כבוד ה'

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

כיון שהבכי' מוטבעת בנפש, כשיכיר בעצמו שהוא צריך להתיצב לפני מי שהוא מופלג ממנו בשלימות ויכולת, אע"פ שהוא יודע צדקו ומובטח לצאת בדימוס, מ"מ ראוי שיתרגשו כוחות הנפש כדי להתברר אצלו שיעמוד כעת לפני מי שהוא רם ונשא ממנו. א"כ אם לא תהי' התרגשות כזאת מדין ק"ו בהתיצבו לפני ממ"ה הקב"ה, הוא אות שלא יכיר הוד האמת...והנה ההרגשה תחול בנפש למראה השלימות הנמצאת במלך, אע"פ שאינו נוגע ליכולתו להרע לו, ראוי להעריך מה שלימות חשובה למלך בו"ד, שהיום כאן ומחר בקבר, נגד שלימותו העליונה של מלך הכבוד ב"ה החי וקיים לעד ולעולמי עולמים, והחרדה הטבעית שנופלת מצד היכולת להרע, אע"פ שהוא מובטח מפני ישרו וצדקו. אבל ההשקפה הטבעית תחריד ואם לא תשפיק בטחון הנפש להשקיט סערת הרוח ביחש למלך בו"ד, אם תשפיק להשקיטה בערך מלך הכבוד ב"ה, לא תבא מיתרון כ"א מחסרון דעת. ע"כ צייר ההבדל שיש בין היכולת הבשרית ליכולת המוחלטת של השם ית'.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״א

ורק בהיות האלקי הלזה מוכשר לזה היתה עליו יד ד' לקדשו בקדושה עליונה למען תקן התפילה. אבל לשנה האחרת השקיף שתים ושלש שעות עד שמצא בנפשו הכשר הקדושה הראויה, (ש)[ל]ברכה זו שנאמרה לפי מלותי' ברוח שנאה, ושתהי' עכ"ז מלאה רוח אהבה וחסד, ורק קנאת ד' צבאות, בחשקו אל תכלית השלימות, בהגלות כבוד ד', בסור כל מונע וכל סיג, תעשה זאת, וציורים הטהורים משתכחים בנקל וצריכים לסייעתא דשמיא.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ט

...וכיון שמתפלל לפי השעה שהמציאות בכללה מסכימה לזה אין תפילתו קבע, שאיננה קבועה רק בנפשו לבדו ורגשותיו, כ"א עוברת מהלאה לגבולו ומשקפת על כל העולם הגדול, לראות איך חסד ד' מלאה הארץ. אבל בהפרידו רגשותיו מהשעות שראוי להתרגש ביותר ע"פ התכונה הטבעית של מראה המציאות בהתחלפות הזמנים, שמעורר רגש נפלא, הנה תפילתו קבע רק בנפשו לבדו, ודבר אין לה עם כל הרגשת הוד המציאות שהיא המעלה האמתית לספר כבוד אל. ואמר מאי קראה, "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". שע"י ההכרה של המציאות תבא נצחיות ההכרה ויראת ד', בהתמדת החוקים הטבעיים שמספרים חכמתו וגדולתו של יוצר בראשית. כדברי הנביא "שאו מרום עיניכם וגו' ". ע"כ ראוי לכל חכם לבב, לשאוב מי היראה ממעיין הנחמד של המציאות כולה, שכולו אומר כבוד ליוצרו. ובהשע האדם עיניו מהמציאות ואת פועל ד' לא יביט, יועמו רגשי לבבו הטהורים במשך הזמנים ושטפי הדורות. ע"כ היתה גדולה הקפידא על אותם שהי' נאמר עליהם "ואת פועל ד' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ואמר על התמידיות ההשגה ואור השכל מהשקפת המציאות, "יום ליום יביע אומר וגו' ".

