מוסר

ברכות פרק ח׳ פסקה ג׳

מתוך שהעבר וההוה הם ראויים להרשם יחד בציור אחד על ערך הבריאה ביחש הבורא יתברך אליה, מצד הכנתנו אל הציור המוסרי המשלימנו, בהביננו יחוסינו אל בוראנו יתברך שמו בכל רגע לקבל חיים ואור מרצונו הטוב, עלינו להשכיל כי ההוה הוא מתהוה ע"י התמדת שפע טובו. ולענין ההכשר המדעי שעלינו להשכיל, שאין בערכו יתעלה שום שינוי, א"כ כבר הוא הכל בחכמתו הקדומה בתור עבר. ע"כ ראוי שתהיינה המלות המורות על סיפור הבריאה, מורות בתוארן כדמות הוה ויהיו בהבנתן ג"כ עבר. ההוה יהי' לפי המובן הגלוי, לפי שהידיעה הזאת צריכה לתועלת המוסרית שצריך להשתמש בה בכל עת, והכל שוים לקבל ההכשר המועיל הזה, בעל לב רחב ובעל לב קצר. ע"כ תואר המלה "יוצר" ו"בורא" הוא הוה, וההבנה הפנימית מחכמת הלשון מורה ג"כ עבר. כי להשלמת השכל ראוי להשכיל כח העבר שביצירה, מצד חכמתו העליונה יתברך שאין בה לא שינוי ולא חידוש. ואע"פ שהידיעה של יחש ההוה היא יסוד מוסרי לגבר הרגש של אהבת ד' ויראתו, מ"מ יסוד הידיעה של יחש העבר הוא עיקר גדול לשרשי האמונות הישרות של עקרי התורה. ע"כ הקפידא גדולה שיהי' במובן בורא, ד"ברא" משמע, להבליט החכמה הקדומה שמצדה הכל הוא בתור עבר, ואפילו כל הדברים המתחדשים מחריצות האדם ותבונת כפיו, ע"כ לא יפעל כל חידוש לסור מרצונו המונח ע"פ חכמתו הקדומה ב"ה.

ברכות פרק ח׳ פסקה ד׳

ויש בזה עוד מושג יותר פנימי, כי הסקירה הכללית של מעשה ד' הגדול, המביא את כל חכם לב לעמוד מתוכה על גדולתו של יוצר בראשית כ"א לפי כחו, יש בה שני ערכים כלליים. ההשקפה האחת היא הראשונה, שיסתכל האדם במעשי ד' הרבים, וכל אשר תתוסף לו ידיעה בפרטים רבים ושונים יגדל ציורו בהכרת אלוה נורא הוד שכל אלה ידו עשתה. וההשקפה הזאת תפעל הרבה על כח המוסרי המעשי של האדם, להשתעבד לרצון קונו וללכת בדרכיו הטובים ולשמור מצותיו באהבה ויראה, וכל שיהיו המושכלות שלו מידיעת המציאות מרובים יותר, תגדל שלמותו בערך זה.

ברכות פרק ט׳ פסקה א׳

כיון שנמצאים הניסים בהנהגה, שהם אינם קשורים אל תכונת הסיבות הכלליות, א"כ ראינו שאין זה דבר מוכרח כלל שיהיו הדברים נמשכים מצד חיוביהם, שהרי אין חיוב נמצא כלל, שאם הי' חיוב נמצא, לא הי' מקום לדבר יוצא מסדר הסבות הקבועות. א"כ ראוי לנו להשכיל, שכל דבר יש לו תכלית מכוונת מוסרית, ואפילו אותם הפרטים שאין אנו משכילים להם תכלית, עלינו לדעת שיש להם ערך שיבא הזמן ויגלה תכליתם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ב׳

ואמר "עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם", מכיון שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, אנו מכירים שכל ההנהגה הולכת בתכלית מוסרית, ע"כ אין דבר קטן בלא כונה ותכלית מוסרית ואין לנו לתלות שום דבר שהכריחו איזה סיבות כלליות שיעשה כך, כי הוא גדול מכל האלהים וכולל כל הכוחות ושולט עליהם, ואין שום כח שיכריח הנהגתו בחלק היותר קטן ממנה. והעד שאפי' יצר מחשבות לבב האדם ורשעתם, שהם דברים רחוקים מהמעשים הנעשים בפעולות הכלליות הטבעיות, מ"מ חברם בזרוע כחו הבלתי תכליתי. והוברר שהדייקנות של העונשים של המצרים וההתיחדות שהי' באופן זה ולא באופן אחר, גם היא לא נפלה במקרה ובהכרח של איזה סבה כ"א בכונה, א"כ ראוי לברך על כל חלק וחלק. ומזה ידענו שהברכה ראויה בהגיע אל המקום, כי לא נעשתה במקרה התיחדות זה המקום כ"א להועיל. ועכ"פ יש לנו להמשיך ממנו את התועלת המוסרית הגלויה להודות לד' על חסדו בפגעינו בו, ולהזכיר ג"כ דייקנות המקום, להורות על היכולת הבלתי תכליתית והחכמה שאין לה חקר, עד שאנו מובטחים שאין במעשיו יתברך שום דבר קטן שלא יהיו ממנו תוצאות נכבדות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ו׳

