כפילות

הקדמת עין איה עמוד ט״ז

טעם שנכתבו גם כהן וגם שופט בפרשת "כי יפלא"

לבד הגזירות והתקנות, יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה, שכל אחד התגבר כפי המצב הראוי לאומה מצד מעמדה ההוה והעתיד. בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט" כפול בשביל זה הלשון, "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם, לכהן ולשופט, אין צורך בפרטן. אמנם, משפטי התורה הפרטיים אפשר שיהיו נחתכים עפ"י הרוח הכללי של התורה, עפ"י כח טעמי תורה, המתאים אל המוסר הכללי שבתורה ואפשר ג"כ לנתח הפרטים מהכללים עפ"י דרך לימוד פרטי, לדון דבר מדבר מאין צורך להשקיף על כח הכללי, כי כח הכללי צבור הוא בפרטים...זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם, כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש...אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז (עמ' יז - ) בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים, וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי, האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהן.

ברכות פרק א׳ פסקה ו׳

ודרשו מקרא, "ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו". המרום הוא מקום פעולת המעשה שמגיע למרום, רמז לדבר "רום ידיהו נשא". "מעון קדשו", כללות המדות הטובות שהוא מעון אל הקודש שהיא החכמה. ו"נוהו" המיוחס לו ית' ביחוד, היא התורה. ע"כ כפל בלשון השאגה להורות על כפל הענין, וכמו שדברו חכמים ז"ל ג"כ בלשון כפול, "תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה" .

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

כאשר ציירתי במק"א בדחז"ל שאמרו בפ' כל הבשר, בדבר מים אחרונים משום מלח סדומית שמסמא את העינים, דמשתכח כי קורטא בכורא. ובאמת אמרו שמים אחרונים מוסמכים ממקרא "והתקדשתם והייתם קדושים" אלו מים אחרונים. הרי יש בזה משום ענין קדושה. ע"כ ביארתי שדבריהם ז"ל כפולים הם. ולבד הדבר הפשוט של תערוב(ו)ת מלח סדומית האפשרית להמצא כי קורטא בכורא, יש בזה דבר מוסרי נעלה מאד.

ברכות פרק א׳ פסקה ס׳

ולכאורה יפלא, שנראה מדברי המאמר שהוא בא לספר יתרון התפילה של מנחה ביחוד, וכיון שאח"כ יאמרו אף בתפילת ערבית כו', א"כ כל התפילות שוות ומאי רבותי', ואם על עצם ערך התפילה, לא זהו הלשון להשמיענו. ונראה דכמו שיש באדם איברים כפולים שהם רק לשמירה וליתרון, אבל בהפקד אחד יסתפק בהנשאר, ויש אברים שאם יפקד א' מהם אין ממלא מקומו, והי' עולה ע"ד לאמר, שהשלש תפילות הן בערך הכפולים, שעכ"פ משלשתן תעלה בידינו תפילה הוגנת אחת, ע"כ באו רבותינו וספרו לנו, שכל אחת מהן יש לה ערך עצמי, שבהפקדה אין חברתה ממלאה את מקומה ... .

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

ע"כ כפל הדברים בשירתו, חזקי', "חי חי הוא יודך", והאריך לספר "כי לא ישברו יורדי בור אל אמיתך". א"כ מאין יבא השבר אל אמתתו ית' לבני תמותה, כ"א מידיעתם את השלמות העתידה לבא לסוף בתחיית המ תים, ע"כ לעולם הם נקראים חיים.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ה

בא להורות כי ר"ג הי' לו כפלים בנשיאות שהי' ממונה בין על עניני התורה בין על עניני המדינה, ור"א ב"ע הי' משתתף עמו רק בהנהגת התורה לבדה.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ח

