מוסר

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו

תכלית ישראל ע"י ביהמ"ק, בית תפילה לכל העמים, לאחד כל באי עולם ע"י כח השלום ואור ד'. ומשחרב ביהמ"ק נפסק קולן של ישראל מהשמע בעולם, ותחת קולו של יעקב נשמע קול הברזל המקצר ימיו של אדם וכל העולם נתון רק תחת שבט ברזל של הכח והאגרוף, שכל התקיף מחבירו בולעו בלא צדק ומשפט ובלא תכלית אהבה וטובה כללית. ומפני תגבורת כח הברזל אין ישראל יכולין להתקרב לאביהם שבשמים לרומם קרנם בעולם. כי רק בתגבורת הצדק והיושר בעולם, ושיהיו בנ"א מוכנים להכיר את כח המוסר והצדקה ועבודת אל אמת, אז ירום קרן ישראל. ואולי יכוון שסבת ריב בנ"א במלחמת הקיום, שמזה באות המלחמות וההריסות הגדולות עד הגברת כח האגרוף והברזל, הוא מפני הנטי' למותרות. כי אם היו בנ"א מלמדים עצמם בסיפוק הי' מספיק לכל תוצאות הארץ, כד' חוה"ל בשער הפרישות. ע"כ רמז במחבת שפעולתה על הכנת דברים יתירים שאין בהם הכרח כלביבות וכיו"ב, ולא פת ובשר מבושל טבעי.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״א

א"כ צדקה פרטית שנעשית שלא לשמה אינה כ"א מעשה טוב פרטי. אבל אם הטבע של הנפש לא יתרומם להתרחק מלטבוע בחומריות, אז תחת דבר אחד של צדקה שעשה יוכל להכאיב רבים ברעות שיעשה לפי רוע תכונותיו באין דעת אלהים בנפשו. אבל כאשר יגדיל יראת ד' בלבבו, ממנה תוצאות להמון מעשים טובים, א"כ יקרה בעינינו הפעולה שמרבה יראת ד' בנפש, מפני שהיא יסוד למוסר ודרך טובים, בערך מכונה לעשות ע"י הרבה כלי יקר לעומת כלי אחד. ע"כ גדולה בערך זה [ה]תענית שפועלת על האדם לשרש נטיות בהמיות ממנו ולהתקדש מתאות החומר, ועי"ז יהי' מוכן להמון מעשים טובים וצדקות רבות יותר מצדקה פרטית. מ"ט, זה בגופו, והגוף שהוכן ביראת ד' עלול הוא לעשות דברים טובים רבים. וזה בממונו, שאין לו כ"א אותה פעולה לבדה. ומזה נבין כי העושה מצוה שבין אדם לחבירו כצדקה וכיו"ב ובדרך עסקו בה הוא פורץ גדרי התורה המוסר והצניעות, צדקתו תחשב לחטאה, שהרי הצדקה היא מעשה פרטי, ונפילת המוסר תוכל לגרום רעות רבות ולמנע מצדקות רבות, שטובת הצדקה של שעה תוכל להתבטל בהם בהרבה ערכי ביטול. וטוב מעט ביראת ד', שהיא טהורה עומדת לעד.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

...תכלית הגלות היא אמנם כדי שיוכנו גם האומות להכיר כבוד ד', אבל עוצם התכלית לא יצא אל השלימות כ"א בהכרה גמורה שתבא בסוף, שאור השלימות האמיתית בעולם לא יחול כ"א ע"י כבודם של ישראל וגדולתם. ומעלת אוה"ע ג"כ לא תהי' כ"א ע"י מה שיכוננו דרכיהם לפי ערך מוסרם לרוח ישראל, ויכירו כי השלימות האמיתית צפונה היא בישראל ע"כ ירוממו קרן ישראל באהבה וחרדת קודש. ונמצא שיסוד כל השלימות יבא לעולם ע"י ישראל, והגלות שהוא אמצעי לזה, אינה באה להותיר לטובה את האומות מבלעדי ישראל כ"א להרים קרנם ע"י רוממות קרן ישראל...שיסוד כל העליות [ו]האיכות באנושיות הוא התרחבות הכח המוסרי, שהוא באמת הדעת את ד' וההליכה בדרכיו. והכונה שהדרך ששלימות העולם מהלכת אינו כ"א דוקא ע"פ רוחם של ישראל, שהוא מיוסד רק על קיומם הלאומי.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ח