ובהישרת ההרים ע"פ הדרכת התורה, ממילא העמים המתנשאים ברוחם כי עז להתנגד לקדושתן של ישראל ותעודת התורה ולימודיה יתבטלו וימחו. ועל הגבול כבר נראה שנמחו מן העולם, כי אנו נמצא הכל ישר לפנינו אין שטן ואין פגע רע, וכל הדיעות הרעות שעמים רבים ילכו על ידם בחשיכה, הנה מחויות לגמרי מפני הוד קדושת הלימודים הנשגבים והמוסרים הקדושים שהרגילתנו אליהם התוה"ק, המתחברת עם קדושתם של ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ז׳

המלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרוע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושית. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו. נמצא שיסוד הבטחון ותכלית ההוראה שהראה השם יתברך ע"י ההנהגה הניסיית עם ישראל, כי לד' המלחמה, היתה לא להחליש את הציור שצריך התאמצות האדם להקמתו הכללית והפרטית, כ"א לשכללה שתהי' שלמה מכל צדדי', היינו שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כ"א תפנה על כל הצדדים של שלימות הפרטית והכללית. וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ד' תמימה. והנה אין לך מלחמה מורגשת שבאה מן השמים, כנפילת אבנים מן השמים, שאין בה שיתוף כח אנושי כלל, וניכר לכל שמן השמים נלחמים באויבי עם ד', לא תאמר שבזה יש הוראה שצד הבטחון מרשל את ההשתדלות האנושית. לא כן, כ"א אותן אבנים הם באו על ידי שעמדו על גב איש, וירדו על גב איש, שע"י שנמצא איש שכבר התאמץ להשלים עצמו בכל ארחות הצדק עד שעליו יאמר "ותגזר אומר ויקם לך" באו אלה האבנים. א"כ מורות הן צורך החריצות לכל כשרון שאך בידינו היא, ובכללם ג"כ ההתגברות לחוזק האומה וכל צרכיה שהם מתנאי החובות המוסריות והתוריות, שהשקפת הבטחון תזרז להם ותאמצם. שהרי למדנו שאפילו כל הדברים הניסיים שאנו רואים שאין בהם שום צד השתדלות אנושי, מ"מ הם ג"כ תלויים בכשרון האדם וחריצותו המוסרית, א"כ מזה נלמד כמה גדולה היא ערכה של ההשתדלות בכל ההשתלמות שבעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט׳

הגבורה הענקית, הבולעת בקרבה את הנשמה ושאר הרוח של האדם, אינה ראויה לאדם שעומד בתור פועל בחכמה וחושב מחשבות, הוא צריך דוקא שישלים חסרון כח חומרו ע"י כלים שימציא בחכמת לבבו, גם לא יכביד עליו עובי טבעו הבהמי, כ"א יהי' קל להתעלות אל מרומי המעלות השכליות בתכונות נעלות ומוסריות. והדומה להתעלות הממשלה של הכחות הרוחניים על הגשמיים בכחות הגוף, היא קלות התנועה הבאה ג"כ לרגלי הכובד הממוצע של הגוף, שבציור הגוף הענקי המגושם מאד היא אינה באפשרות להמצא. ע"כ משה רבינו אם שהי' ג"כ גבור, ואין השכינה שורה כ"א על חכם גבור ועשיר, אבל לא היה גופו ענקי באופן שלא תוכל הנפש להתרומם. אבל הי' בכ"ז לערך בני אדם חלושי הגוף והנפש גבור נאור, עשר אמין מדה גדולה והגונה. אמנם לערך ענקותו של עוג מה הוא, ובמקום שלעוג הספיקה הגבורה החמרית למיעקר טורא, ולא הי' מניעהו שום דבר לאחוז בשכל וחשב מחשבות שהוא הצעד אל ההטבה המוסרית באורח חיים, הוא ע"ה הי' צריך לכלים עשויים בעצה ודעת להשלים את מה שחסר מענקות המגושמת, שקל נרגא בת עשר אמין. ולהשלים הטובה בחסרון הכבדת הגוף שוור עשר אמין, המורה על השלמת הכח הרוחני שבא לרגלי קלות הגוף וצעירותו.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״א

יש הבדל בפעולה שמחזה פורענותן של רשעים פועל על הנפשות, בין נפשות מוכנות לקבל מוסר והנהגה טובה אלא שסבות חצוניות הרחיקו אותם מהדרך המאושר, לנפשות שכבר התעצמו ברע ונטבעו בו. הנפשות הטהורות, אע"פ שמעדה רגלם מדרך הישר, בראותם בראות עיניהן פורענות ואבדן הרשעים, יתעודדו לשוב לדרך הישר וכבוד הצדק יזרח עליהם עוד הפעם כפי טהרת טבעם, אע"פ שעומם אורו אצלן בכח הסבות המונעות. אמנם הנפשות הרעות יש כח רק ביד הפחד מן הרעה לשום מתג להם שלא ישטפו בזרם הרע. אבל כאשר יראו בעיניהם את האבדון שבא כתומו, אז יחלש כח איומם, כי לעולם כח האיום הבא לאדם מיראת האבדון הוא גדול יותר מערך האבדון בעצמו מצד ערכו הגופני. ע"כ בהיות משפחת לוט איננה ראויה להנצל מצד עצמה, מפני שלח המוסרי הי' חסר מהם וכבר נמשכו הרבה אחרי מעשה סדום, ע"כ הוזהרו שלא להביט בעינם בצורת ההשחתה, למען לא יקטן כח האיום אצלם, ורק אז ע"י רגש הפחד תוכל להיות תקוה שיתעודדו להרחיק עצמם מדרכי שאול של הסדומיים. ואשתו בהתאמצה לראות בעיניה את ההשחתה, שבזה כבר נחלש מעט ערך פחד האבדן, כבר לא היתה לה תקנה מוסרית, ותהי להכרח משפט האלהי לדונה כאחד מאנשי סדום, שכבר ג"כ נאבדו רק מפני שאפסה להם כל תקוה של תיקון מוסרי, וכמוהם נאבדה ותהי לנציב מלח.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ב