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ט

יסוד חיוב כבוד שמים הוא כדי להביא את האדם אל השלימות

יסוד כבוד ד' שהוא מקור כל השלימות, אינו מפני שהוא ית' צריך לכבוד בריותיו, כ"א מפני שע"י הכרת כבוד שמים, יבא האדם לכל שלימות בין בדיעות בין במעשים. ע"כ כאשר מזדמן אצל השלמים, שתשוקתם אל השלימות מתגברת בהם, ויען שיודעים שיסוד חיוב כבוד שמים הוא כדי להביא את האדם אל השלימות, א"כ כשמוצאים את עצמם שלא יוכלו להבליג על רוחם הסוער, כאשר יראו בהנהגה העליונה דברים שמונעים את השלימות, אע"פ שבשכלם יכירו בהכרה פנימית כי לד' הצדקה ולו נתכנו עלילות, אבל כאשר הכירו שבמערכי לבבם המתחמץ, לא תתישב תשוקת השלימות כראוי, עד אשר יוציאו מן הכח אל הפועל מר רוחם, נגד המושג להם נגד כיסופם הפנימי אל השלימות האמיתית, מצאו נכון להתיר לנפשם הרגש הקדוש הזה אע"פ שאינו ע"פ טהרת השכל, מפני שע"י התגברות הרגש לשאיפת השלימות מזה יולד באמת כבוד שמים האמיתי, שהוא בהיות יצוריו, ביחוד בעלי הבחירה שבהם, שלמים במעשיהם ובמדותיהם.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

כנסת ישראל יודעת כי בחר בה ד' לאור עולם ופי שנים בכחה, אחת, סגולתה לעצמה בתור עם קדוש מתהלך בדרכי ד' שומר אמונים ועושה צדקה וחסד ומלא בדעת אלהים, כאשר מוכנים המה לזה בני האומה הקדושה כשיסורו הסיבות הרעות המעכבות, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות, ועוד בה יתרון שנוצרה ג"כ לאור גויים, להודיע בעמים שם כבוד ד' ודרכיו למען על ידה תמלא הארץ דעה את ד' ללכת בדרכיו...כ"א תכלית הגלות היא אמנם כדי שיוכנו גם האומות להכיר כבוד ד', אבל עוצם התכלית לא יצא אל השלימות כ"א בהכרה גמורה שתבא בסוף, שאור השלימות האמיתית בעולם לא יחול כ"א ע"י כבודם של ישראל וגדולתם.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ד

יסוד דור המדבר הי' להעלות את ישראל במעלתן הראויה להם מצד עצמם, ע"כ נעש(ה)[ו] עמם נפלאות עד אין חקר מפני שמצד עצמם אינם צריכים להנהגה טבעית. והנה לישראל יתרון תמידי, גם בהיות כבר העולם מתוקן ועמים רבים כולם יכירו וידעו כבוד ד', מ"מ אמר הכתוב "בני בכורי ישראל", חלק הבכורה לא יתבטל לעד. ויש בזה שני יתרונות: יתרון מקרי ויתרון עצמי. היתרון המקרי הוא שאפי' לא היתה לישראל שום מעלה בעצמם נגד שאר האומות, רק מה שהם קדמו להם דורות רבים להכיר כבוד ד' ולהדבק בשמו, גם זה הוא יתרון שלא יוכל להתבטל לעולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ה

מעשה העגל עם פחיתותו גרם לעולם רוב כבוד ועז. כי ע"י מה שנפלו ישראל מערכם להיות ראוים לבא מיד אל גדולתם ושלימותם, מה שהחסירו בעצמם השלימו בעולם, שעי"ז הוכרחו להיות נצרפים בעמקי הגלויות ולהודיע בעמים כבוד ד' ודרכיו.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ט

ומזה אנו למדים שבטוח הי' אותו חסיד שאותו השר הי' אדם נח שלא יהרגהו, והי' רק חששא רחוקה כערך נחש כרוך על עקיבו, אלא שלפי נימוסו של השר בהשקפתו הי' נראה לו שחסרון השמירה גם מחששא רחוקה בכלל הפקירות הוא במקום חשש סכנת נפש. והחסיד השיב לו כענין, שמדת התפילה שהיא נוגעת בכבוד שמים, אין זה ממדת ההפקירות כ"א ממדת הגבורה, והשר מטעם זה כפל הפסוקים, להורות כי הדרך להתרחק מכל חשש בסכנה היא יסוד לאוצר השלימות הכללית האנושית.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ה

