מדרגה רוחנית

ברכות פרק ג׳ פסקה ל׳

ע"כ הרשע שהקשה לבו שלא לשוב ומת בנידויו סוקלין את ארונו, להורות עד כמה צריך להרחיק מאדם כזה ומרעותיו, שאפי' העונש הניתן לו ראוי שיהי' בדבר הנזרק, להורות עוצם השמירה מנחשים צפעונים כאלה, שמזיקים בנגיעתם וחיבורם. וכל גבר ירא ד' יקיים מקרא שכתוב "לא ישבתי עם מתי שוא [וגו'] שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב, ארחץ בנקיון כפי". בהיותי מתרחק גם ממגעם בכל אופן, בזה אזכה "לשמיע בקול תודה". בתודה יש חמץ, להוראה כי ע"י הכרת הנס, תגדל מעלת האדם, לעבוד את ד' ג"כ בכוחות הקשים שבו, שהם החמץ הבא משאור שבעיסה. ובהיות האדם מעלה בדעתו שיש עבודת ד' בכוחות הרעים, לא יעלה בדעתו להתחבר עם הרשעים ללמוד מהם דרכיהם הרעים, כדי להשתמש בהם בעבודת ד', כי ודאי לא טוב יהי' לרשע גם לא למתחבר עמו. כ"א די לאדם לקדש עצמו בכל דרכיו, ומדות קשות יוכל למצא כל איש בטבעו גם בלא עזרת הרשעים. ע"כ בהתרחקו מן הרשעים, אמר "ועם רשעים לא אשב, וארחץ בנקיון כפי, ואסובבה את מזבחך ד', לשמיע בקול תודה, ולספר כל נפלאותיך", שע"י כל דבר הקב"ה עושה שליחותו, ולפעמים ג"כ ע"י מדות קשות, כענין עבודת ד' בכל לבב, בשני יצרים, "ומבקשי ד' יבינו כל".

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״א

ע"כ חוני המעגל, שעם היותו גדול בתורה, היתה פעולתו הכללית יותר בתפילה, ועינו ולבו הי' לתקן מעשיהם של ישראל בהוה, היתה שיטתו ברורה, שזהו עצמו כבוד שמים האמיתי, שיסודו הוא תיקון ההנהגה והיות בנ"א מתקרבים אל הטוב האלהי ללכת בדרכיו, ברבות כבוד צדיקים, אף אם בא ע"י הגסת דעה כלפי שמים לפי הציור החיצוני. כי באמת כל מגמתו איננה כ"א ריבוי כבודו ית', דהיינו תיקון מעשי בריותיו, ככתוב "יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו". אמנם שמעון בן שטח דאג לטובת דורות העתידים להיות, שבהיות חלילה שם שמים מתחלל אפי' במקצת, בפרט ע"י פאר הדור ועטרת ישראל צדיקו של עולם בדורו, שעושה רושם גדול וקיים לדורות, ההיזק הזה גדול יותר מהתיקון של הדור בהוה. אלא שמפני שהוא כשהוא לעצמו חש בודאי בכל דבריו אם שהיו נראין להגסת דעת, מ"מ הוא חש בהם יראת ד' ופחד כראוי לצדיק נשגב שכמותו. ואצלו ודאי היתה עבודה תמה ושלימה, אע"פ שלפי הדור הי' חשוב קצת כהגסת דעת חלילה, עליו הכתוב אומר "ישמח אביך ואמך" שערכו באיכות גדול מאד, יותר מערך המון רב בכמות. ע"כ אין להשקיף על ערך הרושם של הדור, כ"א על ערך העבודה והשלימות שהיה בזה מצדו. ומצדו ודאי היה הדבר בתכלית השלימות, ועוצם רגש כבוד שמים, מה שלא נוכל אנחנו לצייר.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ג

ההנהגה האלהית תוביל את כל היצור אל השלימות היותר נשגבה שמשיג ע"פ ההדרגה. האדם בבחירתו כל עניניו הפרטיים מסורים בידו שיובילוהו אל השלימות הנשגבה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

קרבת אלוקים, סייעתא דשמיא, ניסים והתקבלות התפילות תלויים ברמת הקדושה ומסירות הנפש לעבודת ה' מתוך שלימות השכל וכח המדמה, ולא די בידיעות מרובות בתורה

