כבוד (נכבדות, כמושג מוחלט)

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ג

ודבר זה נמצא ג"כ באמונה, מחמלת ד' על יצוריו להנחותם בדרך חיים הטובה להם לעולם, לתקן מצבם המוסרי לאור באור החיים. ע"כ כ"ז שהאדם הוא קטן, שאז אין לו שלימות אחרת שתנהלהו כ"א האמונה, אז האמונה חזקה בנפשו, בהוריו וברבו ובכל מי שגדול ממנו, ואינו מוצא בנפשו שום התנגדות. אבל כשמתגדל ושכלו נגמר, אז כבר יש לו מגן יותר גדול הערך, שיכול להשתלם בשכלו, להכיר ערך האמתיות, וערכה של אמתת האמונה בכלל. אז אם לא יבין לערוך מערכת שכלו, שכל הדברים הטובים שהאמונה הטבעית היתה מדריכתו בטבע, ידריך עצמו בדרך האמונה השכלית. ומהם השמיעה הראויה והכבוד אשר יאתה להורים ומורים ולמי שגדול ממנו. כיון שתכלית חכמה היא תשובה ומעשים טובים. וכיון שתכליתה היא תשובה, היינו ללכת בדרך יותר נשגב ממה שהלך בדרך האמונה בלא החכמה, שהיא אמונת הילדות, א"כ החובה העקרית היא לשמור את כל הדברים הטובים, שהאמונה משמרתם בטבע גם בלא חכמה, לשמרם עתה עם כח החכמה המצורף לאמונה. וזהו שלא יהא אדם קורא ושונה, וע"י מה שרואה את עצמו מבין לעצמו, יבעוט באביו ובאמו וברבו. כי לא ימצא טבע ההכנעה והכבוד לאביו ולאמו ולרבו בחכמה, כדרך שמצאם באמונה הפשוטה. ואם יאבד את הטוב שהאמונה העניקה לו ישאר חסר מכל תכלית...ובאמת השכל עצמו הטוב באמת, יורה שהמצב הטבעי הוא עמוד גדול אל השלימות, וראוי לצרפו אל השכל הישר, החפץ בצדק באמת ומשרים, שהם ההכנעה להורים ומורים, וכבוד כל מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין. ומהם יעלה אל כבוד גדולי החכמים בדור ובדורות הקודמים, ומהם לעמודי התורה חז"ל הטהורים. ואז ילך לבטח בדרך החיים והטוב.

ברכות פרק ב׳ פסקה ע״א

הכרת כבוד טעמי המצוות

שישנם שעושין המצות מאהבה כפי השגתם בטעמן הנשגב, אלא שגופו של אדם הוא מונע מהכיר יקרת כבוד טעמי המצות, שבנויות על הצדק והיושר האלהי. ע"כ הם מסובלים ביסורין, הממרקין את הגוף, ועי"ז יבינו יותר יקרת ערך המצות והתורה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ב׳

הקשר בין כבוד התורה לכבוד המת

השיווי של הנהגת הכבוד בס"ת לעצמות אדם, ילמדנו כי כאשר תכלית כבוד ס"ת היא להוקיר את דבריה ולהיות חרד לקיים בפועל כל הכתוב בה, כדי שנגיע אל השלימות האמיתית, כן הכבוד הניתן לעצמות האדם במותו, יהי' לנו להוראה על ערך היחש שיש לגוף עם השכל האלהי השוכן בו. ומפני ששלימות השכל היא דבר מושכל ומושג, נדע שכפי אשר תשיג ידינו להנהיג את הגוף על דרך שלימות בדרכי קודש וטהרה, יוסיף השכל אומץ. ע"כ גדלה מאד חובת השמירה לכל פרטי תורה הנוגעים [רובם] ככולם ביחש הגוף, מפני הקשר האמיץ שיש להעצמות הגופניות עם השכל הנקי, ותצא לנו תורה אחת, מכבוד עצמות כמכבוד התורה, להוסיף עז בדרכי ד', שהם חיים למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.

