מחשבה

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ז

ויען שתפילה של יחיד עומדת במעלה נמוכה מתפילה של צרכי רבים, ע"כ די לתפילת יחיד ההכנה של רוממות הנפש להשיג ולצייר ולא תבא למדה זו של צורך הגבלה. ובתפלת הרבים ההכרח לשלח המחשבות בדברים יותר נעלים ונשגבים, עד שראוי להשמר עמהם ג"כ מהרוס אל המופלא. ע"כ נאמר בתפילת יחיד לשון תחינה, "ואתחנן אל ד' ", ובתפילת רבים לשון חילה, "ויחל משה את פני ד' אלהיו".

ברכות פרק ה׳ פסקה ח׳

מתוך שהשכל האנושי הוא מאוחד עם ההרגשות הגופניות מפני שגם הוא כח בגוף ע"כ צריך זהירות, שאפילו בהיות השכל שולט, אם תהי' מדת השמחה שולטת בכל תקפה אולי יפנה השכל מתעודתו, ותחת השמחה הנפשית תתגנב שמחה בהמית שתסיר האדם משלימותו. אמנם זאת היא סגולת התפילין, שהם כנגד כלי הרעיון והמחשבה, להורות שיש שליטה שכלית מצד התורה האלהית על האדם באופן שאין לה יחש עם כוחות הגוף ותשוקות החומר לא יטוה מפני שהיא נבדלת מהם. ע"כ בהיות התפילין על האדם פועלים עליו פעולתם זאת, שלא ישתנה שכלו מנטיות הגוף ע"י המזג והטבע הגופני. ע"כ בהיות התפילין עליו ראוי להתיר הרחבת השמחה, ו"לא יאונה לצדיק כל און". כי המצוה הזאת מגבלת בכחה וקדושתה את הכוחות הגופניים שלא ישלטו לנטות את השכל מנתיבתו, שבמקום המוח והלב הטבעי מונחים ג"כ התפילין שבהם כלולים האור האלהי להישרת השכל שבמוח והמדות עם המחשבות הדמיוניות שבלב.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ה

דמיון והתרגשות עלולים להטעות את האדם, והדרכים להימנע מטעות זו. יש מחשבות ורגשות שהן בבחירת האדם, ויש שהן תוצאה טבעית מכלל עבודתו הרוחנית

האדם צריך לשלימותו [את] שלימות השכל ובזה עוד לא יהי' שלם בכל דרכיו אם לא תלוה לו שלימות [הכח] המדמה, שיהיו ציוריו וכחו הדמיוני מיוסדים על עומק היושר, שבא משורת השכל והחכמה. והנה ביהמ"ק נקרא "נויו של עולם" ובית תפילה לכל העמים. הנוי האמיתי הוא השלמת [ציור] המדמה כפי השורה השכלית, שמזה תמשך הדרכה מוסרית נעלה בעולם, ועיקר התפילה בנויה ע"ז השלימות. אמנם כ"ז שמרכז השלימות הכללית של השיווי הכולל של כלל האנושיות, של השכל עם (הציור והמדמה) [ציור המדמה], הי' בעולם, הי' נקל גם לכל יחיד לכוון דרכי ציוריו ע"פ חקי השכל, ובהתרומם כח המדמה הי' נכון לפעול גדולות וטובות. אבל מיום שחרב ביהמ"ק, ובטל מרכז הכללי של הקישור של הכחות הדמיוניים, שהם חקי הנפש האנושית, אל אור השכל, ננעלו שערי תפילה. כי כל יחיד ודאי יקשה לו מאד לרומם כחו המדמה לבדו אל מרומי השכל, ולפעמים בהתגברות [כח] המדמה יטעה [היחיד] מדרך השכל, וע"י ההתרגשות יצא (משורה הישרה) [משורת היושר]. אמנם כל זה הוא רק כ"ז שהאדם בא לצייר ציורים לטוב בכחו המדמה בבחירתו, שצריך לזה [כח] מנהל כללי, שחסר לנו בעונינו מיום שנוטל כבוד מבית חיינו. בית החיים הוא [מצד] הכח המדמה, שהוא הציר שעליו יסובו כל חיי האדם בתשוקותיהם ונטיותיהם, והכבוד האמיתי הוא השכל האלהי הטהור, "אין כבוד אלא תורה". אמנם בשעה שמתגברים על האדם ציוריו לטובה בלא בחירתו ונטיותיו הבחיריות, כ"א כענין תולדה מכל הדרכים הטובים השכליים, שמתאמץ תמיד להדריך בהם את נפשו, וכשבאים הכחות [ש]בנפש לידי נקודה מרכזית מתעורר האדם ברגש נעלה מכחו, והדמעות משתפכות מרוב געגועיו לטוב ולחסד עליון, "צמאה נפשי לאלהים לאל חי". בהתגברות מדעית וציורית כזאת עשה אלהים את האדם ישר שתנהלהו תומת נפשו באורח משרים תמיד. ע"כ שערי דמעות לעולם לא ננעלו כמקרא שכתוב "אל דמעתי אל תחרש". ופעולת הפקת הבקשה תלויה בפנים ידועים, כפי ערך השלימות שתפילה כזאת מסבבת לאדם במצבו הכללי בדעת ויראת אלהים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