מציאות קדושת המקום, שבתכלית המעלה היא נמצאת במקום המקדש שמשם יצאה האורה לעולם, הנה היא נשגבת מבינת אדם בהשקפה איך תתכן הבדלת מקום אצל הקדושה העליונה שלמעלה מכל משיגי הגוף. אמנם כאשר התיחדות קדושת המקום פועלת על בני אדם להיות מתרכזים לתכלית המעלה והקדושה וכבוד שמים, שמזה בא יסוד ההדרכה השלמה האנושית בכללה. וכיון שאנו רואים המעלה הנמשכת מהתיחדות המקום, א"כ השם ית' היודע מראשית אחרית ותוכן רוח האדם, הוא יודע כי זאת ההתיחדות תביא להדרכה הטובה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ב

ראוי שישכיל האדם כי טובו של השם ית' הוא מקיף את המציאות כולה, וכל מה שברא לכבודו ברא, וכבודו הוא שלימות הגמורה שתמצא בברואים, לכ"א לפי מה שיוכל לקבל ולהתעלות. והדעה המוטעת שיתכן לומר שיגיעו רחמי השם ית' על דבר מיוחד להבדילו לטובה מכל בריותיו היא מביאה אסון לעולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

מוגבלותו של האדם ביכולת להקיף ולבטא את כבוד ה'

כיון שיסוד השלמת האדם היא הדעת את האלהים, ע"כ שכלול שלימותו תלוי בציור האמת כפי מה שאפשר לו שיצטייר אצלו מגדולת יוצרו, וכל מין טעות בציור דעת האלהים גורר אחריו המון נפילות בשלימות האדם, בדרכיו ומדותיו ורדיפתו [את] הצדק והטוב. ובאשר כל מין שלימות שאנו מציירים בשכלנו אינו נערך לפי האמת לאמתת שלימות השם יתעלה, ע"כ גם הציור המחשבי הפרטי בציור שלימות השם ית', אם שמוסיף כבוד האדם ומקרבו אל השלימות, מעורב בו ג"כ קצת חסרון מפני שעכ"פ הציורים הם מעורבים עם קצת טעות של הגבלה שמחויבת בחק הציור האנושי. אלא שהשכל האנושי יכול גם כן להפשיט צד הגרעון שבציוריו ולהוציא תולדות רגשו הפנימי, רק מצד המעלה שיש באותן הציורים של השלימות. ובזה יועילוהו הציורים הנכבדים בכבוד אלהים תכלית התועלת ולא יעורב בהם חסרון. אמנם עומק הסקירה הזאת, של השלילה הפנימית מן צד החסרון שמתדבק בהכרח מצד חולשת הציור האנושי, יוכל האדם רק לציירו בשכל, אבל להלבישו בדיבורים הוא נמנע. כי די והותר הוא אם יעלה ביד האדם לסדר רגשו הפנימי לזאת התעודה הרוממה, ולא יתכן כלל שימצא בלשון ניבים כאלה שיחקו סוף הטהרה הראויה לאדם להשקיף בציור גדולת יוצרו. ע"כ האמת היא דסמא דכולא משתוקא ולו דומיה תהלה. כי השתיקה הבאה מעומק ההגיון וההבנה שיד הלשון קצרה מהביע עומק גדולת הרגש הפנימי המורגש בשכל בהתרוממו להשקיף בכבוד קונו, היא משלמת את האדם כפי האפשרי לו לקבל רושם גדולת אדונו וכבודו, שמביא אותו להתרומם במעלה רמה כחוקו. ומתוך שהאדם יכול לצייר בנפשו הציור הרם הזה שהוא נעלה מכל דיבור, הרי הדיבור שמצמצם הציורים הוא משפיל את ערך הכבוד הראוי. אמנם משה רבינו אמר בתורה "הגדול הגבור והנורא", היינו ציור השלימות ב"גדול", היכולת ב"גבור", היחס אל השלמת הברואים בבחירתם "הנורא", שמזה מקור יראת ד', שמפי ד' השכיל כי אלה הציורים כשיתפרשו לא יוכלו להוליד גרעון בציור האדם. והנה אע"פ דמשה רבינו אמרה בתורה הוצרכנו שיתקנו אנשי כנה"ג בתפילה, מפני שהתורה היא שימוש השכל והשכל יוכל להפשיט צד ההגבלה בנקל, אבל ציור התפילה הוא ברגש שהוא יותר חמרי ואינו יכול כ"כ להפשיט צד החסרון שבציור הרגשת האדם שהוא רואה כל השלימות רק כפי מדתו. א"כ יוכל להולד מזה ציור של חסרון כבוד בחק השם ית' חלילה, ומזה תוצאות לנפילות מוסריות רבות, כי חוזק כח המוסר תלוי רק באמתת הציור של האלהים אצל האדם, ומי שמטהר אצלו יותר צירוף דעת אלהים הוא יותר קרוב אל כל שלימות, א"כ לא היינו אומרים בתפילה. אבל הם ע"ה השכילו, שכ"כ נחוץ הדבר שיהיה רשום אצל האדם ברושם חזק כבוד שם ד' עד שהכרח הוא להתיר לו מושגים כוללים משלימותו גם בשפיכת שיח של רגש, אבל כיון שיהיו מעטים ומוגבלים בנושאים כוללים יהי' נקל לאדם להשכיל גם בעת השתפכות הנפש וחם הרגש, איך להפשיט צד ההגבלה המשתתף בציור האנושי שבהם. אבל להרבות יותר, ילאה כח הציור להפשיט צד החסרון וגם יד השכל תקצר מהטביע מאמר שתוכו יסבול אפשרות ההפשטה של החסרון שבא מחק הציור האנושי, ועם זה יחזק צד ההגבלה אמירת הריבוי וההפסק (אולי צ"ל וההפסד) שבא בהכרח. ע"כ אמר לו שלשה ההפסדים הבאים מריבוי השבחים: הא' סיימתינהו לשבחי דמרך, שזה עצמו ציור חסר מאד ומטביע הצטיירות של הגבלה באדם. ועוד, השתא הני תלת היינו צריכים הוראה להשתמש בהם בשכל דיבורי ממשה רבינו, ולהשתמש בהם בתפילה מאנשי כנה"ג שהתירו גם הרגש, ואת שבחתי' כולי האי, והתרת הרגש במקום שגם השימוש בציור השכל אסור מפני ההגבלה שבו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ז