ברכות פרק ג׳ פסקה ד׳

ידענו ששלימות נפש האדם היא שתהי' בגוף, ע"כ תכלית האחרונה של השלימות תהי' בתחית המתים. אמנם אע"פ שאין מצב הנשמה אחר המות קודם תחית המתים בשלמותה, מ"מ יש לה שלימות גדולה ומציאות נכבדה. ע"כ בהראות יתרון פעולות החיים יראה כמחרף אותם, שמראה הצד שהם חסרים. והנה אם לא היו בנ"א עומדים למצב שלאחר המות, א"כ לא הי' להם כל מושג מזה, שיש לכבד ג"כ את המצב ההוא ע"פ תעודתו. אבל כיון שלמחר באין אצלינו, ויש מצב כזה בהם בכח, יש להם אפשרות להשיג ציור כבוד של המצב העתיד, א"כ למה מחרפין אותנו עכשיו, ראוי להם לצייר הצד שיש במצב שלילת הגוף לטובה ג"כ.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

יראת כבוד לתורה ולהוראת חכמים. כבוד הכהנים ונתינת מתנות הכהונה מתוך רגש של כבוד לכהנים

מפני שת"ח מרבין שלו' בעולם וע"י כבוד ת"ח מתרבה כבוד התורה, וגורם אחדות הכלל ושלומו ע"י מה שמקבלים ביראת הכבוד דברי תורה והוראת החכמים, ע"כ הבועט בכבוד ת"ח הוא הגורם להפריד הקשר הכללי...ומצינו כ"ד מתנות כהונה, וכבר כ' בחוה"ל שכנגדם מצינו מצות כהונה ולוי' כ"ד, א"כ ודאי ישנם כ"ד אופנים של יחש שמתיחשות פעולות הכהנים מורי התורה על העם, ויסוד כל יחש הוא מחובר בקיומו עם כבוד הכהנים המורים. ע"כ נקראו מתנות כהונה "עבודת מתנה", ו"למשחה" לגדולה. וביארתי במק"א שמשו"ה נקראו החולין שירים, להורות שהעיקר יחשב בעיני האדם מה שנותן לכהני ד' המאירים אור תורת ד' בעולם, ולא די בהנתינה לבדה, כ"א צריכה קריאות שם וקדושה, כדי שירגיש עם נתינתו רגש כבוד להכהן המקבל, בההוראה שאכילתו היא נעלה ומקודשת מה שאינה ראויה לזר. נמצא שבכלל הנתינה אינה דיה לבדה כ"א שתעשה ג"כ רושם של כבוד, שבזה יכיר העם ערך רוממות קדושת התורה ועוצם ההצלחה שיש להולכים בדרכיה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ח

פירש"י: מפני שהיו דומין לה. כלל הדבר של סיפור אחר מטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה. שאף ע"פ שאם הי' כדברי המעוררים והנוקפים הללו, אין זה פוטר אותנו כלל מהחובה של קיום דבריהם...אבל בתורת המוסר הכללית פורצת הדעה הרעה הזאת פרצות רבות, בהנטל יסוד מדת דרך ארץ וכבוד גדולים לפי ערכם הקדוש והנשא וירהבו הנער בזקן, אז תבוסת כל קיבוץ קרובה חלילה, וק"ו כרם בית ישראל, שנטוע כולו וסמוך על אדני התורה והדעת, ורוח ד' היא מעוזו וכל משגבו מעולם ועד עולם. והמקור היחידי לשאוב דעת ויראת ד', איננו כ"א מקור חיים תורת החכמים, כאשר ביארו ופרשו דברי תורה והרחיבו ארחות חיים בדעת ויראת ד'. ע"כ המיחס להם דברים מפני נטיות חלילה, הוא מחליש הכרת ערך רוממות הכבוד הראוי לחכמים ודבריהם, שיבאו הפסד מוסרי מיד, וחלישות מעשית ג"כ ברבות הימים. ע"כ ביאר יסוד מספר אחר מטתן של ת"ח, באמרו דוגמא השקוה, וערבו כבוד עצמם בדיני תורה חלילה להם. ומה גדול מאד בעונינו מחץ דורינו, ממספר אחר מטתן של ת"ח שהתרבו בדור אחרון. יצר לבב זונה יטהר השם ית', ויראה את עמו בישועתו, להכיר מעלת כבודן של אבות התעודה, כמו שכתוב "אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד".

