ג עמד בשיטתו שלפי הנהגת הנשיאות יפה עשה עכ"פ בזרקו מרה אף בצדיק כביר כר"י, ועל מה שלא ידע בפרטיות יתרונו וקדושת נפשו אין להאשימו. ע"כ אם שראוי הוא שיבקש ממנו סליחה כאשר ביארנו, כי חשב שעכ"פ עצם הזלזול בכבוד ת"ח גדול כמותו יחשב לחטאת, אלא שהנשיאות הכריחתו וצריך לתקן הדבר עכ"פ, אך לפ"ז אם יחזור לנשיאות לא תשתנה שיטתו. ור"י רצה להשריש, שיכיר ר"ג כי חובה גדולה היא גם בנשיאות לשום עין הרבה על ערך הת"ח הפרטיים הגדולים, שבזה תבא הצלחת הכלל ע"י הרמת קרן התורה, ע"כ לא רצה להתפייס עד שיודה ר"ג שגם בערך הנהגת הנשיאות הי' משגה הדבר, וההכרה תועיל ג"כ אם יחזור לנשיאות, שיפלה הנהגתו עם גדולי התורה הצדיקים האמיתיים. והנה אם כדברי ר"ג שהיתה החטאת דבר מוכרח, א"כ בעצם יש בפעלו צדק אלא שעכ"פ צריך תיקון, א"כ ראוי וכדאי גם כבוד עצמו שיתפייס עבורו ר"י, כי ערך עצמו לא נגרע כלל בזה מאחר שעשה את המוטל עליו. אבל ר"י לא איפייס, עד שאמר: עשה בשביל כבוד אבא, שהורה בזה שהכיר שמצד עצמו לא עשה בזה עמו כדרך הראוי אפי' בערך הנשיאות וצריך לעורר זכות אביו שלא חטא לו מאומה, ובזה הי' בטוח כי מעתה תהיה ההנהגה הכוללת אצל ר"ג מסויימה בהשגחה פרטית לרומם קרן צדיקים וחכמים הפרטיים, שבהם תהי' הרמת קרן ישראל לעולמים, ע"כ איפייס.
ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד
גם הוסיף טעם, שודאי הרבה דברים יצאו מר"ג, הוראות ותקנות קדושות שמחוייבים להחזיקם ולאמצם בעם, ובהסירו מנשיאות יחלש כח דבריו הטובים. א"כ הוא דומה כאלו אמרו למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה, וכלל בזה הלימודים המוסריים שבאגדות שמושכים לבו של אדם כמים, ולימודי הדינים הפרטיים שמקדשים ומגיעים לתכלית האמיתית, כאפר המקדש את המים גם הם מקדשים בערך האיש.
ברכות פרק ד׳ פסקה ל״א
וכשמזדמן מצב העמל, בכל עסק לפי ערכו ובתורה לפי ערכה, שאז אין קורת הרוח מצויה בעצם ההתעסקות כ"א מפני התקוה של הריוח הבא, ג"כ ההבדל גדול. שהם עמלים ואינם מקבלים שכר. שעצם העמל אין בו יתרון כלל אצלם, שאם היו משיגים תעודתם בלא עמל ודאי הי' יותר טוב ורצוי להם. ואני עמל ומקבל שכר, כי עצם העמל מקנה יתרון גדול וענג רב.
ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב
לפעמים ההתעלות הרוחנית עלולה להוריד את האדם. ולהיפך, לפעמים אדם מדמיין שהוא מתרחק מהאושר הרוחני אך האמת היא שההתרחקות הזו מקרבת אותו
אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם, הזהרו בכבוד חבריכם. הנה בהנהגה זו הטובה יש הנהגה נימוסית המביאה טובה רבה לאדם ולחברה בדרכי חיי הזמן, וגם היא מביאה להוקיר ערך נפש האדם ברב ערך, ויכיר שהיתרון לה על כל בע"ח הוא בשכל ובתוצאותיו, שהוא ההדרכה הטובה ללכת בדרך ד' שיזכה האדם אם יוליך שכלו במשרים. נמצא שהדרכה נימוסית המתאמת אל חיי הזמן תנהלהו ג"כ להכיר יתרון חיי הנפש הנצחיים. וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים. התפילה היא עבודה שיסודתה בהרגש ובהתעוררות הכח המדמה ג"כ, ואם לא יחובר עמה השכל תוכל לגרום שיצא האדם בחשקו מן העולם ויהיו החיים לו לזרא. ע"כ תשתפו בהתעלות הרגש גם את אור השכל, דעו בדעת והבנה, לפני מי אתם מתפללים, ולא תסמכו על הרגש לבד. ובהיותכם משימים את השכל למאיר דרך לפני הרגש תלכו ולא תכשלו, כי עם רוב רוממות הנפש לא תתרחקו מן החיים. כי הרגש יערוג רק אל התכלית גם בהטהרו, ולא יבין ערך האמצעיים, אבל השכל ינחהו להורות לו כי האמצעיים המה עקרים אל התכלית, ואמצעים לתכלית חיי השכל הנצחיים נמצאים רק בסידור החיים הארציים פה עלי אדמות בדעת ובכשרון. ומנעו בניכם מן ההגיון. אל תעסיקו שכלם בטל ילדותם בענינים מופשטים שאין להחיים עסק בהם, כמו במה שאחורי הטבע וכיו"ב, כ"א תתנו להם מזון רוחני שיש בו ג"כ מראה עינים, כמו עניני ההלכות ודרכי המדות הישרות לפי פשטן ורוב עניני התורה המעשית. והושיבום בין ברכי ת"ח. הישיבה בין ברכי ת"ח תציין להורותם הליכות ת"ח בפועל בעניניהם השפלים, בדרכי החיים וצרכים הגשמיים איך הם מתוארים במחוגה שכלית במדה ובמשקל, ועת וזמן לכל חפץ. ולא תדחקום להיות אצל ת"ח בעת התעלותם בעסקיהם הנעלים לפי ערכם במושכלות הגבוהות, ולפעמים ג"כ בהתרגשות נפש עצומה אל הטוב ואור ד' ית', כי מזה לא יוכלו עדנה לקנות דרך טובה הראויה להם במדה ממוצעת שלא יכחישום דרכי החיים. ע"כ תושיבו אותם בנערותם ללמד ענינים הטפלים שעומדים בתחתית המדרגה אצל ת"ח, אבל המה נותנים אומץ לדרכי הטוב והתושי' הגבוהים. ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.
ברכות פרק ה׳ פסקה ו׳
..."וגילו ברעדה". הגילה באה מהרגשת האור והשלימות מקרבת ד', והרעדה באה כי יתגלו עם הקירוב אל השלימות ג"כ המגרעות המעכבות, וכיון שאנו באים למדה זו שדבר ראוי הוא להרגיש המגרעות המעכבות מהגדלת השלימות, שמתוך כך יבא להסירן ולתקנן, אף אנו נאמר כן בהתחלת רגש הלב שראוי הוא להתגלות, והחומריות שבו תתלבן ע"י השכל.
ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ג
להשפיע על הדור מוכרח שיהי' [המשפיע] קרוב במעלתו אל הדור באופן שיהי' ראוי להשפעה. ע"כ ויתרה החסידה על שלימות עצמו ובקשה שיהי' מובלע בין אנשי הדור, היינו באופן שיהי' ראוי שיקבלו הנהגה ממנו. ע"כ פירש רב דימי שיהיו תכונותיו הגופניות ממוצעות שלא יהי' נוטה לאיזה צד. כי בזה האופן תהי' פעולתו פעולה שלימה על העם ותכנס בהם באופן טבעי, שהוא דבר המתקיים לעד. כי אם יהי' בכללו נעלה מכל דורו באופן מופלג עד שלא יאתה כלל שיקבלו הנהגה ממנו, לא תבא טובת הכלל מזה. גם אם יהי' נוטה לאיזה קצה אפשר שיפעל על אנשים מיוחדים קרובים לתכונותיו, ע"כ יהי' ממוצע שיפעול על הכלל כולו.
ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ה
ע"כ המורה הלכה בפני רבו, שהוא המשחרר את השכל משיעבוד המוסר, חייב מיתה, שמזה אפשר לצאת תקלה גדולה. ע"כ בראות עלי ששמואל במעלליו יתנכר, שנוטה הוא להיות משחרר את השכל מגבול המוסר המפורסם, חרד מאד, שלפי רוב כשרונו הנפלא תגלה פעולתו הרבה, והדרכה כזאת תוכל להזיק הרבה מאד. אמנם כ"ז הוא רק באדם שהוא במעלה במדת האדם, שהנטיה הטבעית של המפורסמות שולטת עליו, ואם השכל יצא מכלל זה תצא תקלה. אבל איש אלקים קדוש, שגבה ערכו, כענין אדה"ר לפני החטא, לאיש כזה השיעבוד אל המפורסמות אינו מעלה כ"א חסרון. ע"כ מילדותו לא הי' נמצא בו שיעבוד זה, ושכלו מהר לתן פריו מבלי הבט אל המפורסם.
ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ו
מי שיסכל עוצם השגחת השי"ת הפרטית, יוכל לטעות שכח הבריאה ילך בכללות ויברא לפעמים גם דבר שלא ימלא תפקידו. אמנם המסתכל יפה ישכיל שאין שום מקרה נמצא, וכל הנברא נברא בצביונו להשלים תפקידו, ואם לפעמים יזדמן שלא ימלא תעודתו הוא ג"כ לתכלית, או מצד חטא קדום או להעיר לתפילה, אבל עכ"פ הכל דבק בהשגחת השם ית' העליונה.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה
איכות וכמות בבניין המידות (ויש לשים לב לביטוי "המידות הראשיות", יתכן שבמידות אחרות החשבון יהיה שונה)
ואמנם המדות הראשיות כאשר יתבודדו בהתגברותן באנשים מיוחדים, יגדל רשומן בנפש יותר מאלו יקבצו כולן באחד, שאז אע"פ שתשתכלל השלימות יותר באדם אחד שהשלים נפשו עם כלל המדות הטובות, אבל בהכרח חוזק הרושם יחלש מפני שכל אחת פועלת רושם על הנפש ומחלשת את זולתה...ואף שלגבי ערך מנהיג יותר טוב הוא השתכללות כל חמדת המדות, אבל אצל אבות להוריש לבנים, לבנות גוי איתן מצויין בצדקת מדותיו ותכונותיו הנעלות, יש יתרון להתיחדות המדות מפני חוזק הרושם שבא מצד ההתיחדות...ואם הקנין העמוק של שלשת האבות אינו מספיק למורשה מובטחת, איכה יספיק הקנין שכבר נתאחד בשכלול שאף שהוא נעלה מצד שלימות ההנהגה, אבל כ"א מהמדות ע"כ הוחלשה מעט מעומק הרגשתה, וכשתתפשט בהמון עם רב לא תבא מצד ההשתכללות שזה בא רק מצד הבחירה והכשרון היחידי, כ"א תבא מצד עומק הרושם והתאחדותו בטבע הנפש ואיך יכול לעמוד לפ"ז בהיות הכסא של רגל אחד.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ט
אע"פ שמקיומם של ישראל אחר חטא העגל נמשכו תוצאות מרות, מהכרח צירוף הגלויות והצרות הרבות שעברו על נפשינו, ס"ל דאין לומר במושלם שיחשב דבר זה חלי בההנהגה האלהית, מפני שגם ע"י צרותיהם של ישראל באה טובה רבה לעולם, וע"י פיזורם נתפרסם אור ד' בקצוי ארץ עד שההשלמה האנושית תבא גם ע"י צרותיהם, כאשר תבא ע"י שלותם, והצרות עצמן יביאו להשלוה והגדולה העתידה להם. והנה התרת הנדר באה ע"י רצון יותר נעלה מעצם הנדר, שהרי יש בו יכולת להתירו. כמו כן ההסכמה הראויה להיות לולא החטא שיהי' מצבם של ישראל איתן בארצם, אמנם הי' טוב ונאה להם. אבל להתפשט אורן של ישראל בכל העולם כולו לא הי' בא עי"ז והיו עמים רבים נמצאים שלא ידעו את ד', והי' צריך גלגולי דברים רבים במשך דורות רבים, עד שיהיו באים להכרת האמת ולשלימות האנושית. א"כ נמצא שע"י קיומם של ישראל אחר החטא, שהיתה סבה חזקה להשתלשלות כל המקרים הרעים הבאים כתומם אח"כ עליהם, תצא מהם תכלית יותר נשגבה, והוא דומה ממש להתרת הנדר שהוא דבר יותר שלם מקיומו.
ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ג
ובאשר הדברים הצפונים שלימותם להיות צפונים, נקראת יציאתם מטבעם חולי, אבל מ"מ ע"י זה מצילים את החיים במקום הצריך עד שחוזר הדבר לטבעו. והיתה מדתו של משה בתפילה הערה למדת ההדרכה המוכרחת אז לישראל.
ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג
א"כ איך תאמר עזבתני ושכחתני, והנך עתידה להיות לאור גוים לא באופן פיזור והתבטלות כ"א "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח", וע"י גודל אורך ינהרו כל אפסי ארץ. והישיבה בחשך היא סבה לאור ד' להיות מופיע עליך, ועל ידך על כל העולם כולו. וחלילה לך לחשוב שתתבטל לאומיותך ע"י תעודתך לטובת כלל המציאות, ומבואר במקרא "ונלוו גוים רבים אל ד' וגו' והיו לי לעם" וע"ז מסיים "וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך", שעיקר השליחות ותכליתו הוא "אליך".
ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ד
וע"כ מתחלה היתה העבודה בבכורות ולולא העגל הי' נמשך כך, כי לולא העגל היתה שלימות העולם מהלכת רק לפי ערכם של ישראל בלא נטי' לדרכים שהם מביאים שלימות לאומות, בדרך שיסובב אפי' דחיקה כל דהו לישראל. ע"כ היתה מעלת העבודה כולה מלאה ביתרון הבכורה העצמית של ישראל, ע"כ אצל קבלת התורה נאמר "וישלח את נערי בני ישראל" והם הבכורות כדחז"ל "ויעלו עולות", ואולי גם ע"ז רמז בעולות אלים ופטרי רחמים.
ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ה
מעשה העגל עם פחיתותו גרם לעולם רוב כבוד ועז. כי ע"י מה שנפלו ישראל מערכם להיות ראוים לבא מיד אל גדולתם ושלימותם, מה שהחסירו בעצמם השלימו בעולם, שעי"ז הוכרחו להיות נצרפים בעמקי הגלויות ולהודיע בעמים כבוד ד' ודרכיו. אבל הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך ויסוד תכלית שלימות ישראל בעצמם הוא עומד בפני עצמו, א"כ ישאר תמיד הכתם של החסרון שפעלו במעלות עצמם, אמר "גם אלה תשכחנה". כי לעת התיקון ימצא שהרע לא הי' קיים לעד, כ"א ממנו באה תכלית טובה להתפשטות אור ד' בעולם. וכיון שהתפשטות אור ד' היא תלויה ואחוזה במעלתן של ישראל העצמית, יתגלה לבסוף שאפילו מעלת עצמם ג"כ נתוספה עי"ז. ע"כ אמרה הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, וכ"כ תחובר מעלת עצמי במעלת הכלל האנושי עד שתחשב מעלתם מעלה לעצמי, א"כ שמא תשכח לי מעשה סיני ויתרוני היחידי לא יהי' ניכר אלא שיתפשט באורח שוה על כל האנושיות. ע"כ אמר "ואנכי לא אשכחך", שלעולם לענין יתרון ותוספת מעלה תהי' ניכרת מעלתך היתירה והעליונה כי לא לריק יגעת. ומעשה העגל מתוך שעל ידו גרמת לכל הכבוד הזה לכלל האנושיות לא יוכל לעשות בך רושם נצחי, לפחיתות. והיינו דאר"א, מ"ד "גם אלה תשכחנה" זה מעשה העגל, "ואנכי לא אשכחך" זה מעשה סיני. שדרך ד' אדון כל המעשים המנהיג כל יצוריו למעלה ושלימות נפלאה מאד, עד שבסוף ההנהגה יתבאר שהחסרון יהפך כולו ליתרון ושלימות, אבל הצד היתרון שהי' אפשר להפחות מפני התפשטות השלימות זה לא יחסר כלל. ותוכן הדבר כי גם המדות הרעות וההתחברות אל אוה"ע שגרמו חסרונות, מ"מ לתכלית השלימות תבא[נה] מאלה החסרונות מעלות יקרות, כי גם בהמדות הרעות ידעו איך להשתמש בהן לעבוד את ד' ולשכלל את כל המציאות בכל דרכי החסן ההוד והקדושה.
ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ז
מדה גדולה ראויה להקרא אותה שהיא ראויה להיות תכליתית ושלימות מצד עצמה. אבל דבר שהוא חסרון מצד עצמו אלא שהוא נעשה לתכלית הגונה, אינו ראוי להסמן בשם גדלות. ומדת הנקמה כיון שהיא רעה מצד עצמה, ואינה באה כ"א מפני ההכרח לאבד את הרשעים כדי לתקן עולם ולהניח לישרים מרשעתם וזדונם, איך תקרא מדה זו גדולה אם סימן ההנחה בין שתי אותיות ראוי להדרש כן.
ברכות פרק ה׳ פסקה ק״א
יש ציור להבין רעות העולם מפני הכרח החומר. א"כ אין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה מפני שכל מה שעשה הוא טוב מאד, אלא שהרע הוא ההעדר והוא בא לפי הכרח החומר, אמנם ציור זה משובב דעתו של אדם. והציור האמיתי הוא, שיכולת השם ית' אין להגבילה בהכרח החומר, ויוכל החומר בחק יכולתו הבלתי תכליתית להברא בתנאים יותר שלמים, אלא שיש תכלית לכל רעה, שתבא ממנה טובה עצמית, ויתרון הטובה תהי' ניכרת לשעתה כשתבא איך היא נעלה דוקא מפני שבאה ע"י הרעה שקדמתה, ע"כ ראוי להזכיר שמו ית' בברכה על הרעה כמו על הטובה.
ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה
ריבוי שבחים לקב"ה מעבר למה שתיקנו משה רבנו ואנשי כנסת הגדולה
...כי די והותר הוא אם יעלה ביד האדם לסדר רגשו הפנימי לזאת התעודה הרוממה, ולא יתכן כלל שימצא בלשון ניבים כאלה שיחקו סוף הטהרה הראויה לאדם להשקיף בציור גדולת יוצרו. ע"כ האמת היא דסמא דכולא משתוקא ולו דומיה תהלה. כי השתיקה הבאה מעומק ההגיון וההבנה שיד הלשון קצרה מהביע עומק גדולת הרגש הפנימי המורגש בשכל בהתרוממו להשקיף בכבוד קונו, היא משלמת את האדם כפי האפשרי לו לקבל רושם גדולת אדונו וכבודו, שמביא אותו להתרומם במעלה רמה כחוקו. ומתוך שהאדם יכול לצייר בנפשו הציור הרם הזה שהוא נעלה מכל דיבור, הרי הדיבור שמצמצם הציורים הוא משפיל את ערך הכבוד הראוי. אמנם משה רבינו אמר בתורה "הגדול הגבור והנורא", היינו ציור השלימות ב"גדול", היכולת ב"גבור", היחס אל השלמת הברואים בבחירתם "הנורא", שמזה מקור יראת ד', שמפי ד' השכיל כי אלה הציורים כשיתפרשו לא יוכלו להוליד גרעון בציור האדם. והנה אע"פ דמשה רבינו אמרה בתורה הוצרכנו שיתקנו אנשי כנה"ג בתפילה, מפני שהתורה היא שימוש השכל והשכל יוכל להפשיט צד ההגבלה בנקל, אבל ציור התפילה הוא ברגש שהוא יותר חמרי ואינו יכול כ"כ להפשיט צד החסרון שבציור הרגשת האדם שהוא רואה כל השלימות רק כפי מדתו. א"כ יוכל להולד מזה ציור של חסרון כבוד בחק השם ית' חלילה, ומזה תוצאות לנפילות מוסריות