השכחה באה אל הפרטים מפני שאין הכלל שמור יפה, וההשקפה העמוקה איך הפרטים מתילדים ממנו אינה טבעית. אבל מי שקנה כללים מדעיים בקנין גמור בנפשו והעמיק בהם הרבה, עד שיודע ג"כ עי"ז כי הפרטים מתחייבים להשלים את הכלל הניכר לו בטבעו מצד הכרתו הפנימית, הוא יזכר ולא ישכח. ע"כ כאשר תוה"ק, אפי' המצות השמעיות וכל פרטיהן, אינן נראות למחויבים (אולי צ"ל למחוייבות) כ"א לאלו ששכלם נמשך אחר טבע המורגש. אבל החסידים קדושי עליון שהתעלה שכלם לעומק המוסר הכלול בתורת ד', נעשה להם סדר השמעיות כשכליות, ואחר שכבר למדו משתמרת יפה תורתן בקרבן, מפני שהיא שוה מאד לתכונתם הישרה והקדושה.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ט

ההפקירות שהאדם מפקיר עצמו לסכנה במקום שאינו ע"פ מדת הגבורה הראויה היא מזקת מאד ליסוד המוסר הכללי, שהרי התחלת ציורי המוסר הוא מציור יראת העונש וההפסד, ואם אבד האיש חשבון מכל הפסד ע"י מה שמפקיר עצמו וחייו, אובד הוא את היסוד המוסרי בהתחלתו, ולא יוכל לבא גם ממנו למעלות השלימות הגבוהות. ואם בכל העולם תתפשט מדת ההפקירות, אז בטל יסוד העולם, כי אין דרך לקבע משמעת והדרכה מוסרית. ע"כ אמר לו, כאשר כתוב בתורה עניני שמירת הנפש באזהרה גדולה, אפי' תהי' הכונה ג"כ לשמירה מהפסד רוחני שהוא גדול ועצום מהפסד גשמי, מ"מ הציור הנצרך לזה הוא ציור יראת העונש וההפסד. וכשמשתרשת ההפקירות בלב בטל כל ציור מורא ושמירת נפש, כי כיון שאינו מבחין בין רע לטוב לו, אין תועלת גם בהגדלת המשקל של הפסד נפשי רוחני. ע"כ בתור חסיד הדואג למעלות הרוחניות והמוסריות, חטא בזה לדעתו שהוא מבטל הציור המוסרי. ע"כ ביאר לו שביטול ציור מוסרי אין כאן, כיון שלפי אמתת הציור המוסרי שראוי לדמות לכה"פ מורא שמים כמורא מלך בו"ד, א"כ לפי המדה הנימוסית מורא המלכות עומד במשקל שוה עם שמירת הגוף ועולה עלי', שהרי הפוגם בכבוד מלכות מתחייב בנפשו. והיינו מפני שביטול כבוד מלכות ומוראו מביא תוצאות רעות בעולם. וכמו כן ק"ו הדברים שביטול ציור מורא שמים אין קץ לרעות מוסריות וחומריות שמביא. ע"כ לפי מדת קיום ציורי המוסר אין זה נכנס בגדר הפקירות כ"א בגדר הגבורה הראויה. ומזה אנו למדים שבטוח הי' אותו חסיד שאותו השר הי' אדם נח שלא יהרגהו, והי' רק חששא רחוקה כערך נחש כרוך על עקיבו, אלא שלפי נימוסו של השר בהשקפתו הי' נראה לו שחסרון השמירה גם מחששא רחוקה בכלל הפקירות הוא במקום חשש סכנת נפש. והחסיד השיב לו כענין, שמדת התפילה שהיא נוגעת בכבוד שמים, אין זה ממדת ההפקירות כ"א ממדת הגבורה, והשר מטעם זה כפל הפסוקים, להורות כי הדרך להתרחק מכל חשש בסכנה היא יסוד לאוצר השלימות הכללית האנושית.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ג

הדעה תציין ביחוד ההנהגה המוסרית השלמה שיהיו כל המעשים כולם ערוכים בחכמה ובדעת. והנה הכרת השם ית' ושלימותו מביאה לידי כל מדות טובות שבעולם, כדברי הר"י בשע"ת שזכרון השם ית' מביא לכל טוב ולהדבק בדרכיו. גם ע"י ההנהגה הטובה והמוסר השלם ישיג ביותר דרכי השם ית', כי "סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם". ע"כ נתנה דעה בין שתי אותיות, להורות שבאה ע"י זכרון השם ית' ומביאה ג"כ לידיעת שמו ית'.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ט

