מחלה

ברכות פרק ט׳ פסקה ח׳

המחלה יותר קשה לגיבור מלחלש

חיי חולי ויסורים יהיו למשא על הגבור, וכח חייו האדיר יתמיד למורת רוחו ומכאוביו יגדלו ביותר.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו

ההודאה הפנימית הבאה מעומק הכרת הטובה לאל עליון הטוב והמטיב האמיתי, תצא אל הפועל בטבע האנושי ע"י ידיעת ההפכים...ההתאוננות האנושית שממעטת את פרי הכשרון ומאפלת בעד זוהר אהבת ד' הטהורה מהניק מטובה לבני אדם, תחלק לארבעה ראשים... הג', ההתאוננות הגופנית. חוץ להתאוננות המצב הטבעי בכללו במה שהוא חוץ לגופו של אדם, ימצאו ג"כ מתאוננים שחושבים שמעטה היא להם טובת גופם, וטבעיו הקיימים חזקתו ויכולתו קצרים הם נגד מאוייהם, "בטן רשעים תחסר". אמנם כשיבא איש כזה לידי חולי ומדוה, אז יכיר טובת הבריאות ועד כמה ראוי להיות ממנה מלא רצון ולהודות לד' חסדו, מבלי לבקש גדולות חוץ לתכונה הגופנית המשוערה ע"פ החכמה העליונה...מי שהי' חולה ונתרפא, יודיע חסד ד' על טובת הבריאות הטבעית לאדם הפרטי, והחקים הצריכים לשעבד את האדם לשמירת בריאותו לא יחשבו עוד לעול ולמשא, כ"א לחסד הראוי להודות עליו בלב טהור...וההודאה היוצאת מהיחידים תפעול על הרבים עד שבכלל האנושות יתקיימו המעמדים הנצרכים ותתרחב המוסריות, ויתרוממו הכחות הנפ שי ים לבקש את הצדק והטוב האמיתי...והנה הסדר האמור בזה הוא לפי המערכה הטבעית, המקדמת את הכללים והסוגים העליונים לפרטים...ואחריהם מי שהי' חולה, נגד הגופניות הפרטית הכוללת המון בלתי מסתפקים בחקם מגסי השכל ג"כ שלא ידעו כלל משפט וערך של הנימוסיות וחקים התוריים...התיקון המדיני הוא חובה להקדימו, שהוא הכולל את האפשרות לבא ליתר התיקונים, והוא קודם במעשה, ואחריו התיקון המוסרי הכללי, ואז תגיע היכולת להגיע להטבה הגופנית, שכשעניני בנ"א מתוקנים הם בכלל המדיניות והמוסריות, ימצאו אז הגופות את תכונתם הראויה להם באמץ ובריאות, ואז ממילא יחדלו התואנות מהמצב הטבעי הכללי, כי ימצאו הכל יפה ומתוקן...והנה יורדי הים והולכי מדבריות, הידיעות הנוספות להם ע"י המסע מעשרות את דעתם ומרוממות רוחם, שבבאם לכלל יישוב יחושו טובה מעצם הנדידה. אמנם חולים וחבושים בבית האסורים, הטובה העיקרית היא מעמדם שיחושו בטובתם כשיתרפאו או יצאו לחפשי. ע"כ אמר רק באחרונים "ונתרפא", "ויצא". ובירידת הים והליכת המדבר, שעכ"פ תבא עי"ז טובה כללית לבני אדם, מסחר הימים והארצות הרחוקות, הדבר מיוחס לכתות שלימות של אנשים תופשי מקום בהתרבות האנושית, לשון רבים "יורדי הים" ו"הולכי מדבריות". לא כן החולים והחבושים, שהמה נגועים פרטיים בחלישות הגוף או הנפש, שהטובה אל הכלל תבא על ידם רק בדרך מסובבת מהרחקת שאר בני אדם ללכת בדרכיהם. ע"כ אין להם המשכת כתה ומפלגה, כ"א שם יחידים: "מי שהי' חולה" ו"מי שהיה חבוש בביה"א ויצא".

ברכות פרק ט׳ פסקה כ׳

אדם גדול ורם המעלה בחכמה ומוסריות כרב יהודה, אין החולי וטעימת מרירות החסרון מתיחס לו כ"א להחברה הסובבתו, שלא השכילו אל ערך התועלת היוצאת מאיש גדול שכמותו בהיותו עמם. ע"כ להעירם יותר על התועלת, בא מעמד החולי והפחד של חסרונו מהם חלילה.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״א

גם מחלה היא גילוי של חיים. היצורים הקטנים מחוללי המחלות, המיקרובים והבצילים למיניהם. יחסי גוף ונפש אצל חולה

הידיעה היותר ברורה בעמקי המציאות תחייב להרבות את גבול החיים ככל האפשר. בכל פינה שאנו פונים אנו רואים את ממשלת החיים, מגדולי היצורים עד קטניהם, ואין צר לכח החיים לעמוד גם ביצורים היותר דקים וקלים. סבות המחלות שהי' נדמה שאין בזה יחש לאיזה ענין שיש בזה חיים, כ"א מעמד של דברים חומריים בלתי מרגישים ודוממים, בהתרחב הדרישה ידענו שגם שם יד החיים שלטת, המה היצורים הקטנים מחוללי המחלות, המיקרובים והבצילים למיניהם...מובן הדבר שכמו שהבראת הגוף ע"י הזנה טבעית מבריאה, מכוננת את הגוף על טבעו שלא ישלטו עליו לרעה כוחות החיים של היצורים המוכשרים להתמלא מחורבנו, כן החזרת האדם אל טבעו המדיני ע"י ריעות עם אנשים והתחברו בחברתם תחזק את הרוח האנושי לבל ימוט לרגלי תנועות החיים שבאים שלא כדרכם בעולם הרעיון והדמיון. ע"כ כל מצב אנושי היוצא מטבעו שולט הוא ג"כ על הרוח האנושי, וצריך לחזק את היסוד הבריא של הרוחניות, שהוא ננער לרגלי הכשרו של אדם להיות חי בחברה האנושית, בחומר וברוח, בשכל ובדמיון. והנה החולה מצבו הגופני היוצא חוץ לטבע הקבוע, פועל ג"כ על מצבו הרוחני לרופפו, ונעשה מוכשר לקבל השפעה רעה ובלתי טבעית מכחות החיים הרוחניים הפועלים על הדמיון שלא כדרכו, וצריך הוא שימור ע"י ריעות ושיקוע בחברה האנושית, שמחזקת את הכח הרוחני האנושי ע"פ ארחו שיצרו יוצר כל, שהכל עשה יפה בעתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

