לכתחילה ובדיעבד

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

פעולות הגוף ותנועותיו מורות על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הן מטביעות פעולתן על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזו תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כמו [למשל] אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה באה גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיע(ה) פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ה

אם הי' איזה מאכל שימלא מקום הבשר בהזנה הי' נחשבת טביחת בע"ח לאכול בשרם לדבר בלתי הגון, כיון שיוכל האדם להניח הבע"ח בחיותם ולהספיק מזונו הראוי לו מדברים זולתם. אמנם כאשר באמת כח ההזנה הנמצא בבשר לחזק כחות הגוף והנפש לא ימצא דוגמא שלהם בשום דבר אחר זולתי הבע"ח, ע"כ חובה ישרה היא ג"כ לבע"ח להיות משלמים מס הראוי להם כפי הנחוץ להשתלמות האדם על חשבונם. שהרי ע"י עילוי מעלת האדם סופם שגם הם יתעלו, ובטוב לאדם יחיל גם טובם הם. והדבר דומה למספר האנשים הנופלים במלחמות, שנוסדו על דבר צדק ומטרה רוממה להשתלמות האדם, שלא תחשב עול גם בחק האדם. וכפי ערך ירידת ערך חיי הבע"ח מערך חיי האדם לא יחשב ערך המס הלקוח מאתם לחזק מוסדי גוף האדם, וכפי תוה"ק לישראל ניתנה הרשות רק במדה מצומצמת, כי לא נמית לאכלינו רק מספר בלתי נחשב לעומת ריבוי הבע"ח. ומהם ג"כ אותן שראויים ביותר לקבל טובה מהאדם, כבע"ח הבייתיים, ובע"ח הבלתי תלויים באדם צותה תורה גם אחרי ההיתר לכסות דמם, להורות שיש בזה קצת עול אלא שלא בא האדם למדה זו שנוכל לאסור אותם עליו, דוגמת "לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר".

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

...להבליט יסוד האמן, שהוא בנוי להתעורר על יסוד ההכרה הפנימית, שההתרגשות הבאה מהפעולות החיצונות אינה בה עיקר, ע"כ ראוי שלא יגביה קולו יותר מהמברך, שאם יגביה קולו יותר מהמברך יראה שמה שבא העונה להוסיף על שבח הברכה תהי' תוספת התרגשות, ואם היא לפעמים ג"כ טובה אבל איננה יסוד ההצלחה האמיתית, כ"א אמצעי להתעורר אל ההכרה האמיתית. ע"כ גם אם אין ראוי למנוע את ההתרגשות החיצונית ממי שלבבו מרגיש בהכרה פנימית הוד האמת, כי האדם באשר הוא אדם חומרי נוטה הוא להתפעל ג"כ בהתרגשות הבאה מפעולות ודיבורים, אבל להורות שאין זה יסוד חתימת ההצלחה הראויה להעטיר בה את הערך הנעלה של עניית אמן, כ"א התוספת הרוחנית של המדע הפנימי שראוי לבא ע"י שהתעורר לרגלי השמיעה של הברכה מפי חבירו המברך ביושר לב ורגש טהור, וזה לא יוכל בתוספת הרמת קול כ"א בתוספת הגיון לב טהור ורגש פנימי, שהוא נעלה מכל לשון ואינו צריך לשפה...ע"כ "נרוממה שמו יחדו". א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

ורבותא גדולה היא זו שאם א"א למתרגם להגביה קולו נגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא, שלפעמים ניתן רשות בתור "עת לעשות לד' ", שאם יכבידו על הדור להגות רק מצד סגולת התורה כפי ארחות מוסרה, יתרחקו מן התורה מפני שהמה רחוקים מדעת אלקים לפי האמת. אז נאמר "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", ו"לעולם ילמד אדם אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", והמאור שבה יחזירם למוטב, וסופו שיתבונן ג"כ על הוד קדושת סגולת תוה"ק. אבל דבר גדול דברו, שחובה למעך קול הקורא ובלי להכביד ערך ידיעת הסגולה אם אינם יכולים לקבל, כדי שלא תתבטל הידיעה. כי יסוד קיומה של תורה תלוי עכ"פ בידיעה, למען דעת מה יעשה ישראל בפועל.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אמנם כל אלה המה הכנות שכליות, אבל יסוד הכל תלוי בלב וברצון האדם. ורצונו של אדם מתגלה בתקותו, ותקות האדם היותר אדירה היא הצלחת בניו. ע"כ רק בזאת יתקיים כל הבנין המוסרי ויהי' האות נאמן שנקלט בקרבו רוח הדעת ויראת ד' באורח קיים, כשממלא בפועל תקותו העמוקה ביותר ע"פ ההדרכה התורית, שאם המקרים שלטו בו ולא בא בעצמו לדעת תורת ד' מ"מ יגדל בניו לת"ת.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ׳

