מידות

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ז

מדה גדולה ראויה להקרא אותה שהיא ראויה להיות תכליתית ושלימות מצד עצמה. אבל דבר שהוא חסרון מצד עצמו אלא שהוא נעשה לתכלית הגונה, אינו ראוי להסמן בשם גדלות. ומדת הנקמה כיון שהיא רעה מצד עצמה, ואינה באה כ"א מפני ההכרח לאבד את הרשעים כדי לתקן עולם ולהניח לישרים מרשעתם וזדונם, איך תקרא מדה זו גדולה אם סימן ההנחה בין שתי אותיות ראוי להדרש כן.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ג

מקומה של מידת הרחמים בתוך כלל מידות האדם. שמירת תורה ומצוות פועלת על האדם להיות מאוזן במידותיו, ולשלב את מידת החסד עם מידת האמת

מתועלת התפילה וסיפור שבחי השם ית' הוא שילמד אדם כפי כחו מדרכיו ית'. ובאשר המדה המצויירת ליחסה לשם יתעלה היא המדה הראויה להיות שלטת על כל דרכי האדם, ע"כ בהיות האדם מצייר שמדת הרחמים היא המדה הכללית וישים תכליתו להשתמש במדת הרחמים, יבא מזה לידי הפסד סדר וירחם גם על הראויים להתאכזר עליהם, "וכל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים" כדחז"ל. ע"כ ראוי להשכיל כי המדה היותר שלמה היא מדת החכמה והיושר האלהי, שהוא מחלק בקו לכל מדה פרטית להשתמש בה במקומה ומציין מקום גם למדת הרחמים. והנה אלה ב' הדיעות הן שתי נטיות הפכיות קיצוניות שאינן הגונות, שיוכל ציור בלתי אמיתי להביא בתורת האדם, לדעה הראשונה הגברת אהבת עצמו שהיא היפך מדת הרחמים, ולדעה השני' היא הגברת הרחמים ואהבת זולתו בלא מדה שכלית שהיא מבלה עולם ג"כ בצאתה מדרך החכמה. אמנם "כל ארחות ד' - המה - חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו", שמוכנים לקבל על ידם חסדו ואמתו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

כיון שיסוד השלמת האדם היא הדעת את האלהים, ע"כ שכלול שלימותו תלוי בציור האמת כפי מה שאפשר לו שיצטייר אצלו מגדולת יוצרו, וכל מין טעות בציור דעת האלהים גורר אחריו המון נפילות בשלימות האדם, בדרכיו ומדותיו ורדיפתו [את] הצדק והטוב.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ט

...אחדות השם ית' ואחדותן של ישראל המעידין זה ע"ז תלויות בהכרתם באחדות תוה"ק...ע"כ אם שראוי להשתלם בדעה והשכל כ"א לפי ערכו ותכונתו ומדותיו, אבל קבלת עול מ"ש ראוי שתהי' בצביון שוה בכלל ישראל ע"פ דעתה של תורה, א"כ אין שייך לכפול.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״א

תכלית התפילה היא בשנים: לפעול על עצמו לשנות תכונתו ולהרים השגתו או תכונת מי שמתפלל עליהם, וזאת התפילה צריכה אריכות יתירה, כערך שינוי תכונות שנמשך בהדרגה. וזאת היתה תכלית אריכות משרע"ה ארבעים יום, כנגד יצירת הולד, להורות על נתינת צורה חדשה ולב חדש למי שהתפלל עליהם, שהכל תלוי במתפלל.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״א

יסוד השלוה, אפילו בעוה"ז, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ד' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק ג"כ בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ד'. אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון, ומדותיו שמתפגמות נוטות לתאוה [ה]עוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו ובזרעו. ע"כ גם אם יאסוף עושר, לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה. ע"כ דורות ראשונים שעשו תורתן קבע, והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ד' ולמדות טובות והגונות, ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם בהיותם בעלי מדות יקרות, וגופם הי' בריא ונפשם שמחה בעמלם. דורות האחרונים, שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החומריות מלאה את לבבם ולא תניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן עראי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו. א"כ גם הרב שהוסיף לקנות ע"י ריבוי הזמן לא תתקיים בידו, כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו כדי ערך תאות נפשו, וממילא נקרא באמת שזה וזה לא נתקיימה בידם. ועיקר שם עראי וקבע, אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא קבע, גם שמסבות יעסוק בה מעט זמן.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ב