ע"כ יותר קרוב שיעשו ניסים לאדם ושתתקבל תפילתו אם יפלס נתיבו בהליכותיו בהרחבת שלימות כח המדמה, אחרי שישלם שכלו. כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאד. כי עד שכ"ז שהוא משתלם רק ע"פ השכל, תהי' עבודתו ויראת ד' שבלבבו מיוסדת ע"פ שכל האנושי משוערת במדה וחשבון. ובאמת שכל האדם קצר מהטביע כל ערך היראה וחובת העבודה התמימה על מכונה, ובודאי ימשך מהשכל האנושי הקיצור, אבל בהיותו מרחיב את שלימות כח המדמה, תהי' עבודתו ושלימות מוסרו שלימות טבעית מטבע הנפש הזכה, ואז ימשך אל העבודה והקדושה באורח נעלה משכלו, ובלא שאלת פי החשבון יעשה כל דבר הנוגע לעבודת ד' בזירוז מופלא ורגש נשגב. ואף אם לפעמים אפשר לבא מזה איזו שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר "באהבתה תשגה תמיד", והוא עצמו שלימות מופלאה. והמעלות הרמות הנמשכות מרוממות נפש במוסרה באופן זה, שלא רק ע"פ השכל תתנהג בעבודת ד' כ"א ע"פ הכח המדמה שנשתלם ע"פ השכל, וע"פ ציורי הלב שנתקדשו ברב יתרון, הנה מכריעות בשפע רב את קומץ הקל של החסרון, שתוכל לסבב רגשת הלב אפילו לטובה, בהיותה בלא שאלת החשבון הקר. ולעומת זה החסרון של מיעוט שלימות הכח המדמה, הוא גדול כ"כ עד שטוהר החשבון לא יתקנו בשום פנים, כי חשבון האדם ושכלו לואה הוא מהשיג אמתת ערך העבודה האלהית וחובת ההרגשה הלבית אלי' ברב עז ותעצומות. ע"כ אותן שנגשו אל ד' לטהר לבבם בעבודה תמה, בהשלמת המדמה והציור, המה הם הקרובים אל ד', ותפילותיהם ראויות להתקבל ביותר. כי טבע הנפש ינהלם שלא להרחיב גבול הנמנע, ובהשקפה פנימית ידעו כי אדון כל המעשים ב"ה הוא כל יכול ולא יפלא ממנו כל דבר, ע"כ יתרחיש להו ניסא ותפילותיהם מתקבלות. כי כפי ערך מרבית האמונה וקדושת הציור של טהרת הלב, שרק הטבע הקדוש של הנפש קולע אל האמת בהשקפתו הטבעית הפנימית, ולא החשבון ההגיוני, שאם הוא משובח בענינים מוגבלים, קצר הוא מראות גאות ד' ודרכי טובו ויכולתו הבלתי בע"ת [בעל תכלית]. ע"כ תנויי, שהיא הרחבת השכל לבדו, עם כל שלימותו, לא יועיל לקבלת התפילה והעשות ניסים. מפני שעם השכל תבא ג"כ הערבוביא של מושגי הגבלת היכולת וציורי הנמנעות, שעם המדמה אינם כלל. ואמנם באלו הנשגבות, דוקא המדמה שהוא נובע מטבע הנפש השלימה ינהל אל האמת במציאות האמיתית. ע"כ רק קמאי, שהגבירו שלמותם הציורית מאד, והעבירו שלימות המדמה על שלטון השכל הקר, רק המה הכירו את האמת, ונעשו קרובים לשם ד'. אותן דמסרי נפשייהו אקדושת (ד') [השם], מסירת הנפש, לא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים באו לעבודה, כ"א אחרי טהרת המדמה מכל שיבוש כוזב, ואחרי השלמת השכל כפי היכולת, הגבירו את שלימות הציורים הקדושים, וטהרו וקדשו את לבבם, עד שרוב עסקם הי' רק מושגי המשרים והצדק האלהי, והניחו לקדושת הנפש לפעול כטבעה, ובלא שאלת פי החשבון קנאו לד', כהא דר"א בר אהבה שלא הי' יכול להתאפק ולהמתין עד מוצא השכל ההגיוני, במקום שבאה למראה עיניו פריעת הסדר המוסרי, שהוא יסוד קדושתן של ישראל, וזהו אות על שלימותו הציורית. אצלו אין דבר נמנע מיכולת השם ית' ותפילתו מוכנת להעשות כפי אמתת אמונת לבבו. וניסים יוכלו להעשות על ידו מפני שאין לו מונע של טבע הנמנעות, שהשכל האנושי מפקפק בהם את לבב האדם. ובהעשות התפילה ומשאלות החסידים יתמלאו, כאשר נראו עין בעין, אז התברר לנו כי לא השכל הסכים בזה לאמת, כ"א הטבע הנפשי בההכרה הפנימית, שבא מעומק קדושת הנפש, שנשגב גם מהכח השכלי. ואמר, בקרעו בקנאתו לד' הכרבלתא, שחשב שאשה ישראל[ית] פרצה גדרות המוסר, מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, כאומר הנה הזדמן איזה מכשול מהשלטת כח המדמה אפילו בהשלמתו וטהרתו על הכח השכלי המלא חשבונות קרים. אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאים מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה היוצאת מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ו