דרכי ההתמודדות עם השחתה מוסרית

יסוד אבדת סדום הי' להעמיד בעולם גודל ערך החסד, וכמה גדולה היא ההשחתה של אבדן מדת החסד בעולם. והנה ההיפך ממדת סדום ממש הי' אברהם בעל החסד ומרחיבו בעול ם... ההוראה הלימודית בזה היא כי לשלילת הנהגה של מיעוט צביון החסד ראוי להלחם לא רק בדרך שלילה של אי החזקת השיטה ההיא המתנגדת למוסר הקדוש של תוה"ק, כ"א להתגבר במלחמה חיובית לבנות מערכת הנהגה ע"פ מדתו של אברהם אבינו ע"ה של תגבורת מדת החסד. וה"ה לכל התנגדות הראויה להיות מצד דרך האמת והצדק אל דרך הרשע והשקר, שצריכה שלא להסתפק בשלילה כ"א בקביעות עניינים חיוביים של דרכי האמת ההפוך מדרך השקר, לאמר זה הדרך לכו בו, כערך מדתו של אברהם אבינו העומדת בניגוד של פועל נגד סדום וחפצה.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ג

הנהגת הקב"ה את המוסר בעולם

כל מדות ההנהגה האלהית המה לעולם מכוונות נגד התהלוכה של הצדק והמוסר של קדושת הנפשות. ע"כ באשר כדי לרומם את נפשות בני אדם אל הצדק חייב להיות בהנהגה הריבונית רשמים קבועים על גודל ערך הצדיקים והשפעת ההצלחה שבאה בגללם גם לזולתם, למען יהי' סעד מוסרי לרבים לרדוף אחר הצדק. אמנם מורא שמים, מורא הדין ועונש הרשעים גם הם מתיקוני העולם ומבססיו. ע"כ לפעמים יפגשו הרשמים במצב ההתנגדות, שכדי להבליט יפה את תועבת הרשע ואחריתו הרעה, ראוי להרחיב ציור שלטון מדת המשפט. ולהורות בעולם שכשתתמלא סאת הרשע תצא כאש חמת ד' ותסעף פארה עד לבלי השאר שורש וענף. וכל האופן הפועל להקל ציור הפחד מהעונש ע"י סבות המזדמנות להנצל בזכות צדיקים למשל או באופן אחר, הרי הוא נוטל ומחליש את ערך פעולת מורא הדין בעולם. אמנם הורה לנו בזה, כי כ"כ גדלה מעלת יקרת ערך הצדיקים לפעול בידיעה זאת פעולת ההטבה על מוסר בני אדם, עד שאפילו תקטן ע"י השפעה זו באיזה ערך מדת יראת העונש, בכ"ז תוסיף אהבת הצדק הבאה לרגלי חשיבת הצדיקים תת פרי מוסר השוה בערך רב יותר מערך ההחלשה המוסרית שתוכל לגרום לקשה לב ערך הגרעון של היראה מצד העונש הבא ע"י ציור אפשרות ההצלה גם בעת הזעם ע"י איזה יחש למעשה צדיקים. ע"כ אפילו בשעת כעסו של הקב"ה, שתעודתו ודאי להקנות ציור מדת הדין בעולם לצורך ההטבה המוסרית הכללית, הוא זוכר את הצדיקים. ופעולת מדת הדין שנחלשת ע"י זה תרויח להשפיע טובה על המוסריות מצד אהבת הצדק והתרוממות הנפשות שבאות לרגלי רשימת כבודם של צדיקים המתגלה בהנהגה אפילו בשעת כעסו של הקב"ה, שהמגמה היחידה היא הצדקת הבריות ותיקונם המוסרי.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ד

... במקום שגבורה וחריצות גבורי מלחמה תוכל להגיע למטרת החפץ, חלילה להתרפות בבטחון ניסי. בטחון כזה מביא מורך לב ועצלות ושקיעת רוח הגבורה, שהוא חסרון לאומי גדול מאד. ע"כ בחומת יריחו אם היתה הכבישה הניסית ע"י נפילה שהוא דבר שאפשר להעשות כזאת גם ע"י חריצות וגבורה בהמשך זמן, אז לא היה מתבאר יפה מקום שימוש הניסים בהתקומה הלאומית. אמנם כאשר נבלעה, הבליעה היא פעולה ניסיית שאי אפשר לה להעשות כ"א בנס ובידי שמים, למדנו צורת הניסים ושימושם הראוי, שעלינו לקוות עליהם רק במקום קוצר יד ההשתדלות והחריצות הלאומית. אבל במקום שאפשר ע"פ אופנים מוסריים נאותים לחלץ כח ולעמוד בעצה וגבורה לתשועתנו הלאומית, חלילה לנו שיחליש זכרון הניסים את גבורתנו הכללית.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו

...אחר זה תבא התכונה המוסרית, שהיא מלאה חוקים מעיקים למבקשי חופש גמור בלא חשבון ודעת היורד לסוף כל ענין, בין מצד חוקי תורת ד' הקשים לבעלי תכונות רעות ונפשות בלתי מיושבות, בין גם מצד חוקי השכל והיושר והדרך ארץ. אמנם בחפצם לפרע גדרות עולם, תתקומם כנגדם החברה האנושית המיושבת בהחלט, ויכנעו תחת עול של מאסר, עד שיכירו כי ראוי לחשוק את החופש הבינוני, שהוא החופש הגמור והטובה האנושית השלמה. והחופש הקצוני מביא בהכרח לשיעבוד הגמור ואסור מוחלט, כי הפרצה המוסרית המתלבשת בשם החופש, תדיח את מחזיקיה מדחי אל דחי, עד שיכבד עליהם כל חק מוסרי, ולא תהיה כל תקנה להם ולחברה האנושית מצדם כ"א להכביד עליהם מאסרם שיהי' עוצר בעד פעולתם הרעה, עד שיכירו מתוך חסרון המאסר את יקרת החופש הממוצע, הבא לכללות האדם רק ע"י מסורת מוסרית הוגנת, הבנויה ע"פ התורה השכל והדרך ארץ. ע"כ כלל בזה ארבעה הסוגים הללו הצריכים להודות...ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא, המה האנשים פורצי חקי המוסריות לפי שרירות לבם הפרטי, יועילו להודיע לבני האדם את רעת השיעבוד והמאסר הגמור, למען ידעו כי כדאי ונכון לקבל בשמחה וטוב לב את עול החקים המוסריים הנימוסיים שהם גורמים לאדם להנצל משיעבוד קיצוני, ויודו לד' חסדו, על מסורת התורה והתקבלות הנימוסים, שהם גורמים לסידור עניני החברה האנושית על דרך המיצוע הראוי להיות נאהב מכל איש ישר ותמים דרך. וההודאה היוצאת מהיחידים תפעול על הרבים עד שבכלל האנושות יתקיימו המעמדים הנצרכים ותתרחב המוסריות, ויתרוממו הכחות הנפשיים לבקש את הצדק והטוב האמיתי. וכאשר העיר בזה ג"כ החסיד בחוה"ל ש ער הנ"ל ביחש הנימוסים המונחים ע"פ ההשגחה האלהית לטובת האדם, באופן מתאים אל הטובה העליונה והכוללת שתוציא את פירותיה בכל ערכם באחרית הימים, טובת תוה"ק והופעתה...אמנם במקרא נסדרו תחילה הולכי מדבריות "תעו במדבר בישימון דרך", ואחריהם חבושים בביה"א "יושבי חשך וצלמות", אחריהם מי שהיה חולה ונתרפא "אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו", ואחריהם "יורדי הים באניות". מפני שהתיקון המדיני הוא חובה להקדימו, שהוא הכולל את האפשרות לבא ליתר התיקונים, והוא קודם במעשה, ואחריו התיקון המוסרי הכללי, ואז תגיע היכולת להגיע להטבה הגופנית, שכשעניני בנ"א מתוקנים הם בכלל המדיניות והמוסריות, ימצאו אז הגופות את תכונתם הראויה להם באמץ ובריאות, ואז ממילא יחדלו התואנות מהמצב הטבעי הכללי, כי ימצאו הכל יפה ומתוקן.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ז

ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו, רק ראוי לו לשמח בחיים ומתת חלקו כברכת ד' עליו, תתחלק לשתי מערכות: האחת, הודאה מלשון "וידוי", שיכיר עצמו לחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו, שהי' לו עד שבאו ימי הרעה, שבהם לא ידעה נפשו שבעה. א"כ השם יתברך הוא גומל לחייבים, המתאוננים על חכמתו וחסדו. "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותיו ולא ידעו כי רפאתים", "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע", הוא יתברך גומל טובות בעצם התוכחה והמרדות, שמעתה תכון רוחם וישתלמו שלמות מוסרית. ועוד תהיה טובתם כפולה כי עתה ידעו איך לשמח בגורלם, עתה יכיר כי הוא ית' גמלו מעודו כל טוב. והוא המכוון במקרא "יודו לד' חסדו", על הטוב המוסרי שעשה עמהם, שהוא חסד ד' ושאין מכיר אלא ד' הרואה ללבם. "ונפלאותיו", התמידיות בערך הראוי להכיר את פלאי האל הטוב בההגבלה של ההנהגה האנושית, זה יודיעו ויודו "לבני אדם". ונכלל עוד בזה שגם ההנהגות המטילות עול מצד סידורם, שבאו ע"י בנ"א מקיבוצם וסידורם המדיני והמוסרי, גם ע"ז יודו, שבכלל כולם יחד מעשה ד' המה, הנותן תשועה למלכים וסועד כסא מחוקקי צדק, לטובת החברה האנושית בכללה.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ז