כיון שיסוד השלמת האדם היא הדעת את האלהים, ע"כ שכלול שלימותו תלוי בציור האמת כפי מה שאפשר לו שיצטייר אצלו מגדולת יוצרו, וכל מין טעות בציור דעת האלהים גורר אחריו המון נפילות בשלימות האדם, בדרכיו ומדותיו ורדיפתו [את] הצדק והטוב. ובאשר כל מין שלימות שאנו מציירים בשכלנו אינו נערך לפי האמת לאמתת שלימות השם יתעלה, ע"כ גם הציור המחשבי הפרטי בציור שלימות השם ית', אם שמוסיף כבוד האדם ומקרבו אל השלימות, מעורב בו ג"כ קצת חסרון מפני שעכ"פ הציורים הם מעורבים עם קצת טעות של הגבלה שמחויבת בחק הציור האנושי.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ז

...וגם תימשך מזה תועלת נפשית בשכל ודעת וממנה ליראת ד' ו[ל]שלימות האמיתית תוצאות, כי אע"פ שירחיב דעתו בתולדות רבות שכליות, מ"מ היסודות הפשוטים שהם המושכלות הראשונות ושרשי האמונה הפשוטה הברורה ע"י הקבלה המפורסמת, תמיד יהיו בפיו ובלבבו.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ח

דוגמת ריח הפה, גם בהיות האדם ניכר בסגנונו על מחשבותיו הפנימיות, ע"כ בהיות איזה קלקול פנימי נמצא יוכר בסגנון לחודר היטב, וזהו ריח הפה.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ד

ההתנהלות הראויה ליחיד הסגולה שבני דורו אינם יורדים לסוף דעתו

הוא כלל גדול בדרכי ההנהגה הישרה הראויה לאדם המעלה. כי כל הנהגה שיש בה כיעור מצד מראה החיצוני, אז אם הוא מתיחד בה חוץ למנהגו של עולם, תהי' פועלת רושם לגנאי על משפטו מאת בני אדם. אמנם זה אינו נמשך רק אם זאת ההנהגה הנראית זרה לא באה לו מהכרח מהלך עסקנותו בשלימותו המיוחדת לו. אבל אם מהלך עסקי חכמתו ושלמותו יביא(ו)הו לצאת לפעמים משורת המנהג גם אל מעשה כזה שאינו כפי הרגיל וגם יש לדורשו לגנאי, מ"מ "החכמה תעז לחכם", ועסקו בלב שלם בשלימות האמיתית יסיר ממנו כל דופי גם מעיני בנ"א, כי יכירו (כי) באשר [כי] הפליא ד' חסיד לו. וכשם שהוא משונה מרוב בנ"א בתעופת שכלו ועומק טהרת לבבו והמון רגשותיו הנשאים, כן הוא לפעמים משתנה מהם בהנהגה חיצונית שנראית לפי המובן הפשוט להם כזרה. והבחינה היא מאותה ההנהגה המתרשמת ביציאת יחידי בלילה, משום חשדא. וההיתר הנאמר אם מתהלך בתומו לרגלי חכמתו וקביעת עידני', דאמרי לעידני' קאזיל ולא יגורהו רע. והמשכיל ידע להוציא תולדות הכלל הפרטי הזה לכל ענפי ההנהגות המזדמנות במהלך החיים, של אנשים נעלים מרוב בנ"א בתכונותיהם ורוממות נפשם, כי יגבה לבם בדרכי ד'. והדברים נאותים, בין בהנהגה מעשית בין בדרישת חכמה ומהלך רעיונות וציור מושגים נשגבים בדיעות המתיחסות ופועלות על הנהגתו של האדם במעשיו, שבעת שסביבותיו ישת חושך ובני דורו לא יוכלו לעמוד על סוף דעתו, נאמר "דבש וחלב תחת לשונך". ולא יצא יחידי בדרכים שאין בני הדור רגילים בהם, כי לא ישכילו איך על ידם נפשו מתקרבת אל יסוד השלימות, לאהבת ד' ויראתו ורוממות העבודה השלמה. וכ"ז יצדק בהיות איזה רעיון נשגב כבן רשף מקרי בו. אבל אם הוא קבוע בעניניו, ומודרך בדרך תמים ע"פ מושגיו הרמים, לא יוכל איש לכזב שלימותו ומימר אמרי לעידני' קאזיל, וסוף תצמח ג"כ התועלת הראויה מדרכי שכלו הגדולים מהרגיל.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

