מדרגה רוחנית

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ג

הרגלים משמשות פעולת ההליכה ופעולת העמידה. לפעולת ההליכה עיקר שימושן הוא במה שהם נפרדות, בפעולת העמידה עיקר שימושן הוא במה שהן מתאחדות. במהלך שלמות האדם יש הליכה, להוסיף לקנות שכליות ומעלות מדותיות. ויש עמידה, היינו שהדברים שקנה יהי' קנינם חזק בנפשו, לא יפסידם איזה שינוי וניסיון במצבו. וזהו "מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו", שישאר במעלתו. והתורה מיוחדת היא להוסיף שלמות ומעלה, ע"כ נקראת דרך, ומאן דלא יוסיף כו'. והתפילה מרשמת את המעלות הקנויות שיהיו קבועות וקיימות. ובזה האדם מתדמה לפי יכולתו לשכלים העליונים, שקניני שלמותם חזקים במציאותם, בהיות ג"כ עיקר תעודתם לעמוד בשלימותם ולא להוסיף עליו. ע"כ מתיחסות רגליהם, לכח האחדות שבהם, רגל ישרה. ומורה ג"כ על מעמד טבעי לא בחירי, כענין התנועה הטבעית שאין בה עקום ולא עיוות, כד' הרמב"ם במו"נ. ובזה ג"כ נכללת השתדלות האדם בתפילה שתהיינה מעלותיו קנויות אצלו ומוטבעות.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ו

ערכו של היחיד אינו חשוב כלום בהשוואה לערכו כשהוא חלק מהכלל

שלמותו של כל יחיד נערכת לפי ערכו ומדרגתו. אבל עיקר שלמותן של ישראל, שהם גוי אחד בארץ, היא ע"י קיבוץ כל הכוחות כולם, של הקטנים עם הגדולים, למרכז אחד, ע"כ רק בזה יתקדש שם ד' ית' בקיבוץ ואחדות כלל ישראל. ושלמותו של היחיד כשנערכנה בתור יחשה לו לבדו, אינה חשובה כלום לעומת הערך שתערך בהיותה מצטרפת עם השלמות הכללית. והנה בת"ת הוא המקום שבו קונה כל יחיד השתלמותו לפי ערכו, אך המרכז הכללי של ת"ת דכלל ישראל, והתמצית שהם מתאחדים, הוא בק"ש וביחוד בעונתה, שכל האומה כולה נושאת נפשה למקור חיים היחיד ית' בעונה אחת, מחזקת מאד את קשר הכללי, העולה מתמצית כל עסק התורה של הפרטים. כי ההבנה היוצאת והנמשכת מידיעת האחדות וקבלת עול מלכות שמים, היא מתחלקת לפרטים, לכ"א לפי כוחו, כד' הזוהר: כל חד וחד לפום שיעורא דילי', ובהבנה כללית וקבלה אמתית מתאחדת ע"י ק"ש בעונתה. ע"כ גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה, כי ערך השלם בתוך הכלל הוא גדול באין ערוך מערכו בפרטו.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ד

...גם באדם עצמו לא בכל עת יבריק לו ברק האמת, כדברי הרמב"ם בהקדמת מו"נ. ע"כ אם בעת שמאיר לו השכל יפה יכיר אמתת הדעות התוריות בהכרה עצמית, מפני שהוא אצלו יום לענין אור השכל, ומ"מ צריך הוא להיות תמיד חמוש באזור האמונה, כדי שתמצא שלמותו מקום להיות עולה ומאירה גם בסילוק מאור ברק השכלי, שנחשב לו כלילה מחזון האמיתיות. ע"כ הקדים לו יום ללילה, להעיר שנמצא לפעמים תדירים, שאחרי שכבר האיר אצלו היום בברק השכל, עכ"ז ישאר אח"כ בחשכת לילה. ע"כ צריך תמיד להיות מוכן להחזיק באמונה שהיא נר תמיד. ורמוז ג"כ בלבנה: לכי ומשלי ביום ובלילה.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ו