אחת מתכונות הנפש היקרות שבאדם היא הנטיה לעזר עצמי, כל אחד שנפשו בריאה מכיר איזו שפלות מנהמא דכיסופא ומכל טובה שבאה לו לא ע"י עזרתו העצמית והשתדלותו. אמנם זאת המדה הטבעה באדם כדי להשתמש בה במדה הראויה לה, שהאדם צריך שיחזק את עצמו בכחו העצמי מבלי השען על עזרה מאנשים זולתו, בין בענינים גשמיים בין בענינים רוחניים, ובזה יהי' תמיד מוכן להוסיף שלימות בכל עניניו. ע"כ במצב החולי, שטבע האדם הוא לפול ברוחו ולחשוב שאין לו עוד יכולת לעמוד בעזרת עצמו אם לא שזולתו יסעדהו, בכחו ובתפילתו, כאשר אין חבוש מתיר את עצמו, מ"מ צריכה להיות המדה הנכבדה של הבריחה מעזרת אחרים להיות תמיד רשומה, עד שלכל הפחות תפעול שלא תיכף בהרגשת חסרון אונו יתן מקום לעזרת זולתו, כ"א תהי' נפשו יקרה, וכבודו האנושי של ההתאמצות לעצמו מבלי צפות לעזרת אחרים, היא תשגבהו חיל לבטח אך בד' לבדו מעוזו בעת צרה. וההכנה המהירה לתן מקום לעזרת הבריות בין בדברים גשמיים, ואפילו בדברים רוחניים כעזרת התפילה וההשתתפות בצערו, שמקיל עכ"פ את צרת הנפש הפנימית של היחיד, היא אמנם מביאה רפיון פנימי וכשלון, בהיותה מחלשת את כח הכבוד הנפשי שהוכן למען טובת האדם וגבורתו הנפשית הנחוצה לו לטובתו החמרית והרוחנית. ע"כ יומא קמא לא ליגלי כי היכי דלא ליתרע מזלי'. מכאן ואילך ליגלי, כי אמנם יוקר הנפש היא מדה חשובה, אבל אינה ראויה כ"א במדתה, למען יתחזק על ידה האדם בעזרתו העצמית, ויוציא אל הפועל מה שהוכן בכחו לפעול לטובתו ולהצלתו. אבל בהיות יד הצרה חזקה, אז עצם חיי החברה האנושית לכך נוצרה שיעזר איש מאת רעהו. והקשיות העודפת של הבריחה מעזר זולתו, אינה מדה נכבדה כ"א גבה לב שאינה מביאה תועלת כ"א מפח נפש. ע"כ ליגלי, למען יעזר עזר גופני ורוחני מחביריו. וכשהדרישה וההזדמנות לעזר לזולתו באה במדתה הראויה לה, היא גורמת קישור נפשי וחוזק לאגודת הקיבוץ האנושי, כי גם הקורת רוח שיקבל כל אדם ישר בהיותו מוצא מקום לעשות חסד ולהשתתף בצערו של חבירו, היא אחת מהדברים שמגדילים את קשר האהבה והיחש בחיי החברה, ממש באותה מדה, שההעמסה היתירה שיחפוץ האיש אשר אין לו רגשי כבוד אנושיים, רוצה להעמיס משאו על זולתו בלא אונס גדול מצדו, מביאה ליחש שאינו הגון ולמשטמה. ע"כ ראוי להתנהג בכל מצב ממצבי האדם במדה של הגבלה מדעית ויושר לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

העילוי שבנפש המפוארה הוא, שלבד שאינו משליך יהבו על זולתו בפועל, בעוד לא הגיע הזמן שראוי וכשר הדבר מצד ההנהגה הנכונה, כ"א עוד ירחיק שלא יבא לידי מצב כזה שתוכל עזרת זולתו להשתתף בענינו הפרטי גם מאליה, ע"כ גזר אומר טרוקו גלי ולא תגלו. אמנם שלמות ההשקפה ביחש ההשגחה העליונה צריכה להיות שכל מעשי ד' הם שלמים ומפיקים לא רק תכלית אחת כ"א תכליות שונות, כאשר מצינו בהרבה מכוחות הטבע ואיברי הבע"ח שמשמשים לכמה ענינים. ע"כ כל דבר אשר יקרה לאדם ראוי להשקיף על כל דבר שמסתעף ממנו, ולהבין שכל אלה ההסתעפויות נכנסות הנה בגבול התכלית של ההשגחה העליונה לסבב את הדברים הנצרכים לתקנת הכלל והפרטים. ע"כ באשר יסוד התפילה והדברים המביאים את האדם בטבעו לידי רגש של תפילה, הם לוקחים חלק גדול בהשגחה של טובת ההטבה הנפשית האנושית, א"כ גם זאת ההערה שמאן דרחים לי לבעי עלי רחמי היא אחת מכונות של ההשגחה העליונה במקרה החולי. ואולי צריכים המה האוהבים לזאת התכונה של אותו החלק של מורך הלב והשתפכות הנפש הבאה להם דוקא באותו הערך של יחוסם אל אהבתם אלי בחולי זה וכיו"ב, א"כ יוכל היות שבהתעסק התכלית באחת מכונותיו לענין ההטבה הרוחנית של אוהבים אלה, כבר יהי' מיועד החולי להיות סר, בפרט כדי להרשים את ערך תפילתם ביתר שאת, ולפעמים יחול יחש המקרה מאיזו הנהגה המתחייבת שיהי' אחד נבנה מחורבנו של חבירו, ע"כ אם השונאים באו לידי מדה זו, שהם כדאים להיות להם זו הקורת הרוח שיראו בצרתו של שונאם, א"כ יוכל היות שזאת היא אחת מכוונות ההשגחה ובסור אחת מהסבות יסור החולי. ואולי נכלל עוד, שתבא ההשגחה להטיב ג"כ [את] המוסריות של השונא, שהי' ראוי לו ע"פ טבעו להיות חדי, וכתיב "בנפול אויבך אל תשמח", ובהיותו מקיים העצה המוסרית הזאת, כבר הי' ריוח בזה שהוטב מצב מוסרי של חלק מבני אדם ע"י המקרה. וכל אלה יוכלו להיות לסיבות המכירות את החולי כדבר שכבר עשה את תכליתו, ויוכל היות שהמצב הרע לא יעמוד כ"א בשיהיו לו כל סבותיו ובהחסר אחת מהנה כבר הוא מוכן לחזור לטובה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״כ

יש הבדל בין מחלה מקרית הבאה מצד האברים, היא לפעמים עוברת, גם כשהיא מתמדת, פעולתה לרעה נעשית בהמשך זמן גדול. ע"כ אם בדרך מקרי מצד הטבע הבשרי של העורקים, נתחלפה תעודת פעולתם, אינו מת לשעתו, כ"א נימוק והולך לו. מה שא"כ בחלי נפשי, אם הכח הנפשי נתבלבל וסדרי פעולתו התחלפו, לזאת אין תרופה, והמיתה קרובה אפילו רק בהחלף כח אחד מאלו הכחות מתעודתו. אם שניהם נעורים באורח קנין טבעי, הבאה מתכונה של הכח הנפשי הנחלש ונתבלבל, שם אין אורך זמן ואין רפואה. ומזה נלמד כמה גדול הוא ערך הרוחניות וערך הגופניות, ולב חכם ישכיל דעת.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

כמו שכל מקרי החליים הגופניים נתבארו כבר שמרביתם מחוללים הם ע"י דברים שיש בהם כח חיים, כן הכוחות הדמיוניים יש להם סבות שגם הנה חיות.