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

הדרת האמת

ומי שבו נקבצו שלש הקדושות של קהל עדה וישראל ברוממות תפארתם, הוא ראוי להיות מבקר חרוץ. ואם לפעמים מלב חכם טהור וירא כזה תצא תלונה חרישית, ידענו כי יראת ד' מעוזו והאמת נר לרגליו, ולא ירע חלילה מאומה למצב המוסרי הכללי. כי כבוד חכמים במקומו יעמוד, בהיות הבקורת באה במילוי כל גדרי', והדרת האמת עוד תזרח יותר בהודע לכל כי אין משא פנים גם לגדולי עולם, והם גם הם יובאו במשפט, אבל רק לפי כבודם וערכם, בהיות השופט ראוי ומוכשר מכל שלשת צדדי השלימות שאמרנו, בזה יתקיים "ת"ח מרבים שלום בעולם". אע"פ שזה מטמא וזה מטהר [כולם] נתנו מרועה אחד.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ד

כבוד הבריות וכבוד תלמידי חכמים, מעלתם וגבולותיהם

המפורסמות, אם שראוי ללכת בהן להבחין בין טוב לרע, עכ"ז ראוי להשריש שהן פחותות במעלה מהמושכלות האמיתיות, כד' הרמב"ם שידיעת טוב ורע בהמפורסמות, ממנה יוצאת הכרת הנאה והמגונה. וזאת היתה ירידת האדם באכילת עץ הדעת "וידעו כי ערומים הם". ע"כ משפטי תורת ד' התמימה שנוסדו בטהרת המושכל האלהי, נעלים המה מכל חוקי המפורסמות של טו"ר, ומהם גם כבוד הבריות נמצא. ע"כ בהגיע נגד ד', נגד חוקי תורתו, "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה", אע"פ שישנם במציאות וראוי ללכת בהם בהיותם בלתי מנגדים חוקי ד'. גם ראוי להעיר בזה, כי ישנם ב' מיני חוקים: יש חוקים שמיוסדת תכליתם רק על הנאה והמגונה, להרחיב לבו של אדם ולרומם נפשו בהכרת הנעים והנשגב ולעדן כשרונותיו. ונכנסת בכלל זה כל תורת היופי, שמהם יצאו חכמות שונות, כמו הזמרה, הציור, וכיו"ב, ויש עבורן ג"כ חוקים נימוסיים ערוכים בשכל. ובאשר כל תכלית אלו הידיעות והחוקים שבהם איננו דבר הנותן לאדם חיים, לא חיי שעה, ומכ"ש דחיי עולם אין בידם, ע"כ יאתה לדקדק בכל הליכותיהם ואופני קיבולם שלא יהי' בהם דבר יוצא מהנימוס והדקדוק של כבוד הראוי. כי כל תעודתם איננו כ"א הנאה והנימוס, ואין ראוי שתהי' חובת קבלתם למעלה מתכליתם. מה שא"כ החוקים הנוגעים לחיי הנפשות, כמו חוקי הרפואה וחוקי התמדת הבריאות, בהם אין להשגיח על חוקי נימוס וכבוד, כי תעודתם היא במעלה, שהיא יותר מקפת ומעכבת ומביאה אל השלימות, מחוקי הכבוד שאינם כ"א עודפים ומנעימים. ע"כ חוקי תוה"ק, צריכים להכירם בתור חוקי חיים, לא חוקים שבהם יתוקנו ויונעמו החיים הגשמיים והרוחניים לבד, כ"א בהם יקנו החיים, החיים הנצחיים וחיי שעה, ע"כ הם נעלים מכל כבוד והדר מוסכם. ע"כ במקום שיש חילול השם, ופריעת דברי תורת ד' שהיא תורת חיים, אין חולקין כבוד לרב, כי הדברים שנותנים חיים לעולם הם נעלים מכל כבוד מוסכם במנהג אנושי. והכתוב דימה דרכי התורה לרפואה "אני ד' רופאך", "רפאות תהא לשרך", "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים". אין ראוי לגלות עון מפני הנימוס והכבוד. אבל הרופא, כל הצריך לו לרפואתו, לא יחוש לכבוד ונימוס. ע"כ "כרפאי לישראל, ונגלה עון אפרים", ולא אקפיד רק שיבא הישע לצריכים רפואה.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ו

