כסיל

ברכות פרק א׳ פסקה ע״א

הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב אותם שכבר העוו דרכם, רק החובה להעלותם במעלת נבונים, שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב

נראה שהוסיף על דברי רבי יוחנן הקודמים, שאמר יותר מכמה מלקיות, דיש שני ענינים בחינוך המוסרי: יש חינוך תמידי להרגיל את האדם במעשים טובים ובמדות טובות, ויש חינוך פתאומי, מקרי, בשעה שמזדמן שסר מדרך הישר ונחוץ להוכיחו. והנה רבי יוחנן אמר יותר מכמה מלקיות, הכונה שהוא טוב להשתדל שתהי' ההדרכה המוסרית באה במחונך מצד שכלו והכרתו בתמידות יותר מאלו נכהו ועי"ז נחנכהו לסור מרע בכלל וללכת בדרך טובים. ור"ל אמר יותר ממאה מלקיות, הכונה אפי' בשעת החינוך המקרי, כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקיות, האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך גם ע"ז יפה המרדות השכלית, כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב אותם שכבר העוו דרכם, רק החובה להעלותם במעלת נבונים, שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ח

בסימני החכמה הגלויים המשכיל והכסיל שוין בהם, אבל החכם האמיתי, הוא יחדור אל סימני החכמה הצפונים

הבדל יש בין המסתכל רק בהשקפה שטחית על המציאות, הוא לא יוכל להכיר רוממות ה' והדר גאונו ועם זה הוד נפש האדם, רק מהדברים הגלויים בסימני החכמה שבמציאות. כדברי חוה"ל, שבסימני החכמה הגלויים המשכיל והכסיל שוין בהם. אבל החכם האמיתי, הוא יחדור אל סימני החכמה הצפונים, שלעין הרואה רק חיצוניות הדברים לא תולד מהנה שום רוממות נפש. אבל החכם האמיתי, יכיר החוט של חסד ההולך בכל המעשים כולם מהתחלתם עד מטרתם, ויכיר נפלאות השם ית' ויודה לשמו. ומטוב לב ישיר על ד' ועל טובו, ויכיר הוד נפשו המכרת את הדרת מלך הכבוד. ע"כ דוד ע"ה שבו חובר עומק הדעת עם נועם השירה האלהית, אמר שירה על הדברים שרק בחכמה והשקפה רבה יוכר הודם ופלאם.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ט

מדין קשה, שלא יזדמנו שאלות קשות להפתר, וכשהן נגמרות נגמרות ברפיון, והלב נוקף אם הוא עושה כשורה, שהיא מחלת לב ומזקת למנוחת הנפש המביאה אל השלימות של תורה וחכמה לאמתתה. מבעל דין קשה. אדם שאינו מתישב בדעתו בכל פתרון, ומפקפק תמיד על כל דעה שכלית הבנויה על היושר והצדק, והוא מכת המספקים מבלי העולם. בין שהוא בן ברית, ויהיו טענותיו בפרטי דעות שבתורה, שיש בהם להסתפק ולישא ולתן. שבאיש כזה לעולם לא תנוח הדעת ולא ימצא בקרבו דעה קבועה, ויתהפך תמיד ממדה למדה. ועל כיוצא בזה נאמר "עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר". ובין שאינו בן ברית, ויבא בטענות על תורתינו התמימה, שאם יהיה בעל שכל ישר ומכיר את האמת והמשרים, תנוח דעתו באופן בירור האמיתיות ויתישב בדעתו, וזולתו ג"כ ימצא בו נחת. אבל אם יהי' מאובדי דרך, המבקשים את האמת שלא ע"פ דרכה, הרוצים להרגיש בחוש במקום שצריך להשיג בשכל וכיוצא בו, הוא בעל דין קשה, שראוי להתפלל להנצל מהם ומפגיעתם.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ב