גם אם אין ראוי למנוע את ההתרגשות החיצונית ממי שלבבו מרגיש בהכרה פנימית הוד האמת, כי האדם באשר הוא אדם חומרי נוטה הוא להתפעל ג"כ בהתרגשות הבאה מפעולות ודיבורים, אבל להורות שאין זה יסוד חתימת ההצלחה הראויה להעטיר בה את הערך הנעלה של עניית אמן, כ"א התוספת הרוחנית של המדע הפנימי שראוי לבא ע"י שהתעורר לרגלי השמיעה של הברכה מפי חבירו המברך ביושר לב ורגש טהור, וזה לא יוכל בתוספת הרמת קול כ"א בתוספת הגיון לב טהור ורגש פנימי, שהוא נעלה מכל לשון ואינו צריך לשפה. כי יסוד השפה ותעודתה הוא להודיע למי שלא ידע, אבל כשרון הפנימי שבאדם הוא לכוון לזכות להאשר של הזמן המוצלח, שההכרה הפנימית של הוד האמת תמלא כל הארץ עד שלא ילמדו עוד איש את רעהו, וההכרה הפנימית תמצא חקוקה על כל לוח לב, וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב. ע"כ "נרוממה שמו יחדו". א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ו׳

מחשבות יוצרות מעשים

והנה הבדל ידוע ימצא בהשקפה המוסרית על כלל העולם וחיי העונג הגופני בין דיעות גדולים חכמי לב, ואף ששורש הדבר אינו במעשה כ"א בעיון והשקפה, מ"מ א"א להמלט שלא יבוא ג"כ חילוק פעולה מעשית מזה.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״א

שמירת טהרת המחשבה

אמנם חיי החברה מביאים ג"כ מכשולים עמהם. ההתערבות עם כל מיני אנשים, ומהם בלתי הגונים שא"א לכל חברה להמלט מהם, עלולה לפעול על פעולותיו לרעה. ע"כ יתפלל כל חסיד שאחרי מלואו חוקו להתאחד עם הציבור לא ישלוט שטן במעשי ידיו, ולא יוזק לא בעסקי הגוף והממון שגם הם תוצאות מחיי החברה, ולא בעסקי הנפש והמוסר, וביותר צריכה שמירה טהרת המחשבה, שהעירוב האנושי יביא את האדם לחמדת הכבוד הגאון והיהירות, ע"כ לא יזדקר מזה שום הרהור חטא ועבירה ועון. ובהיות הפעולות הנעשות בחוג החברה הן או תולדותיהן יש להן קיום עתיד ג"כ, כי ציבור לא מתים, ע"כ ראוי להתפלל כי תוצאות רושם שלו בחיי החברה יהיו נקיות מדופי, לא רק בעודו חי ופועל כ"א גם לעתיד לא יוכלו להיות מתהפכות לרועץ ולקילקול, כ"א תמיד יהיו מוכנות להטיב ולהרים קרן ביראת ד' ודרכיו הישרים. ע"ז מסיים, מעתה ועד עולם.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אדם צריך ליישר את מחשבותיו בהתאם לאמת הנצחית