היא כוללת אזהרה זו ג"כ הערה, ללכת בדרך הישרה ע"י עצת חכמה. שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהן, ומדות והדרכתן הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה ועליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולן ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות. כי כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. וכל שיזכך מעשיו ודרכיו ביותר, תופיע עליו עצת ד' להאיר שכלו ולרומם רוחו.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ׳

שמירת התפילין בדרך כבוד

ע"כ התפילין, שהם עז לישראל, מורים שהמחשבה וההרגש המיוחד לשרשי התורה יעשו בתוכו להרגשה ומחשבה טבעית. וכהמח הטבעי, כן תפילה של ראש ותוכנה. וכההרגשה הלבית הטבעית, כן תפילה של יד וענינה יהיו מוטבעים בעצמותו. וע"ז תורה הנחתם בדרך קבע וגם שמירתם בכבוד, שאם יחלצם ויניחם, יהיו ג"כ קבועים, מורים על חזקם בבסיס קבוע, כאיתן הטבע.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״ג

השפעת התורה והמצוות על האדם היא בהתאם להבנתו את ערכן וכבודן. הפנמת כבוד התורה מונעת ירידה רוחנית

עיקר פעולת התורה ומצותיה על נפש האדם באה רק כשיכיר עם עשייתן רוב ערכן והדרת כבודן. שאם לא יעשו רושם של כבוד אלקי על נפשו, לא ישיג לעולם מהן הכונה התכליתית. והנה החסרונות שבאים ממי שלא נזהר בהליכותיו לתן כבוד הראוי לתורה, ועי"ז מתרשם בנפשו מבט של חסרון כבוד, המה שלשה מהקל אל הכבד: האחד הוא שמתוך שלא רשם בנפשו ערך כבודן, אין פעולתן עליו פעולה אמתית להטיב לנפשו ולהחיותה בנעם החיים כראוי לעוסקי תורת ד', א"כ מניעת הטוב היא חסרון נמרץ. והב' גרוע מהראשון, שמתוך שנפשו ריקנית מהרגיש כבוד הדרך הטוב והמצוה, ממילא מתוך הריקות נמשכת נפשו לכל חטא ופשע. כי יקר המצות וכבוד התורה המצוייר בנפש מונע כל נטי' לעון וחטא להתפרץ בה. וזה מתוך שהריק מנפשו רגש הכבוד הראוי לדרך ד', ע"י הליכתו עמהם באורח בוז, ממילא תמשכהו נפשו לכל חטאת האדם. והשלישית רעה עוד מזאת, כי בשעת העסק בתורה ומנהיג בה מנהג של מניעת כבוד, מתרשמת בנפשו הנטי' לבזות חלילה דבר ד', ובזה יבא להיות משונאי תורה, ומזה פתח לחטאת מרי ופריקת עול מלכות שמים בכלל. ע"כ נגד השלילה של הטוב, המגיע מהמצות והתורה בהעשותן בכבוד, אמר "'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים", משוללים אצלם לפי רע הנהגתם מהטוב והחיים. ועל הרע הבא ממילא בעיקר העדר הטוב, אמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא". אמנם כל אלה המה רק גורמים לדבר. ע"כ אמר ר"א ב"א מהכא, שמזה באה הרעה לשעתה וגדולה היא מאד "כי דבר ד' בזה", ומקנה בנפשו קנין מבט בוז לדבר ד' שהוא אורו וחייו של עולם.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״ד