הכסילים מתהלכים לרוח תאותם הנפרדת

לגדור פרצת השלימות הנחסרת מהתגברות הרשע וחוזק התאוה ומדות הרעות אפשר במדת הדין ע"י מוסר של עונשים, ואפשר ע"י רחמים רבים של סיוע גדול להטיב את הלב ולטהר את הנפש. ע"כ יבקש הנגוע משבט אלוה, שלא יוסיף עוד לדאבה, ופרצותינו יגדור השם ית' ברחמים, לטהר לבבינו אליו לעבדו באהבה, מהכרה אמתית להטוב והשלימות. כל אדם הוא מעורב עם הכלל. ובהיות חסרון אצלו בענינו או במצבו החמרי או המוסרי, לבד הנוגע לו לעצמו מוכרח להסתעף מזה ג"כ חסרון כללי. ושלימות האדם היא שגם בעת צר לו, לא ישכח את חיי הכלל, ויצטער ג"כ על החסרון הכללי המגיע מחסרונו הפרטי, ולשפך שיח ג"כ לתיקון הכללי ע"י תיקונו הפרטי, ויהי' זה יקר וחשוב בעיניו כתקנת עצמו. כי לפי האמת והשכל נמצא האדם ביחשו אל הכלל, הרבה יותר חזק המציאות לעומת יחשו רק על ענינו הפרטי לבדו. ע"כ בבקשו על גדירת פרצותיו, ישתף נפשי בהדי' ציבורא לבקש ג"כ על פרצת כלל עם ד', ופרצות כל עמך בית ישראל. ואז הוא ראוי ביותר לרחמים, כי כח הרבים גדול מאד, ובהמשכו עם הציבור בכל פינותיו, תמשכהו קדושת הכלל להנהגה מעולה ולמצב מוסרי נעלה, שלא יהי' צריך עמה שפטים שנכונו רק ללצים ולכסילים המתהלכים לרוח תאותם הנפרדת.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ד

מידת הכסילים

שהם טבועים בטבעם ברעות התכונות, והחטא אינו בהם מקרי כ"א תולדה מטבעם השואף לרע. ואינם שמים לב בסכלותם לתקן מקור החטא, דהיינו תכונותיהם הרעות, ע"י תלמוד תורה ומוסר בינה, בלכת אל החכמים להתחכם. והם מביאים קרבן, שהוא אמנם ראוי לתקן חטא מקרי, או בעשיית תשובה שלמה, שעוקר טבעו הקבוע לרע, ונשאר רק המקרה של החטא כיון שכבר נתקן כללו ומקורו. ובהיותם מביאים קרבן על המקרה של החטא, ואינם עושין תשובה לתקן את המקור של הקביעות ומקום הרשע, זאת היא מדת הכסילים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ה

הכסילים, שאינם מכירים בהכרה פנימית מהו רעה ומהו טובה, וכ"כ הם רחוקים מטבע הטוב והישר עד שיוכלו לצייר בעצמם כי האסור הוא טוב. אלא שהם כפופים לזה רק מצד גזירת התורה, א"כ מדותיהם הקבועות מיוסדות על אדני החטא. הקושי של הכסילים לעשות תשובה אמיתית

מי שתקן מדותיו בטבע ונעשו תכונותיו ישרות, הוא יכיר בהכרה פנימית את גנות הרע ויקרת הטוב, וימשך אחרי דרכי התורה באהבה ונדיבת נפש. א"כ המדה התכליתית בקרבן היא שיהי' מקרה החטא אפשרי רק במקרה. א"כ צריך שיבא האדם לתכונה כזאת, שידע בהכרה פנימית שהאסור הוא רע ומגונה, וע"ז הוא מביא קרבן. אמנם הכסילים, שאינם מכירים בהכרה פנימית מהו רעה ומהו טובה, וכ"כ הם רחוקים מטבע הטוב והישר עד שיוכלו לצייר בעצמם כי האסור הוא טוב. אלא שהם כפופים לזה רק מצד גזירת התורה, א"כ מדותיהם הקבועות מיוסדות על אדני החטא. ע"כ אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינים, ואינם משערים בהכרה פנימית על מה הקרבן בא, על הטובה או על הרעה, שאצלם יוכל להצטייר שהחטא והתאוה הוא טוב, א"כ מה בצע בקרבנם, ואינם משיגים ממנו התכלית המכוונת. ובזה יבא מאמר כי אינם יודעים לעשות רע כפשוטו. כי המעולה, מי שזיכך טבעיו כראוי, זוהי שלימותו, שיוכל להשתמש כראוי גם בכוחות הרעים, ככעס וגאוה וקנאה וכיו"ב. אמנם מי שהוא נאסר בידי יצרו, ומדותיו רעות ולא זזה תכונתו הרעה ממקומה כלל, הוא אם יוכל לפעמים ע"י טורח רב לעשות דבר טוב מצד גזירת התורה ויראת העונש, אבל לעשות עם הכוחות הרעים דברים טובים, זה אינו יודע כלל. ובאמת כ"ז שלא יוכל האדם להשתמש גם בכוחות הרעים לטובה, איננו מתוקן בטבעו והחטא יהי' בו טבעי לא מקרי ולא בא עדיין עד תכלית הקרבן. ע"ז אמר כי אינם יודעים לעשות רע, כי אינם מכירים הכרה שלימה בפנימיות ההדרכה השלימה, ע"כ יפלו ויכשלו. כי האדם מוכרח להשתמש בכוחותיו הרעים ג"כ, כמו כוחות התאוה והחמדה, הרוגז וכאלה. אמנם זאת היא תורת אדם המעלה, שיהי' לבו ברשותו לעשות מכל אלה דרך ישרה ומשלמת.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ג