יש הבדל בין ההנהגה המוסרית הראויה לאיש ישר בינוני, אשר אמנם כבש דרכיו בהסכמתו ללכת בדרך הטוב והישר, אבל לא התרומם עדיין בשכלו לקדש טבעו להשתמש בכל כח, רק כפי צד השכלי שבו, כ"א את הדברים שהם גורמים להדרכה טובה אותם יבחר להתקרב להם, והדברים שיוכלו לעורר נפשו לצאת מהשורה הישרה מהם יברח, [לבין] (ל)האיש הגדול מאד, אשר התרומם להעלות חושיו וכח ציורו למעלה שכלית, הוא ימצא בכל ענין רק את הצד המחוכם שבו. החושים אינם משמשים אצלו בשביל הנאת ההרגשה, כ"א בשביל הידיעה השכלית הבאה מהם. וכבר כ' גם מפילוסופי האומות, שהחכם ישתף באכילתו דעת משפט הטעמים, והידיעה לצייר אמתת תכונת הטעם, שהיא הנאה שכלית, היא עקרית אצלו, יותר ויותר באין ערוך מהרגשת הנאת האכילה. והנה לפעמים יצטרך האדם כדי להדריך עצמו בהדרכה מוסרית, לגרע עיניו מכל הרגשת יופי של החושים, בפרט במקום שיוכל לעורר רוחות פורצות גדרות התורה והמוסר. ולפעמים מרוב הרחיקו ללכת בדרך הפרישות, יאבד ממנו חוש הכרת ערך היופי. אמנם הגבור וחסיד עליון אשר גבר בשלימות, אינו צריך לאבד מנפשו שום הרגשה טבעית. הוא יכיר את ערך היופי לפי תכונתו ושימושו במציאות, ושולט גמור הוא להגביל ערכו רק למשפט החכמה והשלימות. ע"כ רמז, כי דמיין באפי כי קאקי חיורא. הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה. הנה האווז היה סימן למושג החכמה, כאומר שהיופי שנכלל בחיוורי, לא יוגבל אצלי כ"א כפי ערכו מצד החכמה לא כפי ערכו מצד החושים ורגשי חמדת יצר לב האדם. וזאת היא מעלת השלימות העליונה, שהיא ברכת ד' על מי ששם כל מעייניו לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ג

החכמים הם אותם שתקנו מדותיהם הטבעיות...ואם חוטאים במקרה, אין החטא טבוע בעצם טבעם כ"א ע"פ איזו התעוררות רעה מחוץ, ע"כ תיכף כששבה נפשם למנוחה מתקנים את חטאם. ונגד הכח הרוחני שבפועל נחסר מנפשם ע"י החטא, מביאים קרבן. ונגד מה שנמשכו ברוח שטות לחטא, שלא כפי עצמות תכונתם הקבועה, עושים תשובה.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ו

היא כוללת אזהרה זו ג"כ הערה, ללכת בדרך הישרה ע"י עצת חכמה. שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהן, ומדות והדרכתן הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה ועליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולן ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות. כי כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. וכל שיזכך מעשיו ודרכיו ביותר, תופיע עליו עצת ד' להאיר שכלו ולרומם רוחו.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״א

חסידותו הנשגבת של רב יהודה (וראה ברכות מג. חיבתו המיוחדת לארץ ישראל), לעומת מדרגתם של רוב צדיקי הדורות