...הבקשה למה שיחסר לאדם תתעורר בו מצד הכרת החסרון בעצמו, וזה ישריש בו אהבת עצמו במדה הבינונית שהיא דרושה מאד לשכלול הכלל. כי בהפסד לאדם אהבת עצמו גם במדה הדרושה, לא יהי' לו בסיס ע"מ לתלות עליו כל חוקי היושר והצדק היותר עליונים. ע"כ בשאלה ראוי לתן מקום לההרגשה הפרטית לצאת אל הפועל. ואח"כ יתרומם למעלת ההודאה להשתמש בטובו הפרטי לפי השכל היותר נעלה שהוא תכלית הטוב הכללי, שיוצא מהנהגה הטובה שע"פ התורה והמצוה, שהם חקות החיים לכלל המציאות ופרטיה, "הליכות עולם לו" "א"ת הליכות אלא הלכות". ע"כ בשאלה ראוי להבליט הענין הפרטי, לאמר ומברכתך יבורך. אמנם כ"ז הוא בשאלה חומרית, שיסודה שימושי החושים והנלוים עמהם. אמנם בהתרומם האדם לשאלה רוחנית להשלמתו העליונה, אז ראוי לו שישכיל את הערך הכללי האמיתי.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

אכילת בשר הותרה בדיעבד בעקבות חטא הנחש הקדמוני

כבוד הפת היא הוראה על קדושת החיים וכבודם, שכיון שהחיים האנושיים עומדים למטרה גבוהה ראוי לכבדם, וראוי להראות כבודם ע"י כיבוד הניתן ג"כ להאמצעי העקרי שעמו קונים את החיים שהוא הפת. אמנם יתרון כבוד ראוי לתן לפת שהוא אות על מעלת האדם, ועוד עתיד הוא להביאהו למעלה יותר עליונה, כי הדעת מתרבה באדם ע"י אכילת פת, וכדחז"ל שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. כי מצד התכונה הפראית של האדם הוא מוכן לאכול בשר חי ככל החיות הטורפות, וכאשר נמצא גם עד היום בקצות היישוב פראי-אדם אוכלי בשר אדם, והכשר הפראות מתגלה באכילת בשר חי ביותר. וע"כ גינו חז"ל את המוכשרים לאכול בשר חי, באמרם לגנאי: "הבבליים אוכלים אותו כשהוא חי". ואכילת הפת באה לאדם ע"י יתרון הכרתו והתנשאו למעלה מדרכי הבע"ח הטורפים, ע"י הכרתו את סגולתו העליונה, כי נברא בצלם אלהים להיות מתדמה לקונו בעשות הישר והטוב. ע"כ השכיל להכין יסוד מזונו מן הצמחים, ואם אינם מספיקים להזנתו כשהם חיים, השכיל לעשות מהם פת, "ולחם לבב אנוש יסעד". עד שיוכל לבא בהמשך הזמן, לכשיתרפא לגמרי מכל הנפילה המוסרית אשר חילה בו הנחש הקדמוני, שלא יצטרך כלל לאכילת בשר. שלא התירה תורה כ"א מפני דוחק חולשת הגוף שבא מסבת חולשת הנפש במוסריותה והתרחקה מאור פני יוצרה, כלשון הכתוב: "כי תאוה נפשך לאכול בשר". ואמרו חז"ל "ע"ה אסור לאכול בשר". ות"ח שהותר לו, מובן הוא שהוא רק למען יוכל להתחזק בתורה ודרישתה שהוא אור העולם, וראוי שגם בע"ח יתנו המס הקצוב כדי להביא אורה לעולם, כמו שגם בנ"א הקריבו ע"ז קרבנות רבים ע"י מלחמות רבות ועונשי שמים, כדי לפשוט עקמומיות שבלב. וכשלא יהי' כל צורך בכך ממילא גם ת"ח לא יזדקקו לאכילת בשר, והכתוב אומר בברכות: "ואכלתם לחמכם לשובע", ומסגולת לשה"ק שהסעודה תקרא לחם, על שם התעודה המוסרית היותר עליונה שתהי' לעתיד לבא.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳

אמנם מציאות המות כולו בא להכרח, באשר הגוף האנושי עוד לא הוכשר לקבל רוב טובה של כוחות חזקים הראויים לחיים בלתי כלים ע"י המות, ועם זה להשתמש בהם ע"פ המעלה והצדק, כי לולא זאת הלא אין מעצור להיכולת האלהית להחיות את האדם חיי נצח ג"כ בהיותו בגופו. אמנם בהיותו נוטה אל תכונות בלתי הגונות בהיות בו כוחות יותר גדולים ממה שהם בו כעת, ע"כ המיתה מוכרחת. ובאשר באה רק לרגלי אי השתלמות האדם בבחירתו, ע"כ עוד יקום חלד, ולעת תחיית המתים יבנה הגוף באופן משוכלל ונאות, להתנהג בכל טוב ומעלה עם כוחות אדירים וחזקים מאד שלא יוכל המות לעשות עמם כלה.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ב