הכעס ישנו בשני אופנים: כעס הלב הבא בטבע ונמצא ג"כ לפעמים באיש שלם במדותיו, כשבא לידו דבר הראוי שיכעס ע"ז בטבעו כשיראה עול וחמס וכיו"ב. ויש כעס הפנים, ו"ברע פנים ייטב לב", אלא שברצון יפעל עליו מדת הכעס, מפני שכך צריך להיות, כדי לתקן ההנהגה אע"פ שאין בטבעו שום התעוררות של כעס. והנה יש הבדל אם הדבר שמביא להיות כועס הוא דבר שעצם ההרגשה הטבעית בהעיוות הנעשה לא תגרר עמה כ"א דברים טובים ומדות ישרות, אז ראוי שיהי' הכעס ג"כ כעס הלב. כי זהו בעצמו יחשב שלימות מה שמתרגש טבעו ולא יוכל להביט אל עמל. אבל אם תהי' אמתת המטרה טובה, אבל עמדה תגדל הערה שתוכל לעבור במי שמתפעל ממנה את גבול המדות הטובות, אז אין ראוי להיות כועס בהתפעליות הנפש כ"א כעס הרצוני לבדו. ע"כ בראות אדם עול נעשה לזולתו, לחבירו או לתלמידו, הדרך הטובה היא שיתיר ג"כ כמעט התעוררות הכעס הטבעי. אבל אם יבא מקרה לחכם שיצטרך להטיל מרה על כבודו, כיון שעצם רדיפת הכבוד והקפדה עליו אינה תכונה טובה, אע"פ שהיא באה בהכרח ללמד מוסר ולתקן ההנהגה, מ"מ אין ראוי שיהי' הכעס שולט כ"א ברצון ולא בטבע, שלא ימשך ממנה ההיפך מאזהרת חכמים ז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח"...הזקן הוא כבר מצונן מחם תגבורת המדות והוא מלא רחמים, והכעס שיכעס הוא בחירי, מפני שהצדק יורה שראוי אז לכעוס.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ד

היחס בין הישר והכובש

החשיבות שמורשמת על כל דבר בעניני דין והלכה ראוי למצא עקבותיה במעלות שכליות ומוסריות. והנה יתרון החשיבות יתכן בשני אופנים: חשיבות העצם, וחשיבות המקרים. חשיבות העצם כנפש יקרה ורוח נדיבה, וחשיבות המקרים הבאה ממעשים טובים והרבות בתורה ועבודת ה'. וכבר העיר הרמב"ם בשמונה פרקים בדבר אם יש יתרון למעולה מצד עצם נפשו הטהורה ואינו משתוקק לדבר רע, או שיתרון האדם הוא בהיותו כובש-יצרו, והראשון הוא חשוב בעצם והשני חשוב במקריו. והדמיון הוא, חשיבות החיטין מהשעורין היא בעצם, [ו]חשיבות השלמה מן הפרוסה במקרה. ומאלה הב' נטיות, אם יש יתרון לכובש או למי שישר בטבעו, יש תוצאות לכמה הלכות נוגעות בעסקי המוסר והעבודה ופועלות ג"כ על הסברות והמעשים בהכרח. וכשאנו אומרים מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, הוא מגיד שאלה השנים צדקו יחדיו, לפעמים יהי' הכובש מעולה ויש יתרון לחשיבות המקרים שהוא כערך השלמה דשעורים, ולפעמים יש יתרון לפרוסה דחיטים, חשיבות העצם. וכאשר יתבררו הנטיות בכל מקום דבר דבור על אופניו, יבא שלום בכמה נטיות נפשיות ודרכים בהדרכה ועבודת ד' ודרכי מוסר המסתעפות להתחלף מצד אלו הסברות. ע"כ ברכו שלום אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים, שע"י ההכנה המתעוררת מהפעולה הרמוזה לההגיון הנפשי הזה, יתכונן השלום בהרבה עניני דיעות שיכולות להיות סיבה לדברי ריבות זולתה.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ח