הכרת הטובה היוצאת גם מהמרדות והרעה צריכה לציור של אגודת הכלל. אם ישים היחיד רק את הרגשת הנאתו נגד עיניו, לא יוכל להכיר את הטוב האצור בהמוסר עצמו שהי' לו לצער. אמנם הצירוף הכללי משיב הכל לטובה, מאחד הסובל ילמדו רבים ויקחו מוסר, והמוסר עולה הוא בערכו מצד תועלת הרבים עד ששוה להצטער עליו אותו הצער בשמחה וטוב לב. וכשהאדם משים לבו, שראוי לו להיות נוטה אל השלימות האנושית שבכללה היא אהבת הצדק והטוב, ישמח על כל אשר יסבול לטובת הכלל, הרבים. ע"כ יודה קמי עשרה שהוא סכום אגודת הרבים במספר.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ח

קיבוץ הרבים לא יהי' ראוי לערך נכבד כ"א מצד צורתו המוסרית, כי אם נבא להכיר ערך הרבים מצד החומריות לא יצדק לנו כ"א במקרה, כי התאוות החומריות שואף כל אחד על שלו ויחידותו. אמנם המטרה המוסרית להשכיל ולהיטיב, היא תאגד את הרבים ותתן בלב כל יחיד להתנדב באמת לטובת הרבים, שע"י ההשפעה הרוחנית היחיד ג"כ מלא חפץ שרואה תעודת הטוב והצדק נגמרת ע"י סיוע שלו אל צירוף הכלל. והנה דבר זה הוא פשוט שא"א לכל קיבוץ להתקיים בלא הדרכה מוסרית, אבל יש הבדל בין המכיר את החומריות לעיקר, אלא מפני שבלא הדרכה מוסרית לא אפשר להתקיים ולבא למטרה חומרית, יתן חלק גם לחכמה ומוסר בקיבוצו, להאיש הרואה בצדק את ערך הרבים לאמתתו. שיסוד החשיבות הציבורית אינו בא כ"א מצד הערך של המוסר והחכמה היוצא מכללם. וההבדל שיש בין שני אלה, כי הנוטה לחומריות יצמצם את החכמה רק כפי הכרחה, והמבין כי עיקר המטרה הוא הטוב הרוחני, ישתדל כפי האפשרי להרבות חכמה והוגיה. ואע"פ שכבר יהי' בידו מה שמספיק להנהגה, עוד יוסיף לקח עבור עצם אהבת הטוב. וזה הציור יבליט את יקרת ערך הציבור לפי האמת, ביסוד ההשקפה האמתית מפני מה ראוי הוא הציבור לסבול עבורו הרבה ולהיות נושא בעולו. ע"כ דוקא תרי מנייהו רבנן, כי החכם האחד בהקיבוץ הוא מצוייר מצד ההכרח גם למי שכל מגמתו היא החומריות. אמנם מעלת הציבור שגורמת להשכיל את ערך הטוב הצפון במוסר שדי, להודות בלב שלם ודעה ישרה לגומל לחייבים טובות היא באה בביאור רק בההכרה שתעודת הציבור היא השלימות המוסרית בעצם, להרבות בחכמים יותר מהכרח ההנהגה, כי לענין ההנהגה דבר אחד לדור, אבל לענין סגולת אהבת התושיה מיקרת עצמה, תבא ההשתדלות להוסיף כפי האפשרי. ובאשר רק ע"י קיבוץ רבים עוסקים בהכנות חומריות תוכל לצאת תכלית החכמה מיחידים, ע"כ חביב הוא מאד גם הציבור ההמוני, שממנו בכללו תצא תורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ט

...ההשפעה המוסרית האמתית תצא רק בהיות אנשי המעלה מתערבים עם הציבור ונמנים עמהם, דהיינו תרי מנייהו רבנן ולא חוץ למספרם תרי רבנן.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ׳

אדם גדול ורם המעלה בחכמה ומוסריות כרב יהודה, אין החולי וטעימת מרירות החסרון מתיחס לו כ"א להחברה הסובבתו, שלא השכילו אל ערך התועלת היוצאת מאיש גדול שכמותו בהיותו עמם. ע"כ להעירם יותר על התועלת, בא מעמד החולי והפחד של חסרונו מהם חלילה. ע"כ הביעו בזה שהם מכירים כי עיקר ההודאה צריכה להיות מצדם, והשכילו לסדרה בלשון וסגנון פשוט והמוני, להורות שמבלעדי עזרת החכם והצדיק והשפעתו הרוחנית עליהם בתורה בחכמה ומוסר, הם מושפלים בתחתית המדרגה עד אשר לא ישאו את נפשם למושגים נעלים.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״א