ע"כ ליהדר אפי', הפנים מורה על השכל. ראוי לאדם שבהליכות המוסריות הפנימיות ישאוב מי דעת ממעיני נפשו, והערת השכל תחייהו, להתגבר להנות מאורה של תורה. אמנם זה נקרא הולך לפנים, שהעינים לפנים נבראו ולא לאחור, כלשון הרמב"ם ז"ל על ההחלטה שלא ישליך האדם את דעתו אחריו, בשמונה פרקים. אבל כשלא השיגה ידו לזה, ישתמש תחילה באורה של תורה, וממנה ישיג ג"כ כל חמדה בהשגתו הפנימית אח"כ, כההדרכה שהערת התורה מביאה להערת השכל. אע"פ שלפי הסדר הישר ראוי שהערת התורה במעשים תביא את האדם להערה השכלית, ואח"כ כשיעור השכל ישכיל בשכלו דרכי היושר הגדולים, וימצא בזה מים עמוקים ממקורה של תורה. אבל בהמצא איזה מעצורים על דרך זה, ראוי לפנות מיד אל התורה והיא תאיר כל מחשכיו, "עדות ד' נאמנה מחכימת פתי". ע"כ ליהדר אפי' ולא ילך לפי השקפותיו הבלתי זכות, רק יתן פניו אל התורה.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ה

כבר ביארנו בהוראת כוס של ברכה, שהיא על ענין הרחבת החיים בכל מילואיהם, שראוי לאדם השלם שישתוקק להם לעצמו וביותר לעמו ולכלל האנושיות, למען השתמש בהם לתכלית המעלה והשלימות, ליראת ד' ולאהבתו, ולעשות החסד והטוב. והנה הכח הדברי שבאדם לפי תכונתו ראוי שיהי' משמש רק לדברים שכליים, כי יסודו איננו כ"א מצד יתרון השכל של האדם על כל החי, ומה שהאדם משתמש בו להנאותיו וצרכיו החומרים, ראוי שיכיר בזה צד חסרון וחוסר סדר שההכרח יאכף עליו להשתמש בכלי חמדה של הדיבור לדברים שאינם מערכו. ע"כ ראוי להרשם כי זה החסרון לא יתמיד כ"א כל זמן שעוד לא נשלם העולם בכל אורחות החיים. אבל כשתתמלא ברכת ד' בכוס החיים בעולם לעת המאושרה, אז לא יהי' כל חסרון סדר ושימוש בלתי טבעי בכל כח שבעולם, אז לא יהי' האדם מוכרח להשתמש בכח הדיברי כ"א לענינים שכליים נשגבים, אבל לצרכי החיים החומריים בהמלאם בכל תנאיהם, כמראה כוס של ברכה ותקותו בחסדי הטוב לכל יתברך, לא תהי' שיחה נוהגת עבור אלה הענינים. וכבר אמר רשב"י בירו': אלו הואי בטורא דסיני הוינא בעי תרין פומין, כי הכיר עלבון הכח הדברי להשתמש על ידו בהשגת דברים חומריים. וכך היא המדה שכלי שמשתמש בו קודש לא ישתמש בו חול כ"א לצד ההכרח, והכרח המותר על מה שהי' ראוי אינו בא כ"א מצד חסרון, אשר לעת השלמת כל חסרון ראוי לקוות שיסור, ביחוד בעם ד' אלה המובטחים שיעמדו "זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו", שיכירו כל העמים כולם, שראוי לכונן שלום העולמים ע"י חלוקת העבודה לכל עם ולשון לפי מה שהוא ראוי להצטיין בו. וחלק העבודה של עיונים ולימודים המוסריים, של דעת אלהים ודרכיו, יפול בגורלו של ישראל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". א"כ בחפץ לב ושמחה יסירו מהעם הזה הנועד לנשגבות וחקר אלה ודרכי טובו לאור עולם, את עמל החיים וטרדתם. ע"כ לא תבא שיחתם ושיגם כ"א בדברים עליונים שכליים, ולא לדברי מחיה וכלכלה וצרכי החיים החומריים שהם יבאו להם בלא עמל וטורח, ומכל שכן שלא יצטרכו להפך את הסדר, להתעמר בכח הנשגב של הדיבור לצרכי החומר. ע"כ אין מסיחין על כוס של ברכה.

ברכות פרק ח׳ פסקה ח׳

וב"ה ס"ל יברך במקום שנזכר, באשר המצב הנכון הוא ההתרחקות מהעסקים החומריים, שאינם כ"א מוכרחים. ע"כ כיון שזה כבר נעתק ממצב חומרי, אין לחייבו להמשיכו עליו כדי שיתגבר על תכונתו, כי אין זה מדת כל אדם. גם זאת לדעת כי במצב שהאדם נמצא בעת האכילה עם התגברות הטבע הגופני, נמצאת עמו חזקת ההערה של רגש ההודאה מצד ההנאה המורגשת באכילה, שמגברת ג"כ היסוד היושרי של נטיית האדם שלא להיות כפוי טובה. אמנם ביציאתו במעמד אחר, (שכבר) [ש]ההרגשה של ההנאה המוחשית כבר עברה, אם יכניס עצמו במעמד מצב התגברות הגופניות, אולי לא ילוה עמה גם הרגש הטוב של ההכרה דהחזקת טובה, ותשאר ההרשמה של חוזק הגופניות לבדה ולא תועיל להגביר חילו הרוחני. ע"כ אין זה מדת החיוב לדעת ב"ה, הממשיכים דרכם ע"פ המדה הבינונית הראויה לרוב העם, שיש בה ויתור לערך קו המשפט של עומק החכמה, כאשר ביארנו.