ובלילה בהיותו נוטה למצב שפל, בהתגברות עליו מדותיו הבהמיות, שהוא לילה המוסרי אצל הנפש, אז תגדל מאד הסכנה והתגברות המדות הרעות שמביאות ג"כ פיתוי לדיעות רעות תוכל לבא עי"ז, כי יעלם מעיניו הוד האמת הפשוט, מריבוי הענפים המסתעפים בהיותו מתרחק מהמקור, וידאג מפני אסכרה, המתחלת (בפה) [בבני מעיים] וגומרת ב(בני מעים) [בפה]. ודוגמתה בחולי הנפש, [אולי צ"ל תחילתו] זחיחות הדעת בדברי דופי וסופו השחתה עזה בדיעות עקריות הגוררות מעשים רעים שמשחיתים את האדם בכללו ומוציאים אותו מעולמו חלילה.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ט

ההלכה היא המזון היבש, ובכ"ז הוא כלחם שהוא יסוד קיום הגוף. אמנם לכשיעוכל ויביא תועלתו בהתחלקו לתן תמורת הניתוק והגידול הראוי בכל חלקי הגוף צריך לשתי'. המים פועלים להעביר את החלקים היבשים להביאם למצב הממוזג הראוי להיות נהפך לדם המחי'. האגדה כמותה בנפש פועלת לגלות הפעולה הטובה שידיעת ההלכה והעמל בה עושה. וה"ה בכל ידיעה, שכל ידיעה אמתית משלמת את הנפש אע"פ שהיא יבשה ודבר אין לה עם ההגיון הנפשי המישר את המדות ומרומם את הנפש, מ"מ כשתילוה לזה חכמת הנפש בדעת ויראת ד' תתגלה פעולת הידיעה, וכל מדע יועיל לזכך את התכונות האנושיות. ולמעלה בקודש באין ערוך בעניני ידיעת התורה שהאגדה משלמת להפיק התועלת הרצויה מלימוד ההלכות והיגיעה בהם. ומבלעדי האגדה, שהלומדה טועם טעם יראת חטא ואהבת ד' ית', יהיו הידיעות היבשות כבלתי מעוכלות יפה שמביאות חולי מעיים בגוף, וכ"ה בערך הנפש.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ד

ור"י אומר שרק בבקשת המותרות בעקרם לא תשפל הנפש כ"כ, רק בהשפל האדם להתאוות לאכילה גסה במאכלו הטבעי, חטה היתה, שהיא נותנת לאדם דעת, ע"כ ההשערה הטבעית הנתונה לבהמה שלא תאכל יותר ממדתה חסרה ממנו, כי עליו לנהל עצמו בדעת וע"י הוספת הדעת יוסיף מכאוב, כי מדת הטבע נטלה ממנו ועם הדעת לא התקשר להיות נוטה רק לטוב, ע"כ הוא מערב רע בטוב, ובאכילתו הנצרכת לקיום גופו הוא מרבה על עצמו חלאים גופניים ונפשיים ע"י מה שנוטל יותר מכדי צרכו. וממנו באות תוצאות למדות רעות ותכונות נמאסות, עד שפועל ג"כ על כל הכוחות הגופניים והנפשיים.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

כשם שהברכות עצמן מעירות את הלבבות לדיעות ישרות, שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהן להלכותיהן בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממדות הרעות המוציאות את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון היא יסוד העולם, כי היא מרוממת את רוח האדם להכיר נו[ע]ם הכבוד האמיתי של שלימות וכשרון אמת בחכמה ובדעת האלהים וכבודו ודרכיו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ג