סדר זרעים פסקה א׳

אמנם הדרכים שהם דרכי ד' ועצות להרחבת עבודת ד' כפי התביעה הגדולה והצמאון הנורא שיתחייב להיות לעת האורה, יתפלגו ע"י כח אהבת החסד הנטועה ג"כ בלבו של אדם. כשתצא אל הפועל במלואה, אז תכה גלים ותפליא לעשות תחלה על שדי החסד שבין אדם לחבירו. אמנם כאשר לא תמצא כבר את פעולתה בחוג האנשים, מפני שאביון לא יהיה בארץ, חלי ומדוה יסורו, ברכת ד' תמלא את כל זרע האדם, והחכמה והמדע ימלאו את כל הארץ, "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", א"כ בהכרח יתור האדם לו מקום לשפע חסדו על כל היצורים מעשה ד', להטיב מצבם, לחנכם ולחכמם ולהרבות אשרם כיד ד' הטובה עליו.

סדר זרעים פסקה י״ט

כי אין בבריאה שום דבר באין מטרה מוסרית, ולולא שלפי המצב המוסרי האנושי המות והפגעים מוכרחים לו, כמו שמוכרחים ג"כ חבלי לידה וצער גידול בנים לסבת נפילת המצב המוסרי, שלולא הצער והחבלים לא היו הבנים חביבים כ"כ להתנדב בגידולם וחינוכם בסכום העמל הטורח וההוצאה הרבה (שדורשת) [שדרושים] לזה, ע"כ רק בעקב החטא נאמר "בעצב תלדי בנים", וכשיותקן המוסר תהי' אהבת הבנים נובעת מרגש היושר והמוסר המרומם, ומצד הערך החינוכי לא יהי' האדם צריך לפגעים. ולבד מה שכח המוסרי המרומם בעצמו יהי' מספיק לאהבת הבנים וחבתם, עוד לא יהי' בגידולם אותו הטורח והעמל שישנו כעת מסיבת הפגעים והחלאים הרבים הבאים כולם בשביל תיקון מצב המוסרי המקולקל. "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א".

שבת פרק א׳ פסקה י״ב

...ויתכן שהפרעות הגופיות הבאות מאיחור האכילה יותר הרבה ועל סדרה הקבוע, כיון שעברה את גבולה כבר עשתה את קלקוליה, ואולי לא תוסיף עוד קלקול באותו יום, אע"פ שירגיש האדם חלישות נוספת באיחור השעות, זה יתוקן אח"כ באכלו בערב, זולת בהתחבר חולי מיוחד לגוף, אבל הדברים אמורים ע"פ הסדרים הנאותים לגוף בריא מתנהג בסדריו הטבעיים.

שבת פרק א׳ פסקה ל״א

שלשה מיני קלקולים מצויים בגוף האדם, חולי, כאב, ומיחוש. החולי הוא בלבול סדר החיים בכללם במערכת הגוף. מקור החזקת הסדרים בכחות הגוף הוא תלוי בהזנה ובריאות כלי העיכול, המעיים. המעיים מזומנים לשמור בכח הזנתם את סדרי כחות הגוף, ובנפלם בחולי הרי ההפסד מגיע במקום מקור השמירה מחולי. הלב עומד לשלח לכל הגוף כח ההגנה מכל מכאוב והרגשות נעימות של עונג ונחת החיים. המיחוש, אינו מיוחס לבלבול סדרי החיים כחולי, גם לא רגשת כאב, כ"א התחלשות הפעולות מהתעוררותן הצריכה להיות מלאת חיים בגוף בריא ונפש בריאה. המוח החושב, המצייר תכלית כל דבר, הוא מעורר בכחו את כל כחות החיים לשקוד על מלאכתם באומץ ואנרגיה

בגוף האדם ובמצבו, ובכל ענין שנערך במערכה אורגנית ע"י חיבור של מרכזים המשפיעים עם קצוות המושפעים מהם ופועלים יחד פעולתם בחיים, יזדמן קלקול באחד משני האופנים: או שיתקלקל איזה חלק פרטי עד שלא יהי' מוכשר עוד לקבל באופן הגון את שפע החיים המיוחדים לו. אמנם כ"ז שהמקור שהוא כמרכז המשפיע הוא בריא וקיים, יש תקוה שיחזיר בכחו את הבריאות אל הענפים. אמנם בהשחת המקור, אז הרעה גדולה מאד, כי כשל עזור ומי יקימנו. והנה שלשה מיני קלקולים מצויים בגוף האדם, חולי, כאב, ומיחוש. החולי הוא בלבול סדר החיים בכללם במערכת הגוף, והנה מקור החזקת הסדרים בכחות הגוף הוא תלוי בהזנה ובריאות כלי העיכול, המעיים. ע"כ כל חולי יערך כקלקול של ענפים, שבהתחזק כח הכלכלה יחזור מהר לאיתנו, ולא חולי מעיים, שהמעיים מזומנים לשמור בכח הזנתם את סדרי כחות הגוף, ובנפלם בחולי הרי ההפסד מגיע במקום מקור השמירה מחולי. זכר לדבר "ועבדתם את ד' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך", היינו שיהי' ענין ההזנה והכלכלה הגופית בברכה, מצד הכלים הממונים עליהם שיהיו במילואם וטובם, ועי"ז "והסירותי מחלה מקרבך". הכאב, יוכל להיות שסדרי הגוף כולם וכחותיו עומדים על כנם וסדרם הראוי, אבל ההרגשה המרה של הכאב תמרר את החיים. והנה הלב הוא המכון להרגשה, העונג וצהלת החיים יורגש בלב, ע"כ "לב שמח ייטיב גהה". ואם יחוש האדם כאב באחד מאבריו, אמנם לבו טוב עליו, הרגשת העונג של החיים בכללו המורגש בלב תתגבר על כל כאב ותקל אסונו, גם תסירהו על נקלה ע"פ תהלוכות כח החיים השואפים בטבעם לרגשי עונג, ההפך מרגש כאב. אמנם כאשר הלב יכאב, הרי האסון במקום המקור העומד לשלח לכל הגוף כח ההגנה מכל מכאוב והרגשות נעימות של עונג ונחת החיים, הוא רע יותר מכל מפגע כזה בענפים, כל כאב ולא כאב לב. המיחוש, אינו מיוחס לבלבול סדרי החיים כחולי, גם לא רגשת כאב, כ"א התחלשות הפעולות מהתעוררותן הצריכה להיות מלאת חיים בגוף בריא ונפש בריאה. והנה המוח החושב, המצייר תכלית כל דבר, הוא מעורר בכחו את כל כחות החיים לשקוד על מלאכתם באומץ ואנרגיה. ע"כ כל מיחוש, אם יזדמן רפיון פרטי בכח מיוחד ישוב לו האומץ ע"י התחזקות האומץ בכח השכלי המעורר לפעולה בחפץ כפים ואומץ חיל. אבל הראש כי יחוש, המוח כי בעצמו ישיגנו הרפיון מי יאמץ את החיל, שהוא בעצמו הוא המקור לההתחזקות הזאת, כל מיחוש ולא מיחוש ראש.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ג