רגש הרחמים המתעורר באדם אינו בהכרח האמת המוסרית

שבחו של מקום ב"ה ראוי שיהי' חתום בחותם האחדות והכלליות ולא בענין של חלק, כי הוא יתברך הוא הכל ואין עוד מלבדו. ומשפט הכלל של כל המציאות הוא היושר האמיתי והמשפט של השלימות, וההשלמה הכללית אין בה הבדל בין טוב לרע כי כולה טובה. ע"כ משתקין מי שאומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, כאילו מדותיו של הקב"ה הן רחמים חלקיים, פונים לחלק מיוחד במציאות מפני שיש בו המיית רחמים לפי הציור החלש של בנ"א, שבא להם מפני השקפתם הצרה על המציאות כולה, וזהו נגד האחדות. ועל טוב יזכר שמך, ג"כ הוא נגד האחדות שכולל הכל בהשלמה אחת, מפני שמעשיו ית' הם אחדים, וכל ההנהגה אחת היא. ע"כ אין ראוי לומר מודים מודים, כאילו יש כאן דברים מחולקים, כ"א הודי' אחת על מקור האור והטוב "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ב

...הדעה המוטעת שיתכן לומר שיגיעו רחמי השם ית' על דבר מיוחד להבדילו לטובה מכל בריותיו היא מביאה אסון לעולם, כי בזה תתגבר הטעות, בצירוף אהבת עצמו, הנטועה באדם, ביצר לבבו מנעוריו, יותר על המדה, לחשוב שרק הוא הוא הנבחר והאהוב מאת ד', מצד עצמו. ובאמת ראוי להשכיל כי רחמי השם ושפע חסדו הם מגיעים על כל בריותיו, אלא שלפעמים מתבחרים יחידים מברואיו, מעמים ואישים וכיו"ב, כדי שעל ידם תבא הטובה הכללית השוה לכל המציאות. אבל לומר הגעת רחמים על דבר מיוחד שאין בו מבוא לההשלמה הכללית, הוא דבר שאינו ראוי להעלות על לב, והוא דעת [ה]משחית[ה] חיי המוסר הכללי[י]ם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

והנה אע"פ דמשה רבינו אמרה בתורה הוצרכנו שיתקנו אנשי כנה"ג בתפילה, מפני שהתורה היא שימוש השכל והשכל יוכל להפשיט צד ההגבלה בנקל, אבל ציור התפילה הוא ברגש שהוא יותר חמרי ואינו יכול כ"כ להפשיט צד החסרון שבציור הרגשת האדם שהוא רואה כל השלימות רק כפי מדתו. א"כ יוכל להולד מזה ציור של חסרון כבוד בחק השם ית' חלילה, ומזה תוצאות לנפילות מוסריות רבות, כי חוזק כח המוסר תלוי רק באמתת הציור של האלהים אצל האדם, ומי שמטהר אצלו יותר צירוף דעת אלהים הוא יותר קרוב אל כל שלימות, א"כ לא היינו אומרים בתפילה. אבל הם ע"ה השכילו, שכ"כ נחוץ הדבר שיהיה רשום אצל האדם ברושם חזק כבוד שם ד' עד שהכרח הוא להתיר לו מושגים כוללים משלימותו גם בשפיכת שיח של רגש, אבל כיון שיהיו מעטים ומוגבלים בנושאים כוללים יהי' נקל לאדם להשכיל גם בעת השתפכות הנפש וחם הרגש, איך להפשיט צד ההגבלה המשתתף בציור האנושי שבהם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ט

אמנם אם לא כיון דעתי' בפשטן של התיבות, זהו ודאי ראוי לגערה, כי הכונה הפשוטה הזאת אינה תכונה שכלית כ"א תכונה מעשית, ע"כ מחינן לי' במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתו, ולא יקל ראש, שהוא חסרון מוסרי לא חסרון שכלי, שיש בו מעלות ע"ג מעלות.

ברכות פרק ה׳ פסקה קט״ו

ע"כ השתחואה היא פשוט ידים אברי הפעולות השכליות בחכמה ובתבונה ובדעת, ורגלים הטבעיים, שגם החיבור הנפלא של שליטת האדם בחופשתו ושכלו על הכוחות הטבעיים, לא יטו לבבו לגבה וגאון, שיביאוהו לעזיבת המוסר שהיא יסוד מעוזו של האדם ואשרו. כי יכיר כי כל חכמתו וכשרון מעשיו הבל הוא לעומת מעשי ד' העשויים בחכמה שאין לה קץ ותכלית, יתברך שמו לעד.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״א