הבדלים ישנם בין דרך השלימות של ביעור הרעות הטבעיות מכוחות הנפש, ובין ההתרוממות לחזקה במעלות נשגבות, בין בתואר החיצוני של אופן ההנהגה, בין בההרגשה הפנימית מצד הנפש עצמה איך שמשגת הבדל אלה הענינים. כי דחיית הכוחות הרעים (יעשו) [תיעשה] בהכרח ע"י כוחות טובים המנגדים להם, ובראשם כח הבינה והשופט, והם נדחים שלא מדעת וחשק עצמם, שהרי ברצון הפנימי הטבעי הי' כל כח חפץ להתרחב ולהתחזק. אבל הכוחות הטובים שמוסיפים עז וגבורה מוסיפים הם מעצם כח החיים הנטוע בהם, שמוסיפים אומץ ומתחזקים כיון שבבחירה הטובה מסיר האדם המניעות והמסכים המעכבים מאור הנפש. אמנם בתואר החיצוני, הנה סילוק הרעות, כל מה שימהר האדם לנער מהן חצנו הוא משובח, וברגע אחד יכול האדם לעלות משפל רעות מוחלטות עד רום טהרה וסילוק כל רע, מכח גבורת עז הבינה, שהיא יסוד התשובה הנטועה בנפש. מה שא"כ [בזכיה] אל המעלות הקדושות, שבהן ישנן מדרגות רבות זו למעלה מזו, שצריך תמיד לשמור כח ההדרגה, וכיון שחותם כל המעלות היא דעת ד' ועלי' כבר נאמר "במופלא ממך אל תדרש", ע"כ צריך כל אדם להתנהג בעלייתו בנחת והדרגה, וכ"ה לכל היתרונות הנפשיים. ע"כ כי כרע, שמורה על הכנעת הכוחות הרעים, כרע כחיזרא, שנכפף לא מכח החיים שבו, כ"א מכח מכריח חוצה לו, גם לא בהדרגה כ"א בבת אחת. וכי זקיף, שמורה על העלי' והשגת המעלות ויתרונות הקדושה ודעת ד', זקיף כחיויא, שנזקף מכח החיים העצמי שבקרבו, ובנחת והדרגה, כדכתיב "וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום".

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ח

ע"כ אם שבצערו של כל אדם ראוי לעורר בו ההרגש הטבעי להתפלל עליו, שעם זה יתעורר בו הרגש להשתתף בצערו ולבקש ישועתו. אמנם אם ת"ח הוא צריך שיתגבר על ההרגש הטבעי וישום לבו ורצונו לבקש ישועתו בהרגש עצום יותר מכפי כוחותיו הטבעיים, למען יכיר ערך הת"ח ופעולתו בהיותו שלם בגופו ובכל אשר לו, שהוא ע"כ נעלה מכוחות הטבעיים הגופניים, ע"כ צריך שיחלה עצמו עליו.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ט

הרעות כשהן מתעצמות בטבע הנפש להיות עצם מעצמיה, לא יוכל העושה הרע להרגיש כל רגש של בושה, שהרי כל הרעות הן לפי ערך כבודו שהושפל. ע"כ אין נפש נשחתה כזאת ראויה להתיצב בסוד קדושים, לחזות בנועם ד', כי שמה אוצר הטוב, ו"לא יגורך רע". אמנם בהיות האדם מרומם נפשו למעלה משפלות השחיתות, אז ישוב להתבייש בכל פועל רע, וצער הבושה ירשים יותר את תיעוב הרע וחשק הטוב שנחסר לו, עד שאם עוד לא הספיק להתעצם בטוב, אבל כבר אבד הרע ערכו מלהיות לו קנין טבעי. ע"כ בערך זה מוחלין לו על כל עונותיו, כי רגש הבושה הטוב כשמתעורר בנפש מתפשט הוא ג"כ על כל חלקי הרעות לתעבן, ע"כ כבר ראויה היא הנפש ההיא להיות במחיצת צדיקים וטהורים, ואם שרידי הרע הדבקים ע"י הפעולה צריכים להתבער ע"י עונש ויסורין, זה יעשה ד' בחסדו, אבל יסוד הנפש כבר ניצלה. מה שאין כן עז פנים, שלא ידע בושת והרעות הן קניניו העצמים, הוא לא יתמרק כדרך שמתמרקות הנפשות שרק מקרים רעים נטפלו להן, כ"א בדרך שפועל לשנות טבע הנפש ועצמה, ועל זה נועד הגיהנם. ע"כ עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן, להתענג אל ד' ואל טובו.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״א