יסוד תמימ[ו]ת העבודה והחסידות האמיתית הוא, שהשלימות הפרטית ותשוקתו אלי' לא תתפש מקום כלל לעומת חשקו בשלימות הכלל. ואיש כזה שקנה לו השלימות הזו ביושר שכלו וטבעו, הוא החסיד האמיתי ההולך בעצת השכל ולא ע"פ הרגש של אהבת עצמו. והנה רוממות המעלה הזאת היא נפלאה. מצאנוה באדון הנביאים, שאמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". אמנם כל הצדיקים יעלו במעלה זו לפי ערכם, עד שיש שאם שלימות הכלל עקרית וחשובה לו מ"מ א"א שתהי' בטל לגמרי אצלו חשק השלמתו הפרטית לערכה. והנה א"י ודאי מוסיפה שלימות, ו"העם היושב בה נשוא עון", ואוירה מחכים. אמנם ר"י שעליו אמר שמואל אין זה ילוד אשה, לא היתה שלימותו הפרטית נחשבת בעיניו כלל נגד שלימות הכלל. ע"כ ראה בא"י רק מעיין ישועה להשלמת הכלל. ע"כ אמר שראוי שכל יחיד לא ירשה לעצמו להנות לאור שלימותה, כ"ז שלא הגיע הזמן שיוכל הכלל ליהנות ממנה. וע"ז צריך ודאי פקידה שמימית, ע"פ נס או ע"פ טבע. אבל איך שיהי' צריכות הסבות שיזדמנו באופן שיוכל הכלל להתנחל בא"י וליהנות מטובה הגשמי והרוחני, שקשורים זה בזה. והי' נראה לו, כי בכבוש כל יחיד את תשוקתו הפרטית, למען מצא השעה שתבא ישועה כללית, מזה תצמח ישועת הכלל מצד ההשגחה. כי התפילה וההשתפכות של כל הנפשות לפני ד' להשיבנו לארץ קדשינו, תהי' עי"ז קבועה רק לתכלית הכללית, ותתקבל יותר, כי הוא הדבר התכליתי. גם אם יהי' רצון ד' שתהי' הפקידה טבעית, ודאי צריך לזה רצון הכלל החזק והשתדלותם ברחמי שמים, אחרי הזדמנות הסיבות הראויות, ואחרי תמכם אשורם בדרך ד', באופן שתהי' זכות התשובה מסייעתם. הנה כ"ז שלא יוכל כל יחיד להשביע חשקו הרוחני וגעגועיו העזים לארץ אשר עינינו ולבינו שם, יתאגד יותר הכח הכללי, ותהי' סבה מוכנת לרבות תכנית כללית בזה. וכל דבר שיוכל לגרום איזה גרעון רחוק בחק הכלל, לפי מעלת חסידותו של ר"י לא היו עניני היחיד אפילו היותר שלמים ונעלים שוקלים אצלו מאומה. אמנם הדרכה כזאת אינה נאותה כ"א לשלם שכמותו, אבל כל צדיקי הדורות, שעם כל צדקתם מ"מ השלימות הפרטית תופסת מקום אף שהוא רק במעלה עליונה, להיות דבק בד' וללכת בדרכיו ולהשכיל באמתו, אי אפשר כלל לעצור חשקם האמיץ להאור באור ד' ע"י נחלת ד', שתשיב נפשם הנהלאה בשביל חשבון רחוק. והם כיון שמעשיהם ג"כ למטרה רוממה ורצויה, כי היחיד הנעלה ממנו יבנה הכלל השלם, גם זאת היא דרך ד' והיא מדה ראויה לכל אדם שלם בדורותיו.

ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳

החולק על מסורת התורה בגילוי פנים מסלק ממנו שכינה, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל

ושורש כ"ז בא מפני התכונה הרעה של עזות פנים ומיעוט הכרה בגדולת רבו, ושלא רק בגדולת רבו הוא מורד, כי הקבלה הנאמנה של תורת הרב היא תורת חכמים וקדושי עליון שנמשכה שלשלת קבלתן מקדושים ונביאים אנשי השם, שראוי להיות דבריהם עטרות לדורות הבאים אחריהם. ובהיותו מחסר טובה זו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ע"י עקירת דברי הרב לגמרי, בחלקו עליהם בגילוי פנים. שמי שחולק על הקבלה בגילוי פנים זהו עיקר סילוק השכינה מצדו, ומי שעושה מעשים קרובים מביאים להרוס יסודות הקבלה והמסורת, גורם הוא לשכינה שתסתלק מישראל. שקדושתן של ישראל וכל מדותיהם הקדושות שנובעות רק מחוקי החיים של תוה"ק הכתובה ע"י ביאורה בתורה המסורה, שאינן נשאבות כ"א ע"י הוקירינו דברי רבותינו והגדילנו ערכם וכבודם בלבבינו ורעיונינו כאשר המה באמת, אז נקבל הלקח הטוב האמיתי מאבות התעודה והתכלית הנמשכת מקדושת תוה"ק והנהגתה תימשך לנו, שהיא השראת השכינה בישראל, כאמור ביעוד הטוב הנמשך לקיום התורה, "ושכנתי בתוכם וגו' ".

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ו

ממעלת השואל נבין ערכה של השאלה, שהיא נוסדת על עמקי חכמה, בגדר השתלמות האדם במה שהוא נעלה מתהלוכות טבעו אף שאפשר לו להכין עצמו אלי', אם הוא בכלל החובה או רשות. ומזה תוצאות לסדרי ההנהגה בענין הלימודים הנשגבים שהם מפתחות להשיג דעת נשגבה ורוה"ק הנעלה מטבע האנושי, שבהם עסק ביחוד לדורות רשב"י ועליהם נוסדו לימודיו בספרו הזוהר. ע"כ שאלה זו ראויה לו, והדברים עתיקים, לענין התכנסות זמן המנוחה בעבודה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ז

כשאדם לא יכול להתעלות בהתאם למדרגתו, ראוי שתהיה מוכנה לו הדרך להתעלות באמצעים נמוכים יותר. גם במציאות של דיעבד, יש למצוא את הדרך של לכתחילה ככל שניתן