תכליתן המוסרית של המחלות, בשתי דרכי התעלות האדם כתוצאה ממציאות המחלה, לזיכוך המידות ולזיכוך הדיעות. מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת. עבודת ה' צריכה להיות בהתאם למדרגתו של האדם, ולא בהתאם למדרגות ראויות יותר שהאדם עדיין לא הגיע אליהן. היכולת להתעלות בשבת למדרגות רוחניות עליונות יותר, על אף שביום חול האדם לא שייך בהן. והנה בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה. אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה, והרפואה קרובה יותר לבוא בגלל עצם ההתעלות. טעם הוספת המילים בשבת בתפילה על החולה "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא"

מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ד', והידיעה של אפשרות החולי למין האנושי פועלת לטובה לרכך קושי עורף של קשי עורף ולבצר זדון רעי לב. אמנם להשלים את הלקח הטוב שמקבל האדם ממציאות החלאים הוא מה שעל ידם האדם מזדקק בטבעו לתפילה, לחלות פני ד' להושיעו בעת צרה ויום רעה. ע"כ רבה היא מאד פעולת התפילה בחלאים, כי מתוך התכונה האנושית אנו מכירים שאחת מהמטרות ההשגחיות בהמצא החלאים היא שישוב האדם אל פני ד', "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". ע"כ פעמים רבות כאשר פעלה המחלה את תעודתה המוסרית כראוי, ע"י שבהתגבר האדם בתפילה, החולה עצמו או קרוביו ומיודעיו, הטיב עכ"פ למצב המוסרי בכלל, ונתקרבו לבבות רבים אל ד' ונתרככו ומדותיהם נזדככו, הנה הגיעה למטרתה ובזה תלך לה והאדם ישוב לאיתנו. והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב. ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל. והנה זאת הדעה תמנע חפץ התפילה מן האדם, כי מה יזעק ומה יעתיר והנה הוא שמח ברצון ד' איך שיהיה. והנה המדה הראויה לאדם היא המדרגה הראשונה, שיניח את משאלות לבבו וחפצו הטבעי, החפץ בחיים טובים בבריאות גופו ושמחת לבבו בכל טוב על מכונו, ועל פיהם ישתמש בעת צרה לטהר רגשי לבבו ולקרב לבבו לאביו שבשמים, ובזה תצמח ג"כ ארוכתו. אע"פ שאינה עוד המסילה היותר גבוהה במערכות הלב, מ"מ לפי מדתו של האדם היא קרובה אליו וראויה לפעול עליו לטובה זולתי הסגולה שבבני אדם שלא יחפצו כ"א חפץ צורם, שהם אינם צריכים לטהר את רגשותם ע"פ מערכת התפילה שמתוך צרה, ע"כ אצלם ישתמש כל מצב של יסורים וחלאים רק להגביר את הדעת להכיר מה רם ונשא הוא חפץ העליון המתקן כל דרכי היצורים להטיב להם. ולפי עומק הצרה וגדלה הם מרגישים יותר את עומק הטוב הצפון בה מהאב הטוב והרחום. והנה בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה. אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה. אבל לא יחשוב האדם, כי רק בזעקה המרשמת את פעולתה ע"י חפץ האדם החזק להנצל מחליו, וכיון שפונה אל התפילה הרי היא נכונה להשלים פעולתה למהר הרפואה, אבל בהיותו מתהלך במעלת הדעת והבטחון לשא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, א"כ כשם שלא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה, שע"י זה תתאחר הרפואה לבא, לא כן הוא, שיסוד קרבת הרפואה שבאה ע"י תפילה באה אמנם לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה המוסרית שלכך נוצרה, א"כ כשם שבפעלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה היא קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון, שהם ענינים מוסריים יקרים וקבועים המביאים טובה רבה לכלל האדם ופרטיו בהתהלכם בהם, ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ד

טעם הדעה שבשבת מותר לומר על חולה רק "יכולה היא שתרחם". בשבת האדם מתעלה מעל רצונו ושואף להופעת הרצון האלוקי כנוסח התפילה הקצרה, "עשה רצונך בשמים ממעל והטוב בעיניך עשה", זה הרעיון ימנעהו מזעקה על צרתו, ע"כ לא נכון גם להזכיר את יסוד טובת עצמו הפרטית במאמרו. ההבדל בין התפילה בשבת לתפילה ביום חול. לפי מידת החול, הזעקה וההתנפלות הבאה מהמיית הנפש הטבעית בעת צרה וצוקה היא ראויה ומביאה את הפרי הטוב, בין למצב המוסרי בין להביא הרפואה על ידה

כיון שקדושת השבת צריכה לפעול כ"כ על הנפשות, עד שלא יאבה האדם כלל להשתקע בפרטיות שלו, ולנגד עיניו יהי' רק חפץ ד' כנוסח התפילה הקצרה, "עשה רצונך בשמים ממעל והטוב בעיניך עשה", וזה הרעיון ימנעהו מזעקה על צרתו, ע"כ לא נכון גם להזכיר את יסוד טובת עצמו הפרטית במאמרו. אמנם הדעה השלמה תנחם את האדם ותשמחהו, בידיעתו כי אין צרתו מגעת לו מפני סבה מוכרחת שאין להשיבה, שההכרח יוכל להצטייר גם אם לא תהי' לו אחרית טובה תכליתית, שאז אין לאדם במה להתנחם, אבל בהיותו יודע כי היכולת ביד ד' להניח לו מעצבו ולרחם עליו, וכיון שלמרות היכולת העליונה לרחם מניחו בצרתו, ודאי יש ע"ז תכלית טובה, שלפי גודל הצער והמכאוב תבחן התכלית ההיא כמה טובה ויפיה. ע"כ ראוי רק להזכיר את היכולת לרחם, ובזה כבר האדם מנוחם ולבבו ימלא אומץ, בידעו שהאב הרחום שביכולתו לרחם עליו, מיסרו, ודאי הטובה שבזה היא עודפת. אבל יען שהמדה הזאת אינה נאותה כ"א לקדושת השבת, אבל בימי החול אין אדם יכול לשאוב ממעיין הישועה הגדול הזה, כ"א הוא צריך להרגיש בצרתו ולזעוק את פני ד' להושיעו, ובזה הדרך יקנה בנפשו ההכנעה וקישור הנפש באמונה ויראת ד' ואהבתו, ע"כ צריך להמליץ את מדת היכולת המביאה כאן למנוע את התפילה והזעקה רק למדת השבת, כלומר לפי ההשגה הנאותה לאדם בשבת, מדה זו נוהגת. אבל לפי מדת החול, הזעקה וההתנפלות הבאה מהמית הנפש הטבעית בעת צרה וצוקה היא ראויה ומביאה את הפרי הטוב, בין למצב המוסרי בין להביא הרפואה על ידה. רק על אור פני ד' וטובו שאנו משיגים במדת השבת, אנו צריכים למנע מזעקה ולאמר יכולה היא שתרחם.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ו