הכישרון המוסרי מוגבל ביכולת לרומם את האדם, ורק לתורה יכולת לרומם למעלה עליונה

אמנם כל דרכי הכשרון של מעשים מוסריים, אף שיהיו בתכלית המעלה, יקבילו רק לפי סדרו והדרגתו של האדם בפרט והמציאות בכלל. רק תורת ד' התמימה שהיא מושיבה את העוסקים בה לשמה ברום המעלה, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, לה העז והגבורה להרים את הת"ח ההוגה בה באמת למעלה משלימות של כל הדרגה, ולעשותו ראוי לחסד עליון היותר נפלא, שהוא נעלה מראיית הנביאים כולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ו

וכיון שלפי ערך האדם כשתהי' התפילה פועלת לכל פרטיה ותנאיה, וכל שתהי' ביותר כונה וביותר שלימות ההנהגה המוסרית של המתפלל, כה תוסיף אומץ ותגדל פעולתה, מפני שבאופן כזה תפיק תכליתה להשלמת האדם וקרבתו אל הוד האושר האמיתי שחקק עבורו יוצרו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ג׳

האיסור הוא מצד העדר הכרת הטובה שהוא יסוד עבודת השם ית', ע"כ אסור לאדם שיהנה בלא ברכה. אמנם יש עוד לדעת שכל ההנאות שבעולם לא ימלאו את תעודתן כ"א בהיותן (משתמשים) [משמשות] לההנאה המאושרה המוסרית, שהיא דעת אלהים בארץ.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״א

יסוד השלוה, אפילו בעוה"ז, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ד' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק ג"כ בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ד'. אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון, ומדותיו שמתפגמות נוטות לתאוה [ה]עוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו ובזרעו. ע"כ גם אם יאסוף עושר, לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה. ע"כ דורות ראשונים שעשו תורתן קבע, והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ד' ולמדות טובות והגונות, ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם בהיותם בעלי מדות יקרות, וגופם הי' בריא ונפשם שמחה בעמלם. דורות האחרונים, שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החומריות מלאה את לבבם ולא תניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן עראי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו. א"כ גם הרב שהוסיף לקנות ע"י ריבוי הזמן לא תתקיים בידו, כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו כדי ערך תאות נפשו, וממילא נקרא באמת שזה וזה לא נתקיימה בידם. ועיקר שם עראי וקבע, אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא קבע, גם שמסבות יעסוק בה מעט זמן.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ב

ראוי שמחנך יכעס כשהוא נתקל בהתנהגות לא מוסרית של תלמיד, אלא אם יש בזה נגיעה אישית, שאז הכעס צריך להיות רק כלפי חוץ

הכעס ישנו בשני אופנים: כעס הלב הבא בטבע ונמצא ג"כ לפעמים באיש שלם במדותיו, כשבא לידו דבר הראוי שיכעס ע"ז בטבעו כשיראה עול וחמס וכיו"ב. ויש כעס הפנים, ו"ברע פנים ייטב לב", אלא שברצון יפעל עליו מדת הכעס, מפני שכך צריך להיות, כדי לתקן ההנהגה אע"פ שאין בטבעו שום התעוררות של כעס. והנה יש הבדל אם הדבר שמביא להיות כועס הוא דבר שעצם ההרגשה הטבעית בהעיוות הנעשה לא תגרר עמה כ"א דברים טובים ומדות ישרות, אז ראוי שיהי' הכעס ג"כ כעס הלב. כי זהו בעצמו יחשב שלימות מה שמתרגש טבעו ולא יוכל להביט אל עמל. אבל אם תהי' אמתת המטרה טובה, אבל עמדה תגדל הערה שתוכל לעבור במי שמתפעל ממנה את גבול המדות הטובות, אז אין ראוי להיות כועס בהתפעליות הנפש כ"א כעס הרצוני לבדו. ע"כ בראות אדם עול נעשה לזולתו, לחבירו או לתלמידו, הדרך הטובה היא שיתיר ג"כ כמעט התעוררות הכעס הטבעי. אבל אם יבא מקרה לחכם שיצטרך להטיל מרה על כבודו, כיון שעצם רדיפת הכבוד והקפדה עליו אינה תכונה טובה, אע"פ שהיא באה בהכרח ללמד מוסר ולתקן ההנהגה, מ"מ אין ראוי שיהי' הכעס שולט כ"א ברצון ולא בטבע, שלא ימשך ממנה ההיפך מאזהרת חכמים ז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח".