כוחות הנפש מתחזקים בהיות כוחות הגוף שלמים ובריאים, ע"כ כתב הרמב"ם כי היות הגוף שלם ובריא הוא מדרכי עבודת היוצר, כי א"א לצייר מושכל אמיתי בשעת התחלשות כוחות הגוף הרבה. והנה מדת השלימים, שתמיד המה מציירים ציוריהם הנכבדים, שהם ממלאים את הנפש רגשי קודש ועובדים עי"ז את השם ית' מאהבה. אמנם כשנחלש הכח הגופני, בהחלש נושא השכל בעודו מחובר לחומר, נחלש ג"כ כח השכל והציור. ע"כ גם בעוד שלא הי' יכול להחזיק דרך העבודה של מעלתו התמידית הרמה, הי' בלתי מפנה הזמן ההוא לבטלה כ"א חשב מחשבות לאחוז לשעה בעבודה עם ציור שפל לפי ערכו, דהיינו ע"מ לקבל פרס שע"ז א"צ כ"כ ציורים נעלים. וזהו דרך לימוד מועיל לאנשים רמי מעלה, שבעת שאין ידם משגת לעלות בשלימות כפי מעלתם, תהי' לפניהם מוכנת המעלה השפלה מכפי ערכם, להשתמש בזה בעת התחלשות הכוחות הגשמיים או הרוחניים. אמנם גם בזה חשב מחשבה שלא תהי' שפלות המצב מוחלטת, שאם הוא אז מפני חולשתו הוצרך לתן מנוחה למוחו היגע מרב עיון ועומק מחשבה, אם הי' מחזיק באיזו מצוה אחרת כדי לקבל שכר, הי' הדבר בלתי נקשר בפועל במעלת העבודה הגבוהה, אבל בבחרו באותה שעה לכבד את התורה ע"י קימה מפני ת"ח, כי כבוד התורה נותן עז לתורה, ובזה יוסיפו רבים אומץ לחזק ידי עוסקי תורה ואור התורה מתחבב בעולם. וע"י הרבים הזוכים באור התורה תבא מעלת האהבה, כי תורה מביאה לידי אהבת ד', כדחז"ל בספרי, "כיצד אתה אוהב את מי שאמר והי' העולם, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", למוד ד"ת שמהם אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם", וזהו הדרך לאהבתו.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

אדם צריך הדרכה איך השאיפות הגדולות יתממשו בצורה מאוזנת ומודרגת, וללא איזון והדרגה הוא עלול להפסיד את מדרגתו

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם, הזהרו בכבוד חבריכם. הנה בהנהגה זו הטובה יש הנהגה נימוסית המביאה טובה רבה לאדם ולחברה בדרכי חיי הזמן, וגם היא מביאה להוקיר ערך נפש האדם ברב ערך, ויכיר שהיתרון לה על כל בע"ח הוא בשכל ובתוצאותיו, שהוא ההדרכה הטובה ללכת בדרך ד' שיזכה האדם אם יוליך שכלו במשרים. נמצא שהדרכה נימוסית המתאמת אל חיי הזמן תנהלהו ג"כ להכיר יתרון חיי הנפש הנצחיים. וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים. התפילה היא עבודה שיסודתה בהרגש ובהתעוררות הכח המדמה ג"כ, ואם לא יחובר עמה השכל תוכל לגרום שיצא האדם בחשקו מן העולם ויהיו החיים לו לזרא. ע"כ תשתפו בהתעלות הרגש גם את אור השכל, דעו בדעת והבנה, לפני מי אתם מתפללים, ולא תסמכו על הרגש לבד. ובהיותכם משימים את השכל למאיר דרך לפני הרגש תלכו ולא תכשלו, כי עם רוב רוממות הנפש לא תתרחקו מן החיים. כי הרגש יערוג רק אל התכלית גם בהטהרו, ולא יבין ערך האמצעיים, אבל השכל ינחהו להורות לו כי האמצעיים המה עקרים אל התכלית, ואמצעים לתכלית חיי השכל הנצחיים נמצאים רק בסידור החיים הארציים פה עלי אדמות בדעת ובכשרון. ומנעו בניכם מן ההגיון. אל תעסיקו שכלם בטל ילדותם בענינים מופשטים שאין להחיים עסק בהם, כמו במה שאחורי הטבע וכיו"ב, כ"א תתנו להם מזון רוחני שיש בו ג"כ מראה עינים, כמו עניני ההלכות ודרכי המדות הישרות לפי פשטן ורוב עניני התורה המעשית. והושיבום בין ברכי ת"ח. הישיבה בין ברכי ת"ח תציין להורותם הליכות ת"ח בפועל בעניניהם השפלים, בדרכי החיים וצרכים הגשמיים איך הם מתוארים במחוגה שכלית במדה ובמשקל, ועת וזמן לכל חפץ. ולא תדחקום להיות אצל ת"ח בעת התעלותם בעסקיהם הנעלים לפי ערכם במושכלות הגבוהות, ולפעמים ג"כ בהתרגשות נפש עצומה אל הטוב ואור ד' ית', כי מזה לא יוכלו עדנה לקנות דרך טובה הראויה להם במדה ממוצעת שלא יכחישום דרכי החיים. ע"כ תושיבו אותם בנערותם ללמד ענינים הטפלים שעומדים בתחתית המדרגה אצל ת"ח, אבל המה נותנים אומץ לדרכי הטוב והתושי' הגבוהים. ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ׳

