כללים ופרטים

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ח

הגזירה עיקר הנחתה היא לפי ערך שלשלת הנצחיות שהסיבות מתיחסות למסובביהן לפי מהלך המציאות. אבל יד השי"ת אוחזת גם במהלך ההוה, להבדילו לטובה מקשרי הסיבות הקודמות ולאגדן עמהם אח"כ, וזו היא מעלת התפילה שנקראת חיי שעה. ע"כ כשאמר לו בתור נביא, ע"ד הגזירה הנמשכת מכח הנבואה, שיש במציאות הנהגה מקבלת לה נצחית, אמר לו כלה נבואתך וצא. אמת היא הנבואה לפי ערך הנצחיות לבדה, אבל יש ג"כ חיי שעה, שעליה אמר דוד "בידך עתתי", ותכונתה להועיל היא התפילה, המרוממת את האדם במצבו ההוה ומעברת ג"כ הגזירה הנמשכת מפאת הנצחיות.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו' ", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו. ע"כ אמר "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי". ובציורך בהבנה אמתית כמה כח וכמה עוצם יד צריך עד כדי לבא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ד' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ד' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ד' ויאמר כי "ידי הושיעה לי", ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו...בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידי, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו' ".

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ט

ונראה שכבר התחיל לקרות גם רי"ש בהטי', אבל הוא הי' מוטה מתחילה, אבל כשראה ע"י הטיית ר"א, שבכונה רוצה להטות, ע"ז הקפיד למחות, ושאלו טעם הדבר, אם יש בזה דררא דאיסורא, ראוי להקפיד ג"כ אם לא יאמר שיש בו כונה, ואם אין בו דררא דאיסורא, איזו קפידא יש בהעשותו גם בכונה. וע"ז השיבו שני טעמים נכונים, בנויים שני עמודי עולם, שהם האמת והשלום. דמצד עמוד השלום, אסור להחליש כח תוקף ההלכה כב"ה, שעי"ז הועמד שלום בישראל בהשתוות המנהגים הפרטיים בהלכות. ומצד קפידת האמת, שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות נגד האמת, אף שאין בזה איסור, אבל עושק האמת בעצמו הוא מכשול גדול שחובה לעמוד נגדו.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ס

וכן הוא בענין רע ושלו', דהוא יסוד כל טוב, כי באמת אין רע נמצא כלל, כי כל נמצא הוא טוב לפי ערכו, אלא כשאנו מורגלים לראות שלמות יותר גדולה, אנו קוראים את מיעוט השלמות ומה שגורם לזה בשם רע. ע"כ לפי האמת הבריאה נערכת אל הכל, שגם הרע הגמור נברא בצירופו אל הכלל כולו, שהוא משלים את הטוב הכללי, ע"כ איננו רע באמת. אמנם לפי הציור הוא יקרא רע, ועליו תפול הבריאה, כי לפי האמת נמצא הרע רק מפני שרק חלק קטן מן הטוב זרח עליו. ע"כ הנביא, שנאמרה נבואתו לתכלית מוסרית להסיר דעות רעות של מהרסי דעת ד' אחד, אמר לפי ציור המקבלים, בורא חושך ובורא רע. אבל אנו בתפילתינו שאנו אומרים הכל לפי האמת, הרי מגמתינו סיפור כבודו ית' לפי האמת, ראוי לומר ג"כ נוגה. והשיב שמ"מ בזה יש טובה מוסרית כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, להעיר על יסוד אחדות השליטה בכל התהפכות אופני ההנהגה הכללית והפרטית. ע"כ נאמר גם אנו כפי הציור המותפס בתחלת ההשקפה. אמנם כיון שתכלית הברכה היא ג"כ לברך את שמו על חסדו, ראוי לנו להודיע בזה אמתת הענין שלא ברא השי"ת כל רע, ואין במציאות רע מוחלט, והרע המורגש הוא מצורף אל הכלל כולו להשלים את הטוב, עד שיכלל בשם הכל, שתכליתו הטובה תבחן בצירופו עם הכלל של המציאות.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ב