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ד

החשיבות שמורשמת על כל דבר בעניני דין והלכה ראוי למצא עקבותיה במעלות שכליות ומוסריות. והנה יתרון החשיבות יתכן בשני אופנים: חשיבות העצם, וחשיבות המקרים. חשיבות העצם כנפש יקרה ורוח נדיבה, וחשיבות המקרים הבאה ממעשים טובים והרבות בתורה ועבודת ה'. וכבר העיר הרמב"ם בשמונה פרקים בדבר אם יש יתרון למעולה מצד עצם נפשו הטהורה ואינו משתוקק לדבר רע, או שיתרון האדם הוא בהיותו כובש-יצרו, והראשון הוא חשוב בעצם והשני חשוב במקריו. והדמיון הוא, חשיבות החיטין מהשעורין היא בעצם, [ו]חשיבות השלמה מן הפרוסה במקרה. ומאלה הב' נטיות, אם יש יתרון לכובש או למי שישר בטבעו, יש תוצאות לכמה הלכות נוגעות בעסקי המוסר והעבודה ופועלות ג"כ על הסברות והמעשים בהכרח. וכשאנו אומרים מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, הוא מגיד שאלה השנים צדקו יחדיו, לפעמים יהי' הכובש מעולה ויש יתרון לחשיבות המקרים שהוא כערך השלמה דשעורים, ולפעמים יש יתרון לפרוסה דחיטים, חשיבות העצם. וכאשר יתבררו הנטיות בכל מקום דבר דבור על אופניו, יבא שלום בכמה נטיות נפשיות ודרכים בהדרכה ועבודת ד' ודרכי מוסר המסתעפות להתחלף מצד אלו הסברות. ע"כ ברכו שלום אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים, שע"י ההכנה המתעוררת מהפעולה הרמוזה לההגיון הנפשי הזה, יתכונן השלום בהרבה עניני דיעות שיכולות להיות סיבה לדברי ריבות זולתה.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ה

ויש בזה ג"כ הערה, ששלימות המצות תחול על כל המציאות כולה, ע"כ זה הנושא שבו נעשית המצוה זכה בחלק אחד מהטוב שימשך ע"י לכלל המציאות וקנה יתרון בזה עד שראוי להכירו באיזו מעלה מנושא אחר. ומובן הדבר בהשקפה רחבה על תכלית המוסר והצדק היוצא[ת] מכללות עבודת ד' שתרומם את האדם לתכליתו, וע"י האדם תתרומם כל המציאות כולה. כי ירומם את הבע"ח משפלותם ע"י כח הדעת והצדק הנשפע עליו מאור ד', וכל פעול שבעולם יהי' משמש לתכלית המעלה שעבורה נוצר. וכדי להרשים ההשקפה השלמה הזאת שהאדם צריך להביט על כל חלק מהמציאות בעין יפה וטובה, ולהרגיש עצמו מחויב לפעול עבור כולם הטוב והחסד לכל נושא כפי ערכו, ולכבד בעיניו את כל הבריות, באשר הם יצורי ד' ובודאי לשם תכלית נעלה נבראו מטובו, ע"כ יביט על כל נושא של דבר טוב כזוכה בחלק טוב, שיש להתנהג עמו במשפט צדק שלא לגזול חק כבודו. וזה ירשים באדם חק היושר והמשפט בתכלית המעלה, עד שישא ק"ו פנימי בנפשו כמה הדבר מעוות לעשק חק איש רעהו, שיש בו דעה והשלמה מורגשת ונברא בצלם אלהים. ולהרשים ג"כ שאין הפעולות הטובות דברים עוברים שאין מניחים רשומם אחרי עבור שעת פעולתם, כ"א גוררים הם אחריהם ברכה ואושר גם לעתים הבאות. ע"כ הואיל ואתעביד בי' מצוה חדא פעם אחת, ראוי להוקיר הפעולה העוברת ולהתבונן כי שרשי' הניחה להיטיב ולהשכיל, ע"כ לתעביד ביה מצוה אחריתי.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ח