ע"כ בהיות השלימות האנושית הכללית באה על ידינו לימות המשיח, שאז נתרומם באמת להיות ממלכת כהנים, אז יהי' שיעבוד מלכיות עיקר המטרה, והשלמות הלאומית הפרטית טפלה לו במעשה, שכבר לא נהי' נצרכים לכוין פני המעשים להשלמות הפרטית שלנו, שנזכה בו כבר בשלימותו ולא נהי' נצרכים לאמצעיים לו, אבל ההשתדלות המעשית העיקרית תהי' למגמת התיקון הכללי. ובאשר א"א שימשך התיקון הכללי כ"א ע"י מעשה התורה והמצות שבישראל, ע"כ תהי' מגמת המעשים בעיקרה לצורך כלל האנושיות, ובדרך טפל להרים השלמות הפרטית של ישראל, שנמשך מיציאת מצרים. מפני ששלימות עצמם תעלה ג"כ מאילי' ע"י אור ד' שעליהם.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ז

ע"כ קאמר שנביא סידר שבחא דקוב"ה מאי דהוי מעיקרא, שמ"מ מפני שהי' אברהם בשם אברם, לאומי מלא רגשי צדק ואהבה לאומתו, בחר בו ד' לרוממו למעלה הכללית להיות אב המון גוים. ומזה יצא לנו לימוד לדורות על ידיעת ערך הלאומיות, לדעת תכליתה ואיך להשתמש בה, למען תהיה לנו למגדל עז ועטרת תפארת, כמו שכתוב "לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה".

ברכות פרק ב׳ פסקה ה׳

ידיעת השם ית' כוללת שתי אלה: הידיעה האמתית הדרושה להישיר המעשים ולרוממם. והשנית, הידיעה שהיא לרומם הנפש עצמה בידיעות האמת והדרת נעם הנשגבות בדעת האלקים. אמנם, מה שהוא לצורך מצוה חיובית, מצות ק"ש, הוא מה שנוגע למעשים והישרתם. ויתרון הדעת הוא מה שנוגע לתלמוד תורה. ע"כ יסוד הכללי בקבלת עול מלכות שמים, הוא שיכיר ידו ית' שבכל משלה, בהתחלה, בסוף ובאמצעיים כולם. אמנם לדעת ערך ההכנות וערכי התכליות, ואיך הם קשורים זה בזה, הוא מה שנוגע לגדולת הנפש חוץ לערך המעשים, זה לא צריכה לערך ק"ש כ"א לערך השכלת השי"ת ואמתתו, לאמתה של תורה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט׳

הכוחות הטבעיים באדם ביחס לחטא ועונש, וביחס ליכולת להתעלות

והנה חטאת אינה טעונה מנחה ונסכים, מפני שהכוחות הטבעיים אינם שייכים לעונש ולחטא, שאינם בני בחירה, שהכח המעכל יעכל האיסור כהיתר, ולא שייך ע"ז ציווי. אמנם לענין מעלות ויתרונות, שע"ז באה עולה וזבח לזכות לדבקות בשמו ית' יותר, יוכלו להתעלות ג"כ הכוחות הטבעיים, כענין הקדושה שהיא מתנה. כענין אברהם אבינו ע"ה שהשליטו הקב"ה על רמ"ח איבריו, דהיינו שגם הכוחות הטבעיים יצליחם השי"ת שיכוונו תמיד אל הטוב והקדוש.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ט