השלימות האמיתית היא להתדמות לשם ית' כפי האפשרות בחק נברא. והנה אמתת השלימות היא החופש הגמור שהוא הוראה ליכולת הגמורה, כי ג"ז שיש איזה דבר מכריח, אין כאן שלימות החופש והיכולת. ע"כ המעלה היותר עליונה באדם היא יראת ד', שבזה הוא מתקשט בתכלית השלימות של ההכרה האמתית בכבוד יוצרו.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ב

עיקר ההכנעה והביטול העצמי צריך האדם להראות במקום הראוי ביותר, והיינו בהעריכו עצמו נגד מי שגדול ממנו, אז יכיר שהשגתו בגדולת השם ית' כאין נחשבת לעומת השגת הגדולים. ע"כ (באבות) [בברכת האבות], שמצייר השגת האבות בגדולת השם ית' וכבודו, ראוי שיראה האדם אפיסת כחו המשיג וביטולו, בין מצד הערתם הטבעית ברגשי לבבם הטהור, שהיא נעלה מכוחותינו, ובזה רומז השחי' דתחלה, שהדבר הטבעי בא בתחלת ההתרגשות, ובין השגתם המדעית שהיתה נפלאה מאתנו ואין ציורנו מגיע לה. ע"כ כשנרצה להראות שאנו חפצים לצייר עכ"פ מעט מהרבה מציוריהם הרמים, כדי לכבד את מלך הכבוד ית' ע"פ מדותיהם הם ע"ה, צריך מאתנו שחי' והכנעה גדולה בתחלה ובסוף, נגד הרגש והשכל.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ז