היום הוא מיוחד יותר לפעולות מתחדשות ממעשה האדם, ע"כ אין ההרחקה מהטבע מזקת כ"כ כ"א ברשימה קלה שמודיעה סימן לפרעות העיכול הטבעי. ובלילה שהאדם ראוי שיהי' נמצא בו במצב טבעי יותר, ע"כ הוא זמן השינה שהיא מצב טבעי גמור, תגדל הסכנה. ובחלק המזון הרוחני תמצא ג"כ דוגמתו, כי המתרחק מהמקור הפשוט בתורה ויראת ד' תתקלקל מוסריותו, אמנם בהיותו ער בשכלו ובלבבו נטי' לרוממות ומעשים טובים, שאז הוא יום לגבי הנפש וכוחותיה, לא תגדל הסכנה ע"י ההרחקה מהמקור הטבעי, מ"מ שמץ קלקול ימצא ורושם של פריעת מוסר בתכונות הנפש לא ימלט מלהיות בא ע"י הריחוק מההדרכה המקורית לגמרי בתורה וחכמה. דוגמת ריח הפה, גם בהיות האדם ניכר בסגנונו על מחשבותיו הפנימיות, ע"כ בהיות איזה קלקול פנימי נמצא יוכר בסגנון לחודר היטב, וזהו ריח הפה. ובלילה בהיותו נוטה למצב שפל, בהתגברות עליו מדותיו הבהמיות, שהוא לילה המוסרי אצל הנפש, אז תגדל מאד הסכנה והתגברות המדות הרעות שמביאות ג"כ פיתוי לדיעות רעות תוכל לבא עי"ז, כי יעלם מעיניו הוד האמת הפשוט, מריבוי הענפים המסתעפים בהיותו מתרחק מהמקור, וידאג מפני אסכרה, המתחלת (בפה) [בבני מעיים] וגומרת ב(בני מעים) [בפה]. ודוגמתה בחולי הנפש, [אולי צ"ל תחילתו] זחיחות הדעת בדברי דופי וסופו השחתה עזה בדיעות עקריות הגוררות מעשים רעים שמשחיתים את האדם בכללו ומוציאים אותו מעולמו חלילה. ע"כ ראוי להתבונן מטבע ארוכת הגוף על ההדרכה הנפשית, להרחיב דעתינו בתורה וחכמה עם הקירוב התמידי אל המקור הראשי הפשוט, שהוא אמונה ויראת ד' ורגש לב ישר כאשר עשה אלקים את האדם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל׳

הערה מוסרית יש להסמיך, שעדשים הם מאכל אבלים. ובמזון המוסרי ראוי לפרקים ג"כ להעיר לב על חלק המוסרי של זכרון המיתה כהסיבות המתרגשות בעולם, ויראת העונש הפשוטה מביאה גם היא תכלית טובה ע"י מה שמשברת לבו של אדם להתרחק מגאוה שמביאה לשכחת השם ית'. אמנם רק לפרקים ראוי להשתמש בכח המוסרי הזה, אבל בתמידות ראוי להיות משמש בצד הגבוה של המוסר, באהבת הטוב והצדק בנועם השם ית'. כי התמידיות ברעיון המוסר הפשוט של יראת העונש מביאה לידי עצב ושיעמום, שבסתר הלב הוא מחולל דיעות רעות, כי האדם שלם בדיעותיו ובמדותיו רק בעת שנפשו שמחה, ואז שפתותיו שושנים נוטפות מר, ששמחת הנפש מרחבת את הדעת ומגבהת את הלב ביראת ד'. אבל קדרות הנפש ועצבונה מורידים את האור הנפשי עד שתקצר נפשו ולא יערבו לו דברי תורה וארחות יושר. כמו שע"י רוע העיכול יש לו ריח הפה, שלא יטעם טעם הגון במאכלו, וביותר יחסר לו הצד הרוחני שהוא הריח הטוב שנלוה אל כל מאכל במצב הבריאות הנכונה. כמו כן הנלקה בעצב יותר על המדה, תרד מעלת נפשו ולא ירגיש ההוד שבמאור התורה ודרכי היושר, ע"כ לא יפריז בזה על המדה כ"א לפרקים באורח חכמה, כדי להפיק התועלת הרצויה להנצל משחיתות היצר.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״א

הערה מוסרית ראוי להסמיך, שבמזון הנפש יש ג"כ כח המרירות הנפרזה, שמביאה לחרטה גדולה עוברת כל גבול בהתעטף עליו רוחו ונפשו מרה לו בזכרו עונותיו. וזהו אורח אחר מאורח הדרך של יראת העונש ומעולה ממנה, שהוא בא מצד טוהר הנפש שמר לו מר עזבו את ד', והמרירות היתרה הנפשית היא כערך החרדל שבמזון הגוף, אמנם הוא מטהר ומקדש את האדם ומונע חלאים נפשיים מביתו, אבל לא ישתמש בצד הגבורה שבזה בכל יומא, דקשה לחולשא דליבא. שהמרירות היתירה תחליש את לב האדם הרבה ולא יוכל להיות שמח בעבודת ד', ולא יעצר כח ג"כ לגבורה במלחמתה של תורה והרבות פעלים במעשים טובים. ע"כ רק לפרקים ראוי להשתמש באורח מוסר הנעלה הלזה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ה