וזאת היא סגולת התפילין, שהן עוזרות את לב הבשר והמוח החומרי להוציא אל הפועל הגיוני מוסרם הזך שראוי להם בעצם טבעם. אמנם באשר המה בשר, ויוכלו להתקלקל מסערת רוח יצר לב האדם, ע"כ התפילין הם עז לישראל, שבהן כלולים יסודי הדיעות הטהורות ורגשי הלב הטהור והנאמן באופן שמור מכל פגע. ע"כ להוציא הבטחון שלם מחידוש הרגש של ק"ש צריך עמו תפילין, וכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. כי מה בצע באמור האדם הציורים בפיו, אם תתקומם בקרבו רוח עוקרת בפועל לכל הנשגב והוד הקדושה. אמנם התפילין הן מגינות, להורות בפועל כי לא אל רעיון לבבו יפנה, כ"א להעריך רעיונו כפי מה שיוכל להיות מושוה עם האמת הגמורה העומדת לעד בלא שינויים, החקוקה במכתב אלהים. ע"כ לחידוש הרעיון שמק"ש, צריך לבטחון הרעיון שבתפילין.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ג

והנה ההגנות שישתמש בהן האדם להנצל מהחושך, שעל ידו יוכלו ציורי המציאות להכנס בנפשו בשיבוש, ומהם תוצאות להמון דמיונות רעים מזיקים ומפסידים, עד שלפעמים יגרמו ג"כ פחד בהלה והזיקות בגוף ונפש, כי גם הפחד הוא המון מחשבות המתפרצות על הדעת, כאמור בחכמת שלמה, הנה הגנה טבעית והגנה מלאכותית...הדברים השכליים מקבילים את הדברים החושיים, ע"כ הגנת הטבע והגנה המלאכותית נמצאת ג"כ בחשכת הדיעות, כמו שנמצאות הנה בהחושך של העדר האור המוחש בחוש הראות, ומקריהם דומים זל"ז. ההגנה המלאכותית נגד החושך של דיעות רעות בנוגע למוסריות, היא החכמה ההקישית הבנוי' מהרכבת הקדמות עיוניות, (שהן) [שהיא] אמנם אין (בידם) [בידה] למחות כליל כל רעיון מזיק ומהרס אשיות השלום הנפשי, אבל מועיל עכ"פ שלא תזיק דעת רעה בפועל, כי עכ"פ בירור דברים של החלשת הכח המטעה יושג לעולם ע"פ הקישי הגיון ישר. זאת האבוקה, המורכבת מאורים בודדים להאיר את הלילה, שהיא כשנים. אמנם ירח הוא האור הטבעי, חום הלב, בלבת אש יראת אלהים ואמונה תמימה טהורה, כנסת ישראל לקרי' על שמך, א"ל קוב"ה לירח, הדבקות האמתית בכנס"י ובקבלת עול מ"ש, חום התמימות, אור הירח, אספקלריא דלא נהרא. זוהי כשלשה, המוחק מהלב כל צל ציור רע וכל נדנוד מחשבה רעה, עד שאינו נראה ולא מזיק, כי "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", "קודש ישראל לד' " ו"יעקב איש תם", "והנה ד' נצב עליו" לשמרו מהזבובים כמשל חז"ל בב"ר, וכד' העקידה שם.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ד

הדרך להתמודד עם מחשבות רעות

האבוקה המשמרת להגין מן החושך באורח השכל הוא ההיקש המורכב ההגיוני, כשיערך מול נגה הירח הטבעי והיינו הניצל מחשבונות רבים ע"י תם דרכו ויראת ד' לאמתתה ברגש פנימי של תם ויושר שהיא הנחלה העליונה הטובה מכל הון וחכמה קנוי', אינו כ"א כאבוקה נגד האור המתפשט בחללו של עולם לגרש את חשכת הלילה. אמנם ימצא ההיקש ההגיוני לפעמים בלא צירוף של רגש לב כלל, וזה לא ישמור יפה בודאי. אבל איך יהי' ענינו כשע"י הבירור ההגיוני יצרף ג"כ את רגשו הטבעי הישר ליראת ד', אלא שאינו בא מאמונה תמימה ושלימה מעצמה, אלא מרגש קנוי ע"פ החלטת המושג ההיקשי, שאמנם עוד משאיר אחריו צל הרהורים רעים. ע"כ השאלה היא הולמת לענין השכליות, אם אבוקה כשנים בהדי דידי', כשמצורף עמו יחד רגשו העצמי, או לבר מדידי'. ומסיק כיון דירח כשלשה, ופעולת השלשה היא שאין המזיק נראה כל עיקר. האמונה התמימה המאירה את חשכת הנפש, באור יקר טבעי מגרשת כל צל רעיון רע, ואם עד אור השמש לא באה, דהיינו רוחב הלב בחכמת אלהים בדעת והשכל, שהיא מגרשת את המזיק ממלא הארץ. אמנם לנגה הירח די לו שאינו נראה כלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ב׳