המעלה הנדרשת לתיקון ברכת המינים, ובמה התייחד שמואל הקטן

הברכות של כלל התפילה שהן מלאות בחסד ואהבה, כל אדם חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, ראוי הוא לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אמנם התפילה שבתוכה אצור[ים דברים של] שנאה ומשטמה, צריכה לבא דוקא מלב שכולו טהור וקודש לד', שטבע השנאה אין בלבבו כלל, ורק מפני התכלית הכללית שחסרה לצאת ע"י תקלת הרשעים המכשילים יעתר אל ד' להדוף אותם, אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כלדהו של שנאה טבעית, מפני ההתנגדות הטבעית, שאף שהיא קודש לד' בהתחלתה, מ"מ תגבר בלב להיות ג"כ לשנאה טבעית חוץ משורת השכל. והנה עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא האיש אשר דרש תמיד "בנפול אויבך אל תשמח וגו' ", והסיר כל רגש שנאה מלבבו גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כ"א רגשי לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״א

כוונת התפילות מכח מדרגת אנשי כנסת הגדולה. מדרגת שמואל הקטן בתיקון ברכת המינים, ובעברו אח"כ לפני התיבה

אנו אומרים תפילתינו ע"פ דעת המיסדים האלקיים. ע"כ גם שרגשותיהם גבהו מאד מדרכינו אין בכך כלום, כי על דעתם הרוממה האלקית אנו סומכים. אמנם הוא ע"ה, שהיה המיסד והמתקן, לא רצה בשום אופן שתצא תפילתו ממנו כענין מלאכה ואומנות של פיוט ושיר, כ"א שתהי' נובעת ממעמקי נפשו הקדושה לכל פרטי'. ובאשר לתקן ברכה למינים צריך מעמד נפש גבוה ונשא מאד, כי האדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא ימצא בו בטבעו איזו שינאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, והתפילה צריכה שתבא דוקא מטהרת לב קדוש הדבק באלהים חיים ומכיר שכל בריותיו חביבים לפניו כי מעשי ידיו כולם. אלא שעכ"ז יגביר שכלו על הרגשתו, וידמה בזה לאדון כל המעשים, שמנהיג עולמו גם במשפט עם הרחמים. ורק בהיות האלקי הלזה מוכשר לזה היתה עליו יד ד' לקדשו בקדושה עליונה למען תקן התפילה. אבל לשנה האחרת השקיף שתים ושלש שעות עד שמצא בנפשו הכשר הקדושה הראויה, (ש)[ל]ברכה זו שנאמרה לפי מלותי' ברוח שנאה, ושתהי' עכ"ז מלאה רוח אהבה וחסד, ורק קנאת ד' צבאות, בחשקו אל תכלית השלימות, בהגלות כבוד ד', בסור כל מונע וכל סיג, תעשה זאת, וציורים הטהורים משתכחים בנקל וצריכים לסייעתא דשמיא.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ג

לפי המבט הראשון ניכרת השלימות רק מן העבודה והמעשה, אבל המנוחה הרי היא בטלה ושוממות ואין בה מעלה. אמנם לפי ההשקפה האמתית עיקר הדבר שמכשיר את השלימות של כל המעשים הוא רק המנוחה, שהמנוחה השכלית מכשרת את כל הפעולות לתעודתן...וכן בהשקפת התכלית הבאה משביתת המעשים, שהוא עודף יותר מהבריאה בכללה שנעשתה בששה ימים, והיא נרמזת בז' שהוא מעלה יתירה על ששה שכולל במספרו הבריאה. נתקנו כנגד הדעה האמתית הזאת שבעה דשבתא, להורות שצריך להשתמש במנוחת השבת לתכליתו, ולא רק בבטלה והעדר מלאכה כ"א להפיק שלימות השכלית והמדותית בקרבת אלהים ודרכיו הטובים.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ט

...וכיון שמתפלל לפי השעה שהמציאות בכללה מסכימה לזה אין תפילתו קבע, שאיננה קבועה רק בנפשו לבדו ורגשותיו, כ"א עוברת מהלאה לגבולו ומשקפת על כל העולם הגדול, לראות איך חסד ד' מלאה הארץ. אבל בהפרידו רגשותיו מהשעות שראוי להתרגש ביותר ע"פ התכונה הטבעית של מראה המציאות בהתחלפות הזמנים, שמעורר רגש נפלא, הנה תפילתו קבע רק בנפשו לבדו, ודבר אין לה עם כל הרגשת הוד המציאות שהיא המעלה האמתית לספר כבוד אל.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ג