ראוי שיקנה האדם, עם חלק ההקפדה על רגש היופי שהוא מתנהג בו בחיצוניותו, ג"כ הרגש שלא בשביל הקפדת הרגש למצא רק קורת רוח לעצמו מיוסד הרגש הזה, כי ברוב החיצוניות ירגיש בו זולתו יותר מהאדם עצמו, אלא שראוי להשתמש ג"כ בזאת הקפידא עם הגבלותיה לרומם את הנפש למעלת אהבת רעים במעלתה העליונה, של מאי "דעלך סני לחברך לא תעביד", וביתרון של דיוק הראוי לנפש עדינה וישרה. כי ישים תכלית התהדרותו, למנע מחבירו אותו רגש הבלתי נעים המתעורר לרגלי מחזה בלתי נאה, ומכש"כ כעור. ויכוין עם זה להיות גורם לאותה קורת רוח שבאה מראיון של יופי וסידור. ועי"ז יביא לו ההרגל של הקפדת היופי הטבת המדות במדה מרובה, וראוי לפ"ז להרשים בזה במה שיראה בפועל, שכ"ז שזה הרגש אינו עובר לזולתו הוא מקטין ההקפדה. ע"כ בגילדא שאין רואה, אע"פ שבעצמו הוא מרגיש ג"כ קצת אסטניסות מהמראה המכוער של טלאי ע"ג טלאי, וכן בביתא ובימות הגשמים, מ"מ יפה לקבל אותו הרושם לפעמים, כדי להטביע בעצמו הרגש של תעודה שנמצאת ג"כ בדרישת היופי, בההתפתחות של ההכרה עד כמה החובה מוטלת להיות מרגיש את עומק הצער והעונג של זולתו, ולהשתדל בהוספת עונג ושמחה לחביריו, ולהתרחק מכל דבר הגורם איזה צער וקוצר נפש, אפילו באורח רחוק.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

פעולות הגוף ותנועותיו מורות על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הן מטביעות פעולתן על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזו תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כמו [למשל] אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה באה גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיע(ה) פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״א

ההערה המוסרית שיש בזה הוא נותן מקום להתבונן ע"ד ערך הפועלים בישראל בהיותנו על ארצינו, וכמה פרצה טהרת המדות והחסד ע"פ הדרכתה של תורת ד', שכפי טבע יצר לב האדם ירע בעיני בעל הבית בהיות הפועל אוכל הרבה ממה שעושה. אמנם התורה אמרה "ואכלת ענבים כנפשך" וחז"ל הורונו שהמשפט הזה נאמר בפועל, (והורה לנו זה הסיפור) עד כמה נחשבה אכילת הפועלים ממלאכתם כנפשם שבעם לדבר של יושר וצדק, עד שלא הביט אדם על זה בעין רעה. שאפי' התבלין, הנאכלין כדי לעשות את האכילה מוטעמת, היה ג"כ ניתן בגלוי בשפע רב לפועלים, כקוצצי תאנים שמתקם של התאנים ירעיב נפשם למליח כטרית, ועי"ז יוכלו להתענג יותר מאכילת התאנים המתוקים, וזה ניתן להם ברב שפע. וכשנערוך מערכת פועלים כזאת, נוכל להבין יתר דרכי התיקון שהיו נהוגים ביתר מערכות הפועלים, כי הכל נובע ממעיין אחד מקור הרחמים והחסד שהם נחלה לזרע אברהם אבינו ע"ה. ובצדק נוכל לקוות כי מדות טובות כאלה וכיו"ב יתעלו בנו למכביר כאשר ישיב ד' את שבותינו, ונהי' בהם לאור גויים להורותם דרכי ד' בהליכות החסד והרחמים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

מצב המשפחה כשהוא בשלוה והשקט הוא אות נכון על שלימות המוסר והמדות שבעם. ומעתה כמה נהדר לנו מחזה השלימות של מדותיהם הקדושות של אבותינו, שכפי הנהוג שאם לא תמצא אחת מהאחיות מנוחה נכונה בבית אישה, אז לא תרצה אחותה [ו]גם הורי' להתחתן עוד עם אחי חתנם הראשון. ולהיפך באשר יראו באושר בתם והצלחתה ימשך לבבם להתחתן עם אחיו. וזוהי מעלה העליונה שבמוסר המדות, וביותר בכהנים שהם בטבע אנשי דקפדי, כדחז"ל בגמ' "ועמך כמריבי כהן". ועכ"ז שמנים זוגות אחיות כהנות היו נשואים לשמנים זוגות אחים כהנים, וכולנה מצאו שלו' ומנוחה בבית אישיהן, עד שדבק לבבן ולבב הוריהן להגדיל החיתון.