ואמר "עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם", מכיון שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, אנו מכירים שכל ההנהגה הולכת בתכלית מוסרית, ע"כ אין דבר קטן בלא כונה ותכלית מוסרית ואין לנו לתלות שום דבר שהכריחו איזה סיבות כלליות שיעשה כך, כי הוא גדול מכל האלהים וכולל כל הכוחות ושולט עליהם, ואין שום כח שיכריח הנהגתו בחלק היותר קטן ממנה. והעד שאפי' יצר מחשבות לבב האדם ורשעתם, שהם דברים רחוקים מהמעשים הנעשים בפעולות הכלליות הטבעיות, מ"מ חברם בזרוע כחו הבלתי תכליתי. והוברר שהדייקנות של העונשים של המצרים וההתיחדות שהי' באופן זה ולא באופן אחר, גם היא לא נפלה במקרה ובהכרח של איזה סבה כ"א בכונה, א"כ ראוי לברך על כל חלק וחלק.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט׳

הגבורה הענקית, הבולעת בקרבה את הנשמה ושאר הרוח של האדם, אינה ראויה לאדם שעומד בתור פועל בחכמה וחושב מחשבות, הוא צריך דוקא שישלים חסרון כח חומרו ע"י כלים שימציא בחכמת לבבו, גם לא יכביד עליו עובי טבעו הבהמי, כ"א יהי' קל להתעלות אל מרומי המעלות השכליות בתכונות נעלות ומוסריות. והדומה להתעלות הממשלה של הכחות הרוחניים על הגשמיים בכחות הגוף, היא קלות התנועה הבאה ג"כ לרגלי הכובד הממוצע של הגוף, שבציור הגוף הענקי המגושם מאד היא אינה באפשרות להמצא. ע"כ משה רבינו אם שהי' ג"כ גבור, ואין השכינה שורה כ"א על חכם גבור ועשיר, אבל לא היה גופו ענקי באופן שלא תוכל הנפש להתרומם. אבל הי' בכ"ז לערך בני אדם חלושי הגוף והנפש גבור נאור, עשר אמין מדה גדולה והגונה. אמנם לערך ענקותו של עוג מה הוא, ובמקום שלעוג הספיקה הגבורה החמרית למיעקר טורא, ולא הי' מניעהו שום דבר לאחוז בשכל וחשב מחשבות שהוא הצעד אל ההטבה המוסרית באורח חיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״א

אדם מעמיק ובעל מחשבות צריך לחזק את רוחו

...וי"א אף ת"ח בלילה, הת"ח הוא ג"כ יוצא ממעמד האנושי הטבעי רק ע"פ חסרון מצב האנושיות, שאינה יכולה עדיין לתן את כל התביעות החומריות והרוחניות והנימוסיות בדרך מספיק לכל הכוחות, והיא מוכרחת עדנה מחסרון השתלמות לערוך מלחמה ולגרע חק איזה כח כשתרצה להעמיד על נכון כח אחר. ע"כ הת"ח ההוגה דיעות ומשאות נפש שאינן מורגלות ברוב החברה, גם מעמד רוחו נוטה לאיזה התחלשות ועלול להשפעה של חולשה מכוחות דמיוניים מבעיתים הבאים לרגלי חסרון סדר טבעי במהלך הרעיונות, מה שלא נמצא כן בהמון העם הבלתי חושב הרבה. אמנם היום, שאורו משביע את חושי החכם ברב צהלה והרגשת נועם החיים הכלליים הרבה יותר ממה שירגישם העני בדעת, הם מוסיפים אומץ ומחזירים לו את טבעו וחוזק רוחו. אבל בלילה, שלא יוכל להשביע את עינו השואפת להוד היקום כולו, אז עלול הוא מצד רוחו המלאה לה משא רעיונות ובהם ג"כ אורות וצללים, דמיונות וציורים בלתי טבעיים, כחק העוזב מערכתו הטבעית להיות נפגע מתגרת הרעיון, וצריך צירוף וחברה של ריעות בפועל להעמידו על מעמד טבע הלך הנפש האנושית ע"פ אורחה הראוי לה כאשר עשה אלהים את האדם ישר.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג

העמקה שכלית עלולה לפגוע בעומק הריגשי

טבע האדם הישר הוא שתהי' נפשו משתפכת מגעגועים לאלהי ישעו, ובזה תצא התפילה לפעלה ובזה תמצא ג"כ פעולתה. ע"כ צריך שתהיה התפילה מעורכת רק ברגש הלב הבריא והישר, ולא יערב עמה שאלות של חקירות מדעיות, שלפי משפט שכל האדם הקצר והנקצב רק על חוגו הקצר לא ישיג לעולם את מגמתו בענין התפילה, כי לא נוצרה סגולת התפילה בכלל המציאות ובכחות נפש האדם בשביל חידוד הכח השכלי, המתבודד חוץ מרגשותיו, כ"א בעד לבו של אדם ונפשו שצריכה להתהלך עם אלהיה כפי טבעה ותכונתה. ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה, אריכות העיון המופשט, להשוות לפי שכלו ההגיוני את אפשרות שינוי רצון האלהים ע"י התפילה, מה שלא ישיג לעולם דבר זה, היא תוחלת ממושכה מחלה לב. רק סגולת טבעו הכשר והבריא הטהור הראוי להיות מתענג על ד' בלב שלם ונפש חפיצה ושוקקה יאבד, ומאומה לא ישיג בעמל הגיונו, ומה בצע לו לאדם בהיותו כולו שכלי, וחסר לב מלא חיים ועז. השם יתברך שהוא אדון כל המעשים לא יצר את האדם רק בשביל שכלו לבדו, כ"א בשביל כל כוחותיו הנפשיים והגופניים, והוא התקין בחכמתו שאין לה קץ ותכלית, שגם הכוחות הרגשיים שהם עיקר חיות לבבו של אדם, יהיו מוצאים בקרבת אלהים ושפך שיחם לפניו, את בית חייהם תענוגם ומשושם ומעוז צורם בעת צרה. ואז כשינצל מהדייקנות הפילוסופית היתירה, שבאה לאדם רק מפני הרצון הנכזב להביא את מערכת כל ההנהגה האלהית רק בפרטיות של אחת מנטיותיו ורעיוני רוחו, שאצלו הוא דבר גדול דהיינו משפט ההגיון לפי ערך השכל המופשט, אבל עצת עליון שכוללת הכל אינה מתעסקת כ"א בחוג הצ ר של השקפת האדם הפילוסופית כי הוא יתברך הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונותן חיים לכל בריותיו, חיים גשמיים וחיים הרגשיים יחד עם החיים השכליים. ע"כ רק לפי הרגש הטבעי הקצר והישר שאינו צריך לההצעות ארוכות של חשבונות רבים, בתם לב ונפש תבא התפילה ותתן פריה אשר נועדה לזאת, וכל המאריך ומעיין בא לידי כאב לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ד

הבחירה של האדם ברע תגרום לו מחשבות רעות גם כשאינו רוצה בכך

הפעל "אינה", "והאלהים אינה לידו", מונח על דבר פרטי המסובב מההנהגה הכללית. ע"כ אמרו חז"ל שהוא מיוסד על הפסוק "מרשעים יצא רשע", שמטוב ההשגחה העליונה מזדמנות הסבות לשלם לרשע רע כרשעתו ע"י מקרים פרטיים. כן החלומות הרעים המה מסובבים מעקת נפש פנימית, אשר תדע נפשו כי הרבה אשמה, לא יוכל למצא לנפשו מנוח ותדריכהו פחדו מנוחה. ע"כ יראו רעיוניו זרות וצרות רבות בחלומו. ההרהורים הרעים המה ג"כ מסובבים מהתגברות המעשים הרעים בבחירה תחילה, אז לא יוכל להשתחרר ממחשבות רעות, גם בהיותו חפץ להיות פנוי מהם. ע"כ היא הרעה שהיא מתאנה לרשע ע"פ כללות הנהגתו שאינה טובה, ולא תאונה הרעה הפרטית הזאת להולך בכללו בדרכי ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ז