הכוחות והנטיות כולם שבאדם, יש בהם מדתן שהם מתהלכים ע"פ דרכי טבעם שמתעורר לפעול ולעשות כפי תכונתו. ותחת שאם האדם הוא חמרי, כל הליכותיו הטבעיות פונות רק להוציא לאור תשוקות חומריות, כשמקבל עליו עול מלכות שמים, אותם הכוחות הטבעיים שבכח החיים שלו עצמם, פונים לתכלית עליונה מעולה. והנה גם זאת היא מעלה עליונה, שכפי המדה שהכוחות החיונים פונים לתכלית השלימות, אף שאינם מוסיפים עצמה לעסוק לתכלית השלימות יותר מאילו היו עסוקים לתכלית הטבעית החמרית. אמנם המעלה היותר עליונה היא, שבהכיר האדם כי הפני' לתכלית שלימות עליונה, היא נעלה ונכבדה בערכה באין ערוך, ע"כ מתעורר הוא לתכלית העליונה, לעסוק ביתר זריזות בכל פעולותיו, מאילו היתה לנגד פניו רק התכלית הטבעית לבדה. ועל אלה שתי המעלות, שהן זו למעלה מזו, יבאו ק"ש ותפילה, "כן אברכך בחיי", כפי כח החיים שלי, כפי ערך שכחותי הטבעיים פונים לאהבת החיים החומריים, פונים הם לתכלית העליונה שהיא לברך את שמך, ע"י עשות הטוב והישר. ועשות כל המעשים אל תכלית המעולה, שהיא ברכת ד' באמת, זו ק"ש, שמקבל עליו עול מלכות שמים ומשעבד כל כוחותיו החומריים והרוחניים לעבודתו. אבל עוד לא התרוממה נפשו עד זאת המדה. כי בהכירו את ערך החיים ע"י ברכת ד' שבהם, ע"י מטרתם הנעלה לעשות חפץ ד' בעולמו, שעוד יתגברו כוחותיו הטבעיים ביתר אומץ. על זאת באה התפילה. התפילה היא התרוממות הנפש במעלה עליונה, שתתבונן על יקרת ערך החיים בהיותם ממלאים רצון ד', שהם יקרים יותר משאר חפצים ותכליות, ומזרז ע"י הכרה זו יותר את פעולותיו כולן, כיון שמכיר רוממות מטרתן. "בשמך", ע"י שאכיר שם ד', "אשא כפי", ביותר עז ואמץ. ההתעוררות הטבעית לתשוקת החיים זו תפילה, שנפשו מתרוממת למעלה מהכשר טבעה. והנה בהיותו משלים חק ק"ש ותפילה, בהיות כוחותיו הטבעיים, וגם כח ההתעוררות שהוא למעלה מגדרי טבעו הקבוע, בנויים ע"פ חפץ ד' מהכירו רוממות ערכו, אז יתעצם טבעו להיות העבודה תענוג לו, ולא יהי' עוד זקוק לכוף טבעו לעבודת ד'. כי הלא ימצא עצמו מוכן ברגשותיו הפנימיים לתכלית השלימות. א"כ "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", זה הפירות בעוה"ז מהתענוג שירגיש בעבודתו. אבל עצם שכרו הוא שנוחל שני עולמות, עוה"ז, ע"י שהשוה כוחותיו החיוניים לחפץ ד', ראוי הוא לעוה"ז הטבעי. וע"י שהתעלה, שע"י שם ד' עוד יוסיף אמץ יותר מכוחותיו הטבעיים, ראוי הוא לעוה"ב שהוא עודף על הטבע. תוכן הדבר הוא, שהעובד ד' החכם השלם, הוא מכבד את החיים מאד. ע"כ יסדר את דרכיו להוסיף אמץ גופני ג"כ, ולאסוף קנין ועושר שהם אמצעיים להגדיל ערך החיים, יותר מהמכיר את החיים רק מצד טבעם, שהוא לא יוכל להכיר רוממות ערכם כלל. וע"ז נאמר "בשמך אשא כפי", שהפעולות יתרוממו לפעול דרכי החיים בכח מלא יותר מאילו הי' בהם כח המושך הטבעי לבדו, מפני שהכירו את שם ד', שהוא נעלה באין ערוך מההכרה הטבעית וכל כוחותיה ומטרותיה.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ה

ונשכים ונמצא יחול לבבינו ליראה את שמך, ותבא לפניך קורת נפשינו לטובה, הנה קורת הנפש תמצא במי שחושב שהגיע אל התכלית שהוא שואף אליה, ייחול הלב ימצא דוקא קודם שבא אל התכלית. והנה מי שיש בו חסרונות ומצפה לתקנם ע"י יראת ד', ייחול הלב יוכל להיות בו, אבל קורת רוח, שימצא בזה חן בעיני ד', אין בו. כי איך תתקרר דעתו בתכונתו, והוא אסור וכרוך אחרי דברים רעים וחטאים. ולהיפך, מי שטיהר נפשו מכל חסרון תכונה, ומוצא קורת רוח מנפשו, ואינו מיחל לבא למעלה יותר עליונה, קורת רוח אפשר שיש בו, אבל אין לו יחול הלב למעלה יותר עליונה. והוא חסרון גדול מצד עצמו, כי האדם צריך לשאוף תמיד לעלות במעלות השלימות. ע"כ בקש על שני אלה, כי ייחול לבבינו נמצא תמיד ליראה את שמך ונשתוקק להוסיף מעלות ביראת ד', אבל לא יהי' הייחול מצד תכונות רעות שנצפה לתקנן, כי יהיו תכונותינו אך טוב, ותבא לפניך קורת נפשינו, מה שאנו מוצאים קורת רוח בנפשינו, ושמחים בחלקינו יהי' ג"כ לטובה, אלא שעם זה נשתוקק למעלות יותר שלימות ועליונות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״א