כבוד לדברים שבקדושה

אריכות הימים דרושה לקנין השלימות מפני שהאדם באשר הוא אדם גופני צריך ללכת בקניניו הרוחניים בהדרגה ומתון לפי כח גופו, ונפשו המחוברת בחומר. ע"כ מי ששם את אנושיותו נוכח פניו ובמקום שפחיתות חומרית מעכבת מעסק השלימות הוא מפסיק, הוא קונה ג"כ בהפסק עסק השלימות, קנין של שלימות, בהוספת הכרה, ורושם של כבוד ויקרת הקנינים הקדושים. והוא ראוי להאריך ימיו, כדי שיקנה ע"פ ההדרגה האנושית, שהכיר את ענינה, את כל החסר לו משלימותו, לפי ערכו. ע"כ "בדבר הזה", בהכרה אמיתית של ערך הגוף ופחיתותו, שעם זה יבא הכרח ההדרגה והמתינות, וההשתמש בהם לחיי עד, "תאריכו ימים".

ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳

השפעתו של הכבוד לדברי רבותינו על יכולתנו להבין את התורה ולהתגדל בקדושה

...שמי שחולק על הקבלה בגילוי פנים זהו עיקר סילוק השכינה מצדו, ומי שעושה מעשים קרובים מביאים להרוס יסודות הקבלה והמסורת, גורם הוא לשכינה שתסתלק מישראל. שקדושתן של ישראל וכל מדותיהם הקדושות שנובעות רק מחוקי החיים של תוה"ק הכתובה ע"י ביאורה בתורה המסורה, שאינן נשאבות כ"א ע"י הוקירינו דברי רבותינו והגדילנו ערכם וכבודם בלבבינו ורעיונינו כאשר המה באמת, אז נקבל הלקח הטוב האמיתי מאבות התעודה והתכלית הנמשכת מקדושת תוה"ק והנהגתה תימשך לנו, שהיא השראת השכינה בישראל, כאמור ביעוד הטוב הנמשך לקיום התורה, "ושכנתי בתוכם וגו' ".

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ג

מטרת השררה לכבוד אישי או לתועלת האומה

מי שלוקח את השררה לאיזו מטרה צריך להתבונן אם מטרתו הפרטית תתקיים בידו, כמו רדיפת הכבוד, אם יעבירוהו כבודו בקלון יומר. אבל מי שלב נדבה לו, הוא מכיר את עטרת הנשיאות מצד עצמה לדבר יקר הערך מפני היתרון הגדול של הנהגת כלל עם ד' ולעמוד בראשם, שהוא שלימות גדולה ותפארת נצחית, לא מצד הכבוד המדומה כ"א מצד גודל הערך והפעולה היקרה של המצוה הגדולה הזאת של הנהגת גוי קדוש. וכיון שהדבר הוא תכלית לעצמו אין לחוש אם יהי' לזמן ארוך או קצר, כי מעט יתרון הוא שוה הרבה.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ד