המינים טועים באמרם שהתכלית היא רוח התורה, דהיינו הדעות האמיתיות שלה והמדות הטובות. ועפ"ז יעשו הבדל בין דברים עקרים לדעתם המיוסדים בדעות לשאר מעשים ומצות. אבל טעותם גדולה, בזה שהם חושבים שהדעות כבר הן תכלית האחרונה. אבל אין התכלית שלמות האנושית נגמרת באמת כ"א כשיוכל לחיות ולהתנהג בכללו ובפרטו ע"פ אותן הדיעות והמדות הטובות שבתורה, וע"ז צריך כל המעשים התוריים כולם, שהם מרגילים את העם כולו בדרך החיים. ובביטול חלק קטן מן התורה בפועל, ישארו הדעות בפ"ע והחיים ילכו כפי רצון האדם ושרירות לבו, ותבטל חלילה תכלית התורה בכללה, מה שלא יעלה כלל בידם, כי ד' דבר, שדברו יקום לעד לעולם. והמינים הם שמתרעמים על המצות המעשיות, שנראות לטעותם כמשא ומותר, מאחר שהעיקר אצלם הדעות. אבל הוא טעות, שהמעשים כולם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים, ובהיות המעשים הפרטים בלתי מוגדרים ע"פ תורת ד', לא יוכלו הדעות לפעול פעולתן כלל, ובהמשך הזמן תגדל ההתנגדות מצד הרגל המעשים לפי הרצון החפשי, שהוא הפך הדעות הטהורות, עד שגם הדעות ישתכחו ולא יתקיים דבר מהם, כ"א בשומרי תורה שעליהם נאמר "רוחי אשר עליך", ע"ד הענינים הכללים שהם כערך רוח התורה. "ודברי אשר שמתי בפיך", הם כל המעשים הפרטים, כשהם בפרטם "לא ימושו מפיך", דהיינו הפרטים שצריך לשננם בפה, שאין הלב זוכרם מעצמו בטבע, כערך הדברים שהם מתיחסים ל"רוחי אשר עליך", אז "מעתה ועד עולם" יתקיימו, ברית עולם.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

קצרו של דבר צריך לדעת שאין כל רגש דומה לחבירו בפעולתו, כמו שאינו דומה לו בפעולותיו, והחובה להשתמש בכל רגש טוב להגדיל הטוב, ואז הוא מפיק את תכליתו הפרטית והכללית.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ט

ע"כ בערך זה מוחלין לו על כל עונותיו, כי רגש הבושה הטוב כשמתעורר בנפש מתפשט הוא ג"כ על כל חלקי הרעות לתעבן, ע"כ כבר ראויה היא הנפש ההיא להיות במחיצת צדיקים וטהורים, ואם שרידי הרע הדבקים ע"י הפעולה צריכים להתבער ע"י עונש ויסורין, זה יעשה ד' בחסדו, אבל יסוד הנפש כבר ניצלה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

זהירות מלנתק ערכי תורה מהקשרם הכולל. ריגשות קודש כוללים בתוכם רגש לאומי גם בלי ידיעה פרטית של התכלית הלאומית

ולומר זה הפסוק לבדו, כמו להשריש דעה נפרדה לעצמה ע"ד תכליתן של ישראל ומעוזם הלאומי, שבזה יתעוררו רגשות לאומיים שהוא טוב מאד לחזק כל כושל. אבל כל פרשה דלא פסקה משרע"ה לא פסקינן, וכל הדיעות המחוברות עם השייכות להן ע"פ ד', צריכות מאד להשמר שלא תצאנה לבדן. ע"כ הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצות, הרי יסודתה בהררי קודש. אבל בהפרדה ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חמרית לעצמה, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ד' מלבות עם ד'. אמנם רגש עול מלכות שמים בחיבורו עם עול מצות, גם בלא הידיעה הפרטית של התכלית הלאומית רגשי הלאומיות הטובים אי אפשר שתחסרנה לגמרי, גם התכלית עכ"פ יהי' יוצא, כי ע"י תורה ומצות יעמוד ישראל לעד, ורוח ד' תניחהו לרוממו לתכליתו, ודבר אלקינו יקום לעולם.