תועלת הביקור אצל חולה מצד החלק הנמשך בעת הביקור עצמו, היא האהבה והידידות שמראים לחולה. כי ברית השלום חזק בינו ובין רעיו הדורשים שלומו ובריאותו, שבזה יטיב לבבו ולפעמים יקל חליו מקורת רוחו ותהי' אחת מסיבות הרפואה צהלת רוחו הנדכא. אבל לא בזה תגמר תכלית הביקור, כ"א צריך שישתדל שיעשה ביקורו רושם טוב על החולה, וזהו ברוממו רוחו בהעיר לבבו בדעת ובתבונה לכלכל מחלהו באהבת ד' ובטחון שלם בעז ד' וטובו, ובזה ג"כ תשיג המחלה תעודתה, כי תרומם את הכשרון המוסרי למדה זו של עשיית רצונו כרצון קונו. גם רושם הקדוש הזה של מניעת התפילה בשבת, כדי שיכנס בלב יפה הציור של רחמי ד' המרובים, עד שאינו צריך להערת תפילה מצדנו, היא ג"כ אחת ממטרת החלאים שבהתקבל הרושם יפה עלולה הרפואה לבא

המבקר צריך שישים לבו שיהי' ביקורו תועלת לחולה בשעתו, גם שישאיר לו הביקור רושם טוב אחרי לכתו מעמו. מובן הדבר שתועלת הביקור מצד החלק הנמשך בעת הביקור עצמו, היא האהבה והידידות שמראים לחולה. כי ברית השלום חזק בינו ובין רעיו הדורשים שלומו ובריאותו, שבזה יטיב לבבו ולפעמים יקל חליו מקורת רוחו, ותהי' אחת מסיבות הרפואה צהלת רוחו הנדכא. אבל לא בזה תגמר תכלית הביקור, כ"א צריך שישתדל שיעשה ביקורו רושם טוב על החולה, וזהו ברוממו רוחו בהעיר לבבו בדעת ובתבונה לכלכל מחלהו באהבת ד' ובטחון שלם בעז ד' וטובו. ע"כ בכניסתו, עורר את לבו על יסוד הביקור מצד ההוה, תכלית השעה ההיא עצמה, אומר שלום. המטרה היא להראות השלום והאהבה, איך שאוהבו דורש שלום לו ומבקש לראות בטובו ובריאותו, ובזה נכללת ג"כ כל ההשתדלות האפשרית במעשה לטובתו. ביציאתו חיזק את רוחו בכפלים, באמרו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, להעיר על רוממות הדעה שראוי להתרומם אליה בשבת, לבקש רק את הטוב בעיני ד', וחפץ ד' עצמו תהי' המטרה ותכלית עומק הרצון, ע"כ אין מצד זה הדעת מקום לתפילה וזעקה, כי למה זה יזעק והנה חפץ ד' הוא חפצו. ובזה ג"כ תשיג המחלה תעודתה, כי תרומם את הכשרון המוסרי למדה זו של עשיית רצונו כרצון קונו, כדפירשנו לעיל. אמנם הוסיף עוד רעיון שני, שראוי להשתמש בקדושת השבת להוציא לקח טוב ממניעת התפילה, כמו שיצא הלקח הנאות בימות החול דוקא ע"י התפילה והזעקה. והנה זאת המעלה של מניעת התפילה מצד ביטול הרצון הפרטי לגמרי מצד רצון העליון, היא מדרגה עליונה שלא כל אדם ראוי אליה. אמנם יש צד יותר קרוב להרשים מוסר טוב במניעת התפילה, שכשם שהתפילה היא נצרכת בשעתה להרשים יפה בלב [את] קרבת ד' והכנעת האדם לפניו ית' ע"י עתות בצרה, כן ראוי ג"כ להרשים איך רחמי השם ית' מרובים הם כ"כ עד שנמצאו להושיע לאדם ג"כ אם לא יזעק ויתפלל, כאשר קדם חסד ד' עליו ביצירתו כהערת החסיד בחוה"ל, ולמטה מאותה המדרגה שמצדה נאמר שבת היא מלזעוק שתוכנה הוא ביטול החפץ הפרטי מצד רצון ד' הכללי שכולו טוב, ואז אין אנו פונים אל הפרט איך יהי' עניניו לשבט אם לחסד. אמנם יש ג"כ לדעת שרחמיו מרובים, תואר הרבים יאות לכל דבר שמתפשט על פרטים בודדים, לא דבר המתחבר לכלל גדול, שיאתה בו תואר גדולה, לא תואר הרבים, ברחמים רבים הוא משביח לרחם ולהיטיב לכל פרט, גם טרם ידרשוהו, א"כ למה לנו לזעוק הלא הוא ית' יודע מכאובנו. ע"כ שבתו בשלום, אין ליחס זה החשבון אל עצמותה של השבת, שהיא מתרוממת למעלה מחשבון היחיד על טובתו, כי אם היא מתקשרת בעצם רצון העליון באין דאגה כלל איך שיהי' גורל הפרט לפי ציורו וחפצו הפרטי, וע"ז שייך שבת היא מלזעוק. אמנם מניעת התפילה מצד הרושם השני, שראוי לעשות בנפש עם הדאגה על צרת נפשו הפרטית, אלא שראוי לדעת שהישועה ראויה לבא מצד הרחמים המרובים המשתרעים על כל פרט ופרט, אין ראוי ליחס עצמות השבת לזה, אבל ראוי לעורר את לב אותן הצריכים לחשבון זה שישבתו בשלום, וידעו שגם רושם הקדוש הזה של מניעת התפילה בשבת, כדי שיכנס בלב יפה הציור של רחמי ד' המרובים, עד שאינו צריך להערת תפילה מצדנו, היא ג"כ אחת ממטרת החלאים שבהתקבל הרושם יפה עלולה הרפואה לבא. יסוד הדברים הוא שהרשמים המוסריים יש להם גוונים מתחלפים והשלמת האדם תבא ע"י שיתרשמו בנפשו בכל צדדיהם עד שלפעמים יצא המוסר הטוב מזעקה ותחינה והתנפלות ולפעמים יצא דוקא ע"י שיהי' יחיל ודומם לתשועת ד'. רושם זה האחרון מוכשר ביותר לשבת.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ז

לא די שראוי לקשר האהבה היותר עליונה לכל פרט יחידי מפרטי האומה, מצד שהוא חלק מן הכלל הגדול והקדוש של האומה הישראלית בכללה, ונמצא שהפרט מתברך מן הכלל, לא הכלל מצד קיבוץ פרטיו, כ"א גם החולה שבתוך ביתו, קרובו ושארו. ההבדל בין "בתוך חולי ישראל", לבין "עליך ועל חולי ישראל", שזה האחרון מורה על אהבת הכלל מצד התקבצות הפרטים אליו, זה אינו נקרא עירוב, אבל מדת הכלל הרמה, שהפרטים בטלים בו מצד עצמם, ונחשבים עוד ביתרון יותר גדול מצד שהם חלקי הכלל, שמציאותו נחמדת ונאהבת מאד, זהו עירוב גמור, צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל

לא די שראוי לקשר האהבה היותר עליונה לכל פרט יחידי מפרטי האומה, מצד שהוא חלק מן הכלל הגדול והקדוש של האומה הישראלית בכללה, ונמצא שהפרט מתברך מן הכלל, לא הכלל מצד קיבוץ פרטיו, כ"א גם החולה שבתוך ביתו, קרובו ושארו, ראוי לו לאדם שישתדל לקדש נפשו ורגשי לבבו, להעצימם בקדושת הכלל, עד שלא יפנה לאהבת קרובו החולה שבתוך ביתו מצד צרת עצמו ולא מצד ערכו הפרטי, כ"א מצד היותו חלק מהכלל הגדול הראוי מאד לחיבה ואהבה רבה, כמאן כר' יוסי, שהעלה אהבת הכלל בתור עיקר שממנו תצמח אהבת הפרטים, כאמרו בתוך חולי ישראל, לא "עליך ועל חולי ישראל", שמורה על אהבת הכלל מצד התקבצות הפרטים אליו, זה אינו נקרא עירוב, אבל מדת הכלל הרמה, שהפרטים בטלים בו מצד עצמם, ונחשבים עוד ביתרון יותר גדול מצד שהם חלקי הכלל, שמציאותו נחמדת ונאהבת מאד, זהו עירוב גמור, צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל. אמנם תכלית המדה הרוממה הזאת היא, שאפילו אהבת בני ביתו הקרובים אליו ביותר, ישאב ממעיין הכלל מפני שהם פרטי הכלל. ומתוך שהם קרובים אל לבו ביותר הוא מוצא עצמו מוכשר ביותר לשפוך עליהם את כח האהבה הנובעת מאוצר הכלל. וכל ראש בית אב יראה בעצמו כאילו משפחתו היא החלק שנפל לו מאת ההשגחה העליונה, לעבוד ביותר על ידם את עבודת הכלל, כלומר לתקן מצבם של חלק זה הרשום מן הכלל שנתיחדו אליו ע"י קרבת הבשר וחיי המשפחה, ע"כ הם קודמים בהשתדלותם עבורם ליתר חלקי הכלל שאינם כ"כ מיוחדים לו. אבל מושג האהבה מצד עצמה היא כללית מתפשטת על כל כלל האומה כולה, והיא שבה עד התפרטות המשפחה, עד שגם החולה שבתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל, ולהרגיש הד קול של צרת הכלל שיש בזה, במה שאחד מפרטיו, שהוא אבר מאבריו, נתון בצרה ומחלה, ומצד זה ישתוקק לישועתו ורפואתו.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ח

הצורך להתעלם מהרע בהווה, לפחות בשבת, כדי שיתאפשר להתחזק בהכרה בטוב העתידי. מי שיסתכל בחיים ההווים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. המתבונן בחיים ההווים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. באמת הלא האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן. האדם באשר הוא אדם יוכל להשתלם בציורו האמיתי והמשמח הזה רק בשעה שלא תתיצב נגד עיני בשר שלו צורת המציאות ההווה בניוולה. בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו, בהיות נגד עיניו וחושו מר המות וקדרות האבל הנמשך ממנו

השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת שעליו נאמר "טוב להודות לד' ", "כי שמחתני ד' בפעלך". והיינו שמי שיסתכל בחיים ההוים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ואיכה זה יתעורר מצד ההשקפה הזאת להודות לד' ולשמח במעשיו. אבל כאשר יתבונן האדם שמצב ההוה איננו כ"א מעבר לחיים טובים ומאושרים, לחיים שהרשעה כעשן תכלה, והרעות הרבות אשר שרשן הוא במה שהאדם באדם ישלט לרע לו, יכלו, והדיעות והמדות ועמהן המעשים יזדככו, ובזה יסורו ג"כ הרעות הטבעיות שלא הוכנו כ"א כדי להכניע יצר לב האדם ולבצר זדון לבו, א"כ המתבונן בחיים ההוים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. והנה בהתנשא האדם אל המושכל הגבוה הזה יתרומם מעל כל פגעי העולם ההוה וימצא עצמו כולו שוכן כבוד ברום מעלה, כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו. העתיד יתיצב נגד עיניו כמו שכבר הוא במציאות, כי באמת הלא האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן. ע"כ בשבת קודש, ראוי לאדם להעמיד נגד עיניו את הבריאה מצד הטוב שבה, מצד המנוחה העדן והעונג, מצד הקדושה והברכה שבה, שהם הם יעמדו לעד ולעולם ועוד יוסיפו רב יתרון, וכל הרעות והצרות, החומריות והרוחניות, הלא יעברו וינדפו. אמנם האדם באשר הוא אדם יוכל להשתלם בציורו האמיתי והמשמח הזה רק בשעה שלא תתיצב נגד עיני בשר שלו צורת המציאות ההוה בניוולה. אבל כמעט יחזה את הצד הגרוע שבמציאות, את המחלות והתמותות, תעכר רוחו ולא יוכל להתרומם על המצב ההוה, ולהתגבר על ההפעלה שיפעלו עליו חושיו. א"כ יאבד ע"י מחזות כאלה הון רב של קדושת הציורים הראויים לשבת קודש מצד הזכרון למעשה בראשית, שיפעול להרשים בלב האדם אהבת ד' וכל קדושת התכונות רק בנשאו דעו למרחוק ויתן לפועלו צדק. ע"כ בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, שאמנם בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו, בהיות נגד עיניו וחושו מר המות וקדרות האבל הנמשך ממנו, רעת המחלות וצרותיהן המסובבות מהן, שכל אלה יפעלו על נפשו בהיותו עסוק בנחום אבלים וביקור חולים, באותם העשוקים הנאנחים והנאנקים מתגרת יד הרע והקלקול השורר בעולם כעת, בעודנו מלא רשעה ומוטה עמל ואון. ע"כ רק בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

טעם שהמבקר חולה יכול להתפלל גם בלשון ארמית משום ששכינה עימו. עצם ביקור חולים פועל לטובה על חושי האדם, מכניע את לבבו ומקרבו אל הטוב והצדק בתכלית. במצות ביקור חולים מחוברת ההתעלות של המוסר וההכנעה הנכנסת בלב אדם מצד ראותו בעיניו את חלישות הגופניות ואיך שאין ראוי לעשות עיקר כ"א מעניני הנפש העומדת לעד, נוסף לזה מתעוררים כחות הרחמים והחמלה בעצם טהרתם. גם ההליכה לבקר את החולה מורה על הגברת מדת החסד והנדיבות, לא רק מצד הכמרת הלב הטבעית שמזדמן לפעמים גם אצל אנשים קשים. ביקור חולים הוא אות לרדיפת החסד, שהרי אין החולה יכול ללכת אל המבקרו עד שידריכהו מנוחה, כ"א המבקר מפני טוב לבבו ויראת ד' שבקרבו הולך לרדוף צדק וחסד. כשהאדם הוא נמצא כבר במצב רם כזה של עבודת ד' הוא אינו צריך לההגנה הלאומית, שאינו צריך לאמצעיים שיובילוהו אל המטרה, שהרי הוא כבר בתוכה. וכן החולה עצמו שדכדוך נפשו מסיר מעליו כל התשוקות הדמיוניות והוא קרוב לתשובה וליראת ד' טהורה, אינו צריך לאמצעות מלאכי השרת ממשיכי רגשות הלאומיות ומושגיה