כבוד הנשיאות. השפעת החיצוניות על יחס הכבוד למנהיג

לדעת הרמב"ם בפי' שמרוב השקידה נתלבנו שערותיו, צ"ל דמה שאמרה ל"ל חיוורתא לא היתה כוונתה שיהי' דבר זה מעכב הנשיאות, רק שגלתה דעתה שיש חסרון בדבר. והנס הי' שהתחילה מיד פעולת לובן השער להתגלות ובמשך זמן קצר נתלבנו שערותיו. והי' הנס מסתייע ג"כ מטבע מרוב השקידה, ומ"מ יש כאן נס נגלה שהרבה שקדנים ישנם שאינם מתלבנים. והצדיקים הללו דאגו ע"ז מפני שהדר הנשיאות היא השיבה וע"י ההדר שנופל בלבבות תתקבל יותר ההנהגה הטובה.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ט

להורות ניתן מזה על גודל נפשו וקדושתו, שכל מה שהי' חפץ להנהיג נשיאותו ברמה לא הי' מפני איזו נטי' של כבוד עצמו כ"א מפני שלפי דעתו כך היא חובת הנשיאות, ורק בהנהגה רמה כזאת תגיע לתכליתה להצלחת הכלל ברוחניות וגשמיות. אבל מצד עצמו הי' עלוב ונח, עד שעם כל (עלבון של העברתו) [עלבונו להעברתו] לא חשב מאומה בזה ולא מנעהו פיזור נפשו ושום קפידא מלמנע עצמו מביהמ"ד. שכיון שנעשה בן חורין מעול הנשיאות לא מצא חפץ בהנהגה של קפידת כבוד, שהיתה שנואה לו בעצם.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ׳

דעת רבן גמליאל שמעלת כבוד הנשיאות גוברת על פגיעה מסויימת בכבוד תלמידי חכמים (וראה הקשר הסוגיא ודעת החולקים)

חשב שלעולם ההנהגה הראוי' היא לחלוק כבוד רב לת"ח פרטיים, אלא שהכרח הנשיאות מביא לדחות מצוה זו. א"כ דומה הדבר כערך מקום שמזדמנת מצוה עם נדנוד עבירה, שהעבירה ראוי' להתקן אע"פ שיש בה וע"י יתרון של המצוה. דומה למתענה תענית חלום בשבת דמיתב תעניתא לתעניתי'. וכענין נזיר שכ' תוס' במס' תענית שהעבירה קטנה מן המצוה ומ"מ החטא צריך כפרה, ה"נ כבוד הנשיאות חשב למצוה גדולה ורבה שעודפת על הקלקול הנמשך ממה שיקל קצת לערכה כבוד ת"ח הפרטיים. ואף שכ"ז שהי' בנשיאותו לא הי' אפשר לו לתקן מפני כבוד הנשיאות, אבל עכשיו דאפשר, אתקן הדבר ע"י מה דאפייסי' לר"י, ושני הדברים יעלו כהוגן.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״א

כונתו להורות לו שיסוד כלל הנהגתו שלא לתן לת"ח פרטיים להתגדל על הנשיא, הי' רק מפני חשש איזה ת"ח מבקשי כבוד, שבהנתן רשות לחלוק על הנשיא ולהחליש דבריו יפריעו שלום הכלל בכמה ענינים כדי להשיג מטרה פרטית. אבל לנפש טהורה ולב צדיק תמים כזה, שבוחר לעשות במלאכה פחותה וכבדה ואינו חס על כבודו רק להנות מיגיעו, על כיו"ב אין שום חשש כי כונתו רק לש"ש למען אמתה של תורה. ועל כיו"ב לא הי' חפץ כלל להטיל מרה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ב