והנה תכלית כל נסיון כבר נודע שהוא רק להוציא השלימות הצפונה בעומק הנפש מן הכח אל הפועל הגמור, ע"כ חנה, אם שחשה בעצמה שתשוקתה הגדולה להעמיד בן היא נעלה מכל תשוקה טבעית, חשבה בנפשה אולי עוד לא יצאה אצלה זו השלימות מן הכח אל הפועל לגמרי, וצריכה היא פעולה ממשית שמורה על חשקה הנעלה מכח טבעי של רגש האנושי, שמזה יתברר חפצה שהוא רק בשביל תכלית הנשגבה והאדירה, שבשבילה ראוי לחולל ג"כ נפלאות ושינויים של ארחות הטבע...אבל כ"ז למ"ד אם היתה עקרה נפקדת, אבל למ"ד אם יולדת בצער כו' הוא סובר שיוכל ג"כ חשק הטבעי להתגבר על הבוז והעלבון של סדר השקאת מי סוטה, אין זה בירור לתכונתה הפנימית של חפצה האדיר, אמר "ראה תראה", דברה תורה כלשון בנ"א, להורות על רגשותיה הפנימיים הכפולים מחק ההשקפה החיצונה.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ט

י"ל דרמיז קרא "בעני אמתך" לנדה, כמו שדל נקרא חולה "מדוע אתה ככה דל בן המלך", כן עני ג"כ ראוי לקרותו ע"ש עינויו, ונדה דוה נקראת כד' הרמב"ן ע"ש חולי. "וזכרתני ולא תשכח", לשון כפול לענין חלה שכד' הרמב"ן בסהמ"צ יש בזה ב' מצות הפרשה, דהיינו קריאת שם ונתינה. וי"ל שזכות שמירת נדה תעמוד להסיר מחדרי בטנה כל דבר המונע מאתה פרי בטן. חלה, זכות קריאת השם, שהיא פועלת לחול ההכנה של התכלית תעורר שיתן ד' לה הכנה להריון בטבעה אחרי סור הסיבות המונעות, וזכות הנתינה שהיא התכלית תעמוד שתזכה להריון. וזהו "וזכרתני", פקידה וזכרון נגד ההכנה, "ולא תשכח" נגד הנתינה שהיא התכלית שיבא ההריון.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ט

ומזה אנו למדים שבטוח הי' אותו חסיד שאותו השר הי' אדם נח שלא יהרגהו, והי' רק חששא רחוקה כערך נחש כרוך על עקיבו, אלא שלפי נימוסו של השר בהשקפתו הי' נראה לו שחסרון השמירה גם מחששא רחוקה בכלל הפקירות הוא במקום חשש סכנת נפש. והחסיד השיב לו כענין, שמדת התפילה שהיא נוגעת בכבוד שמים, אין זה ממדת ההפקירות כ"א ממדת הגבורה, והשר מטעם זה כפל הפסוקים, להורות כי הדרך להתרחק מכל חשש בסכנה היא יסוד לאוצר השלימות הכללית האנושית.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ח

ע"כ הן שתי נקמות, אחת לטובה לתכלית הטובה וההנאה של הראויים למדה הטובה שבאה מהפורענות של הרשעים, כענין "הופיע מהר פארן" שמפארן הופיע ממונם לישראל, והוא משל על כל טובה נמשכת להולכי בדרך טובים מחורבנן של רשעים מוחלטים. ואחת לפורענות שנאמר "אל נקמות הופיע", שהוא דבר של שלימות מצד עצמו, להנקם מהרשעים שהם ראויים לכך במשפט צדק של שופט העליון ב"ה. וכיון שיש בה כפלים בשלימות, היא באמת מדה גדולה ראויה להנתן בין שתי אותיות.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ט

טעם שאין לכפול את קריאת שמע

אמיתת ההשגה באחדות השם ית' אפשר לעלות בה במעלות רבות זו ע"ג זו. אמנם עוצם הטוהר שהשגה זו מפורשת בתורת ד', אין אדם יכול להגיע אליה. כי אמתת אחדות השם ית' היא אמתת מציאותו, ואין אמתת מציאותו נודעת כ"א לו לבדו ית'. ע"כ המעולה שבכוונות בקבלת עול מלכות שמים שבק"ש, היא רק הקבלה מצד האמור בתורה, שהיא תכלית העומק. אבל הקורא וכופל מורה שהוא מוסיף במעלה והשגה, א"כ אין קבלתו עול מ"ש מצד התורה, שתוכן ההשגה האמור בה אין להוסיף עליה ואין נופל בה כפילה, ה"ז מגונה. כי אחדות השם ית' ואחדותן של ישראל המעידין זה ע"ז תלויות בהכרתם באחדות תוה"ק. ע"כ אם שראוי להשתלם בדעה והשכל כ"א לפי ערכו ותכונתו ומדותיו, אבל קבלת עול מ"ש ראוי שתהי' בצביון שוה בכלל ישראל ע"פ דעתה של תורה, א"כ אין שייך לכפול. ע"כ ע"ד הכונה הפרטית ועילויה אין מקום כלל להראות בגלוי חילוק בין האישים באיכות קבלת עומ"ש, כי כל ישראל שוים בהקבלה מצד התורה. אמנם אם לא כיון דעתי' בפשטן של התיבות, זהו ודאי ראוי לגערה, כי הכונה הפשוטה הזאת אינה תכונה שכלית כ"א תכונה מעשית, ע"כ מחינן לי' במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתו, ולא יקל ראש, שהוא חסרון מוסרי לא חסרון שכלי, שיש בו מעלות ע"ג מעלות.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ג