האדם צריך לשמור את מוסרו שקנה לו בעמלו בדעת וכשרון מכל רגשות רוח והסתערות הכוחות. כי כל הסתערות ומצב חדש מביא הריסה גם לכוחות המוסריים שכבר קנה. ע"כ ראוי וחובה לשמור מכעס, שהיא הסתערות, לבד איסורה בעצמה ואפילו במקום המותר, משום שלא תחטא. כי ההתרגשות מביאה לאיבוד ציורי המוסר שכבר קנה. וכמו כן ההשתכרות, אפילו אם איננה באופן מנוול, עכ"פ מביאה התרגשות שעלולה לאבד ציורי המוסר והיראה. ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא ציורים חדשים ורגשות חדשים, ע"כ אנו רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. ע"כ אפילו כשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך. ע"כ המלך בקונך וצא. להמשיך עליך ציורי יראה ואהבת ד' עם העמדת כח המוסר וההמשכה אל הטוב והמדות הטהורות גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר מטרת תפילת הדרך, שעמה יחד תבא השמירה המעולה, כי ד' ישמור את יראיו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ג׳

הטעם המר הוא ההיפוך מטבע חוש הטעם, ע"כ הוא מרגיש התנגדות ומרירות. והנה בכל נפש האדם בהכרח נמצא כוחות שנוטים אל הטבע החומרי, ובשעה שאין הנפש מתרוממת לבקש מעלות עליונות אינה מרגשת בטבעה שום התנגדות למטרתה ותשוקתה הפנימית. אבל כשהשכל פועל בהשכלתו את האור והשלימות האמיתית גם על הרגש הנפש, והיא מתרוממת להשתוקק אל אור ד', אז היא מרגשת כי טבעיותיה החומריות הנה מעכבות על ידה והן היפוך תשוקתה הפנימית האמיתית, ע"כ מר לה. ע"כ מתוך התכונה של כובד ראש באה מדת "והיא מרת נפש". וע"ז פריך דילמא שאני חנה דמרירא ליבא טובא, ומתוך מרירות הלב במצבו המורגש מתרגשת הנפש אולי יותר מחיובה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ד׳

מדרגת יראת האדם בתפילה

ציור היראה השכלית לבדה, גם כשאינה מתגברת בלב עד שתפעל במדות הטבעיות, ג"כ מחייבת ההכנעה וההשתחויה לפני אדון כל ית'. ולפי מדה זו ראוי להאמר אשתחוה מיראתך, שהיראה השכלית היא סבה לחייב ההשתחויה. ומתוך שאמר "ביראתך", היינו שהיראה היא פועלת ג"כ ההשתחויה, לא בתור הכרח שכלי לבדו כ"א גם בתור מניע טבעי, והוא רק בהתגבר השכל להניע ג"כ ההרגש הטבעי, שהוא יסוד כובד ראש. וע"ז פריך דילמא שאני דוד דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא, שהי' נעים זמירות ישראל שקבע שלמות ההרגש בזמירותיו, כדי להועיל לכל מי שיתנדב בכל דור לקרבה אל ד' באהבה עזה. אבל עדיין אין אנו יודעים שמעלה זו, שהיא לפי המושכל הראשון נוחה רק לחסידים, שתהי' ג"כ עכ"פ באיזו מדרגה מדת כל אדם.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ג

סיבת חובת הכפיפות לדורות הקודמים בשל מדריגתם הגבוהה

...עלינו לדעת שרוח האדם לא הוסיף צורה חדשה כ"א הוציא אל הפועל דברים פרטיים שהיו מוכנים בכחו. ע"כ כל דבר שאינו נוגע לנסיונות זמניים כ"א לטהרת הרוח ועילויו, יפה כחם של ראשונים, ובכל דרכי המוסר עלינו חובה לצאת בעקבותיהם, כי היו מוכנים יותר אל השלימות האמיתית שתלויה בגבורת הרוח. אמנם הדברים המעשיים והמלאכות הפרטיות, המה משתלמים להוציא מן הכח אל הפועל הכנתו, דהיינו גזירתו של אדם הראשון.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ה

ע"כ המורה הלכה בפני רבו, שהוא המשחרר את השכל משיעבוד המוסר, חייב מיתה, שמזה אפשר לצאת תקלה גדולה. ע"כ בראות עלי ששמואל במעלליו יתנכר, שנוטה הוא להיות משחרר את השכל מגבול המוסר המפורסם, חרד מאד, שלפי רוב כשרונו הנפלא תגלה פעולתו הרבה, והדרכה כזאת תוכל להזיק הרבה מאד. אמנם כ"ז הוא רק באדם שהוא במעלה במדת האדם, שהנטיה הטבעית של המפורסמות שולטת עליו, ואם השכל יצא מכלל זה תצא תקלה. אבל איש אלקים קדוש, שגבה ערכו, כענין אדה"ר לפני החטא, לאיש כזה השיעבוד אל המפורסמות אינו מעלה כ"א חסרון. ע"כ מילדותו לא הי' נמצא בו שיעבוד זה, ושכלו מהר לתן פריו מבלי הבט אל המפורסם. אמנם ודאי כיון שבא רק מצד הקדושה והמעלה היתירה, ישכיל מיד בגדולתו איך להתנהג בכל ענין, כי השכל הטהור בעצמו ידריכהו בכל טוב.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ז