השלימות האמיתית היא כשהתמסרותו של האדם לתורה ממלאת אותו אורה וצהלה

לב האדם בטבעו שוקק להתעסק בעסקי עוה"ז, בחיים המדיניים ובהם הוא מלא רצון ועיניו תשבענה רק מתענוגי החושים כמדתם. והנה מי שמעלה עצמו לצד הפרישות, רק אז דרכו נכונה, אם ע"י פרישותו לא יקנה קדרות הנפש, רק שתהי' נפשו מלאה אורה וצהלה. כי ישכיל בכל נפשו ומאודו יקרת ערך התמורה, ויהי' אור התורה ממלא אצלו את כל חסרון שהיו החושים ועסקיהם ממלאים, אז יבא לשלימות האמיתית. וזהו שתהי' תורתך אומנותינו, ובהיותינו נתונים במעלה העליונה של הפרישות, שלא נצטרך להתעסק בעסקי העולם והחושים, לא ידוה לבנו מחסרון הטבעי של חבורת עסקי חיי עולם. ואל יחשכו עינינו מערגן ליזון במנעמי החושים, רק תהי' פרישתינו באהבה ורוממות הנפש.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ב

...האדם באשר הוא אדם, מדה טובה היא לו בהיותו משכיל את ערך עבודתו. אמנם בהיותו שם אל ההשכלה פניו, צריך להזהר משני דברים: האחד שלא תתרבינה עליו השאלות המכאיבות את הלב בהעלם פתרונן, מה שמי שהולך בתם ובאמונתו יחי', אין צריך לזה. ע"ז שאל, שלא ידוה לבנו, עם היותינו בקרן אורה. והשני, שלפעמים בהיותו מזדקק לשאלות עמוקות יותר מערך שכלו, יקרה לו כמשל הרמב"ם וחוה"ל מי שמתאמץ להביט ישר באור השמש שנחשך מאורו. כן המתאמץ לצייר מושכלות מופלאות ממנו, תחשכנה עיני שכלו שלא יוכל להשיג גם מה שהוא אפשרי בהשגה, ע"ז ביקש שלא יחשכו עינינו. בקש דבר אחד מצד ההרגש וד"א מצד השכל, דהיינו שתהי' דרכו ישרה ונוכח ד', וכל מה שיוסיף דעת יוסיף מנוחה ללבו ותענוג בעבודתו, כדי שיוסיף אומץ בעבודת ד' בעשות הטוב והישר, וישכיל ללכת בשכלו ממדריגה למדריגה, עד שישכיל כפי האפשרי בידיעות האמיתיות בלא שיבוש.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ב

ותוכן נח"ר ליוצרו, הוא שיוציא מן הכח אל הפועל כל כח שנטוע בו בהתחלת יצירתו אל תכלית המעלה שאפשר בחוקו. זהו נח"ר ליוצרו שברא את בריותיו להשלמתם העליונה. ומפני כך האדם שנוצר בכוחות שפלים, אינו מתחייב לעלות במעלות כמו אדם שנוצר בכוחות גדולים. ומשו"ה הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה. וזהו נלמד בענינו של איוב, שדקדק עמו ית' כפי מעלתו.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ט

לא נשארת שום טענה שיאמר אדם שהוא נעלה על חבירו עד שיביט עליו מגבוה ולא יחשבהו, כ"א מה שיחשב השלם ביותר במעשים ובחכמה שהוא טוב בעיני ד' ממנו, מפני שבכלל הוא מרבה וחבירו ממעט, אבל ג"ז הבל, שעיקר השלימות של מציאות חן בעיני ד', תלוי רק בשלימות הלב וטהרתו, וזה אין כל אדם יכול לדעת מטמוניות של חבירו. שיש שלפי ערכו וחכמתו ומצבו, לבבו טוב מאד לפני ד', כיון שאין ביכולתו להשיג יותר, והשלם ביותר אינו יוצא יד"ח. עכ"פ כיון שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמים, עיקר תלוי בחילוק השלימות של כוונת הלב וזה נעלם מכל אדם. ע"כ ראוי לכל אדם, אפי' הגדול בחכמה ובכבוד, שיחשוב כל אדם שהם בני מעלתו ושוים לו לענין לכבדם ולאהבם באמת.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ד