...מי שכ"כ נפשו הומה על החומריות, עד שאפי' בחזיון לילה לא יפקד לחשוב מחשבות, ומהם ג"כ ענינים שיש להם איזה יחש למוסריות ולהדרכה טובה, זה הוא אות על נפשו שעופלה, שכבר אין לו חפץ וענין כ"א עם תועליותיו המורגשות לבדן. ולא כן יהי' חלק האיש המישר אורח חייו ע"פ תורת ד', שהוא מתרומם להוסיף כשרון בתורה ועבודה בחסד וצדקה. ע"כ יהיו חלומותיו ג"כ מעין הרהוריו, ויעזרוהו על מגמתו הטובה.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ׳

השפעת המחשבה על כלל המציאות

אי אפשר להשכיל יחש הרהורי הלב וכחות המדמה, שבהם ועל ידם יארגו החלומות אל עולם המעשה והעלילות המתהוות בפועל, אם תוקח המציאות בהבנה באופן פרטי וגס, כ"א בהקפה כללית איך הגשמיות והרוחניות, חוקי הטבע וחוקי השכל, חוקי המוסר והצדק וחוקי הנפש, כולם אחוזים בארג אחד, העבר ההוה והעתיד איך הם נסקרים בסקירה אחת, כולם מאדון אחד הכל יוכל וכוללם יחד. אז ישכיל האדם את היחש האמיתי של הרהורי לבבו וכחות נפשו, איך שגם שם בעולם הדמיון יש סדר ומשטר, גם שם יש הנהגה של חכמה וצדק עולמים, וכולם קשורים הם בשלשלת ההשגחה העליונה, להיות עזרה להרמת מצב האדם בכללו ובפרטיו, המחובר בלולאות עם כלל המציאות הגדולה והרחבה. מזג הגשמיות והרוחניות ואחדותן, יובן לנו במספר השבע. בשבעת ימי בראשית יובנו ששת ימי המעשה הגשמיים והשבת הרוחנית, שהיא מטרתם והשלמתם, וכד' מהר"ל מפראג ז"ל יחש שש הקצוות הגשמיים, שהם תנאי כל חומר, והצורה השכלית הכוללתם, כלומר מידי אדון כל, החפץ בצדקת בריותיו והצלחתם, יתכוננו כל הסבות הגשמיות והרוחניות בחוברת, אשר מצד ההשקפה השלימה הזאת אין דבר שמתפרד מאחדות הכללית. שבע זימנין לגזרו מן שמיא, הפעולות הפועלות המכנסות את הפרודים לאחדות בגשם ורוח, בטבע ושכל, בנפש וכוחותיה, בהסכמה וחפץ טבעי, דליהוי טבא, לתכלית טובה ומוצלחת בהוה, ויהוי טבא בתולדות יוצאות ושופעות על העתיד, בתור הערה על אפשרות ההפעלה של רשמים הנראים לפנינו דקים דומים לאין, כרגשי חלומות על כלל המציאות המלאה כוחות איתנים. כי זה הוא פרי האחדות של המזג הכללי, של האדון המיוחד שהאיר עולמו באור שבעת הימים, "אור עולם באוצר חיים". וכך היא תכונת החיים להיות נקשר כל מיתר ופתיל, עב וגס, בחוברת עם כל שרעף ומחשב דק וקלוש, לערך עיני החומר, החושבות כל חומריות לחזקה במציאות. ועל כאלה נאמר "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך", ובכל עושה הקב"ה שליחותו, מכש"כ במדה טובה המרובה ממדת פורענות, כי חפץ חיים הוא מלך חי העולמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ה