ברכות פרק ו׳ פסקה ע׳

ישנם דברים שהם נאותים לחזק את הטבע הבריא, ולטבע המקולקל והחולה לא יאותו כלל. וישנם דברים שהם שוים לב' המערכות, ראויים גם לטבע הבריא וגם לגהות מזור הטבע המקולקל. הכרוב אם שהוא יפה לרפואה כדרז"ל בגמרא, יפה הוא למזון ג"כ להבריא את הטבע הבריא. ותרדין, אינם נאותים כ"א להטבע המקולקל ואינם נאותים לטבע הבריא. וכמראה הזה נמצא ג"כ במזון הנפש, ישנן מדות כאלה השוים לכל, ודיעות והשכלות שיכולות להשיב לבצרון רחוקים מצדקה, ומחזקות ג"כ ידים אמוצות להוסיף אומץ. וישנן הדרכות ודיעות כאלה שמוכנות רק לרפא חולי דיעות ומדות, וראוי להסתכל בהן לפי מצב מי שמדריכים אותו וחליו, ומצב הדור ותכונותיו, כיון שאינו מזון מבריא כ"א נכון לחולה להשיבו לאיתנו הוא ע"כ קשור בתנאים רבים.

ברכות פרק ז׳ פסקה א׳

כאשר מצד ההנאה החומרית של האכילה, שרוב המון בנ"א נמשכים אלי', הי' ראוי למעט הריעות והקיבוץ בסעודה, כד' הפילוסופים שחשבו האכילה לגנות. אמנם בהסתכלות תכלית המעולה שבאה מכל שימוש חושי כשיישר האדם בו את דרכו, לא די שלא יהי' לבוז כ"א גם ראוי לכבוד ומעלה. ע"כ שלשה שאכלו כאחד שכבר יש בזה קיבוץ והקהלה, ראוי לבאר תכנית יסוד הקיבוץ האנושי, שע"י הקיבוץ יהיו המדות מיושרות ביושר אמיתי, ותתרחב הדרישה בדרכי ד' כשילמד כל אחד מחבירו דרכי היושר והצדק, ועי"ז יתגדל שם ד' ית' בעולם. כי בהיות השכל מתגבר וההנאות הרוחניות מתעלות, אז ברבות הקיבוץ יגדל האושר מצד עצמו, כי כל אחד יביא פריו להשגת השלימות וצדדי ההשקפות האמתיות וההדרכות הישרות, המרובות מאד לפרטיהן.

ברכות פרק ז׳ פסקה ה׳

מדתו של ר"ז היתה הענוה בתכליתה, ע"כ החזיק עצמו כאילו הוא רחוק מהשלימות הראוי' בעבודת ד' ובמדות טהורות, וע"כ בחר לו לעצמו דרך הסיגוף כדמסופר בפ' הפועלים עליו ז"ל. והי' הרמז מה דחריך שקי', שהגוף אמנם הוא בערך רגל אל הנפש האלהית, ואם ירבה האדם לסגפו תהי' הנפש מחוסרת מעמדה הנכון לה. ע"כ היתה הוראה לו ע"ה שישוב לדרך האמצעי ולקבע בדעתו שאיננו צריך עוד לסיגופים כאלה מחלישי הגוף כריבוי התעניות. ובאשר יסוד הדבר שלא זכה נפשו בעיניו, בא מטהרת הענוה, ע"כ קראוהו קטין, ע"ד דחז"ל ביקטן, ולמה הי' קורין אותו יקטן, מפני שהי' מקטין את עסקיו, והיינו ממדת הענוה המשובחת מאד. אמנם בהיותה עוברת קצת על המדה, כדרך החסידים השלימים, להיות נוטה קצת אל צד הטוב שבמדות הטובות, כד' הרמב"ם בה' דיעות, ע"כ שלבו עם זה השם זכרון העובדא דחריך שקי.

ברכות פרק ז׳ פסקה י׳

שלימות האדם בנפשו ומדותיו, שמהן תוצאות לכל מיני השלימות הפרטית, תלך ותתעלה רק באופן שלא ישים מרכז חייו רק ענינו הפרטי, כ"א עניני הציבור והכלל יהיו קרובים אל לבו. וזה ימצא ביחוד בהיות נכסיו קרובים לעיר, שאמנם צריך שיהי' איתן במצבו הפרטי שיהי' בעל נכסים, כנכסים גשמיים כן נכסים רוחניים במעשים טובים ומדות טובות ודעת ויראת ד'. אמנם עם כולם יהי' קרוב לעיר, קרוב לחיי הציבור, ומוכן לעזרתם בכל עת שיוכל להתעלות ממצבו הפרטי אל המצב הציבורי. ועל זה היסוד בנוי גודל ערך מצוה דרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ג