והנה מעלה יתירה על החק הטבעי תקרא עטרה, כמו שהיא מעלה נוספת למתעטר חוץ לאנושותו. ע"כ ביאר שתכלית השלימות של עוה"ב, היא שצדיקים יושבים, ועטרותיהם, פי' מה שהקנו לעצמם השלימות ע"י הבחירה נוסף על שלימות נפשם בטבע, בראשיהם, ונהנים, עי"ז ישיגו ליהנות מזיו השכינה, היינו מנועם הכרת הערך של השלמת חפץ העליון בכלל הבחירה האנושית. א"כ כל מה שתוסיף ההצלחה האנושית להתגדל ולעשות יותר טוב וכשרון תרבה גדולת נועם העוה"ב. וזיו השכינה, הוא לפי ערך הכרתם בגודל ערך התכלית של ההשלמה שבאה ע"י הבחירה שבאה לתכלית הטובה. אבל אמתת ערך זה ידועה לבוראו ית' לבדו. ותמיד תוסיף השגתם בערך התכלית ופריו כי ילכו מחיל אל חיל.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ט

העפעפים הם מונעים את כח הראי', שלא יתפזר לכל עבר כ"א למרכז הצריך. וזוהי ברכה, שיכוין המקום הראוי להשתמש בשכלו במושכלות שמביאות לשלימות אמיתית, ולא יפזר כח שכלו בדברים שאינם מביאים תועלת אמיתית. עיניך יאירו במאור תורה. כ"כ תתעצם בך מעלת התורה, עד שהשקפת עצמך גם בלא ראי' מפורשת מן התורה, תהי' הכל כדרכה של תורה, כענין ת"ח שכל שיחתן תלמוד. ופניך יזהירו כזוהר הרקיע. הכוחות הגופניים יהיו כולם שלימים ומכוונים לאור השלימות האמיתית, מוכנים לקבל שפע הנפש החכמה, כהרקיע שמוכן לקבל אור המאורות הנפוצים במרחבו. שפתותיך יביעו דעת. כשתדבר דבר חכמה, ע"י דיבור השפה יתוסף בקרבך מבוע של דעת להיות מוסיף עוד חכמה על חכמתך. וכליותיך תעלוזנה משרים. לפעמים בהוסיף דעת יוסיף מכאוב, מפני שאין כוחות גופו מוכנים לאותה השלימות שמשיג, אמר כליותיך תעלוזנה במשרים שתשיג נפשך, ותהיינה לשמחה גם לכל גופך. ופעמיך ירוצו לשמע דברי עתיק יומין. ההשגות היותר נעלות באלהות, המה דברי עתיק יומין, דברים שהם למעלה מערך המציאות המושג וכל תנאיו. הנה תכלית הברכה היא, שהאדם שזוכה למעלה גדולה כ"כ, יהי' כל חלקי השלימות היותר שפילים כולם מסודרות אצלו, ולא תחסר לו שום מעלה אפי' קטנה שבקטנות, והכל יהי' מקושר אצלו עם תעודתו הרוממה, והיינו פעמיך, שהם תחתית הגוף והפעולה היותר נמוכה, והוא משל גם לכל הפעולות היותר קטנות שבחוג השלימות, ירוצו לשמע [דברי] עתיק יומין, שתשוקת ההשגה הגדולה לא די שלא תרחיקך מכל שלימות קטנה שבקטנות, כ"א עוד תוסיף לתן לך אומץ וחשק, לעסוק בכל אמצעי המביא אל תכלית השלימות הגדולה.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ג

משפט העולם בהתחלתו הוא נובע מהחכמה האלהית לפי מדת דיני הצדק, בנוי ע"פ חוקי חכמה, כוללת הנהגת הנמצאות. ולהשיג התהוות ההנהגה ע"פ חוקי החכמה לפי המעשים שנקבצו ופעלו פעולתם במציאות הכללית, לזה צריך מעלה עליונה מאד, שלא זכו לזה אותן רוחות. אמנם אחר שחלה הגזירה האלהית ע"פ חכמתו העליונה, כבר החלו סיבות טבעיות נעלמות לארוג ההתחלות לאותן הפעולות, שבעיני בשר הקצרות א"א לראות. אבל הרוח תוכל להשיג את המערכה, אחר שכבר ירדה להתחלת פעולה, ולדון על פיה, תוצאותי'. וההשגה שבאה אחרי שהושפל כח המשפט לחול באיזה דברים מעשיים, זהו אחורי הפרגוד, חוץ למחיצה השכלית הנבדלת.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ד