... חתן וכלה, שפע הרעיונות הבאים על האדם בבת אחת, לעת שמצבו גורם לצייר לפניו את העתיד הארוך, בכל צדדיו הטובים והרעים, שעמהם מתגלה ג"כ כל חתחתי החיים ומכשוליהם, הוא מעמד בלתי טבעי לרוח האדם שראוי לו להיות עיניו מביטים לא לקצה הארץ כ"א לפניו, אל מעמדו החומרי והמוסרי, ולהשליך יהבו על ד' כי בעשותו כל אשר תשיג ידו בעד ההוה והעתיד תהי' דרכו נכונה. ע"כ חולשה רוחנית עלולה להפגיע בחתן וכלה שלא כטבע הרוח האנושי הבריא, וע"כ גם הם צריכים שמירה ע"י החזרתם אל המצב הקבוע של החברה האנושית ע"י חברת רעים המחזקת את רוח האדם בטבעו המדיני...וי"א אף אבל, האבילות באשר היא הגלגל החוזר בעולם, לולא השחיתה החברה האנושית את דרכה הטבעי והיו מחזות המות באים תמיד לפי מצבם הטבעי, הי' ראוי שלא תוציא האבילות את רוח האדם ממצבו הבריא. מחזה המות הטבעי של האדם שחי תכלית שנותיו הטבעיות כפי הראוי לו, ומלא ג"כ את תעודת החיים כראוי, מצד הצדק והמוסר בחייו הפרטיים, ובחיי המשפחה, העם והחברה בכללה, ועל כולם הצדק הכללי ביחש כל היצור, שהוא חפץ עליון בעולמו, לא הי' ראוי להחריד יותר מדאי את יצורי האדם ורעיוני לבבו. אמנם המצב המקולקל גורם שהמחזה של המות האנושי הוא תמיד מלא פרעות, ומעמד בלתי טבעי הבא מהשחתה חינוכית של האדם עצמו או של הוריו, וכלל המעמד האנושי המלא חסרונות רוחניות וחומריות. ע"כ נכלל ג"כ האבל בכלל החלושים העלולים להיות נגועים מן המעמד הרוחני ע"י הכוחות הרוחניים החיים העלולים לפעול לרעה על רוח חלש, כמו שיצורי החיים האורגנים הקטנים יכולים לפעול פעולתם החיה להזיק על גוף חלש.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ב

ע"כ כל צורך קטן מצרכיו החומריים צריך שלא יקטן בעיניו מהתעסק בו כראוי, ורק אז יעלה בידו אושר הגוף והנפש. לדמיון: אחד מתנאי הגוף השפלים היא האריכות בבית הכסא, ומזה יוקש על כל ענינים השפלים, שצריך האדם בהיותו עומד במצב רם במוסר חכמה ובנדיבות, הערה הגונה שלא יבוז לקטנות כאלה, ומהם ג"כ יקח לעבוד את ד' ית"ש.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג

התפילה צריכה להיות מובנת בדעה שלמה, אז תפעל את פעולתה הראויה לה, שבשביל כך היא חקוקה במציאות ע"פ חכמתו ית' העליונה, ואז תביא עמה את התועלת החומרית והרוחנית שיש בה. הצלחת האדם היא שישכיל שכל כוחותיו וכל הדרכים שצריך שיתגלגל בהם בסדרי חייו, מפני מזגו וטבעו הגופני והנפשי, כולם הם ערוכים מיוצר כל בחכמה, וכולם מתאימים להצלחתו הפרטית והכללית, הזמנית והנצחית. ע"כ כאשר יתחמץ לב האדם בקרבו, מעוצר רעה ויגון שפוגע בעולמו מצד מצבו הפרטי, או מצד המצב האנושי הכללי, ומרגש לב טהור ישא תפילה לד', תהי' תוצאות התפלה הטבה גדולה במצב מוסרו וחליפת כח חיים לכל רגשותיו. ואין צריך שיבהלוהו שאלות הפילוסופיא אם אין לפני השם יתעלה שינוי רצון איך תועיל התפילה, כאילו כל תועלת התפלה היא רק להפוך רצון עליון. זאת השאלה באה רק מקוצר דעת להבין, כי כל מערכות לב-כל-נוצר וכל פרטי וכללי הדברים שיביאו את האדם לידי השלמתו, הנה זאת היא מכלל החכמה האלהית שלא יחסר כל בה. ע"כ באשר האדם כשימצא קרבת אלהים לפי רגשותיו הפנימיים, אז תפרח נפשו וכוחותיו המוסריים יתפתחו ע"פ טבעם הנאות, ע"כ כל הדברים הצריכים להזמין את המערכה הפנימית של נפש האדם שתהיה מכוונת להשלמתה הם מכללי סדרי הבריאה. המבין כן לא יבקש בתפילה כ"א תעודת הרגש, שיהיה לבו הישר פועל בו ע"פ טבעו. טבע האדם הישר הוא שתהי' נפשו משתפכת מגעגועים לאלהי ישעו, ובזה תצא התפילה לפעלה ובזה תמצא ג"כ פעולתה...כללו של דבר, האדם צריך לדעת כי ההנהגה הריבונית לא תחסר כל, וצריך שישכיל כי אין צריך ליחש שינוי רצון לאדון כל המעשים, שהכל צפוי לפניו מראש מקדם ע"י פעולת התפלה, כ"א צריך להשכיל שכל השלמת האדם עבודתו ודיעותיו הישרות המה לפי ערכו ותכונתו, וכל המהלך באורח חיים ומשתמש בתפילה ובכל הדיעות האמוניות לפי צד ההשלמה שבהם למעמדו של אדם במדותיו וכשרונו המרומם, הוא מצליח ועושה אותם על זה הצד שכוננם יוצרם. אבל המשתמש בהם לא כפי הערך שראוי להכירם בתור ענינים שצריכים הם לפעול עליו הפעולה המוסרית, כ"א בתור חוקים יבשים איתנים כחקי הכובד של הטבע וכיו"ב, הוא מוציא אותם מתכונתם. ותחת אשר לא ישמשו אצלו תפקידם להיטיב עניני המוסר, כ"א עוד יביאוהו להמון דיעות בלתי נכונות הגוררות אחריהן ג"כ מעשים רעים, ומחזירים אותו אל מצב מוסרי פראי כאילו לא למד צדק, והן מזכירין עונותיו של אדם. והנה הבטחון, המדה היקרה הזאת הונחה באדם ונוסדה בחפץ עליון בכלל המציאות שתועיל הרבה לאדם בהיותה מוכרחת להעמדת מצבו הרוחני והחומרי, לבל יהי' נבהל להון ושטוף בתאוותיו. כי ידע כי לא אשר יראה האדם שהוא טוב הוא הטוב המוחלט, כי עניני האדם מונהגים הם ע"פ עצת ד' הקיימת לעד. גם שלא תפול עליו רוחו בעת צרה ומצוקה, כי ישים אל לבו כי אין מעצור לד' מהושיע. אבל מעולם לא נוסדה מדת הבטחון כדי שעל ידה יקנה האדם לעצמו מדת העצלות, שלא לעשות ולהשתדל בכל אשר תשיג ידו, בין בעסקי הכלל בין בעסקי הפרט, ומכש"כ שלא נוצרה כדי שיכנס האדם ע"י בסכנות הגוף והנפש. ע"כ המכיר את המדה כפי ענינה שהיא נוצרה לפי מדתה של השלמת האדם, לא יקח אותה לקו במקום שאינו ראוי, כאילו היתה מדה חוקית מחוקי הטבע המת חלילה. והנוהג ע"פ זאת הסכלות של הוללות הבטחון והולך תחת קיר נטוי, ע"פ הבנתו המשובשת בגדרי הבטחון, ואיך שהיא צריכה להיות מובנת רק כפי ערכה של הפעלתה על האדם לטובתו הזמנית והנצחית, יהי' לו למזכיר עון. כי תביא דעה זו המשובשת עמה כמה דעות רעות ומשובשות וההבנה הגסה הזאת תכחש על נקלה. והאדם ישוב על עקב מצב של שרירות לב וחסרון מוסר, כי עד ארגיעה לשון שקר, ורק יראת ד' הטהורה המובנת לאמתתה היא עומדת לעד. והדומה לזה עיון תפלה, כאשר בארנו, מבלי הבן, וצריכה התפלה שתמצא ברגש הלב והמית הנפש ושם מקומה, ולא במשפט שכל הגיוני, שאין עמו חיים טבעיים כחיי האדם החי והמרגיש. והמוסר דין על חבירו, אמנם ההשגחה האלהית יסדה בעולם מדת המשפט, אבל גם היא צריכה שתובן שהיא נקבעת לפי המדה העליונה כדי להגביל את רעת יצר לב האדם, הכל במדה ומשפט כללי אלהי, הבא לפי הדעה העליונה ע"פ הידיעה האלהית הבלתי בעלת תכלית המקפת את כל היקום. אבל מה נואל האדם כשיקח את המדה הזאת לשימושו הפרטי, מה נואל הוא לדמות שראוי הוא שהמשפט האלהי ימשך אחרי מאויי לבבו וחפצו המצומצם. מושג כוזב כזה ביחש המשפט האלהי לא יתן פרי טוב להשכיל את האדם ולשפר מעשיו, כ"א להביאו לידי מדות רעות ומושגים כוזבים רבים אחרים המטמטמים את הלב, ומביאים אותו לרדת לכיעור טבעו והזכרת עונותיו. כי הפעולה המוסרית הפועלת מהבנה ישרה בהדיעות האמוניות תסתלק בהתערב בה מושגים גסים מכוערים כאלה. אמנם האדם ראוי לו לשפוך שיחו לפני קונו, וכל אשר ירבה להתפלל ודאי תהי' פעולתו נכונה ושכרו אתו, אבל רק ע"י העירו את מדת רגשות לבבו וכוחות נפשו הטבעיים לכל צדדיהן, לפרש היטב את כל מחסוריו הרוחניים והגשמיים "כגמול עלי אמו כגמל עלי נפשי". וכל צדדי החיים המרובים יפרשו לפני השם יתברך החפץ בחיים, ולבקש ממנו ישע ועזר מקודש בלא התעמקות שכלית מופשטת, שאין לה מקום כאן, אז תהי' התפילה רצויה ומכשרת את האדם להמעלה הזאת שבשבילה יסד העליון ית' מדת התפילה בחקי הנפש ומשפטי התורה והמוסר. ואשר בשביל קיום המעלות הללו נוסדו חקי התקבלות התפילות בערכן לפי מעשיו של אדם ולפי הזמן, לך ד' עת רצון. ע"כ יהי' מפיש ברחמי, ושומע תפילה לפניו כל בשר יבא.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ד