...וריו"ח הוסיף ביאור שכל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, אפילו אם יאמר להיות עיניו ולבו אל התכלית הכללית אל חפץ ד' האחרון, שהוא טובת כל האדם אשר עשה ד', ומה לו להתגדר בלאומיות פרטית, מ"מ האמצעיים יחסרו לו, כי לא יוכל האדם להגיע עד רום המעלה של התכלית הכללית כ"א ע"י המדרגה של האהבה הלאומית שהיא הכנה לה, ומלאכי השרת אינם מכירין בלשון הארמי, הכחות השכליים והרגשיים, שהם ממצעים בין האהבה הגסה הפרטית של האדם עד רום המעלה של אהבת כל היצור, המה בנויים ע"פ אמצעות האהבה הלאומית, שמתגלה בישראל בלשון הקודש. ומלאכי השרת, האמצעיים המובילים אל התכלית הגדולה שהוא שם ד' הגדול התכליתי, הם מכירים את לשון הקודש. הרגשות של החבה הלאומית שמתגלה ע"י התגלות השפה והסגנון הלאומי, הם מרוממים את האדם מעל לחפציו הפרטיים אל הדברים הכלליים של האומה. ומזה יבא הוא וכלל האומה אל החשק של התכלית היותר רמה ונשאה, כשיבא הזמן המאושר ע"פ חפץ ד'. ע"ז השיב שאני חולה דשכינה עמו, אימתי צריך האדם שמירה מהלכד באהבת עצמו יותר מדאי ע"י הגברת החבה הלאומית, שאחד מהאמצעיים היא השפה, זהו רק כשהוא עלול לכך מצד התגברות גסות חומריותו עליו להעמידהו רק במצר של חיי עצמו הפרטיים לבדם. אבל חולה ששכינה עמו, עצם ביקור חולים פועל לטובה על חושי האדם, מכניע את לבבו ומקרבו אל הטוב והצדק בתכלית. במצות ביקור חולים מחוברת ההתעלות של המוסר וההכנעה הנכנסת בלב אדם מצד ראותו בעיניו את חלישות הגופניות ואיך שאין ראוי לעשות עיקר כ"א מעניני הנפש העומדת לעד, נוסף לזה מתעוררים כחות הרחמים והחמלה בעצם טהרתם. גם ההליכה לבקר את החולה מורה על הגברת מדת החסד והנדיבות, לא רק מצד הכמרת הלב הטבעית שמזדמן לפעמים גם אצל אנשים קשים, מפני שהאומלל בא לגבולם ועיניהם רואות בצערו, אבל כשהם לעצמם יותר היו חפצים שלא הי' בא אליהם ולא הי' לבבם מצטער בקרבם ולא היו מוכרחים להטריח עצמם או להוציא ממונם בעזרתו. אבל ביקור חולים הוא אות לרדיפת החסד, שהרי אין החולה יכול ללכת אל המבקרו עד שידריכהו מנוחה, כ"א המבקר מפני טוב לבבו ויראת ד' שבקרבו הולך לרדוף צדק וחסד. כשהאדם הוא נמצא כבר במצב רם כזה של עבודת ד' הוא אינו צריך לההגנה הלאומית, שאינו צריך לאמצעיים שיובילוהו אל המטרה, שהרי הוא כבר בתוכה. וכן החולה עצמו שדכדוך נפשו מסיר מעליו כל התשוקות הדמיוניות והוא קרוב לתשובה וליראת ד' טהורה, "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א", אינו צריך לאמצעות מלאכי השרת ממשיכי רגשות הלאומיות ומושגיה.

שבת פרק א׳ פסקה נ׳

הכחות הרוחניים פועלים הרבה על הכחות הגופניים לחיוב ולשלילה. הכין השי"ת בתכונה האנושית, כי בעת חליו, שכחות הגופניים מתמוטטים הרבה, אז דוקא מתגברת רוחניותו של אדם, התקוה והאמונה מתגברות בו, ובזה הוא מוצא סעד לכחותיו הרפים. ובזה ממש הקב"ה סועד אותו, כי כן הוא כלל תכלית החלאים, לרומם את האדם משפלותו החומרית. וזה עניין שאין אדם עומד מחליו אא"כ מוחלין לו כל עונותיו, והתעודה הזאת בעצמה היא מחזקת ג"כ את כחות נפשו, ובריאות הנפש מחזקת את הכח החומרי ג"כ ומסעדתו

הכחות הרוחניים פועלים הרבה על הכחות הגופניים לאמצם ולחזקם. הנוחם, האהבה, וכל רגשי יושר וצדק שבאים בלב האדם במנוחה וטוב לב, הם ג"כ מחזקים [את] הכחות הגופניים ע"י חיזוק הכחות הנפשיים, "יראת ד' תוסיף ימים". ולעומת זה הקנאה התאוה והכבוד, הכעס וההתמרמרות, חסרון האמונה והבטחון ורעת הלב, פועלים לרעה ג"כ על מוסדי הגוף. והנה הכין השי"ת בתכונה האנושית, כי בעת חליו, שכחות הגופניים מתמוטטים הרבה, והי' אובד בעניו ובא עד שערי מות מחלישות כחותיו, אבל אז דוקא מתגברת רוחניותו של אדם, הכחות הטובים מתעוררים בו, ותחת לב רע ונפש קשה בא לו לב בשר רך, וציורי קודש נעשים קרובים ללבבו אף שהי' רחוק מהם בבריאותו מפני החומריות הגסה ששלטה עליו, הבטחון בד', התקוה והאמונה מתגברות בו, ובזה הוא מוצא סעד לכחותיו הרפים. ובזה ממש הקב"ה סועד אותו, כי כן הוא כלל תכלית החלאים, לרומם את האדם משפלותו החומרית, ואין אדם עומד מחליו אא"כ מוחלין לו כל עונותיו שנאמר "רוטפש בשרו מנער ישוב לימי עלומיו", והתעודה הזאת בעצמה היא מחזקת ג"כ את כחות נפשו, ובריאות הנפש מחזקת את הכח החומרי ג"כ ומסעדתו, "רוח איש יכלכל מחלהו".

שבת פרק א׳ פסקה נ״א

כל אדם לפי הערך שחומריותו פועלת עליו כן שכלו מוחשך ומוקף ענני חשך. ע"כ אף שהאמונה תאמצהו חיל, מ"מ לא יתיצבו המושגים הקדושים בדעת ד' ואמונה טהורה כמו חי לפניו, לעומת החולה שהשגתו זכה וצרופה. ראוי לאדם להרשים את ערך הכבוד הראוי למחשבות קדושות של החולה שבהן השכינה שרויה, ע"כ לא ישב ע"ג כסא ומטה, כאיש אשר אין לו ללמוד מאומה כ"א מתעטף כתלמיד לפני רבו. העיטוף בפני החולה מורה ג"כ על צמצום התנועה, כלומר הגבלה הפנימית שיהיו המעשים מצומצמים לפי מדת ההשגה הטהורה בדעת ד' הבלתי מעורבבת בגסות החומריות, ויושב לפניו במחשבה זאת הנעלה. ובזה תושלם תכונת ביקור חולים מכל הצדדים להגדיל כח החסד ולהאדירו בלב ובפועל מתגבורת כח הרחמים בראותו בעניות רעו, והגדלת כח האמת בטהרת הלב והארת השכל הפועל פעולה רבה ללכת בדרך ישרים, שחברת החולה פועלת על המבקרים. החולה הוא נסעד מד', שמסעדו בתנחומי קודש הנובעים מדיעות האמת המקרבים לבו של אדם לאביו שבשמים