האם די בעיסוק בדעת ה' כדי ליישר את האדם, או שיש הכרח לעסוק גם במוסר (ולכאורה כיון שהלכה כר' יוחנן, כוונת הרב להכריע כאפשרות השניה)

הציר שעליו סובבים כל עניני [ה]ברכות, הוא השלימות הנקנית על ידם בדיעות אמתיות כדברי הרמב"ם בה' ברכות (וע' מו"נ ג' מ"ד), והדיעות מביאות לידי מעשים ישרים, שהוא עשות הטוב והישר בעיני ד'. ראש כל הדיעות הטהורות היא הדעת את ד', וע"ז מורה שם השם ית'. אמנם הידיעה שגורמת לישר המעשים כולם היא ידיעת מלכות ד' ית', כי תתחייב מידיעת שמו ית' ההליכה בדרכים הטובים בעז משפט מלך. ופליגי איזה דבר הוא יותר עקרי. רב אמר שהעיקר היא הידיעה האמתית, וידיעת השם ית' פועלת להישיר ממילא המעשים כולם, והידיעה בעצמה היא תכלית הברכות. וריו"ח אמר שאי אפשר שתהי' באדם הידיעה בשם ד' ויעזוב ארחות יושר. ובכלל היא דבר מחלוקת אם התפתחות השכל די היא להכיר האמת להביא ג"כ את שלימות המוסר לגמרי שעוד לא הוכרע כלל בניסיון, [אולי צ"ל או ש] ע"כ צריך דוקא הזכרת הידיעה הפרטית שיש לה יחש ישר לארחות המוסר והצדק, שהיא ידיעת המלכות. כי העוזב ארחות משפט יענש בעז מלך, ויש קפידא גדולה בההנהגה שתהי' בדרך ישרה. (ומזה) [ובזה] יש מקום לומר שיש הבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנים, ש(ברכת) המצות הן עצמן הן מעשים הישרים (שמורה) [שמורים] מלכותו ית', ע'כ צריך להזכיר רק שמו הגדול, שהקפידא של המעשים היא למען שמו. אבל בברכת הנהנים יש קפידא עצמית לשם וגם למלכות. אמנם שלא לחלק בברכות שהיא מדה, כדכתבו הפוסקים לענין נטילת ידים ועוד כמה דוגמאות, וכה"ג בברכה על הטבילה לפי דרכינו, שלאו דוקא טבילת גר היא אחר עשייתן כ"א כל הטבילות, כדי שלא לחלק ראוי לתקן שם וגם מלכות בכולן גם בברכת המצות. ע"כ אמר אביי רק כותי' דרב מסתברא, דאין ראי' גמורה מברכות המצות דמשנתינו שבה העיקר היא הזכרת השם ית', אבל המלכות מוזכרת היא בעצמה, מכיון שמשתדל האדם במצות הרי הוא מורה הודאתו על הקפדת המעשים שהוא יסוד המלכות, ע"כ אינה כ"א סיוע של מסתברא.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

האופן של הישרת הדרך, בימי הבחרות ביחוד, שכוחות הגוף והנפש המה בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאד, היא בשני אופנים. הדרך הרגיל הוא, שאע"פ שכל רגשי היופי הם טובים ומרהיבים את הנפש ומי שהוא צדיק תמים שמשתמש בהם בדרך ישרה ודאי הוא דבר טוב ונעים, כי לא לחנם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ולא עוד אלא שרגשי היופי הם מפתחים כחות השכל ומגדילים ג"כ את הכוחות הנפשיים הטובים, דירה נאה אשה נאה וכלים נאים הם מרחיבים דעתו של אדם. הריח הטוב שהוא המושג הכללי של ההנאות היפות שראוי רק לבעלי נפשות עדינות והרגשות זכות, ע"כ אמרו חז"ל במוגמר שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש, ואמרו "חמרי וריחני פקחין", ומי שהתפתח אצלו חוש הריח באופן נעלה אמרו (בסוטה) "בני, טהרה יש בך", שכוחות הנפש כשהם מלאים בגבורתם הם כלים יקרים לכל אשר שאר רוח לו להשכיל ולהיטיב. והנה למרות כל השבח שיש ביסוד היופי בכל זאת ע"פ הרוב יאלץ ההכרח לדחותו בפרט בימי הבחרות, מפני ההפסד המוסרי שעלול לבא לרגליו. כדמצינו באותו נזיר שבא מן הדרום, יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ובכ"ז ראה להשחית שערו הנאה מפני שפחז עליו יצרו, ושמעון הצדיק נשקו על ראשו ואמר: "כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל", (נדרים). אמנם אם שהדרך הוא דרך משובח לדחות את היופי שאינו כ"א טוב חיצוני מפני הפסד עקרי, אבל כל זמן שיאלץ ההכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זו מציאות שלימה. והמעלה היותר עליונה היא שיהי' השכל שלם כ"כ וכוחות המוסר כ"כ חזקים, עד שיפונק גם רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, והם עוד יוסיפו הוד והדר לשלימות האמיתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלהים ביראת ד' ואהבתו. והנה הריח של הלבנון הוא צד היופי שבו, שבא מרב כחו הטבעי של צמיחת ארזיו הנשאים והרמים, ודומה צד הריח הטוב שבו לצד היופי, וצד הגבורה שבארזיו לצד הטוב הפנימי שבנפש, ותחת שבזמן הזה שעוד לא בא העולם לשכלולו ו"לפתח חטאת רובץ", אי אפשר כמעט להמצא בחור בישראל שלא טעם טעם חטא כ"א כשמהרס ופורץ פרצות בחוקי הנימוסים המיוסדים מטעם היופי ומבטלם. ואם רואה יצה"ר אדם שמסלסל בשערו, אומר: דידי הוא, הרי שצריכין למעט היופי והריח הטוב, וגנאי לת"ח שיצא מבושם לשוק, והכל הוא מפני שליטת היצה"ר והמדות הרעות שאי אפשר לקבל רוב טובה. ע"כ מחלישים ג"כ כוחות טובים שאינם עיקריים כ"כ כדי להציל העיקר. ומזדמן לפעמים שהמראה החיצוני של אדם נעלה במוסרו ויראת ד' עושה מחוץ רושם בלתי מרהיב את הנפש. ונקרא ת"ח פתיא אוכמא, בפרט אם הוא בימי הבחרות ועומד במדרגה חשובה ביראת ד'. ע"כ אמר שעתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא יצטרכו לחסר מנפשם שום טובה ושום הוד ונעם המרחיב את הנפש ומחזקה, כי בזמן חסרון המוסר מחלישין כחות הנפש ע"י מה שאין נותנים לכל כח את כל התפתחותו. אבל לעת השלימות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די [שלא] (ש)יעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוה.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

היחס בין התורה והמוסר

כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממדות הרעות המוציאות את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון היא יסוד העולם, כי היא מרוממת את רוח האדם להכיר נו[ע]ם הכבוד האמיתי של שלימות וכשרון אמת בחכמה ובדעת האלהים וכבודו ודרכיו. ע"כ ראוי לאדם שיכיר כי ערך החיים עומד(ים) בעצמם, רק בהיותם מחוברים עם רגש הכבוד האנושי, אבל כשיתלוה עמם אבדן הכבוד האנושי, (אינו) [אינם] נחשב[ים] לחיים אנושיים. ואם כי ישנם גדולי לב שנושאים באהבה בוז, מפני שהם להם כדמות הכנה לכבוד יותר שלם ונעלה, שהוא כבוד השלימות, אבל אינו מפני שאין לכבוד האנושי מצד עצמו ערך, כי הוא תואר החיים האנושיים. ע"כ נח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפי' באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חבירו ברבים, שמאפיל את כבוד חיי חבירו לעתיד בעב שאינו נמחק, שהרבים רישומם חזק מאד, ובנפול כבוד חבירו ברבים כבר הוא אובד מדרגתו וערך חייו. ע"כ מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהי' נח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת. ואם כי יוכל היות שמצד התורה אין ראוי לעשות כן בפועל, מפני שיש לחיים השלמים רב יתרון שמרפא ג"כ חסרון הכבוד ומחזיר כל כבוד, אבל מצד הרגש הישר ראוי שיהי' כך, ותשוקת החיים הטבעיים ראוי שתתבטל, והרגשת הייסורין של שעה ראוי' להחשב כאין, מפני הידיעה האמתית של גודל האבדה של אבדת רגש הכבוד של זולתו ברבים, שהוא פוחת ערך חייו במשך [זמן] ארוך מאד. ע"כ נכתב לשון נח, להורות שכך ראוי להיות מצויר אע"פ שלא יגיעהו הציור אל המעשה. אמנם בספר חרדים הבין הדבר ג"כ למעשה. וצריך ביאור רב להגדיר דבר ההלבנה של זולתו, כי ודאי אין ההלבנות שוות. ונראה שהדבר מדובר רק כשההלבנה תגיע להוריד ערכו של הנעלב לנצח בעיני רבים באופן [שאין] בהם המלטה וחליפות מצב, שאז הוא גרוע מאבידת נפש בערך החיים ההרגשיים.