והנה בזמן שביהמ"ק קיים, שהיינו במעמד לאומי חזק בין במצב הגשמי בין במצב הרוחני, היינו יכולין לתקן עניני צדקותינו ג"כ באופן כללי, במוסדות גבוהים רבי הערך, כפי ערך כחות אומה גדולה כוללת, והי' מזבח מכפר על ישראל, המזבח, כלל עבודת ישראל שכולל הטבת המצב המוסרי בין במה שנוגע בין אדם למקום בין במה שנוגע בין אדם לחבירו, והיינו יכולין מצד האגודה הלאומית לכונן פנים גדולות למעשה הצדקה שלנו.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ה

והמנהיג עצמו ברבנות, בהנהגה כזאת שמצד נשאו נפשו אל תעודות גדולות בחיים, תקטנה בעיניו הצרכים הקטנים הרוחניים והגשמיים, המוסריים והחומריים של אדם, שהם בסוג אריכות בית הכסא, בערך ודמיון מניעת ההסתכלות ונתינת החלק לכל צרכי החיים ותעודתם, גם החלקים הקטנים שבהם ישללו מהחיים חלק רשום מתפקידם, וגורמים ג"כ מכשולים שעומדים לשטן על דרך החיים, עד שמקצרין בכללן ימיו ושנותיו של אדם.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ו

...וע"ז הוקבע חק התפלה, שהעלי' המוסרית של האדם תשמש בתור אחת מהשלשלאות החקיות של המציאות, ע"כ היא צריכה לבא בעתה הראויה לה...מצב החלום פועל הרבה על האדם, השינה היא חלק אחד מחלקי חיי האדם, וכשיהיו חלומותיו טובים הלא יעבר עליו חלק מחייו מלאים נחת וקורת רוח, שלבד חיי שעה הטובים יפעלו ג"כ על מצב הגוף והנפש. שבהיות חלומותיו מלאים פחד ובלהות, יעונה על משכבו ונפשו תחלש וכוחותיו יתמעטו, או אם ימלאו הוללות ותועבה ודאי יפעלו לרעה על מצב נפשו ומוסריותו. ואיך אפשר לאמר שיהי' האדם נעזב אל המקרה במצבו השינתי, בעת אשר אנו רואים שתוצאות רבות לטוב ולרע נכונות לו להיות לו לעזר או לנגדו בכלל מצבו בחיים ממעמד החלומות. וכיון שהם נוטלים מקום בחיים ודאי צריכים הם רחמים, וכדאי להתפלל עליהם, ובודאי הם ג"כ נקשרים יפה אל המצב המוסרי ככל עניני האדם הכלליים והפרטיים...ומלך טוב, שחופש הבחירה האנושית תגזר אומר שאין אפשרות להועיל כאן רחמים, כי הדבר מסור ברצון המלך ובחירתו, למדנו כאן כי כ"כ מושפע הוא המלך מחזיונות הכלל שמביאים אותו להחלטת הנהגתו, עד שבחירתו החפשית אינה פועלת בו בדרך רשום, כ"א המקרים הכלליים של הנהגת המדינה ומוסר האנשים, ומעמד המוסרי הכללי ומצב השלום בעולם בכללו, כל אלה יפעלו על החלטת המלך וגם על מזגו ותכונתו. ע"כ הוא מושפע ונפעל יותר ממה שהוא פועל בבחירה חפשית וצריך גם הוא רחמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ז

ופרנס טוב, זהו ודאי המניע העקרי אל הגדלת המוסר ואור היראה ואהבת ד' ודרכיו בארץ, ע"כ הוא הסבה הקרובה שאינה צריכה לעבור דרך סיבובים רבים עד שתבא לתכליתה של הדעת [את] ד'. כי ברבות צדיקים והרים קרן חסידים וישרי לב תרומם הצדקה והמשרים, יראת ד' וכל דרך ישרה של חסד משפט צדקה, שאלה המה חפץ ד' ודעת אותו, יגברו, והכל ע"י פרנס טוב, ע"כ יאמר עליו "ראו קרא ד' בשם". ונחשב בצלאל לפרנס, שהוא מנהיג, אע"פ שלא היתה עבודתו רק במעשה המשכן וכליו. אמנם יען כי תמונת המשכן וכל כליו, וכן הציורים הפרטיים שהיו נעשים מעשה מלאכת מחשבת, מיד ד' היתה זאת שהציורים הללו יעשו רושם על נפשותיהן של ישראל, לתורה ולתעודה וליראת ד', והציורים יש בהם הרבה מכשרון רוח המצייר האמיתי, וכפי התרוממות נפשו למדות קדושות ונעלות ולשכל טהור וטוב ברוח ד', כן יפעלו יותר ציוריו להשכיל ולהיטיב, ע"כ אף שאסור לנו להרבות בציורים של מעשה חרשים כדי להקים על ידם מערכות של מוסר, כי מעיין המוסר והאורה לנו היא תורת ד' הטהורה הכוללת כל אורח חיים למעלה למשכיל.