ברכות פרק ב׳ פסקה ב׳

שלמות האדם תלויה, באשר תהי' לו מטרה שכלית נכבדה לכל מגמת פניו ופעולותיו בחיים. והתכלית השכלית העליונה הזו כללוה חכמינו האלהיים באמרם כל מעשיך יהיו לשם שמים. כדברי הרמב"ם בח' פרקים על ערך המאמר הזה שחברו הפילוסופים ספרים בשאלת התכלית, ולא השלימוה, והם ז"ל ספרו לנו בקיצור הנמרץ הזה את הכל. ובהיות לו מטרה שכלית, אז ילכו ג"כ רגשי לבבו ושאיפותיו ע"פ זאת התעודה הנכבדת ועפ"ז יסדר ג"כ כל מעשיו לתכלית הנכבדה, ואז הוא אדם שלם שכל חלקיו, שכלו, רגשותיו ופעולותיו, כולם הולכים ישר לתכלית שלימות האנושית...עול מצות, הוא המקשר ג"כ את כל הפעולות הפרטיות אל התכלית. הרי כאן שלמות האדם בתכליתו, בשכלו, בהרגשתו, בפעולותיו, ולעומת זה להשמר מכל הפסד בעיקרים אלו שמביאים לההשחתה הגמורה, דהיינו ממינות, שמסירה מלב האדם כל מטרה וכל תכלית מוסרית ונעלה.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ג

שלימות האדם תלויה בכל פרט מפרטי המצוות. ההכנה הנפשית לקיום כל מצוה ומצוה. מהות הקלקול הנפשי והתיקון הנצרך למי שלא קיים מצוה אחת מתוך זלזול, או שקיים רק מצוה אחת ואת השאר לא קיים, לא מתוך זילזול אלא מתוך תאוה ועצלות

ק"ש יסודה קבלת עול מלכות שמים בכללות ועול מצות. אמנם צריך דיוק פרטי איך כל פרט מפרטי התורה והמצות בהם תלוי קנין השלימות. וזה יבא מדקדוק אותיות דק"ש, שמורה שלא רק את כללות האמונה והמצות יכיר חיובן וערכן הגדול, כ"א גם את כל הפרטים. והנה הגיהנם מיועד למי שהשחית טבע נפשו בקלקול, ע"כ צירוף הגיהנם מתקן את הטבע הנפשי המקולקל. אמנם מי שלא השחית כח שלם מנפשו, די לו במירוק יסורין בעוה"ז. אבל מי שהשחית כח שלם, כללי או פרטי, לא יועילוהו יסורין לשנות לגמרי טבעו. והנה לפ"ז אפי' יחסר כח פרטי אחד לגמרי מנפשו, כמו אם עקר מנפשו הכנה לקיום איזו מצוה, וכיו"ב, ג"כ חסרה לו השלימות הנפשית, וצריך שתתמלא ע"י גיהנם. ע"כ אם לא יהי' לו ג"כ שורש, ע"י מה שישוב לנפשו הטבע הפרטי, יהי' צריך לתוקף יסורי גיהנם, בכדי להצמיח כח חדש מעומק נפשו. אבל אם קורא ק"ש ומדקדק באותיותיה, פועל זה בנפשו שנחקק בה איזו הכנה לכל דבר פרטי שבתורה. ע"כ אפי' אם חסר איזה פרט לגמרי, א"צ מירוק כ"כ כמי שאין לו אף איזו הכנה כל דהו להאיר זה הפרט בנפשו. שכיון שע"י דקדוק אותיות הק"ש נשארה בנפשו ההכנה, גם מירוק קל של גיהנם יאיר ע"י אור הנפש, להוציא ההכנה הצפונה שהתרשל בה, מן הכח אל הפועל. ובדברינו י"ל, דמ"ד מי שלא שייר רק חק אחד, ומ"ד מי שלא קיים אפילו חק אחד, לא פליגי. דאם יש אפי' חק אחד שעקר אפי' הכנת נפשו ממנו, ע"י שלא שם לבו אליו כלל ולא החשיבו ברעיונו, הוא חסר נפשו מאושר הפרטי ההוא בטבע, וא"א לתקן המעוות הטבעי כ"א ע"י גיהנם. מה שא"כ אם (הכנה בנפשו יש) [יש בנפשו הכנה] לכל חק, אלא שנענש על שלא קיים בפועל, אז אם חסרון קיומו בפועל מתפשט על כל התורה כולה, נדמה כחסרון טבעי וצריך זיקוק גיהנם. אבל אם קיים אפי' חק אחד, ולשאר החוקים הי' לו ג"כ הכנה טבעית, ולא עזבם כ"א מפני תוקף תאוה ועצלות, ולא מפני שלא שם לבו להבין ערכם, הוא ניצול, כי די לו במירוק שבעוה"ז, הפועל להחזיר למוטב, לכל חסרון שלא קנה לו התאזרחות בעמקי טבעי הנפש.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ו