ע"כ ביאר הא בריחו הא בטעמו, שיתרון הקצח הוא שריחו נבדל מטעמו, וריחו שהוא הרוחני הטפל לגשמי הוא מפסיד מאד ע"כ מסלקים אותו, ונשאר חמרו בלא פעולת צורתו, ופועל ג"כ באוכל תכונה זו, למעט מיחש הדברים הגשמיים את הרגש הנפשי, לא יתקצף בחסרונם ולא ישמח כשמחת הכסילים במציאותם, אז לא יבא באמת לידי כאב לב ויהי' תמיד בשלוה ומנוחת הנפש, ותמצא ידו לעשות חיל בשלימות האמיתית.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

השחיטה של הקרבן בלא דעת תכליתו אינה מביאה לאושר הראוי, כמו שכתוב, "מתת הכסילים זבח"

התכיפה תאות לציין שהדבר הנסמך מיד יש לו יחש עם הדבר שסמוך אחריו, מפני שהיא מכשרת את הנושא לקבל התועלת הרצוי' מהפעולה הנסמכת אח"ז. והם מכוונים באלו הג' תכיפות: תיכף לסמיכה שחיטה, הסמיכה מחוברת עם הוידוי, להורות שחטא האדם בא מפני שכוחותיו הנפשיים הם נסמכים על יסודי הנפש הבהמית, והנפש הבהמית עלולה להטות את האדם מדרכו הישרה, ע"כ הוא שוחט את הבהמה, להורות על העברת שליטת הכוחות הבהמיים ממנו, ע"כ רק הסמיכה תכונן את האדם לקבל תועלת מהשחיטה. תיכף לגאולה תפילה, התפילה כ"ז שתהי' מובלעת באדם רק בשביל כוספו הפרטי להטבתו היחידית איננה בשלימותה הרצוי'. אמנם השלימות האמיתית היא שיעשה האדם עצמו מובלע ברצונו לחפץ הכללי של כלל עם ד' והיינו שמסמיך התפילה אל הגאולה. כי החשק אל הגאולה והצפי' לישועה הניכרים ומרושמים מההודאה על הגאולה שעברה, פועלים להכשיר את האדם לקבל תועלת התפילה על מכונה. תיכף לנט"י ברכה, נט"י מורה על התקדשות האדם והתרחקו מתאות החושים, בהיותן מובילות את האדם לצאת מדרך הישרה, ואז יקבל תועלת של כל ברכה שיסודה הכרת טובה להשי"ת המטיב, כדי שנכיר שאין לנו במה להכיר הטובה כ"א בלכתנו בדרכיו הישרים, להתרחק מהמעשים החומריים השפלים ולמושכם אל הקדושה והרוממות. ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות, כי השחיטה של הקרבן בלא דעת תכליתו אינה מביאה לאושר הראוי. כמו שכתוב, "מתת הכסילים זבח", וכדדרשו חז"ל בפרק מי שמתו "אל תהי' ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

אמנם החותם האחרון בהטבעת התכלית של החיים, ראוי שיתברר לאדם שתכלית בקשת חייו היא מפני נזר החיים, החכמה והצדק שהם דעת אלהים. אמנם מחפץ הכסילים, אוהבי החיים רק כדי להיות מוצאים זמן להנאת החושים בחיי שעה, ראוי להתרחק. ע"כ אין סומכין את הקערה בפת, להוראת הרחקה ממאמר השולל ערך החיים, באמור הסכל: אחי' למען אוכל, והוא סומך את קערתו המלאה מעדנים בפת, כאילו בא הפת לתן לו כח חיים כדי שיוכל ליהנות ממנעמי קערתו. לא כן חלק האדם השלם שהוא אוכל כדי לחיות, ובפת הוא סומך את תורתו וחכמת אלהים אשר בקרבו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דפתא סעדתא דליבא, היינו לבב אנוש המוכן להשכיל להיטיב.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ז

השמחה שהכסילים קונים אותה ומשתדלים בהשגתה, אינה באה להם מכח הכרתם בעצם הוד החיים, כ"א מבריחתם מצער של היגון והעצב, ע"כ יתרחקו במדת שמחתם אל גבול ההוללות