הנפש בכללה היא מוכנת לשלשה מיני פעולות: מה שהיא פועלת ומתפעלת בעולמה הפנימי ממחשבותיה ורגשותיה, שבה אין לחלק את הפועל מהנפעל, כי היא בעצמה פועלת על עולמה הפנימי גם מתפעלת ממנו. הב' הוא מה שמקבלת רושם מעולם החיצון, והג' מה שפועלת על העולם החיצון. וצריך שתהי' מוכנת באלה השלשת החלקים כולם לטובה. וכוח המדמה וההרגשות הפנימיות המה הראשונים במערכה לפעול ולהתפעל במדות ובמעשים. ע"כ ראוי לבקש רחמים ולהביא עצמו לידי השתדלות על מצב מוסרי הגון כזה, שתהי' נפשו מוכנת להיות מתפעלת לטובה מרגשותיה עצמה, ולהיות תמיד נפגשת במערכה של טובה ע"י רשמיה מעולם החיצון, ולפעול תמיד בהפעלתה בכוחותיה על אחרים לטובה. ע"כ יבוקש כראוי, שבין מה שחלמתי על עצמי, שבא מכח הרושם הפנימי שבנפש על עצמותה, שתהי' מתברכת לטובה. ובהתחלת הברכה בעולם הפנימי מהחלומות שהם התחלות המחשבות היותר טבעיות, תתגבר אח"כ הקדושה והצדקה גם על הרעיונות הנגמרות בעצה וכונה.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ו

...מרבית עניני האדם עקרי סבותיהם תלויות בעולם המחשבה ע"פ הרצון הנפשי של אנשים מחוללי תנועות, והנפשות והרגשותיהן, חזיונותיהן והסבות המוסריות המביאות אותן לידי פעולותיהן, עם הדברים הטבעיים העוזרים על ידן, המה מוכנים תמיד במציאות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס׳

האדם צריך להתמלא במחשבות כלליות

ראוי להורות שאין ראוי לאדם לבקש את הטוב לו כ"א כשיהי' ג"כ מתאים לטובת הציבור בכלל. והדבר הזה הוא ראוי להיות כ"כ נקבע באדם עד שאפילו בעולמו היותר פנימי, כהרהורי לבבו וחלומותיו, לא תזוז טובת הכלל והסכמתם מנגד עיניו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ז

הכח המדמה יכול להיות קשור בהמציאות הכללית רק באיש אשר כל מעשיו והגיוני לבבו הם ערוכים להאושר הכללי של כל המציאות כולה, והוא העובד ד' היותר נשגב. וכיון שכל דיעותיו ומעשיו קשורים הם להמטרה הכללית של השלמת כל היקום כולו, מעשי ד' והצלחתם, ע"כ כחו המדמה הנהו גם הוא נפעל רק מענינים שיש להם יחש עם כלל המציאות. ע"כ יהיו [חלומותיו] בתוכן של ענין רב, ודבקים באמת עם הקשור בכלל המציאות מהעתיד וההוה והעבר. אמנם האיש אשר מחשבותיו והגיונותיו פונים אל מגמתו הפרטית, גם כחו המדמה אינו כ"א מתיחש אל ערכו הפרטי, ואין לו יחש אל כלל המציאות כולה. ומה היא האמת שיוכל להמצא בכח מדמה כזה שאינו מתפשט מהתרכזות עצמיותו הפרטית. אין פעולה בלא פועל, ע"כ הכח המפעיל על הכח המדמה של האיש הקדוש שכל נפשו קשורה אל טובת כלל המציאות כולה, הוא כח מתאים אל תהלוכות כללות המציאות, וחזיונותיו יהיו תמיד מועילים להדרכה והישרה כללית, ע"י מלאך, כח כללי הוכן מראש ע"פ העצה של החכמה העליונה להשלים את כללות המציאות. אמנם האיש הפרטי, שקטנו מחשבותיו, והגיוניו רק בחוג אנוכיותו הפרטית יהיו מצומצמים, סידור כחו המדמה לא יצא אל הפעל כ"א ע"פ כחות פרטיים שאינם מתאימים לטובת כללות המציאות ואינם קשורים בה. חלומות כאלה השוא ידברו, והם ע"י שד, כח פועל רק לפי ערך הפרטיות שאינו מתאים לסדר ומשטר כללי, ואינו לובש מלאכות, כתכונת הקדושה המתנשאת לחבוק זרועות עולם, באהבת שם ד' אל עולם.