ערכו של כל דבר קטן בתורה

מדברי השלמים הללו למדנו ארחות צדק בשני ענינים: האחד, שגם בהיות האדם טרוד בשמחת לבו, ראוי שישים פניו אל התורה, ואף איזה דבר קטן שיעלה במצודת ידיעתו יחשב לאושר רב. וזה למדנו מתשוקת ר"א לשמע איזה דבר וגם להגיד להם.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ב

כל פרטי המציאות הם ענפים המסתעפים מכבוד שמים

הציור דבמה, הוא שאע"פ שמצד עצמה הי' הדבר טוב, אבל ראוי להאסר מפני היותו מפסיד לדבר יותר נשגב וטוב, דהיינו השלום שיבנה ע"פ ההכרה של דעת את ד'. והנה בבמה הי' זמן היתר הבמות, דהיינו כשלא הי' אופן לחוש לביטול מרכז כללי. א"כ י"ל דאינו אסור כ"א כשיהי' יכול לתן לו שלום אחר תפילתו, שאז יהי' השלום בנוי ע"פ יסודו המתקיים. אבל אם לא יוכל ליתן לו שלום אחר תפילתו י"ל שאם הי' רק דמיון במה, הי' דומה בנדון זה לשעת היתר הבמות, שהרי לא יפסיד בהקדמתו את המטרה היותר גבוהה, שהרי לא ישיגהו אח"כ, ויתבטל המבוקש של שלום זה הפרטי. א"ל אסור קא אמינא, שיש בזה איסור נוסף, מפני שעושה רושם על הפועל כאילו יש דבר שראוי להקדים חלילה לחפץ השי"ת. ובאמת כל הענינים הנמצאים המה רק ענפים מסתעפים יוצאים מזיו כבוד שמים, ע"כ אסור הדבר, שלא לעשוק חק האמת. א"כ אין הבדל אם יהי' יכול אח"כ ג"כ להקדים השלום ההוא או לא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ב

חיים ארוכים, הוא הכלל, ואח"כ פירש תנאי החיים הראויים.

ברכות פרק ג׳ פסקה ט׳

ולענין קיבוץ פעלים, צריך לזה כשרון סידורי נפלא. וזה הראה במה דתנא ספרא דבי רב, שארכו ענפיו ופארותיו רבו מאד. והוא כללם בכללים קבועים וקצרים, שלא יפול דבר מכל הפרטים והענפים, עד שיהי' אפשר לכוללו כולו בלימוד של יומא דסתוא, והיא הוראה נפלאה אל כשרון כח הסידור שבנפשו, שבזה הצליח לקבץ גם הפעלים ולסדרם לקיומה של תורה.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ז