אולי ע"י מה שהקניטתו אשתו, מתוך טרדת הנפש, לא הי' יכול לעסוק בהשגות גדולות בסודות אלהיים כדרכו של אותו חסיד לפי מעלתו, הי' מוכרח להשפיל השגתו בדברים מעשיים, כעין אותם שמשיגות הנפשות הקשורות עדיין לכוחותיהם החומריים. וזהו לן בביה"ק, כלן בעומקה של הלכה, הסתכלות באותן ההשגות המעשיות, והיתה השפעת ידיעתו, ע"י הרוחות המשיגות לפי מצבן, שבאותה שעה הי' קרוב לערכן בהשגה, כי השגות המעשיות בעסק העולם, שפילות הנה לפי ערך מדרגת חסיד העומד בסוד ד', כדברי הרח"ו ז"ל בהק' שעה"ק.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ז

א"ל סליק למתיבתא דרקיעא. השיגו במעלה יותר עליונה מהענינים המעשים, ומשכיל בסודות האלהיים הגבוהים ממקרי העולם, ואין לדעת ממצבו אז כל ענין מקרי שפל.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ט

יש מי שלא יוכל להשיג מפני שנפשו בכללה לא באה למעלה עליונה. אמנם יש שעצם נפשו מצד קדושתה ויתרונה תוכל להשיג נשגבות יותר, ע"כ היא עומדת מחוץ לגבול הנפשות השפלות. אמנם איזו מניעה מוסרית תעיק על כחות הנפש, שלא תוכל להתעדן באור העליון, אע"פ שלא היתה לו מניעה טבעית מצד עצם נפשו. ונפ"מ יש ביניהם, כי מי שלא בא עד המעלה העליונה הוא מעוכב בשורש יצירתו והויתו, לא יוכל כלל להתרומם כ"א בשינוי מהותו. אבל מי שמוכן, אלא שחק ממוסר מעכבו, אין עיכובו כ"א מקרי, ויוכל המקרה להיות סר ע"י תפילת צדיק וגזירתו, שגם הוא חק ממוסר מהשי"ת, לחק חוקי המוסר והצדק הכוללים, שיהיו דבריו של צדיק והולך משרים פועלים וקיימים. והחק הכללי הזה הוא חזק יותר מחק פרטי של איזה משפט המעכב מצד מקרה חסרון מוסרי שבנפש, שהוא כדמות עב קל נגד רוח קדים עזה. ע"כ פעלו דברי שמואל ועיילוהו ללוי להשיג כפי הכנתו וקדושת נפשו.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ד

המצוה של "בצדק תשפט" שמחייבת לדון את כל האדם לכ"ז, כ"א לפי ערכו, היא יסוד תורת המוסר והיראה המביאה לכל שלימות.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

שלימות האדם היא ע"י שילוב חכמה, טהרת הלב ויראת ה', ורק אדם שגדול בשלושת העניינים האלה יש משקל לחכמתו מול גדולים