טובים הם מאד חיי השמחה אבל גרועים ופחותים הם חיי ההוללות. האדם השלם המכיר בחכמת אמת את יקרת שמחת החיים וכי ראוי באמת לשמח תמיד בחייו, הוא לא יבא לאהוב את החיים מפני ההפך, מפני פחדו מהמות, [לא], הוא אוהב את החיים מצד ערכם הטוב של החיים. לא כן מי שלא בא לשכלול זה, הוא אינו מכיר ערך החיים, ואהבתו את החיים אינה נשקלת אצלו כ"א במדת יראתו מהמות, שהיא יראה דמיונית תולדה של קוצר שכל וחסרון ברור וידיעה. ע"כ כח השמחה שהוא צריך תמיד להלוות אל החיים, ורק אז ישכיל האדם לעשות טוב בחייו, להלוך בדרכי ד' ולעסוק בעבודת ד' בדעת נפש בשמחה וטוב לב, צריכה שתבא לא מכח הפכי לה, לא מבריחה מעצב שהוא מר ובלתי נעים, כ"א מעצם התכונה הנפשית הישרה, של אהבת החיים הטהורים. ע"כ לא תבא שמחה מקורית כזאת לעולם לידי הוללות ומעשים פחותים. אמנם השמחה שהכסילים קונים אותה ומשתדלים בהשגתה, אינה באה להם מכח הכרתם בעצם הוד החיים, כ"א מבריחתם מצער של היגון והעצב, ע"כ יתרחקו במדת שמחתם אל גבול ההוללות. האות הטבעי לזה הוא הטחול, הוא המיוחד לחולל העצב בעכירות לחותיו וטבעו העפרורי. וכ"ה בזוהר עציבו דטחול, ודוקא ממנו בא השחוק, וזה הוא מפני שהשחוק הוא תולדה של השמחה הנפרזה העוברת את הגבול הראוי, הבאה לאדם לא מיקרת עצמה כ"א מבריחה ממה שהוא כנגדה, ולזאת אין לה משקל ישר. מובן הדבר שהדברים נאמרים על השחוק הנפרז שראוי להתרחק ממנו, כאשר אמרו חכמים ז"ל לא ימלא אדם פיו שחוק בעוה"ז. כי ההפרזה באה מהכרה זרה, וראוי לבחור בשמחה הבאה מצד ערכה העצמי, שלא תבא מכחו של הטחול העצב כ"א שחוק צדיק תמים שמח באלהי ישעו.

סדר זרעים פסקה ל״ג

עלינו להשמר מטעות, שיוכלו קלי עולם לטעות, שהאהבה הכללית אך בזאת תהי' נכונה, בהסירה את ערך המדרגות שבעם, ולא יוכר איש פחות לפני איש מעלה וחכם לב לפני כסיל אדם, ובאמת זאת הדעה היא המהרסת את כל גדרות עולם

אף שהבאת הביכורים תרהיב לבבנו לראות התאחדות הכחות של כלל האומה למקום אחד, מכחות העבודה הפשוטה העבודה האיכרית, עד העבודה היותר נשגבה ותכליתית עבודת ד' בבית המקדש, שזה מורה על ערך האהבה הטהורה העומדת להיות כבריח התיכון, מברחת את כל העם כולו מן הקצה אל הקצה, מצדו החמרי והרוחני. והנה במערכה זאת עלינו להשמר מטעות, שיוכלו קלי עולם לטעות, שהאהבה הכללית אך בזאת תהי' נכונה, בהסירה את ערך המדרגות שבעם, ולא יוכר איש פחות לפני איש מעלה וחכם לב לפני כסיל אדם. ובאמת זאת הדעה היא המהרסת את כל גדרות עולם, ותשוב לפוקה ומכשול לקטני בנ"א, שיזנחו ע"י פריקת עול כזאת את עצת חכמים וקדושי עליון, בין בדורותיהם בין בדורות שלפניהם, ומזה תפוג ג"כ תורה ויראת ד' הטהורה. ע"כ הזהירות של מניעת ההשויה של קטן לגדול וחילוק המעלות, היא מאד נחוצה במעמד של הגברת הרוח של התאחדות כללית כהבאת הביכורים, למען יהיו הקטנים נשמעים לגדולים, והכרת החופש האמיתי, שהיא שמירת המשטר הכללי, תבא רק ע"י ההכרה היותר ברורה בערך של כל יחיד וכל כתה בין הכלל. ע"כ לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, למען דעת שיש הבדל בין קודש ובין קודש קדשים, בין איש נעלה ובין מי שהוא עוד יותר נעלה, ועל אחת כמה וכמה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ובין אויל לחכם לב.