אמנם מטרות הבקשות לעולם כפולות הנה: גם הצרכים החמריים שהם רוב התפילה, אם התחלתם בהצלחה חמרית הם מכשירים את הכלל לתעודתו הרוממה הרוחנית, ע"כ תחלת הברכה מכוונת אל הצרכים החמריים, וגם בדברים רוחניים מצד הפקת החפץ הטוב הבא רק אל העם אשר אליו יכוין בתפילתו. אמנם סופה תעלה לתכלית האושר הרוחני, בבקשות החומריות ובבקשות הרוחניות לסוף מטרתן, להצלחת כלל האנושיות ויותר לכלל המציאות המחובר בלולאות של החכמה העליונה של אדון כל ית'. ע"כ כהן גדול בהיות עיקר מגמתו להרים את המעלה הרוחנית של הגוי כולו, תקבע ביותר מקום עומק ההרגש שלו לצרכי הכלל בסוף כל ברכה. ומלך, שהשלמתו כוללת בעז משפט, לבצר את כל העמדה הלאומית הרוחנית והחומרית יחד, הפרטית והכללית הנמשכת אחריה, הכנעתו נאותה בתחילת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ג

הפסד המגיע לעולם בסילוק הצדיק הוא כפול. האחד, מצד הסגולה שבהיות האיש הקדוש בעולם בהכרח תימשך על ידו שלימות לקרובים ולרחוקים, וזאת הסגולה היא נעלה מאד. והשנית, מצד התועלת שמקבלים מתלמודו וצדקותיו.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ח

תכלית התורה היא כפולה, השלימות הפרטית של עבודת ד' של כל יחיד ויחיד, בין מיראת ד' באיזה מין ממיני היראה שתהי', יראת העונש או יראת הרוממות, או מצד אהבת ד' וגעגועי הנפש בכללה אל אביה שבשמים, שמוציא מן הכח אל הפועל בכל מין עבודת ד' שתשיג ידו, בין בדברים מחוייבים ע"פ התורה, בין בהנהגות ומוסרים מוסכמים לעצמו ע"פ שכלו והדרכתו בכונתו לשמים. ועוד יתרון עקרי יש לישראל מורשה קהלת יעקב, והוא התכלית הלאומית שיש בכלל התורה והמצות, שהן בכללן מחזקות את האגד הלאומי ומוסיפות עצמה בסגולות הלאומיות....

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ז

מספר זוגי מבטא פירוד

גם בזה כלולה הערה, שראוי לעשות כל סעיפי החיים בתור הכנה לקראת אלהים למלא תעודתו וחפצו הנשגב, ואז אין כאן שום כפל, כי הכל הוא עולה לתכונה שלמה וסדר אחד כללי. ע"כ השותה כפלים, מורה במספר הנפרד שמשתמש בו להנאתו, כאלו יש צרכים מקוטעים נפרדים מהתכלית הכללית. ואם יתנהג האדם ככה בדרכיו וברעיוני לבבו, להיות ג"כ מעשיו בלתי עולים בכלל אל תכלית הקשר של אחדות הכללית, שהוא יסוד הכרת ד' אחד, אז יבאו ג"כ ציורים דמיוניים בלתי נאגדים עם הכלל בציוריו, והמה יהיו לתוצאות מזיקות, והם באמת מקור להכוחות החיים המזיקים בעולם, שבהיותם קשורים יפה עם הכלל, והארץ תמלא דעה את ד', אז לא ירעו ולא ישחיתו. ע"כ רק ע"י ההכרה המשובשת שיש במציאות הכפלים שאינם מתאחדים לגויה גדולה שלמה, היא מאבדת את תכונת ההכנה מכלל המציאות וכל ארחות החיים לקראת ד', ואיך יברך. דהא לא מתקן, התיקון האמיתי הוא שלא יהיו נקודות בודדות נפרדות, כ"א סדר קוים מסודר, "וקו ינטה על ירושלים". והדברים מקבילים לעומת מה שקראו חכמי הקבלה בשם "תיקון", על קישור כל המעשים לקראת התכלית המרוממת, כתפילתנו: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", שהוא יסוד השלום הכללי שהוא הכלי המחזיק ברכה, מכוון לכוס של ברכה.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ה