ברכות פרק ח׳ פסקה ט׳

אמנם יותר מזה יארע לאיש אשר בשוגג התרחק מהתכונה הגופנית, שאמנם כשיברך בהמ"ז במצבו שכבר נעשה יותר טהור ועם זה יותר רחוק מהניסיון, איך יפעל עליו הרגש הטוב בעת תגבורת כח הגוף. האיש הזה כשנדבה רוחו לגבר עליו כוחות הגוף וציור החיים הגופניים בכל עוזם, כדי שיוכל לקחת כלים חזקים אל התכלית המעולה, שהיא נזר חייו ומטרתו הכוללת, הוא יגבה מאד שלא רק גרעיני זהב ימצא, לא רק כוחות קטועים שעוד רבה העבודה לצרפם לכלי מעשה, כ"א כוחות שלימים גופניים שהם כבר מוכשרים להעשיר את התכונות הרמות הנפשיות ימצא, אם שהם מכוסים בתואר גופני בחיצוניותם, דומים המה לארנקא דדהבא, הכוללת זהב צרוף מוכן לכל חפץ עם שהוא מכוסה בארנקא. במדת השגיאה הזאת הקטנה, יעלו בעלי תשובה על הצדיקים הגמורים, כדברי החסיד בחוה"ל, שלפעמים תועיל חטאת אחת לשב, הרבה מרבות מצדקות הצדיק, שיוסיפו על תכונת מוסרו ענות צדק ושפלות הרוח. ע"כ אם שלא יתכן לאדם שיאמר אחטא ואשוב חלילה, אבל כאן ישוב המקרה של שגיאה קטנה לטובה, לחזק הכח הטוב, שבשובו לצייר את ההרגשה הגופנית כדי לרומם אותה ע"י קדושת ברכת המזון, ישתמש בה באופן יותר בהיר מאלו לקחה במקומה בעת התגבורת הגופנית הטבעית. כי עם זה יתלמד ג"כ כל ארחות הדרושות לו להגביר חזקתו המוסרית נגד השליטה הגופנית כשתבא לפרוץ גדריה.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״א

אמנם זאת לדעת כי גם ההשפלה של שכל ההמוני לא בא במקרה, כי היא ג"כ נערכת מיוצר כל בחכמתו ית' באופן שתומשך ממנה ג"כ תועלת. ע"כ גם הצד החיצוני של המאמר, שהוא נחוץ לפי תכונה הבלתי גמורה של הכלל, ראוי ג"כ שלא יהי' לבטלה כי ממנו ג"כ תימשך תועלת רצוי', כי גם התועלת המועטה המדומה ג"כ יש בה מועיל, כיון ששימשה להטוב האמיתי. ע"כ כשהשכיל לבאר להם המושג הפנימי של תכונת דיוק ברכת המזון במקומו, בציור יונה דדהבא, נתקיים "ועלהו לא יבול", "ותגזר אומר ויקום לך", דאשכח יונה דדהבא, כי הציור ששמש לתכלית הטובה, הוא מאוגד אל התכלית הכללית. ומזה אנו למדים שכל הציורים הבלתי רמים, שצריכים לפי ההבנה הבלתי שלמה להאמר לחזק ההדרכה הטובה יש להם אחרית ותקוה, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם", אפילו אותו הדבר המקביל לעומת ציץ וחציר יקום לעולם...והדברים מאירים לכל הטובות הגדולות האמורות בחזון נביאי ד', שהיו צריכים להתלבש בציורים הקרובים ללבם של בנ"א, שאין הציורים הנמוכים עולים בתוהו. כי די לה למדת חסדו ית' שתמצא עילה נכונה להשפיע כל צדדי החסד הקטנים עם הגדולים, ואין לבוז גם ליום קטנות, כי יש למצא על אבן אחת שבעה עינים, והרבה טובות עליונות ונמוכות, שלא די שלא יהיו סותרות זו את זו כ"א גם יחזקו כ"א את זולתה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט׳

חולשת האדם יחסית לבעלי חיים היא מקור חוזקו

הגבורה הענקית, הבולעת בקרבה את הנשמה ושאר הרוח של האדם, אינה ראויה לאדם שעומד בתור פועל בחכמה וחושב מחשבות, הוא צריך דוקא שישלים חסרון כח חומרו ע"י כלים שימציא בחכמת לבבו, גם לא יכביד עליו עובי טבעו הבהמי, כ"א יהי' קל להתעלות אל מרומי המעלות השכליות בתכונות נעלות ומוסריות. והדומה להתעלות הממשלה של הכחות הרוחניים על הגשמיים בכחות הגוף, היא קלות התנועה הבאה ג"כ לרגלי הכובד הממוצע של הגוף, שבציור הגוף הענקי המגושם מאד היא אינה באפשרות להמצא. ע"כ משה רבינו אם שהי' ג"כ גבור, ואין השכינה שורה כ"א על חכם גבור ועשיר, אבל לא היה גופו ענקי באופן שלא תוכל הנפש להתרומם. אבל הי' בכ"ז לערך בני אדם חלושי הגוף והנפש גבור נאור, עשר אמין מדה גדולה והגונה. אמנם לערך ענקותו של עוג מה הוא, ובמקום שלעוג הספיקה הגבורה החמרית למיעקר טורא, ולא הי' מניעהו שום דבר לאחוז בשכל וחשב מחשבות שהוא הצעד אל ההטבה המוסרית באורח חיים, הוא ע"ה הי' צריך לכלים עשויים בעצה ודעת להשלים את מה שחסר מענקות המגושמת, שקל נרגא בת עשר אמין. ולהשלים הטובה בחסרון הכבדת הגוף שוור עשר אמין, המורה על השלמת הכח הרוחני שבא לרגלי קלות הגוף וצעירותו.

ברכות פרק ט׳ פסקה י׳

משה רבינו ע"ה בעצמו לא הי' אפשר לו לעשות המלחמה בעמלק. עמלק שהוא שטנם של ישראל ומנגדם. להעין הצופיה עד סוף כל הדורות, כאדון הנביאים אשר "בכל ביתי נאמן הוא" כתוב עליו, הוא רואה שעוד יש צורך גם בעמלק, כי עוד לא נטהרו ישראל לגמרי עד שלא יהי' צורך לעולם בכח המנגד להם. ע"כ ידי משה כבדים, ובכחו העצמי הי' כמוכרח להוריד ולהניח ידיו. אמנם אהרן וחור, שלהם ראויה ההשקפה של הדור והשעה, המה התגברו במה שתמכו בידיו, ע"י מה שהשפיל עצמו שלא נהג מנהג עמידה שהוא מצב הוראת כל כחו, כ"א השפיל והקמיט ערכו בישיבה, לדון למצב השעה, שהיתה ודאי צריכה לכך להכניע את עמלק אם לא לגמרי. ע"כ לא עלתה גם ביד יהושע הכליון כ"א ההחלשה "ויחלש יהושע את עמלק". א"כ האבן הזאת היא מזכרת עולם לחסד עליון על עמו, להכניע צריהם גם מצד מבט השעה אע"פ שאין הנצחיות מסכמת לזה לגמרי.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו

טוב בדיעבד וטוב לכתחילה

והנה יורדי הים והולכי מדבריות, הידיעות הנוספות להם ע"י המסע מעשרות את דעתם ומרוממות רוחם, שבבאם לכלל יישוב יחושו טובה מעצם הנדידה. אמנם חולים וחבושים בבית האסורים, הטובה העיקרית היא מעמדם שיחושו בטובתם כשיתרפאו או יצאו לחפשי. ע"כ אמר רק באחרונים "ונתרפא", "ויצא". ובירידת הים והליכת המדבר, שעכ"פ תבא עי"ז טובה כללית לבני אדם, מסחר הימים והארצות הרחוקות, הדבר מיוחס לכתות שלימות של אנשים תופשי מקום בהתרבות האנושית, לשון רבים "יורדי הים" ו"הולכי מדבריות". לא כן החולים והחבושים, שהמה נגועים פרטיים בחלישות הגוף או הנפש, שהטובה אל הכלל תבא על ידם רק בדרך מסובבת מהרחקת שאר בני אדם ללכת בדרכיהם. ע"כ אין להם המשכת כתה ומפלגה, כ"א שם יחידים: "מי שהי' חולה" ו"מי שהיה חבוש בביה"א ויצא".

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ה

...אמנם המעצורים כולם שע"פ התורה שהם באים לטובת האדם נתחלקו לשני אופנים: הצד הכללי הוא מה שהוא טוב במוחלט, כבישת התאוה במדה הראויה, ששם כיוונה התורה להעמיד את האדם על מצב הקדושה והרוממות הרוחנית. אמנם ישנם דברים שאם הי' האדם זהיר בדרכיו ועולה במעלות הקודש ע"פ התורה והמצוה כראוי, לא הי' צריך לבא לידי מעצורים כאלה. ורק אחרי שנפל ממעלתו הדברים הללו צריכים לו כמו רפואה מרה לחולה, שיותר טוב הי' שלא יחלה. וכמו הנגע החיצוני שינקה את הגוף מהלחה הרעה הפנימית, שאמנם הי' יותר טוב שלא הי' בו לחה רעה פנימית כלל, כן ספק איסור אמנם פעמים רבות בא מחסרון ידיעה וחסרון זהירות ומיעוט חכמה וכיו"ב, שיותר טוב ונעלה הי' מצב האדם שהי' יכול להכריע את הספק בדרך בירור, אבל כיון שמצבו הביאו לידי כך שהוא עכ"פ מסתפק, זאת היא טובתו ורפואתו שיסבול עול הספק ג"כ באהבה. ומ"מ היא ברכת ד' שלא יעמדו לו למעצור במקרה חייו עניינים של ספק כי הם באים מחסרון שלמות, כ"א כל אשר יתקדש בדרכיו וימנע מרצונו יהי' הכל ע"פ הדרכת התורה והמצוה מעצם הכונה האמתית של תוה"ק. ודבר זה נאמר ג"כ בכלל ישראל, שבהיותינו שרויים בארץ ד' וכל ענייני האומה על מכונם, וסנהדרין יושבת במקום אשר יבחר ד', אין דברים של ספק באומה בהליכות התורה כלל, כי על כל דבר אשר יפלא הלא מצות התורה היא "ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא". אמנם הגלות והפיזור גרמו הרבה ספיקות, שאמנם אנו חייבים לקבלם באהבה רבה כי לפי מצב חליינו הכללי רק זאת היא דרך רפואתינו, אבל ראוי לנו לצפות לעת אשר מציון תצא תורה וישובו שופטינו כבראשונה, וכל הנהגותינו ע"פ התורה יהיו בדרך ודאי המשמח לב ונפש, ומעמיד הנהגת האומה בדרך התורה לפי הכונה הראשונה והעצמית. "וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ג

התועלת בחלישות הנפש הנוצרת משכחת החלום

...כל המערכה הגדולה שנעשית בנפש האדם פנימה, בהמון רעיוניו ורגשותיו ודמיונותיו הגורמים לו חזיוני לילה על משכבו, שפועלים את פעולתם בכלל לטוב ולכשרון, למלא לבבו ביראת ד' ולתומכו באורחות חיי עולם, הגרעין הפנימי הוא תמיד טוב. וכל המסיבות המזדמנות, אפילו היותר מקריות, הכל נארגות הנה במסכת סוד ההשגחה העליונה, שיצא אל הפועל הכח הצפון לטוב ולחסד. ע"כ החלום הנשכח, צריך לעולם שיובן בתור כח מניע פנימי אל צד הטוב, מפני העירו את לב האדם לזה. וחלישות נפש האדם הטבעית, שהיא מתפעלת מכאלה, אם היא פועלת עי"ז להוסיף בהשלמתה בדרך הטוב והישר, אין זה דלות נפש ורפיון כ"א נטיה הגונה טבעית, שכך יצר יוצר האדם את נפשו בחכמתו, ככל הנטיות הטבעיות שבהשתמש בהם האדם לטובה הוא קולע את סוד ההשגחה העליונה וכונתה בהן, כאהבת המשפחה, המולדת, הרחמים, היושר והצדק, שכולן באות ע"י רגשות פנימיים, שחלישות נפש האדם היא אמצעי להשרישם יפה בלבבו ולהעתיקהו על ידי כל אלה מתכונה לתכונה. וכשם שסגולת הכהונה תצא אל הפועל ע"י מלאת ידי הכהנים בצדק ובמשפט להטבת הכלל הרוחנית, ללמדם ולהדריכם, כן תצא סגולת חסרון הידיעה של החלום לטובה, בהוסיף האדם עי"ז יתר אומץ בדרכי ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ד

רבש"ע אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא. כיון שאתה רבון כל המציאות כולה, ואני שלך, שיצרתני כולי בחכמה ועשית לי את הנפש הזאת עם כל רגשותיה, וגם היחש שביני ובין חלומותי, כמו הזכרון והשכחה, גם אלה לא באו במקרה כ"א ע"פ חכמתך העליונה, המלאה צדק ומשפט ורחמים, ע"כ הנני בצדק מחליט, שגם זה המקרה של אי ידיעתי את החלום, גם זה אינו יוצא מסדר הכללי של חכמתך העליונה שמנהגת הכל לטוב. ובאשר קרבת אלהים והבטחון והתפילה, מרוממת ומכשרת את נפשו של אדם אל קדושת המעלות וההנהגה השלמה, ע"כ הנני מוכן בכל מקרה שאני מוצא בכללות מעשיך בנפשי ובפרטיהם, להשתמש בהם להגדיל יחש ביני לבין רחמיך המרובים והשגחתך העליונה והחודרת, המגביהי לשבת ומשפילי לראות.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ג

ציור חזיוני במקרה החכמים, ביחוד אותם המתיחדים רק בהצלחה הרוחנית ומתרחקים מכל הצלחות חומריות, יש כאן, שבא ללימוד הגון ע"י עובדא זאת דרבא. אמנם איך יצויר שאיש רם ונעלה כליל כל חמדה כרבא, יבלע קולפי, איך אפשר שאיש אוהב שלום ודורש שלום לכל אחיו ישבע ממרורים לפעמים שיציקוהו וידריכוהו מנוחה, ולא שונא אחד או צד אחד של שונאים כ"א שונאים משני צדדים, אפילו אותם שני הצדדים שהם שונאים זה את זה. אמנם הקולפי שבולע איש החכם הם לו למזון, אף שהוא מזון רוחני חלש שאינו מבריא הרבה את השכל ואת המוסר, כערך ירקי לעומת בשרא וכוורא. הקולפי הם דומים לגרגלידי דלפתא, שעכ"פ כח מזוני יש בהם מפני שהם כערך ניסיון, מישבין דעתו של החכם להבחין בין דבר הנשמע לדבר שאינו נשמע, למען ידע המקום הנכון להעריך הדרכתו ומוסריו, ע"כ הגרגלידי דלפתא יכולים להערך לקולפי. אבל איך יבא רבא למצב של בליעת קולפי והוא איננו איש מריבה, איש היושב בביהמ"ד כולי יומא. אמנם נמצאו אנשים עיורים נצים, והוא בתם לבו יאבה לעשות שלום ביניהם, אבל היהדרו העיורים את פני זקן שקנה חכמה, והם אינם רואים אותו ואינם מכירים בו כלל. העיורים הנצים מתקצפים על הבא לעשות שלום ביניהם, שניהם נעשים לו שונאים במריבת עורי לב. המחזה מתאים אל המציאות התדירה, כ"א טוען שעמו הצדק והוא נוטה אל הקצה, וכן חבירו. כיון שהם עיורים, שאינם רואים את המציאות ואת האורה, ע"כ כל מי שבא למעבד בינייהו שלמא, הם שונאים אותו שניהם, הלא כ"א מהם מוצא שהוא אומר שלא כרצונו, והוא בולע קולפי. אמנם כשרואה החכם שתוכחתו והשתדלותו בעשיית שלום בין עיורים המתגוששים לא יעלה לו, כ"א הם עוד יהיו מוכנים להרבות מכותיו לרודפו ולהדפו, ישים אל לבו: די לי מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. תרי חזא, די להעובדא להשלים את החזיון, להכיר התולדה הנמשכת אם יאבה איש חכם לעשות שלום בין עיורים. ומה מתאים הוא למאמרו של רבא, לדידי דסנו לי כולי בני מחוזא, מקביל עם מאמרם ז"ל "האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא", ע"כ הי' החזון עם העובדא לו למופת על כלל ההנהגה. אמנם לא רב הוא הטוב הרוחני הבא לחכם ע"י השתיקה, אבל מ"מ הוא דבר של הכרח, הנותן עכ"פ מקום של מעמד להדברים האפשריים להתקבל. ע"כ רק מזון דירקא הוא בערך הרוחניות, אבל משתמשים בו באתרא דליכא בשרא וכוורא, ע"כ המשכיל ידום בעת רעה. אמנם בלא ניסיון מעשי קשה לטהר-לב לעמוד על עמדו, כי הלא ידמה כי רק יוכיח לעיורים, שכל תלונותיהם זה על זה תולדות העורון הנה, ישובו ויעשו שלום אמת ביניהם, ומה גדול ונחמד הוא השלום. ורק כשיראהו הניסיון את האי אפשר שיש בזה, כחק תוכחה שהיא ג"כ עד הכאה לחד מ"ד, ונזיפה ג"כ היא קולפא טבא לאיש אשר רוח לו, ביותר כשיראה בעיניו איך לעיורים שחפץ מאד בטובתם לא יועיל רצונו הטוב, ולא ימצא גם אצל אחד מהם כ"א מצב של בליעת קולפי, אז ידע לתת לרגשות לבבו מתג ורסן, ע"פ ההעמקה האמיתית בדעת התורה, ע"פ ידיעת החיים הברורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ב

והנה הצער מתגלה בכל עזו באמת רק בערך ההריסה המוסרית, שעצם תכונת הצער בנפש נועדה בעיקרה לזאת המטרה של ההשלמה של החלק היותר גבוה שבחיים, שהוא סידור החיים באורח הטוב והצדק האמיתי שהוא הצדק האלהי. מקום ששם מתגלה לעצם הנפש המרגשת את הרגש האכזרי שפועלת עליה ההשקפה האמתית של אבדן הטוב היותר נחמד, האוצר היותר יקר שבכל אוצר החיים, שם רק שם מתגלה כח הצער בכל כחו. ואש, שהוא ערך ציורינו במעלת הצער, הוא רק כעין צל ודוגמא לערך הצער המגיע מהכליון המוסרי, אחד מס' בגיהנם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

הרע מבחין את הטוב

מדת הסבלנות היא נחוצה ברוב, להיות כל איש ירא ד' וגדול באהבת שמו הגדול יתברך סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ד', כ"ז שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה. ע"כ אנחנו מוזהרים בכל דיני דרכי שלום גם נגד רשעים עובדי ע"ז. אמנם מדה זו תוכל לגרום לאדם שפלות רוח הקדושה, כאילו חלילה משוא פנים יש בדבר, לומר שגם הדרך של רשע וכסל יש לה פנים, והיא דרך רעה מאד המעכרת דעתו של אדם ומורידה את ערכו בתמימות דרך ויראת ד' טהורה. ע"כ צריך שתהי' הסבלנות קנויה מצד אחר, לא מצד נשיאת פנים של שקר להשקר והכפירה חלילה, כ"א מצד ההשקפה השלמה שההשגחה העליונה עושה היא את שליחותה בכל, "עושה שלום ובורא רע". וכשם שהתכלית העקרית היא ודאי שישובו בנ"א לההכרה האמיתית, "וימלא כבוד ד' את כל הארץ", שרק בידיעת ד' השלמה יבאו בנ"א לתעודתם הרוחנית וגם למטרתם הגשמית. כי יוטבו עי"ז המדות והשלום יתרבה בעולם, והאהבה הטהורה ותגבורת ההשכלה הצרופה תוסיף פרי קודש הלולים. אבל הדרכים שבהם יבא המין האנושי כולו להכרת האמת הם שונים ומסובכים, ומהם נמצאים דרכים רבים שעצם הרע והשקר הוא עצמו הדרך להביא אל הטוב והאמת, כי הרע מבחין את הטוב כדאי' בספר יצירה, וע"י כל המהומה והמבוכה היוצאת אל הפועל בעולם ע"י כל התרבותיות הרעות של דיעות זרות במושגי האמונה והדרכות רעות שבדרכי המוסר, ידע המין האנושי בסוף להודע בהכרה נאמנה מה טוב ומה נאמן הוא דרך ד', וכמה ראוי הוא להיות רודף לדעת את ד'. א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא הארך אפים שהקב"ה נותן לעוברי רצונו, שהם עוברים הרצון התכליתי. אמנם מפני אריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם, הם נסבלים, והם ג"כ נאחזים בכללות הסבות של ההבאת טובה לעולם, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. ע"כ ראוי לברך בכל ראותו ע"ז הנסבלת מרב טוב ד', להיות נותן טהור מטמא, ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ותתברר מזה ג"כ מדת הסבלנות ע"פ איכותה האמיתית, עם ההבנה השלמה בדרכי ד' הגדולים, חסדך ד' מלאה הארץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ט

מוסר הכליות של גדולי בעלי הנפש, ברצותם להסיר מעליהם כל סיג וחלאה נפשית, לפעמים תתגבר יותר מהמדה, כי אין מעצור לרוח האדם. ההתגברות הזאת תביא לפעמים למאוס בעולם בחיים ובכל המעשה הנעשה תחת השמש ...יורה דרך ישרה להנצל מההפכה המוסרית שתוכל להיות יותר מדאי קיצונית...שצריך להיזהר מההשפעה המרובה של ההתרגשות המוסרית, שלא יוכל לעמוד עליו האדם מרחוק, שהרי נראה שלעולם כל תוספת רגש הוא יתרון, עד שינוסה במסה ותצא לו התורה הניסיונית השלמה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ו

מיעוט הדמות של הנקבה המתיחדת בכח הרגש המתגבר על השכל והמשפט, אף אם נאמר שתכונת השלמת הרגש איננה שיעור קומה לעצמה ואינה באה כ"א מקץ ושיור של השכל בהחלשו, ע"כ אין ראוי לומר שזאת היצירה היא יצירת פרצוף בפ"ע. אמנם הכי יש להכחיש שדברים גדולים ופעולות רבות יצאו לטובת האנושות, החמרית והרוחנית, ע"י מציאות הרגש והשלמתו. ואפילו אם נאמר שאיננו דבר לעצמו כ"א התחלשות השכל, אבל החכמה העליונה בחרה זאת [ה]התחלשות לשימושה, בעבור אותן הטובות הרבות שהרגש הער והמתפעל מסבב אותן, ע"כ ע"פ העצה העליונה, המחשבה העליונה, שנים הם. הרגש עם כל מציאותו [הוא] רק ממציאות כח השכל שנתמעטה בהירותו ויהי לכח מדמה ומצייר, אבל הלא גדולות עשה ועושה בארץ, לטובת ההשתלמות הרוחנית והחומרית. ע"כ המחשבה העליונה תקציע לו מקום מיוחד, כיצירה שלמה של מערכה גדולת ערך. אמנם מציאותו הפעלית של הרגש לא הוצרכה למדה זו של יצירת מערכת לבדה, מאחר שדי לה בהקלשה מועטת של מאור השכל, וכשהוא מושפע במדה המצומצמת על הנפש האנושית, יצא הרגש לכל דרכיו, שהוא לנחלה מיוחדת להאשה של המין האנושי, האם, בעלת תורת האם, הקוראה לעזר המוסר את הטעם ואת החן הטוב, ע"כ בסוף לא נברא אלא אחד.