הכבוד האמיתי ראוי הוא אל השכל. השכל הטהור שעל ידו משיג האדם את קונו, הוא המעורר את הכבוד בלב האדם השלם. כביאור הרמב"ם במו"נ במאמר המועתק במעט שינוי בהגהת רמ"א הראשונה לשו"ע או"ח, שהכבוד שיתן האדם בציורו לשכל הטהור הקרוב לו ושהוא עמו נמצא, בחשבו שהוא יותר נכבד גם ממכובד שבאנשים יביאהו למעשים טובים ומדות טובות וקדושות. והנה הדיעות שבאדם ג"כ מסתבכות ומתערבבות ע"י התגברות התאות שבאה מגסות החומריות. ע"כ הרשעים העושים פימה עלי כסל ונוטים רק לתאות שפלות גופניות, הם מלאים דיעות רעות ומדברים על ד' תועה. ובהמצא להם היכולת לחק חקקי און עלי ספר, הם ממלאים ספרים בדברי שקר ותועבה להשחית נפשות תמימים. אמנם כל אדם לפי הערך שחומריותו פועלת עליו כן שכלו מוחשך ומוקף ענני חשך. ע"כ אף שהאמונה תאמצהו חיל, מ"מ לא יתיצבו המושגים הקדושים בדעת ד' ואמונה טהורה כמו חי לפניו. וזה גורם שרוחו ישפל ויפול לפעמים בשחיתות של תאוה או יפתה לקול אנשי שקר המדיחים מאחרי ד' ותורתו. אמנם החולה שסלק ידיו מכח חומריותו הגסה מתעורר בו השכל הטהור, ונמצאת השגתו זכה וצרופה, ומה שהוא משיג בתוכיותו מאהבת ד' והחפץ ללכת בדרכי ד' ולהתמם עמו, לא יוכל הבריא לפי ערכו לבא למדה זו, כי החומריות תעכבהו. ע"כ הראש, שהוא מקום המחשבה, הוא מעון לשכינה, ואם שאין האדם משיג אמתת ההשגות השכליות באלהות, אבל כל מה שהוא יותר מתקרב ומטהר רעיוניו הוא נעשה קרוב להשגת האמת, עד שהשכינה למעלה מראשותיו, וראוי לאדם להרשים את ערך הכבוד הראוי למחשבות קדושות של החולה שבהן השכינה שרויה, ע"כ לא ישב ע"ג כסא ומטה, כאיש אשר אין לו ללמוד מאומה כ"א מתעטף כתלמיד לפני רבו, והעיטוף מורה ג"כ על צמצום התנועה, כלומר הגבלה הפנימית שיהיו המעשים מצומצמים לפי מדת ההשגה הטהורה בדעת ד' הבלתי מעורבבת בגסות החומריות, ויושב לפניו במחשבה זאת הנעלה. ובזה תושלם תכונת ביקור חולים מכל הצדדים להגדיל כח החסד ולהאדירו בלב ובפועל מתגבורת כח הרחמים בראותו בעניות רעו, והגדלת כח האמת בטהרת הלב והארת השכל הפועל פעולה רבה ללכת בדרך ישרים, שחברת החולה פועלת על המבקרים, והחולה הוא נסעד מד', מעז ד' וטובו. ומקור ציורי לבבו שהם נוטים לקדושה ולטוב, הלא הנה הדיעות האמתיות המתגלות בראש כשכח המתעה של החומריות נופל, והוא מסעדו בתנחומי קודש הנובעים מדיעות האמת המקרבים לבו של אדם לאביו שבשמים, "ה' יסעדנו על ערש דוי".

שבת פרק א׳ פסקה ס״ג

צרותיהם של ישראל כוללות שפלות ובוז, עני וחלי ומדוה, קלקולי סדרים בחיי הכלל והפרט, בחיי הציבור והמשפחה

...אחר החורבן, שהאומה כולה טובעת בים של צרות, הלא כפי גודל חללם של החיים כן גדלו הצרות, כי מה אפשר לדבר ולתאר מריבוי הצרות הפרטיות ההולכות ונמשכות בכל אישי האומה מסבת חרבן האומה כולה ושפלותה, נדודה וטלטולה. א"כ היש אפשרות לעט סופר לכתב, הלא חללם של החיים רחב הוא מאד מה שקצר כל ספר מהשתרע עליו בשלימותו, והוא כולו מלא צרותיהם של ישראל, שפלות ובוז, עני וחלי ומדוה, קלקולי סדרים בחיי הכלל והפרט, בחיי הציבור והמשפחה, וכולם הם נובעים רק מעמק צרת הגלות בכלל.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ד

הקושי להעריך בגלות את רמת הסכנה של המצב הלאומי, כדוגמת הקושי של שוטה להבין מצב סכנה

...בגלות א"א כלל שיורגש מצד האומה שום דבר צרה כללית בכל תוקף רישומה, ואין ראוי לכתב דברים כלליים בשביל הכלל כ"א מי שיוכל לציירם בכל עמקם ומהותם, אבל מי שמרגישם רק בתור צרה פרטית לו או לפרטים רבים, לא הגיע עד הרושם שצריך לעשות דבר של צרת האומה. והנה אנחנו בעונינו אבדנו זאת ההרגשה לגמרי, ואף אם יאמר אדם שמצר בצרתן של ישראל, לא יוכל להתפאר בלבבו כי הוא יורד עד עמקה של צרת הכלל. כי זאת ההרגשה אי אפשרית לנו כי אבדנו את הדרכים שבהם ועל ידם אפשר להרגיש צרת הכלל. ע"כ דברים של סיפורי צרות הכלל מצד הפחד לסכנת מצב הלאומי שיש בהם, אין אנו יכולים להעריכם כראוי, מפני שאין שוטה נפגע. הפקח שמכיר ערך הסכנה כשהולך במקום סכנה שצפוי הוא לאסון, הוא נפגע ומתמוגג ועצביו יתרגשו, מה שא"כ השוטה, הוא לא יבהל, מפני שאינו מכיר ערך החיים ולא ערך הסכנה. כן אנחנו אין אנו מכירים את הערך הלאומי, ע"כ לא נוכל כלל להתרגש ממצב העתיד הצפוי להפסד חלילה, ע"כ אין אנו יכולים לכתב אלו המגילות.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ח

...ע"כ כל הימים שהי' ר"י בר"י, שהוא הי' הנושא את הידיעות ההיסתוריות הללו בבריאותו, לא הי' רודף ללמד את הידיעות הללו שהן רשימות היסתוריות, שאמנם הן צריכות רק להיות נמצאות באוצר הכלל, וכיון שיש אדם אחד גדול ונאמן היודען הרי הן נמצאות, ואין למעט זמן של ידיעת איזה דבר מן התורה בשבילן. אבל כשחלה חליו אשר מת בו כפי הנראה, שאז עלול הדבר שישתכחו הרשימות הללו שהן רשימות רבות ערך בידיעת ההיסתוריה הלאומית, שלחו לו, כי עכשיו הגיעה העת שתאמר לנו, ב' וג' דברים ההיסתוריים שאמרת לנו משום אביך, כדי שלא יפקדו מאוצר הכלל.