הנהגת הדור הראויה צריכה להיות שהמנהיג ישתדל לחדור למצבו של כל יחיד כפי כחו, ובמה שישתדל לתקן ג"כ כל המצבים הפרטיים יתרומם מצב הכלל כולו. ונגד הנהגת הפרטי יקרא בלא משל פרנס הדור, שהדור מורכב מפרטים ואישים שונים וצריך שיפרנסם כולם כ"א לפי ענינו. וקברניטה של הספינה יקרא על שם ההוראה של ההנהגה הכוללת, כשם שמנהיג הספינה מנהיג כל אישיה הנקבצים לתוכה בהנהגה אחת, ובבאם אל מחוז חפצם יבור לו כ"א דרכו הפרטי. ע"כ בהתעלמך מדעת המצב הפרטי של ת"ח שפועל הרבה על תיקון הדור, א"א שתסודר יפה ההנהגה הכללית. שאם היית בא לדקדק למצב הפרטי לא הי' נעלם ממנו ערך של כל אחד ואחד ולא הי' דרוש להתנהג בהנהגה כוללת עם אנשים שמפני יקרתם ראויים הם שיהיו בהנהגה יוצאים מן הכלל, לכבדם ולרוממם.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ג

ביאור החילוק בין התפייסות למען כבוד המפייס, להתפייסות למען כבוד אבי המפייס

והנה אם כדברי ר"ג שהיתה החטאת דבר מוכרח, א"כ בעצם יש בפעלו צדק אלא שעכ"פ צריך תיקון, א"כ ראוי וכדאי גם כבוד עצמו שיתפייס עבורו ר"י, כי ערך עצמו לא נגרע כלל בזה מאחר שעשה את המוטל עליו. אבל ר"י לא איפייס, עד שאמר: עשה בשביל כבוד אבא, שהורה בזה שהכיר שמצד עצמו לא עשה בזה עמו כדרך הראוי אפי' בערך הנשיאות וצריך לעורר זכות אביו שלא חטא לו מאומה, ובזה הי' בטוח כי מעתה תהיה ההנהגה הכוללת אצל ר"ג מסויימה בהשגחה פרטית לרומם קרן צדיקים וחכמים הפרטיים, שבהם תהי' הרמת קרן ישראל לעולמים, ע"כ איפייס.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ז

כבוד התורה

אמנם גם בזה חשב מחשבה שלא תהי' שפלות המצב מוחלטת, שאם הוא אז מפני חולשתו הוצרך לתן מנוחה למוחו היגע מרב עיון ועומק מחשבה, אם הי' מחזיק באיזו מצוה אחרת כדי לקבל שכר, הי' הדבר בלתי נקשר בפועל במעלת העבודה הגבוהה, אבל בבחרו באותה שעה לכבד את התורה ע"י קימה מפני ת"ח, כי כבוד התורה נותן עז לתורה, ובזה יוסיפו רבים אומץ לחזק ידי עוסקי תורה ואור התורה מתחבב בעולם. וע"י הרבים הזוכים באור התורה תבא מעלת האהבה, כי תורה מביאה לידי אהבת ד', כדחז"ל בספרי, "כיצד אתה אוהב את מי שאמר והי' העולם, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", למוד ד"ת שמהם אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם", וזהו הדרך לאהבתו.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ט

ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם. נראה שעל זולתו חשב לפחיתות כבוד להם להתפלל שלא יארע על ידם תקלה ומכשול בין בדיעות בין בדינים למעשה, שחייב להחזיקם בערך צדיקים וחסידים ששומר השם ית' רגליהם מלכד וממכשול. אמנם באלה ב' החלקים שאין בזה מכשול כ"א יתרון בהיותם, ע"ז התפלל מאהבתו הנאמנה גם על חביריו.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

כבוד לחיים הגשמיים. כבוד לחברים. כבוד האדם. כבוד החיים הנצחיים

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם, הזהרו בכבוד חבריכם. הנה בהנהגה זו הטובה יש הנהגה נימוסית המביאה טובה רבה לאדם ולחברה בדרכי חיי הזמן, וגם היא מביאה להוקיר ערך נפש האדם ברב ערך, ויכיר שהיתרון לה על כל בע"ח הוא בשכל ובתוצאותיו, שהוא ההדרכה הטובה ללכת בדרך ד' שיזכה האדם אם יוליך שכלו במשרים. נמצא שהדרכה נימוסית המתאמת אל חיי הזמן תנהלהו ג"כ להכיר יתרון חיי הנפש הנצחיים...ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ח