רבות, כי חוזק כח המוסר תלוי רק באמתת הציור של האלהים אצל האדם, ומי שמטהר אצלו יותר צירוף דעת אלהים הוא יותר קרוב אל כל שלימות, א"כ לא היינו אומרים בתפילה. אבל הם ע"ה השכילו, שכ"כ נחוץ הדבר שיהיה רשום אצל האדם ברושם חזק כבוד שם ד' עד שהכרח הוא להתיר לו מושגים כוללים משלימותו גם בשפיכת שיח של רגש, אבל כיון שיהיו מעטים ומוגבלים בנושאים כוללים יהי' נקל לאדם להשכיל גם בעת השתפכות הנפש וחם הרגש, איך להפשיט צד ההגבלה המשתתף בציור האנושי שבהם. אבל להרבות יותר, ילאה כח הציור להפשיט צד החסרון וגם יד השכל תקצר מהטביע מאמר שתוכו יסבול אפשרות ההפשטה של החסרון שבא מחק הציור האנושי, ועם זה יחזק צד ההגבלה אמירת הריבוי וההפסק (אולי צ"ל וההפסד) שבא בהכרח. ע"כ אמר לו שלשה ההפסדים הבאים מריבוי השבחים: הא' סיימתינהו לשבחי דמרך, שזה עצמו ציור חסר מאד ומטביע הצטיירות של הגבלה באדם. ועוד, השתא הני תלת היינו צריכים הוראה להשתמש בהם בשכל דיבורי ממשה רבינו, ולהשתמש בהם בתפילה מאנשי כנה"ג שהתירו גם הרגש, ואת שבחתי' כולי האי, והתרת הרגש במקום שגם השימוש בציור השכל אסור מפני ההגבלה שבו.
ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ז
ושוב מעשה בר"ח ב"ד שהלך ללמוד תורה כו' א"ל חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה כו' אריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי כו' אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך. יש [דרך] עבודה שכלית, שהאדם מתהלך על פיה בדרכי ד', ויש [דרך] עבודה תלויה ביותר בהרגש הטוב, ושניהם נכללים בכלל לב טוב: השכל הטוב והאמיתי המנהיג באמתתו את כל כחות הנפש, והרגש הטוב המושל בכל נטיות האדם. ומי ששם מעינו לעבודת השכל, העיקר אצלו ההשגה הטהורה, ע"כ אין פעולתו ע"י תפילה מוסיפה לו שלימות בדרכו. אמנם הבורר לו דרך ההרגש, התפילה והתקבלותה היא מסייעה להרמת מצב עבודתו, ע"כ תתקבל ביותר, כי עין ד' אל יראיו להשלימם בדרך זו ילכו. ע"כ אף שעבודת השכל נעלה היא מעבודת הרגש, כשם שהשכל הוא כח יותר נעלה מהרגש, בכ"ז פעולת התפילה תראה למי ששם מעייניו בטהרת הרגש, לרומם רוחו בשפיכת שיח והרגשת הנטיות הטבעיות לדבקה בד' אלקים חיים, אף שמעלתו נמוכה נגד מי ששם מעיניו כולם בהשגת האמתיות לבדן באין פנות אל ההרגש בעקרו, כ"א מה שיפעל השכל בחזקו ורוממות ערכו לרומם ג"כ ערך הרגש. ע"כ הוא דומה (העובד עבודת הלב ברגש) כעבד לפני המלך, והעובד השכלי כשר לפני המלך, שלענין פעולת הוצאת המבוקש נמיכת המעלה תקרב ההפקה.