כשם שההשגות שבשכל הפשוט הולכות במדרגתן, בתחילה משיגות את הכלל, את הסוג, ואח"כ הדבר הפרטי הצריך, כמ"כ בהשגות שצריך להן ג"כ איזו הופעה שהיא למעלה מהסדר השכלי הטבעי הפשוט, מ"מ הדבר הולך ע"פ תנאי השגת השכל. ע"כ כשהעמיק להסתכל בעניני הנפש הפרטית של אבא, ומצד יחסה הפרטי אליו, בתור מוריש ליורשו, ועל פיהם ישיג ממנו ג"כ הדבר הפרטי הנעלם, בתחילה נתברר אצלו בלא בירור פרטי, כ"א מושכל כולל, כערך נפש דומה בתכונתה לנפש אביו, ואח"כ ביותר פרטית שנצטיינה בהוראת אבא בר אבא, ואח"כ ביותר בירור מצד יחסו ליורשו שמואל, והיינו אבא בר אבא אבוה דשמואל.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ט

יש מי שלא יוכל להשיג מפני שנפשו בכללה לא באה למעלה עליונה. אמנם יש שעצם נפשו מצד קדושתה ויתרונה תוכל להשיג נשגבות יותר, ע"כ היא עומדת מחוץ לגבול הנפשות השפלות. אמנם איזו מניעה מוסרית תעיק על כחות הנפש, שלא תוכל להתעדן באור העליון, אע"פ שלא היתה לו מניעה טבעית מצד עצם נפשו. ונפ"מ יש ביניהם, כי מי שלא בא עד המעלה העליונה הוא מעוכב בשורש יצירתו והויתו, לא יוכל כלל להתרומם כ"א בשינוי מהותו. אבל מי שמוכן, אלא שחק ממוסר מעכבו, אין עיכובו כ"א מקרי, ויוכל המקרה להיות סר ע"י תפילת צדיק וגזירתו, שגם הוא חק ממוסר מהשי"ת, לחק חוקי המוסר והצדק הכוללים, שיהיו דבריו של צדיק והולך משרים פועלים וקיימים. והחק הכללי הזה הוא חזק יותר מחק פרטי של איזה משפט המעכב מצד מקרה חסרון מוסרי שבנפש, שהוא כדמות עב קל נגד רוח קדים עזה. ע"כ פעלו דברי שמואל ועיילוהו ללוי להשיג כפי הכנתו וקדושת נפשו.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

מפני שת"ח מרבין שלו' בעולם וע"י כבוד ת"ח מתרבה כבוד התורה, וגורם אחדות הכלל ושלומו ע"י מה שמקבלים ביראת הכבוד דברי תורה והוראת החכמים, ע"כ הבועט בכבוד ת"ח הוא הגורם להפריד הקשר הכללי. ע"כ מדתו היא [מדה] כנגד מדה, להיות מנודה מרוחק ונבדל מהכלל, עד ישא עונו למען ישוב מדרכיו. ובאשר המשנה, שהיא ההלכה הפסוקה, גורמת ליסוד ההתאחדות של כלל ישראל להיות גוי אחד בארץ, כראוי לגוי אחד המעיד ביחודו על אחדות השם ית', ע"כ אין הגלויות מתכנסות כ"א בזכות המשנה כדחז"ל ע"פ "גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם". ע"כ ראוי להיות שנוי במשנתינו ורמוז בה כל אופני צדדי השמירה, באופנים ידועים הכוללים את פרטי דרכי הזהירות בכבוד הרב. ע"כ אותן הכ"ד מקומות, הם כ"א מהם רומז לפינה מיוחדת בדרכי הכבוד, שמהם נלמד לפרטים רבים המסתעפים לשמור את יסוד כבוד חכמים, שהוא יסודו של עולם.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ז