כבוד להדרכה מורכבת. כבוד לעניינים גשמיים ולפרטים הקטנים

כאשר יש אדם שהוא מנהיג הכלל ושואף רק אל השלימות הרוחנית, לפעמים לא ישים אל לב לחסרונות הגשמיים שבמצב האומה, והוא חסרון נמרץ, כי המצב הגשמי ממנו תוצאות להמצב הרוחני. אמנם כ"ז הוא אם המנהיג מזלזל בשלימות הגשמיות מפני שעבור השתקעו ברוחניות נעלם ממנו ערכם והוא אות על קוצר הנפש, שהנפש הגדולה ראוי שעם כל רוממות ערכה תשפיל לראות ולדקדק ג"כ בכל הדברים הקטנים, שמהם תוצאות לדברים גדולים. אבל אם רואה שמהלך השלימות מחייב כעת לותר על הדברים הגשמיים מפני תכלית נכבדת, ודאי שראוי ללכת בדרכו ולהוקיר הדרכתו עד מאד. והנה ריו"ח ב"ז ביטל את השלימות הגשמית המדינית, ולא בקש כ"א יבנה וחכמי' ליסד שלימות התורה בישראל, והי' בזה דומה לחזקי' מלך יהודה שנעץ חרב על פתח ביהמ"ד, ו"כל מקום אשר יהי' שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהי' ", והי' זה אמנם נחוץ מפני שירדו ישראל הרבה מעלות והשתקעו בחמדות גשמיות ואהבת הקנינים המדומים בימי אחז, שבטל כל רגש קדוש והדיחם להסיר לבם מאחרי ד' ולהתמכר רק אל חיי הזמן. ע"כ הי' עת לעשות לד' להגביר מאד הרוחניות, אבל לא היתה מאתו מפני חסרון ידיעה במפורסמות, כי אדרבא השיג לידע עד מאד ערך הדברים הגשמיים ושראוי להקפיד בהם, ומ"מ שמם מדרס לרגל תוה"ק ובטלם ונהג בהם זילזול לצורך שעה. והנה מתוה"ק למדנו ערך זה השלימות, שעם כל רוממות הדרכתה של תורה בענינים הנעלים, חסה על ממונם של ישראל והקפידה גם על פכים קטנים, כדדרשי' במתני' דנגעים מ"וצוה הכהן ופינו את הבית". וכן יעקב אבינו ע"ה עם עוצם השגתו וטרדתו באהבת אלהים נשתייר בשביל פכים קטנים. ללמדך, שיודעים הם השלימים הללו ערך כל דבר קטן לפי ערכו, ואם הם מתרצים לותר על דברים גשמיים קלי ערך, ומכש"כ יקרי ערך, ראוי להשכיל כמה טובה עודפת קנו בתמורתם. ע"כ כשרצה להראותם במחזה אלקים אשר נגלה לו לעת תוסף רוחו לבא בקהל קדושים, וחזקי' מלך יהודה שהי' דומה לו בדרכיו לבטל החוסן הגופני במקום הצורך לתכלית הרוחנית ונתן יתרון לחיי התורה, מלהשתדל בספק להחוסן המדיני ואולי עי"ז הי' מצב תוה"ק נוטה לנפול, הקדים להם פנו כלים מפני הטומאה, וכמובן הקפידה חלה על כלי חרס כדאי' במתני', להורות שלא העלים עיניו ג"כ מדבר קל וקטן של צרכים הגשמיים להכירם כמדתם וערכם. ועכ"ז בדעה שלימה נתן יפוי כח להשתדלות פליטת סופרים מכל חוסן המדיני, כמדת חזקיה מלך יהודה דודאי אסכים מרי' על ידי'.