ההתבוננות בגדולת השם יתברך כדי להיות זוכה למדת אהבה ויראה אמתית תתכן בשני פנים. האחד הוא בהסתכלות מדעית בפעולותיו ית' השלימות הערוכות בחכמה וחסד וצדק ומשרים. והב' מההסתכלות המדעית תבא הסתכלות הרגשית, להשתוקק לאהבתו ית' ויראת רוממותו מצד עצם כבודו. אע"פ שאין דרך במדע להבין מהותו ית', מ"מ בהשערת הלב וחשק הנפש תתנוצץ חמדה למי שעושה כל אלה המעשים הגדולים. ואיך שיהי' האדם חייב להדריך עצמו, זהו דבר מסופק אם די לו בהסתכלות מדעית בפעולות ד' ית' ודרכיו והתרגשות הנפש הפנימית תבא מאילי', או שמחוייב ג"כ להיות משיב אל לבו כל הערך של המשפט השכלי הבא מהידיעה במעשי ד', ולהוליד בעצמו השתוקקות נעלה מכל מדע וחשבון אל עצם כבוד ד', שלא ניתן להאמר ולהחשב בדעת וחשבון מפני שהוא מרומם מכל חשבון. וזהו החילוק שבין "המוציא" ל"מוציא", ב"מוציא" אין אנו מדברים כ"א על הפועל מצד הפעולה לבדה ואין אנו נוגעים כלל בעצם הפועל, מפני שכל תכלית מדעינו אינה אלא בפעולה. וב"המוציא" בה"א הידיעה, אנו מגיעים ג"כ להרגשת הלב בהשתוקקות הנפש הפנימית לכבוד השם ית' מצד עצמו, שהוא למעלה מכל ההוד המשוער מצד הפעולות. שאובנתא דליבא זאת היא תולדת האור הפנימי שבטבע נפש האדם, היוצאת אל הפועל ע"י מה שמסקלים מפני' את מכשולי הדרכים, והיא עולה מאלי' אל מקום כבודה, כאמור "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", וכיו"ב.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ׳

מצד היותו אדם גדול ישמיענו בזה טעמא, הטעם הפנימי שראוי להתעורר לבא מהתבוננות הפעולה אל ההערה של ההסתכלות הפנימית בכבוד הפועל, שמצדו העבר והעתיד עומדים במשקל אחד.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ג

וברכת מזונא לא גמרינן, עד דאתא ההוא סבא והעלה שכיון שאמרו ניזול וניכול לחמא בדוכתא פלניתא, הרי הושוו בהסכמת השכל בקיבוץ החכמים שכמותם, ודאי יביאם ג"כ לתכלית העליונה שהיא החירות הגמורה שעליה מורה ההסבה שבמשנה. וכיון שאמרו כן, כהסבו דמי, וראוי לברך בזימון כי קיבוצים כאלה סופם לברכה, ומהם תתרבה השלימות ויגדל כבוד ד', וראוי לאמר על כמותם "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו" שמזה למדנו ברכת הזימון, וה"נ הסכמת השכל אל נטיית השלימות היא עיקר הנטיה המביאה ג"כ לההסכמה הטבעית.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממדות הרעות המוציאות את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון היא יסוד העולם, כי היא מרוממת את רוח האדם להכיר נו[ע]ם הכבוד האמיתי של שלימות וכשרון אמת בחכמה ובדעת האלהים וכבודו ודרכיו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב. ע"כ "נרוממה שמו יחדו". א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״א

ברוב עם תתגדל קדושת רוממות כבוד עבודת השם ית'.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ח

הכבוד לקב"ה תלוי בכפיפות לתלמידי חכמים

ישנם אנשים שלא הושחתו לגמרי בדיעותיהם עד שיהיו רחוקים ג"כ מציור הנשגב של חיוב עבודת השם ית', אלא שרגש ההשתעבדות ורחשי הלב לעבודת ד' מורגשים בלבבם, אבל לא ידעו ולא יכירו כי אין דרך לקיום יסוד העבודה כ"א ע"י קיום התורה לפרטיה, ועי"ז מוכרחים ג"כ להיות מחזיק ידי ת"ח ומרוממם, ונמשך אחרי הוראותיהם ומאמין לדברי קדשם, אלא שהם סבורים שרק ע"י רגשי לבבם האמונים לפי דעתם על דרך ההכנעה ורגש הכבוד והאהבה לאדון כל ית' יצאו ידי חובתם. ומזאת הדעת המקולקלת תבא הכפירה המגונה בתורה שבע"פ בכלל, ובערך כבוד וצורך חכמי תורה בפרט, אמנם סוף כל סוף ירגישו כי בהפג תורה יפוג מכלל העם לאט לאט ג"כ הרגש הטהור, שמביא את כל בעל נפש עדינה להיות מכיר קשר ויחש בינו לבין קונו. וינאי מלכא הי' מזו הדעת משעה שנצנצה בו מינות, שאמר שדיה לתורה שתהי' כרוכה ומונחת בקרן זוית.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ו