המבקר דברי חכמים ונוטה לפעמים קו על דבריהם להשיג עליהם אפי' באופן אשר יראה פגימה לכבודם, יבחן הדבר הרבה בערך המבקר ההוא בשלשה ענינים עקריים הכוללים את כל שלימות האדם. הא', היא החכמה, שאם הוא חכם גדול ראוי לעמוד במקום גדולים, עד שיאמר עליו שכנגדי חלוק עלי, ובשכלו הגדול כערכם, השיג שכאן נטו מדרך האמת, מי שקדמו לו, אין עליו חטא בביטוי שפתים. אבל כי יבא אדם קטן ויעשה כמעשה הגדול ההוא, להעיז פנים בגדולים ממנו הרבה, אע"פ שידבר כאותו סגנון של הגדול, ענש יענש, כי העיז פנים ונטל חיי המוסר מן העולם. הב', היא טהרת הלב, שבהיותו מיחס לפי השקפתו פני' צדדית שפעלה על שכל אנשים גדולי עולם, צריך שיהי' לבבו טהור שבלבבות, עד שבנפשו ידע נאמנה כמה גדול כח הטהרה של הלב הטהור, שלא לסור כלל מדרך האמת אפי' בהיות לו פני' ונגיעה, ואם עם כל טהרת לבבו יוצא משפט שדבר זה לא השיגה יד טהרת לב במעלה העליונה, ויצא משגה, כי גם גדולי ערך, אדם המה, ואפשר שנפלו במוקש ההטעאה, לא יאונה לו רע. רק אם איש חורש מחשבות און, אשר לא קנה לנפשו מאומה מהמדות העליונות הקדושות, וק"ו שאין לו כלל ציור אמיתי עד היכן תוכל יד טהרת הלב להגיע, להגיד ולשפט רק בשם האמת אע"פ שתהי' נגד תשוקותיו וכבודו הפרטי, הוא אם יעיז פנים לדון ממדתו על מדתן של צדיקים גדולי עולם, הוא נחשב למבלה עולם ואת חטאו ישא, ואפילו תהי' בו חכמה, כיון שאין בו טהרה לא יוכל לחרוץ משפט זה. אמנם אף אם נשלמו לאדם החכמה וגם הטהרה, רק אז לא יוכל להתפס על מוצא שפתיו נגד גדולים, רק בהיותו ידוע לירא חטא במעלה היותר נפלאה, שעי"ז נוכל לדעת ברור שאם לא התבררה אצלו אמתת המשגה בעוצם חכמתו וטהרת שכלו וחובתו הגדולה לקרא בשם האמת, ודאי לא הי' מוציא מפיו דבר למרות כבוד חכמי תעודה שהם למאורות לישראל, כי הי' ירא וחרד פן יחטא בשפתיו. אמנם מי שנעטר בחכמה, בטהרה וביראת חטא, ועכ"ז יחשב לו לחובה לבא בדבר מיוחד בבקורת עזה, חלילה לנו לחשוב עליו רע. וחלילה לירודי המעלה להדמות אליו בהנהגה זו הראויה רק לו לפי מעלתו. והנה אלה השלשה יסודות, חכמה, טהרת הלב היא מקור ההרגש שעליו בנוי היכל תורת המעשים ודרכי העבודה, ויראת חטא שממנו יסוד לסור מכל רע, המה כלל השלימות והם נחלקים בכלל ישראל, ישנם חכמים מתגברים בתורה וחכמה בשלימות השכל, ויש מתגברים בטהרה ועבודת הלב, ויש מתגברים ביראת חטא בפועל, וע"י חיבור כולם יחד יבנה בית ישראל. אמנם רק במצויין שבמצויינים, שהוא עמוד תורת ד' בדור, ימצא שיקבצו כל שלש המעלות באיש אחד ברוממות ערך נפלאה. והנה כלל אחדות ישראל יצאה בייחוד ע"י מצות הפסח שכל ישראל באים בשער אחד ומתמנים על פסחיהם בחבורות שמרבות ריעות ואהבה נחלקה בזה שחיטת פסחים לשלש כתות, כדין המשנה בפסחים, קהל, עדה, וישראל, כנגד שלימות המעשה - יראת חטא, ההרגש - טהרה, השכל - חכמה. קהל, הקיבוץ יסוד קיומו הוא רק המצות המעשיות, שבהן הקהל חקה אחת ומשפט אחד, שמאחד את הכלל כולו. העדה, הוא רושם הקיבוץ שע"י שיווי ההרגשות הנפשיות בעבודת ד' "ונקדשתי בתוך בני ישראל", גמרי' לדבר שבקדושה, שהיא יסוד ההרגש לקדש שם ד' כשם שמקדישים אותו ברגשי קודש שרפי קודש, מעדה, ואין עדה פחות מעשרה. גם קהלת השופטים נקראת עדה, "עדה שופטת ועדה מצלת". מפני שההרגש הטוב ראוי למצא מקום כפי ערכו בתוך אימות המשפט, ע"כ אין מושיבים זקן וסריס ומי שא"ל בנים בסנהדרין. ומי שבו נקבצו שלש הקדושות של קהל עדה וישראל ברוממות תפארתם, הוא ראוי להיות מבקר חרוץ. ואם לפעמים מלב חכם טהור וירא כזה תצא תלונה חרישית, ידענו כי יראת ד' מעוזו והאמת נר לרגליו, ולא ירע חלילה מאומה למצב המוסרי הכללי. כי כבוד חכמים במקומו יעמוד, בהיות הבקורת באה במילוי כל גדרי', והדרת האמת עוד תזרח יותר בהודע לכל כי אין משא פנים גם לגדולי עולם, והם גם הם יובאו במשפט, אבל רק לפי כבודם וערכם, בהיות השופט ראוי ומוכשר מכל שלשת צדדי השלימות שאמרנו, בזה יתקיים "ת"ח מרבים שלום בעולם". אע"פ שזה מטמא וזה מטהר [כולם] נתנו מרועה אחד. ע"כ נגד שלימות חכמה טהרה ויראת חטא, הטעונים בשלימותם להיות למי שבא לבקר דברי קדושי עליון עמודי התורה, אמר שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל, בשלש הנעילות שנקבצו קהל, עדה וישראל, בחכמה בטהרה ביראת חטא, כעקביה בן מהללאל. ע"כ ח"ו שנתנדה, כי שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו, וטוב לשמע גערת חכם.