והנה כדי להחזיק מעמד קבוע בדרכי השלימות ועבודת ד' הטהורה צריך ב' ענינים: האחד, שיהי' שכלו ונפשו ישרים, מתרוממים אל השלימות בהשקפות אמתיות. והב', שהטבע הגופני יהי' נכנע להתרוממות השכל. וכאשר יעלו שני אלה ביד האדם אז יוכל לקבע לעצמו דרך כבושה ובטוחה בעבודת ד', ועי"ז יוכל להתרומם למעלה מכוחותיו הקבועים. והנה בשבת קודש מאיר על האדם אור השכל, שהיא נשמה יתירה שנתן הקב"ה לישראל, והיא החמדה [ה]גנוזה שבנקל ישכיל לרומם נפשו אל דרכי השלימות האמיתית. אמנם כוחות הגוף הטבעיים יעיקו לעולם שלא יוכל השכל להחזיק מעמד קבוע, ע"כ בהתענותו בשבת, כובש בזה כוחותיו הטבעיים להיותם מונהגים ע"פ העצה העליונה של רוממות השכל המאיר בשבת קודש, בזה יקבע לעצמו דרך תמים, וקורעין לו גז"ד של שבעים שנה, ויתרון התענית הוא שנקבע אור השכל בהתפשטו על התכונות באופן מתקיים.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ג

יסוד עבודת ה' הטהורה היא מטבעת באדם החפץ הפנימי להיות תמיד הולך ומשתלם ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלהים והוא ית' אין סוף לשלמותו, ע"כ כל מעלת האדם היא שבכל עת יוסיף מעלה בקרבתו אל השם ית', וזאת השאיפה אין לה תכלית ולעולם לא יוכל האדם לומר בזה די. כי כל מעלה שיעלה בהשלימות האמיתית, תעוררהו לדעת איך לקנות עוד כמה מעלות הסמוכות לה. ומתוך השאיפה של עבודת ד' יכיר שאין תכלית ההצלחה להאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיג כ"א שהוא תמיד שוקק להוסיף שלימות. ע"כ יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתית ונשכר בשתים, במה שמוסיף תמיד מעלה ועוד שממילא הוא נשמר מירידה ופחיתות, שמאחר שבקרבו בוערת תשוקה פנימית להוסיף יתרון ודאי משמרתו תשוקה קדושה זאת מרדת אל שחת הפחיתות באבדת המוסר והמעלות. אמנם בתועבת ע"ז יאבד כל הטוב הזה שהוא מעלת מציאות האדם, מאחר שהוא דבק בדבר מוגבל. כי כל נמצא זולת היחיד האמיתי ית' יש לו גבול ולשלימותו תכלית. א"כ תהי' ע"כ המגמה הפנימית לא להיות תמיד משתוקק להוסיף שלימות כ"א לבא עד גבול השלימות. והתכלית תצוייר אצלו לא בבקשת יתרון תמיד כ"א בהסיר מעליו המשא של בקשת מעלות. וממילא כיון שחשק בקשת יתרון בטלה, שוב האדם עלול לרדת לפי טבעו הגופני בעמקי הפחיתות. והנה כדי לעזור להטביע באדם ציור זה השלימות האמיתית, שראוי לו לא לבקש מעמד ששוב אין עליו להשתדל להתרומם, כ"א לבקש דרכים תמיד במה לעלות וכי תעוד(ו)ת מעלתו אין לה קץ, הטביע הטוב האמיתי ית' בטבע האדם ונתנו במצב כזה שאפי' בדברים הגופניים שבאמת ראוי לתן להם גבול וקצבה, ותכליתם איננו רק להוסיף בהם תמיד, כ"א לבא עד גבול ההכרח ולנוח אח"כ כדי להתעסק בשלימות אמיתית. אבל כדי שיהי' טבוע באדם חשק בקשת הוספת מעלה, שם השם ית' בטבע נפש האדם שלא יסתפק בשום קנין, ואפי' בקנינים המדומים עינו לא תשבע עושר, וכל מה שיתרבה עשרו יתרבו מחסוריו, ומזה יהי' נח להשכיל שימצא את כל תעודתו רק בתשוקה של הוספת יתרון ומעלה.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ה

ביאר שלבד מה שהעושר המופלג כיון שאינו טבעי הוא מביא את האדם ליצרים בלתי טבעים, עוד דרוש לאדם תמיד שירגיש איזה מחסור גופני, ובזה יעזר שלא יתגבר עליו יצרו הטבעי, שהוא ההתחלה לצאת ע"י למדרגה של השחתה בלתי טבעית.