המעצורים שיבאו לאדם מכל חפץ טבעי ע"פ התורה, המה כולם מכוונים למטרה הטובה וההצלחה האמיתית. ואם יכבד לפעמים על האדם מה שצריך להניח איזה חשק לב בשביל משפט התורה, הנה ירויח כפלים, מה שנתחזק אצלו קשר שליטת הנפש והדרת המוסר ויראת ד' .

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״א

כל מי שיש רגשי קודש עמוק עמוק בנפשו, שכל מגמתו היא לעבוד בשביל הטוב הכללי, להועיל לכלל המציאות שהוא כבוד שם ד', ודאגתו הפרטית היא משותפת בחסרון יכולתו ע"י עיכובים מזדמנים לו במצבו הפרטי להוציא אל הפועל מערכי לבבו לטובת הכלל, מובטח הוא שימלא חפצו, בין בהימצא האמצעים לו כפי ערך טהרת לבבו ורצונו הטוב, ושחוץ לצרכי עצמו תמצא ידו לעסוק ע"י אמצעי הכסף הנצרך לכל חפץ כללי לטובת הכלל כפי רעיונו הטהור. וזהו כפילת הפרנסה, פרנסה לצורך עצמו, ופרנסה להפק מערכי לבבו לעבודת שם שמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ז

בצרכי התורה בעד כלל האומה הישראלית יש ערך כפול. ערך מיוחד שדומה לשימוש הכבוד אצל האדם, שאע"פ שאינו נהנה ממנו שום הנאה מעשית בצרכי גופו, מ"מ יש לכבודו של אדם ערך נכבד מאד, ולא יסולא כסף וזהב מכרו מצד סגולת הכבוד האנושי. וכן יש ערך בתורה שדומה אל יתר הצרכים המעשיים, והיינו שהאומה בכללה צריכה שימצאו בה ת"ח עוסקים בתורה, כדי שיחיו אותה ברוח ד' אשר עליהם, אע"פ שלא יסמכו עליהם בהוראת דת ודין. כי עצם ידיעת התורה המתרבה באומה, הוא חסנה ומעוזה הודה והדרה. וזה יתכן להיות בין אצל מדרגת התורה של החכמים הגדולים שעוסקים כבר בעניני תורה שהם יותר רחבים מחוג המעשה, שצריך להוקירם כמו שיוקיר איש את ערך כבודו, ובין בתלמידים שעוסקים בתורה, אע"פ שלא הגיעו, ואולי מהם שלא יגיעו להוראה, אבל עסק התורה הוא נעלה וקדוש מאד מצד עצמו....

סדר זרעים פסקה ט׳

יסוד המושכלות בשרשם הוא משפט החושים, שעל החושים, כשהם נכונים, יבנה האדם את בניני מושכלותיו. ע"כ זה שמשפטיו מעוותים במזיד ע"פ כח השוחד, אין צורך לו להיות מואר באור חושים בריאים, מאחר שאינו משתמש בהם ע"פ אורח משפט אמת. ע"כ ראוי הוא שיהיו עיניו כהות, ויהי' עיקול משפטו תולדה מוכרחת תחת אשר היתה לו ברשעו תולדה בחירית. ומזה נלמד למדה טובה המרובה, שהנוטה מבחירתו לדרכי צדק ומשרים, שמזדמנות לידו סיבות להיטיב יותר מאשר ביכולתו מראש, "צדק צדק תרדוף" בכפל, אם תרדף הצדק שבידך, תרדף ג"כ את הצדק היותר נשגב, שהוא כעת נעלה מכחותיו הגשמיים והרוחניים, כי הבא לטהר מסייעין אותו, ואדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה.