מדרגה רוחנית

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ח

טעם שיש ערך גם בברכת הדיוט. אין להשוות ברכת הדיוט לברכת אדם גדול וצדיק

ההנהגה האלהית העמידה כל הענינים הנמצאים, החמריים והרוחניים ופעולותיהם, הכל בחכמה נפלאה, באופן משיג תכליתם, שהוא להיות מחזק את התכלית המוסרית שהיא פריה של המציאות. והנה חקק השי"ת שתועיל תפילה, מפני התכלית המוסרית היוצאת מהתפילה, לרומם את הנפש ולסור מרע. וכן חקק שברכה תהי' דבר המועיל, כדי שישתדלו הבריות לחיות בשלו' ואהבה, ויהיו ראויים זה מזה לברכה. ע"כ לא תהי' ברכת הדיוט קלה בעיניך, שאין הברכה מועלת רק מצד ערכו הפרטי של המברך, כ"א חק כללי הוא מצד שלמות כלל המציאות, ביחושו המוסרי. אמנם מובן הדבר בהיות שהצורך הביא לחק כלל זה במציאות, יהי' ודאי יתרון פרטי בין האישים, ואין להעריך ערך ברכת הדיוט לברכת אדם גדול וצדיק.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ה

האם שלימות האדם היא הידיעה או המוסר והעבודה

נראה דפליגי על מרכז השלמות האנושית אם הוא השכל, כדעת הרמב"ם שיחס הכל אל הידיעה, או המוסר והעבודה כדעת חובת הלבבות. דלריב"ק פסגת האושר היא ההשכלה בידיעת האלהות, ע"כ נחשב לקיצור וחסרון מיעוט הרצון לדרוש במופלא, למשה רבינו ע"ה. ורשב"נ ס"ל כי התכלית של כל הידיעות היא ההנהגה המוסרית הנובעת משלמות הידיעה. ע"כ מיעוט הידיעה בשעה שהיא מרבה תוכן ההרחבה של ההנהגה המוסרית ראוי' לעולם להדרש לשבח, ע"כ בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ז

...גם דניאל שבקש על ישועתן של ישראל אין המטרה נגמרת רק בהטבת מצב הלאומי לבדו, כ"א שע"י רוממות קרנם של ישראל תתפשט ותתרשם יותר בעולם תורתם ולימודיה, שיסודה ועקרה היא הרמת בני אדם כולם למעולה שבמצבים המוסרים ועם זה להנחיל האמתיות, ולא ככל הגוים שלא יכלו להוריש לבניהם יסודי המוסר כ"א ע"פ חיפוי דברים של שקר מעניני ע"ז, וזהו "למען אדני" למען אברהם שקראך אדון ותכלית מגמתו שתצא ע"י תשועתן של ישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ח

כח הודאת האדם לקונו הוא יסודי במדרגתו הרוחנית. מעלת קרבן תודה

...כח ההודאה שהאדם מודה לקונו הוא אוצר בתוכו חלק גדול מן המוסריות ורוממות מעלת נפש האדם ולא יתכן שיחסר מן המציאות. וזו השלמות אי אפשר להיות נמצאת כ"א בהיות ההנהגה נמשכת מחפשיות הרצון בלא שום חיוב והכרח. ע"כ באה לאה והודתו, להודיע הדעה האמתית הזאת וע"ז היסוד נבנתה חובת קרבן תודה שמעלתה רוממה ואינה בטלה גם לעתיד לבא כדחז"ל.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״א

להורות שאין כילות בחוקו מלהיטיב לכל המוכן, רק צריך שיהי' המקבל מוכן. וכיון שיצא דיבור לטובה הרי המקבל מוכן, א"כ לא יתכן שלא יתקבל הטוב ההוא. ומזה נלמד שהוא דוקא בתנאי כזה שאין חסרון מילואו גורם שינוי בהכנת המקבל, כמו נידון דהכא, של "הרף ממני", דאע"ג דבטל משרע"ה את הדבר בתפילתו, אין זה גורם מיעוט הכנה לקבל הטובה, אבל התנאי של הכשר המעשים, הרי הוא תנאי עיקרי בהכנת המקבל, ודאי צריך שיוכשר לכך.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ז

נוסף לזה הורה כאן, שהתורה בהיותה תורת חיים, עיקר פרי' הוא לדעת איך להתנהג בחיים ע"פ דרכה וערכה, ויען שתכונת המעלה של איש קדוש הדבק בתורה, א"א להתבאר בפה וכש"כ בכתב, כ"א עין הרואה הליכותיו בקודש היא תשכיל ערך הפעולה שהתורה פועלת על גדולי המעלה הדבקים באהבתה, ע"כ גדולה שימושה, שאז בעיניו יראה את הליכות הקודש של הרב, הנעלה יותר מלימודה.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ו

הפחד מיום המוות, כמדד לרמתו הרוחנית של האדם

כשם ש"עת מצא" יציין הזמן, שהוא כנקודה שממנו יצאו קוי אורה לגורל חייו בעתיד, כמו כן מסמן הדבר עת ושעה אחת, שבה ניכרות תוצאות חייו כולם, אם הם בדרך טוב ורצוי בעיני ד' או בדרכי חושך. וזה יבחן מיום המיתה, כי האיש ההולך בכל ימי חייו אורח צדקה ומשרים ותם ויושר ויראת ד' מנת חלקו, עליו נאמר "ותשחק ליום אחרון". כי לא הדביק נפשו יותר מדאי בתאוות החומריות, גם תשוקת החיים הרוחניים ונועמם מצויר יפה בנפשו, ע"כ לא יבהל כ"כ מיום המות ולא יכבד לו. להיפך הרשע, לו הוא יום חושך ולא אור, כי כל ימי חייו הוא דבק רק בחלאת התאות החומריות וחלאת המותרות. והוד הנפש וחמדת המוסר ואור החכמה ודעת את ד', שהוא נחם נצחי לנפשות הצדיקים, הם רחוקים מכליותיו, לו יכבד מאד יום המות. ע"כ יתפלל כל חסיד תמיד, להיות הבחינה שלו, של קלות יום המות בעיניו ושלות נפשו בו, לאות על משקל נפשו כל ימי חייו, וביחוד שהוא אות ג"כ על שלמות נפשו הנצחית. ואמר רבינו יונה ז"ל בשע"ת כמה יכבד וימר יום המות למי שלא הפריד נפשו מתאות עוה"ז. וכן כ' הרמב"ם במו"נ על ערך מיתת נשיקה שהיא ההתעצמות בחיי עד, הבאה מאהבת החכמה והטוב, שהיא נועם ד'. והנה המדרגות בקלות יום המות וכבדו, רבות לפי ערך התחלפות החיים המוסריים בהאדם לפי מדרגותיו. ע"כ נעמה מאד מליצתם שגימ' "תוצאות" יש מיני מיתה.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז

ע"כ יתפלל כל חסיד, שיעזרהו השי"ת לזכות למעולה שבמדרגות, עד שהבחינה של יום המות תעלה יפה, לקיים בו "ותשחק ליום אחרון". וכדבריהם ז"ל נשיקה דמיא כמשחל ביניתא מחלבא. יש כאן הוראה על דקות הנפש, שלא התגאלה בגסות הגוף, דומה לשערה דקה, והגוף עצמו לא התעבה טבעו בהנהגות רעות, ע"כ הוא מסכים אל הרעיונות המוסריים ושמח בההנהגה האלהית.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

ומר זוטרא הוסיף לומר, שאין ההכרח מביא רק להעתיק הדאגות לעתים רחוקות ומקרים כבירים, כ"א ראוי להסתכל איך האדם צריך לרחמי שמים בכל עת בהוה, עד שגם דברים קלי ערך ביותר יוכלו להיות מונעים גדולים משלמותו האמיתית. ע"כ פי' זה בית הכסא. כי טהרת הגוף ושיווי מזגו בזה וטהרת המקום, הם הלא קלי ערך לפום ריהטא, ומהם תוצאות גדולות לישוב דעתו של אדם והכנתו אל הטוב והישר החכמה והמשרים. ע"כ עם ההתבוננות בדברים הגדולים לא יעזוב ג"כ עניני אנושיותו ובהמיותו, שהם ג"כ מסבבים ההצלחה בהשלמתם, ומונעים אותה בחסרונם. והערת מר זוטרא גדולה מאד עד שאמרו עליה במערבא, הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו, שישנם אנשים רבים שבהיותם עורגים אל תכלית המעלות, הם שוכחים, שעכ"ז אדם המה, וצרכי האדם החומריים גם הקטנים שבהם אם לא יעמדו במכון הראוי יוכלו לקעקע את כל בנינם. ע"כ זאת היא ההערה הנפלאה הראויה לחכמי לב אשר בשכלם וטהרת לבבם במרום ימריאו, לבלתי לשכח את כל עניני גופם ג"כ. ויחד עם כל הנשגבות גם ע"ז יתפלל כל חסיד לעת מצא, שלא ימנעהו שטף מים רבים של הטרדות, של הים הזועף, משלמותו האמיתית הנצחית.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט

שכבר אפשר שיתאגדו כמה אומות אחרות לעבודת ד' פרטית מיוחדת לשעת תפילה, או שעה קבועה של תורה. אבל סגולתם הפרטית של ישראל תהי' ניכרת ומצויינת רק בזה, שכל עם ד' מתנהג בכל דרכי חייהם ע"פ תורת ד', והם מתאחדים בזה בהתאחדות נפלאה, ורק בדבר הלכה שמאחד כל העם בכל דרכי חייהם, ומקשרם במעלות קדושות ומדות המצויינות של ישראל בזה באה ג"כ על מכונה התכלית של בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי התורה והתפילה נותנות פרין להתנהג ע"פ דרכה של תורה, באהבת ד' ויראתו בכל דרכי החיים, ודרכי החיים הם הם המאחדים את כל הכלל כולו, באופן שישלם החפץ העליון הבא מכלל עם ד'. ע"כ אוהב ד' את השערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ועל ידי אותן השערים אנו מכירים ערך הבתי כנסיות ובתי מדרשות.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״א

ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוקה בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ"א במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהי' בידו טובו. הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק ג"כ להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו. ובאמת עיקר נועם העוה"ב הוא ההנאה מיגיע כפו, שזוהי השלמות האמיתית והטובה השלמה שידועה באמתתה ליוצרה, אע"פ שהאדם אינו מרגיש אותה בשלמותה. ע"כ ביראת שמים נאמר "אשרי איש ירא את ד' ", שהאושר הוא דבר מורגש בנועמו, כן שלמות יראת ד' היא דבר שיוכל האדם להרגיש נועמה ויקרתה. אבל היתרון של נהנה מיגיע כפו, של השלמות האמיתית שהוא משלים עצמו, זהו הטוב האמיתי, שהוא טוב מצד שהוא מסכים להיושר העליון של החכמה האלהית. ע"כ זוהי באמת טובת עוה"ב, ששם מכירים מה היא הטובה האמיתית.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ג

ע"כ עיוה"כ ג"כ מעותד ומוכן הוא לתשובה, אבל תשובתו היא התשובה המעשית ההרגלית, דומה לדברי חז"ל באותו פרק באותו מקום כו'. ע"כ תגמר תשובתו דוקא ע"י אכילה ושתי' והשתתפות בעסקי חומריות, ועכ"ז תהי' הכל כתורה וכמצוה ע"כ כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, שבזה הוא מרומם ג"כ את תשובתו שבעשירי. כי בהשארה רק עיונית, לא תגיע לתכליתה, כ"א בהצרפה למעשה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ד

הורה שבהיות תכלית חכמה מעשים טובים, הנה הזקן כיון שעסק בתורה גם קנה דעת כל ימיו, נשאר בנפשו קניני הצדק והיושר, ואף ששכח תלמודו, הנה נאבדו ממנו הפרטים, אבל המושגים הטהורים הכוללים שהם נצברים בנפש מריבוי הידיעה ו(ה)לימוד זה אינו משתכח, כמו שלא נתן כולו להאמר בפה, רק רוח האדם הפנימי הוא מכיר אמתת נועם המשרים לפי ערכו בתורה ודעת יראת ד'.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״י

הבושת והצניעות בצרכים הבהמיים הוא אות על התפתחות מעלת האדם בשכלו ותכונותיו.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״א

כי העמים שהם פראים ועומדים בשפל מדרגת ההתפתחות האנושית, כשהם מריעים מעשיהם להרבות חמס ושד ולרדוף אביונים, יש להם להצטדק כי שפל טבעם הפראי הביאם לזה. אבל עם מנומס ובקי בהליכות החיים של הדרך ארץ האנושי כראוי, הרי קנה לו השכלה אנושית וחייב הוא להכיר ערך הצדק והמשרים. וכשהוא למרות השכלתו והתפתחותו ימלא כפו עמל ואון, כהפרסיים שאכלו את יעקב והדריכוהו מנוחה, בכל היותם מנומסים ומשכילים, הם מקודשים ומזומנים לגיהנם מהשופט העליון ית'.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ד

עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, הי' כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות...ואע"פ שהיתה מוכנת להם ביזת הים, כדחז"ל שהיתה גדולה מביזת מצרים, י"ל שזו גרמה הרדיפה שלהם, כדחז"ל אמרו לוקינו ונוטל ממונינו. או הי' צריך ג"כ רוממות הנפש לקבל שפע המעלה של גילוי שכינה שעל ים סוף, כדחז"ל, ראתה שפחה על הים כו'.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ח

תכלית האמונה האמיתית היא השלמות במעשים ובמדות הבאות לרגלה. והנה הערת השכל היא מעולה מאד כד' החוה"ל, והיא באה גם בלא ניסים, כ"א ההכרה הטהורה ביראת אלקים וחמדת המדות הטובות וזוהי תכלית מעלת הנפשות. ע"כ ראתה תמיד ההשגחה האלהית, שיתנהגו הניסים בשעתם באופן שיכשירו את הנפשות להתנדב להדרך הישרה מהערה שכלית.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

החיים הגופניים והחיים הנפשיים הם לכאורה שני הפכים, וכן גוף האדם ובניית מבנים, והתעלות החיים הגופניים בתחיית המתים היא זו שמאחדת ביניהם, ולכן העיסוק בבניה, ובפרט בבניה לחיזוק הרוחניות, מאפשר להגיע למדרגת תחיית המתים

והנה לפי טבע האדם יוכל אחת משתי אלה להיות, או שישים דעתו רק על ההוה ולא יחשוב ע"ד הנצחיות, הנה מזה יצא רפיון כח מוסרי בודאי כי יהי' לבבו פונה רק אל צרכי השעה, ומזה יבא לעשות עיקר רק את הנעימות המורגשת בחוש. ואם ישים לבבו אל התעודה הנצחית, אז הלא הציור שגופו וכל רגשותיו והמית החיים שבו והדרם יחד לעפר ישכבו, תשפל רוחו, אף שיחזק אותה ע"י הציור האמיתי של החיים השכליים. אבל הציור המופשט לא יוכל לתן תנחומים לחגור מתנו בעז וגבורה, ובהכרח ישפלו כוחותיו. אבל עם אמונת תחיית המתים, בהיות האדם השלם יודע שלסוף כל סוף החיים הגופניים יתעלו ויהיה להם אחרית ותקוה, שהם ילכו שלובי יד עם החיים הנפשיים באין ביניהם הפך והתנגדות, אז תרומם רוחו בכל עת לעסוק בכל מיני השלמות, בין הגופניים בין הנפשיים, רק יזככם להיותם פונים אל תכלית הטוב והנשגב. ע"כ ההתעסקות החמרית של בנינים, שהם היסוד להשלמות הגופנית, שאי תמידיות הגוף תתנגד להם במושכל, הם נובעים מהשלמות של אמונת תחית המתים, ע"כ ראוי שהמעשה ההוא יעזור לתחיית המתים הפרטית. ע"כ בנין הקיר, לצורך שלמות נשגבה של מקום מנוחה להנביא, לעסוק בשלמותו העליונה, ישובו של עולם כזה הבא לתכלית מעולה, בהיותו מתרחב ומתפשט לא יהיה נשלם כ"א עם אמונת התחייה, ע"כ גם התחלתו והחלק הקטן ממנו יש לו יחש לתחה"מ. וק"ו הדברים, הרחבה נפלאה כבנין ביהמ"ק, שבו צריך שתתאחד בעוסק בו הרחבת הדעת וחוזק הנפש לתעודה הנפשית הנצחית, ועם זה לא יעיבהו יגון הפסד הגוף שמביא ציורים שפלים, המחלישים את הכשרון לההרחבה החמרית. וכיון שהשלמות הזאת נובעת מיסוד תחיית המתים, ראויה היא להשפיע חיים למי שחשוב כמת מצד הגזירה הכללית, למען יהי' חי חיים גופניים המשלימים את החיים הנפשיים באין שום התנגדות. ע"כ כפל הדברים בשירתו, חזקי', "חי חי הוא יודך", והאריך לספר "כי לא ישברו יורדי בור אל אמיתך". א"כ מאין יבא השבר אל אמתתו ית' לבני תמותה, כ"א מידיעתם את השלמות העתידה לבא לסוף בתחיית המתים, ע"כ לעולם הם נקראים חיים.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

השפעת המדריגה הרוחנית של האדם והעם על ההכרעה בין ביטחון והשתדלות

דרכי הבטחון הם השלמות האנושית, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ד' ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו "רב העם וגו' פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", והוצרך למעט בהשתדלות טבעית. והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ד' במילואה לעולם, למען ימשכו מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ד' לאמתתה. והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו' ", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו. ע"כ אמר "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי". ובציורך בהבנה אמתית כמה כח וכמה עוצם יד צריך עד כדי לבא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ד' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ד' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ד' ויאמר כי "ידי הושיעה לי", ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו. ע"כ היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ד' בישראל "כי נער ישראל ואוהבהו", אהבת הנער והילד היא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת האהבה. למשל אהבת הנער תהי' כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן תהי' כשיתן ג"כ לתוך פיו, ושל הגדול תהי' האהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו. ע"כ משובחים [מאד] הם הניסים בזמן ילדות האומה (מאד), והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידי, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו' ". ע"כ במלחמת העי, שכבר היו ישראל מלומדים בניסים, ודעת ד' היתה קרובה ללבבם, היה דבר טוב ושלמות במה שעסקו הם עצמם בהצלחתם. כי בודאי שלמות גדולה היא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו, כדברי הג"ר סעדי' ז"ל שאם היתה שלמות להשיג שלמות בלא השתדלות היתה הנהגת השי"ת לתן ג"כ שלמות הנפש בלא השתדלות של תורה ומע"ט. אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים במצבו הרוחני ושכח אל מושיעו, [לא] היתה ההנהגה הטבעית לישועתו (אינה) מביאה אל המטרה, ע"כ הי' צריך למעט בהשתדלות טבעית, וכביאור הפסוק "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". ומעתה נבין שלפי מצב המוסרי של ישראל אחר ימי אחז, שהיתה רבה העזובה ע"י השתדלותו הרעה לשכח את העם את שם ד' ית' ואת תורתו, מצא שאפי' ההשתדלות הלאומית שהיא משובחת בכל עת, הזמן גרמא להנהיג שיהי' כל הבטחון על השי"ת כי לא יטוש את עמו, למען ישוב העם להרגיש יד ד' אשר עליהם, ע"כ במפלתו של סנחריב אמר אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. ומניעת הכח היתה מניעה של כח מוסרי שבכלל ישראל בעת ההיא, שלא ישיג תכליתו כ"א ע"י נס גלוי של מניעת כל השתדלות. והנה גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם, וכן הגאולה העתידה, אפשר היא שתהי' התחלתה בניסים ונפלאות, כימי צאתך מארץ מצרים, או שתהי' ההתחלה טבעית כדחז"ל בכמה מקומות, שתהי' הצלחתן של ישראל קמעא קמעא. ולפי דברינו הדבר תלוי במצבן של ישראל הרוחני, כי בהיותינו דבקים ביראת ד' בשמירת המצות ותלמוד תורה, שמזה יתיישרו המדות ונועם האמונה ודעת ד' ימלא את הלב, אז היא שלמות גדולה תחשב אם נהי' אנחנו העוסקים במצוה זו של הרמת קרן ישראל. ובודאי תפארת גדולה והדר לאומי הוא לנו בהיותינו אנחנו העסוקים בבנין בית ישראל, מצד שלמותינו הלאומית שנמשכת מזה ושלמות העולם כולו. אמנם אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצאת ע"י גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו ג"כ ע"י גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית. והנה סמיכת גאולה לתפילה תלמדינו כי גאולתינו תבא רק מיד ד', ועלינו לדעת זאת מפני שידיעת ד' הנשגבה הבאה מן הגאולה היא הנקודה התכליתית שלה, ע"כ עלינו לדעת שהגאולה סמוכה מן התפילה והפקת רצון מד'. אמנם בהיותינו במעלה רמה בעבודה ושלמות, הגאולה סמוכה בדעתינו לתפילה, כמו שהיא באמת גם בהיותה בדרכי הטבע והשתדלותינו. אבל בהשפל מצבינו בעונינו וריחוקינו מהשלמות של דעת ד', אז אין הגאולה סמוכה לפי ערכינו לתפילה רק בהיותה בדרך נס. ע"כ חזקי' השתדל לעשות הטוב בעיני ד', דהיינו מה שמפיק אל התכלית המוסרית, אע"פ שלפי המובן האנושי אינו טוב, דהיינו שסמך גאולה לתפילה, ובזמנו היתה הסמיכות הזאת מחייבת למעט ההשתדלות הטבעית לגמרי, עד שעלתה בידיו המדרגה העליונה של הבטחון. ורבי לוי מוסיף שלא זה שהתאמץ עבור הטוב המוסרי לפי הזמן בדברים הלאומיים, כ"א גם במצב החיים הפרטיים השתדל להשלים את החסרון העקרי של ההתרחקות מדעת את ד' באופן כזה שאינו ראוי להנהגה תמידית, והוא במה שגנז ספר רפואות, והוא כדי שיבקשו רחמים כדברי רש"י, אף שהרבה הרמב"ם להשיב ע"ז, כי השתדלות הרפואה אינה מעוט בטחון, כ"א תוספת בטחון והכרה למי שהכין בחכמתו וחסדו את השכל לחקור ואת היסודות הרפואיים להשתמש בהם. אבל בראותו ששם שמים נשתכח ע"י מעלו של אחז, מצא כי יותר ירויח העם בהטבתו המוסרית ע"י שיתרגל לבקש הצרכים הנוגעים עד הלב, שהיא רפואת חולי מאת ד' ע"י תפילה, ממה שיפסיד מחסרון החיפוש בדרכי הרפואה הטבעיים. ע"כ זהו הטוב בעיני ד', ומקבלת מאד לבקשתו להתרפא בדרך נס למעלה מן הטבע, למען יהי' הוא לאות לישראל לשוב לבקש את ד', עד שיתרומם שכלם לדעת את ד' ג"כ בדרכי הטבע שהוא כולו פועל ד' ומעשה ידיו. והנה אם נהי' זכאים, לפ"ז תוכל להיות מצדינו הגאולה טבעית ובאה ע"י השתדלותינו, והניסים יבאו עכ"פ להשלמת האנושיות הרחוקה בכללה מדעת ד', טרם תגלה לה הניסיות. או גם להשלים אותנו במעלה יותר גבוהה ונכבדה.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ד

תכונות טובות מולדות ונרכשות. השפעת ההורים על מדריגת הבנים. מדרגתו הרוחנית המולדת של משה רבנו

יש אדם שתכונותיו בטבע יפות הנה, והוא א"צ עמל ללכת בדרך טובים. איש כזה לא יתלה השלמות בעצמו, כ"א יתלה שזכו לו אבותיו, במה שהנחילוהו תכונות טובות, ומי שתכונותיו אינן משובחות בטבעו, רק שמתגבר וקונה לו מדות ותכונות טובות, לפי הרגיל, יתלה בזכות עצמו שהרי הוא עמל ויגע עד שהשיג התכונות החמודות. אך לפי האמת מי שנולד בתכונות בלתי מעולות, ע"כ יש בו כח מתולדה, צפון מאבות אבותיו, במה שהתגבר על תכונותיו הרעות, וכד' הכוזרי שהסגולה תתעלם ברשע ותתגלה אח"כ בבן צדיק, א"כ לפי האמת יש לתלות לו בזכות אחרים. ולעומת זה מי שנולד בתכונות יקרות, ע"פ רוב יתגבר ללכת בדרכי ד' לעשות טוב וישר למעלה מהכנתו. ע"כ חזקי' שתלה בזכות עצמו, עבור היותו בן רשע, ולא הי' יכול לתלות בירושת אבותיו קניני שלמותו, תלו [לו] בזכות אחרים שהודיעוהו שגרם לו סיוע רב להתגבר על תכונתו מה שהיתה צפונה בו סגולה מדוד, שהתעלמה באחז ונתגלתה בו. וכן נראה ג"כ ממה שאמר לעיל "חזאי ברוה"ק דהוי לי בנין דלא מעלי", שהתפחד מתכונותיו הטבעיות, וחזא ברוה"ק אמתת הטבע איך יהי' יוצא אל הפועל בבנים. ומשה תלה בזכות אחרים, מפני שנולד בתכונות טובות וקדושות ומהורים קדושים וחסידים, ושלשלת הקדושה מאבות העולם לא נפסקה. תלו לו בזכות עצמו, כי היתה מעלתו ביתר שאת באין ערוך מהכנתו. ומה שאמרו אחרים על משרע"ה ההיפוך, כבר נדחו מדברי חז"ל ומפשט הכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא", ומן השכל הישר, שבודאי המעולה מכל נוצר הוכן בסגולה עליונה מטבעו, אלא שהוסיף רב שלמות הרבה י[ו]ותר עוד מההכנה הטבעית. והיינו דכתיב "הנה לשלום מר לי מר", אפי' בשעה ששיגר לו הקב"ה שלו' מר הוא לו. יש פותרין ענין מרירות על התכונות הנפשיות הקשות, וכ"ה בזוהר מאן דמהפכין מרירו למתיקו כו'. והנה הוא חשב תחילה שמהיותו רואה את עצמו שולט על כל תכונותיו, שכבר הפך את כל המרירות שבו והקשיות שבתכונותיו למתיקו. אבל כיון שאמרו לו שיש תכונה טובה צפונה מדוד, יוכל היות שבעצמו עוד לא תיקן מרירותו, כ"א קדושתו של דוד גברה בו לקדשהו ביותר.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ו

יש מי שעוסק ביחוד בשלמות עצמו במעלה גבוהה ושלמות זולתו ממילא נמשכת, כעין שהי' באלישע, ביחוד למ"ד עלי' ממש, לאיש כזה אין הפסד להשפעתו בהיותו נהנה והבריות עי"ז מתקרבים אליו, ועוד מוסיפה תת פרי ברכה, כי עי"ז ממילא ימשך מאתו שפע שלמות במעלות ותכונות קדושות. מה שא"כ השלם ששם דרכו להיות משלים את זולתו בחזקת היד ובפעולה ממשית, להדרכה כזאת תוכל ההנאה שיהנה להזיק הרבה, כי ימעט מוראו ולא תפעול הדרכתו שצריכה להיות ג"כ מיראה. ע"כ לשלם בדרכו כאלישע ראוי' ההנאה, ולשופט כביר כח לב כשמואל יאתה מאד שלא להנות.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ח

הקדושה עניינה שהחומריות לא משפיעה על האדם, בניגוד לטבעו הרגיל

הקדושה ענינה להתרומם מעל לתאות המורגשות, באופן שלא יפעלו על האדם כלל, ואף בהיותו עסוק בהן לא ימשיכו לבבו כלל להיות נוטה אחריהן. וזאת היא הקדושה במובנה האחד שהיא התעלות טבעית, שלפי הטבע בשעה שהאדם מתעסק במורגשות, הוא נמשך אחריהן ברב או במעט, ומי שכבר הגיע למעלה רמה, ששכלו שליט עליו תמיד גם בעת התעוררות ההרגשות, הוא קדוש באמת. ויש עוד מעלה, שהאדם אם כבר הפך טבעו לטוב כולו, אז אין צריך כ"כ לשמירה שכלית, ועצם חומרו נמשך אל הטוב מאליו ולא יגורהו רע. ואלה המה שני הענינים שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו, מורה שגם בעת אכילתו לא פעלה על נפשו הרגשת האכילה הגופיית, להיות נפרד מהשכל האלהי, באופן שיתעורר יותר מכפי המדה השכלית גם במעט. ויצה"ר דומה לזבוב, כי ההרגשות החושיות מתעוררות במעט גירוי, כזבוב שע"י תנועה קלה סמוך לו הוא ממהר לעוף ולעלות למעלה. וח"א כי כ"ז שהשכל שליט באדם בהיותו ניעור עוד אין מופת חותך על הקדושה, דהיינו ההשלמה העליונה של היפוך כל טבעו לטוב במה שאין החושיות שולטת, די"ל שתוקף השכל הוא שמתגבר עליו. אבל הבחינה הנאותה היא גדולת הנפש, שגם בעת התגברות החומריות בעת השינה לא ידע רע, שזה יבא לאדם בהתגברו לזקק טבעו הגופני כולו, עד שא"צ סעד לתומכו וגם בהיות עזרת השכל בל עמו עומד הוא בקדושתו.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ט

כל זמן שלא נתעצם האדם בשלימות, הוא עלול להתפעל מכל דבר פחות הנעשה בשכונתו וחברת איש משחת תוכל להזיקו ולמעט שלימותו. אבל מעלת אלישע היתה נעלה ונשגבה, עד שלא הרגיש מאומה מפחיתות גחזי עם היותו קרוב לו ומשרתו תמיד, עד הזמן שנתן ד' מכשול לפניו לגלות קלונו ולהרחיקו מאותו צדיק במעשה דנעמן. והיא השקפה נפלאה על עוצם מעלת קדושת אלישע ושלימותו, שאם הי' אפשר להגיע איזה מיעוט מעלה לו בהתקרבות אותו רשע אליו, הי' ודאי מרגיש בדבר ומרחיקו. אבל רוממות מעלתו היא שגרמה, שלא הי' אפשר להגיע שום מיעוט אור וקדושה לו מזה, ע"כ לא הרגיש. או אולי עם ידיעתו, חשב שיחזור למוטב ויהי' לברכה עם כשרונותיו שנראה שהיו טובים. אבל בכל אופן קרבת רשע באופן שלא יזוק ויזיק מאומה לשלימות קדושת הקדוש, מורה על הפלגת מעלתו.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ב

לבד ההערה הפשוטה, של שברון רוח גאות האדם הראוי לתפילה, יש בזה הערה נגד הדמיון הבא מציור הכוזב של הגשמה, שידע האדם שאין חילוק בקרבתו לאלקים בין אם יהי' במרומי השמים או בתחתית ארץ, כדברי הרמב"ם במו"נ. ועיקר קרבת אלהים תלויה רק ע"פ הכרתו וידיעתו עם קנין המעלות הטובות שהן דרכי השם ית'. עוד יש מקום גבוה ומקום נמוך גם ברגשות הנפש ורוממות הדעת. יש מעלה גבוהה, שלפעמים האדם מרגיש נועם ד', ומתגברת עליו רגשות הדר כבוד עליון עם ידיעתו ברוממותו כפי השגתו, עד שאינו חפץ בשום ענין כ"א להיות מתענג על ד' וכל הצרכים אינם תופסים אצלו מקום כלל. ובשעה רוממת כזאת איננו מרגיש איך שהדברים המעיקים הם בכל אופן מונעים אל השלמות, כי לא ההרגשה הרוממה לבדה מספקת לשלמות, כ"א צריך להשיג ג"כ האמצעיים כולם לגדל ולרומם את השלמות הפרטית והכללית. ע"כ לצורך תפילה יעמוד במקום נמוך ברגשותיו, עד שירגיש את החסר, וישפך שיחו לד' שיעזרהו, ועי"ז יוכל באמת להתרומם, כי ישכיל שזהו חפץ ד' ותכלית ההטבה, שתהי' נפש האדם מרגשת את החסר לה, ובעטוף עליו נפשו, את ד' יזכר ויכיר כי ממנו טובו. עכ"פ למדנו שיכוין האדם רגשותיו באופן המקביל אל עבודתו שעליו לעסוק בשעה הראויה לכך. ומעמקים יורו על שני ענינים בציורם: על שפלות המצב בניגוד לרוממות, ועל עומק הדעת בניגוד לשטחיות ההבנה, כאמור: "מים עמוקים עצה בלב איש". כי ההרגשה הזאת, שישפיל האדם עצמו לעומת המעלה העליונה, שעמה אין הרגש של שום חסרון כלל, שאינה ראויה למצב עת התפילה, עמה יחד נלוה עומק הדעת להבין שתכלית הרגש הגבוה אינו נגמר, כיון שסוף כל סוף החסרונות ישנם במציאות, והאדם בפרטו, ומכש"כ בכללו, סובל מהם הרבה. ע"כ צריך שתהי' דעתו עמוקה, יותר מההרגש המרומם הגורם לשכחו כל חסרון. ואמר "ממעמקים קראתיך ד' ", ו"תפילה לעני כי יעטוף", שידע עניו וצרת נפשו, וכי רק לד' ית' עיניו נשואות, שיתמכהו וימלא את כל מחסוריו הגשמיים והרוחניים.