ע"כ נגד ג' אלה, הגדות, מילי דרבנן בפועל, ומילי דאורייתא, להשמר ממכשול שאפשר לבא ע"י ההתחלה של פרצת מיעוט כבוד הרב, באו אלה השלשה כעקרים להענפים הרמוזים ביתר הכ"ד. ונגד אלה הג' עקרים הבאים מכבוד ת"ח בתור סוגים עליונים לפרטים רבים של שלימות, שהם בפרטיהם לגדרים של כ"ד, וכפי שאמרנו יש להם יחש לכ"ד מתנות כהונה...ומזה בא התכלית הכוללת כל אורו של עולם הוא כבוד שם ה', שהוא ניקבע בבית הגדול והקדוש שנקרא שמו ית' עליו, "ומקדשי תראו", לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על המקדש.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ג

ההנהגה האלהית תוביל את כל היצור אל השלימות היותר נשגבה שמשיג ע"פ ההדרגה. האדם בבחירתו כל עניניו הפרטיים מסורים בידו שיובילוהו אל השלימות הנשגבה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח

יסוד מדת המשפט בעולם איננה נקמה חלילה, כ"א הדרך להדריך אל השלימות שהיא התכלית הנשגבה. ומה בצע בויתור על הדין, הלא אותו החסרון שהדין משלים את הכלל או את הפרט, הלא ישאר בויתור העונש. א"כ אין זה טובה כ"א רעה וחלילה להמטיב העליון ית' מעשות זאת, ע"כ נשיאת פנים נמנעת בכל דין, שהרי ישאר העול שהוא חסרון כולל גם פרטי. ובמדת דין העליון כי תשאר הנטי' הרעה שגרמה כל חטא, אם לא תהי' מתוקנת כראוי ע"פ מדתו. וע"כ אפי' יהי' האדם כליל חמודות, לא יוכלו כל מעלותיו להכריע אפי' לותר משגה קל. כי השלימות התכליתית מוכרחת לבא ע"פ גזירת טובו של אדון כל המעשים, וכל מונע מהטוב העליון יוסר בהכרח. והנה אם יהי' ויתור במשפט העליון תתקלקל השורה, כי לא יחוש האדם בנפשו עוד, שהוא צריך לתמם דרכיו ולעלות במעלות השלימות, כי רואה הוא שיש כאן ויתור גם וחסרון. אמנם לפעמים תוכל מדה כללית טובה להקל הרבה מאד את מדת המשפט, מפני שמי שקנה חמדה זו בנפשו יבא אל השלימות גם אם ירגיש שיש כאן עליו חסד עליון יותר מהראוי לו.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ׳

אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעיניו, היא השלמת רצון קונו. ועושה זה יהי' מעושי רצונו של מקום בשלימות, עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ב

יסוד השמירה מחטא הוא בתיקון התכונות הטבעיות, בזיכוך המדות לטובה. כי מי שמדותיו זכות, בנקל יזכה כל מעשיו הפרטיים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ד

ואל תהי ככסילים. שהם טבועים בטבעם ברעות התכונות, והחטא אינו בהם מקרי כ"א תולדה מטבעם השואף לרע. ואינם שמים לב בסכלותם לתקן מקור החטא, דהיינו תכונותיהם הרעות, ע"י תלמוד תורה ומוסר בינה, בלכת אל החכמים להתחכם. והם מביאים קרבן, שהוא אמנם ראוי לתקן חטא מקרי, או בעשיית תשובה שלמה, שעוקר טבעו הקבוע לרע, ונשאר רק המקרה של החטא כיון שכבר נתקן כללו ומקורו. ובהיותם מביאים קרבן על המקרה של החטא, ואינם עושין תשובה לתקן את המקור של הקביעות ומקום הרשע, זאת היא מדת הכסילים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ו

היא כוללת אזהרה זו ג"כ הערה, ללכת בדרך הישרה ע"י עצת חכמה. שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהן, ומדות והדרכתן הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה ועליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולן ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות. כי כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. וכל שיזכך מעשיו ודרכיו ביותר, תופיע עליו עצת ד' להאיר שכלו ולרומם רוחו.