נסיון הפילוסופים להגדיל את כבוד הבורא, מקטין אותו מצד אחר

ההכרה השלימה בהנהגת השם יתברך את עולמו היא לדעת שהיכולת הגמורה הבב"ת בידו היא, וע"כ הי' בידו למנע כל חסרון וכל רע מהמציאות. וכל הרעות שלנו הן מתדמות לרעות, אינן נראות כ"א לפי קוצר הקפתנו את הידיעה האמתית לרעות, אבל באמת הכל הן טובות גמורות יתגלו לעתיד בכל הדרן. אמנם לפי דיעות הפילוסופים הטוענים בהכרח הכח החומרי, שאינו יכול לקבל טובות מבלי רעות, אם שניקו מהרעות את כבוד הבורא יתעלה לפי דעתם, אבל הלא אין שייך לברך על הרעות. אבל לפי הדעה הנכונה התוריית, ש"כל אשר חפץ ד' עשה", אנו יודעים שכל הרעות הן מיועדות ממש לטוב ואין כאן דבר של הכרח כ"א משפט צדק כפי החכמה האלהית, וכיון שנתן לך ד' אלהיך, דיינך, תואר הדיינות אינו בא מצד דבר שבא בהכרח והעדר יחש יכולת, כ"א מצד ההנהגה הבאה מצד משפט היושר והחכמה, שהיא עצמה היא הטובה השלמה, וכיון שהיא טובה עליונה ודאי ראוי לברך עלי' כשם שהוא מברך על הטובה הגלוי'.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ט

המציאות כולה היא טוב ד', וכן ביאר הר"מ במו"נ ע"פ "אני אעביר כל טובי על פניך", ההשכלה האמתית בסדר המציאות כולה. והנה כל הנמצא כולו בגשמיותו ורוחניותו הוא כתבנית איש אחד בעל אברים, עד שכח החיים מושפע מכל התכנית כולה, א"כ המסתכל באמת שמכיר כבוד ד' מצד החכמה לא יאמר "ומטובו חיינו", דהיינו שהחיים יהי' ממקצת הטוב המתיחש לנו, כי שפע החיים ודאי מחובר הוא עם כל המציאות כולה שהיא כל הטוב. אמנם הרחוק מהסתכלות כללית ואינו מרגיש כ"א את טובת עצמו, הוא יבטא לומר "מטובו חיינו", לפי הערך המתיחש אליו, מפני שרק הרגשת עצמו תעוררהו להודות לשם ד', לא ההשכלה האמתית בהוד משך החיים המחובר עם הטוב הכללי של כל המציאות כולה, שהיא טובו של מקום ברוך הוא.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ז

הצניעות ראויה לאדם משני צדדים, מצד יחוסו אל החברה האנושית, שהצניעות היא אחת מיסודי בנין אושר הקיבוץ ובטחונו. והשנית מצד עצמו, מעצם מעלת נפשו האלהית. ע"כ בערך הצניעות החברותית היא ההרחקה היתירה המקומית והצנעתה. והצניעות העצמית היא מחייבת הסיכוך והכיסוי גם בחדרי חדרים. כי "מלא כל הארץ כבודו", וכבוד ד' מלא גם כל משכיות נפשו של אדם, "נר ד' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן", ולעולם יראה אדם כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

קבלת עול מלכות שמים של שתי העונות שביום, ערבית ושחרית, (מעירים) [מעירה] אותנו על התכנית המחולקת שיש במהלך האדם, כשהוא הולך ומתעלה בדרך ישרה, עבודה פרטית ועבודה משותפת. הערב הוא זמן שהאדם נפרד מחיי החברה, הוא נח בצל קורת ביתו, ובחברת משפחתו. אם החיים אז יהיו קדושים וטהורים, יתנו עדותם בעת "יצא האדם לפעלו", להיות פועל ונפעל מהחברה הציבורית, שימשיכו חוט של חסד, עד כדי לרומם [כבוד] ד' וכבוד תורתו ית' בעולם.