יסוד הרעות שנמצאו בעבדות בא רק מתגרת יד האדונים הרשעים שהתאכזרו בעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם, אבל תכלית התורה היא שיהיה עם ד' מצויין במדותיהם הטובות, ואז העבדות תהי' אחד מעמודי העולם וישובו, קודם שתבא התעודה היותר מאושרת שתמלא הארץ דעה את ד' באופן היותר גבוה, כי אז בההפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' וכולם יהיו נלוים אל ד' כעמו בית ישראל, הלא לא ימצא במציאות דין עבד כנעני. אבל דבר ידוע הוא שזמן יש לעולם, שעם ד' יהי' לנס במדותיו ותכונותיו, וממנו תעבור השלימות וההישרה היותר גדולה לכל עמי תבל. א"כ כיון שנמצאים בבנ"א ירודים במעלה, מפני מיעוט הכרתם וחלישותם הגופנית או הנפשית, הדבר נכון מאד שיהיו משועבדים לאנשים רמי מעלה שיהי' בידם להשגיח על כל דרכיהם ושתהי' אימתם עליהם, ובזה יתישרו...אמנם ע"פ דין התורה שלא נסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, אין מקום להרחבת מסחר העבדות ואפי' אם הוא רק מחו"ל לא"י, כיון שאי אפשר לסחור בהם במדינות רחוקות שוב אין המסחר מתרחב. ודי בהערה כזאת לפי המדות הטובות שהן בטבע אצל זרע ישראל לשמור את העבדים מרעה גדולה, ולזכותם בטובה רבה ע"י חינוך מתוקן והגנה כוללת מרעי בנ"א, שאם אותם העבדים יהפכו למשועבדים-בני-חורין יהי' חלקם יותר גרוע. וכבר ביארתי דבר זה בפ' הי' קורא בס"ד. ע"כ המשחרר עבדו, שגורם עכ"פ בהמשך בביטול העבדות גם אצל ישראל, הוא עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבדו, ומראה בזה שאינו מכיר יתרון המדות הקדושות שראוי שיקבעו בישראל ע"פ התורה הקדושה, שאז תהי' העבדות ברכה להאנושיות כולה, וביחוד שע"פ ההשגחה העליונה שביחוד התגלתה בישראל, נזדמן תמיד, ויזדמן שהגרועים שבבנ"א יהיו העבדים, ותחת שבהיותם בני חורין הם הפושעים הגדולים שדנין אותן באסורים קשים ולפעמים ביסורין או במיתה, אז בהיותם עבדים אימת הרב הישר ותכונתו הטובה היתה מונעתם מכל זה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ט

ע"כ "ובטובו חיינו" ה"ז ת"ח, "ומטובו חיינו" ה"ז בור, שאפילו ההשקפה של דרך ארץ ג"כ תשכלל את האדם להכיר הוד הענין הכללי, ולא יצמצם עצמו רק ברגש עצמו. ע"כ אם שלא יגיע למעלת ת"ח לבטא מדעת עצמו "ובטובו חיינו", להורות על ההבנה השלמה של משך החיים שהוא נגזר מטוב הכללי, אבל לא תנוח דעתו ג"כ להיות מצומצם בהרגשתו רק ברגש הטוב הממלא את חוגו הצר. א"כ מי שאינו מרגיש כ"א הצמצום הפרטי ה"ז בור, שאפי' בדרך ארץ המביא ליחש כללי נערך עכ"פ לפי הנגלה ממנו ג"כ לא הגיע, והעומד באמצע שהוא אינו בור ולא ת"ח כ"א ע"ה, דהיינו שלם במדותיו הטבעיות ולא בעיוניו, ירגיש שלא ימלאהו לבו להוציא הודאתו רק בחק צביון טובו הפרטי, ואם לא יגיע למעלת ההכרה השלמה, ישאל לת"ח להורות דרך ההודאה, איך יהי' החיים הפרטיים נמשכים מיסוד הטוב הכללי, ובהיותו נסמך לת"ח יאמר ג"כ כת"ח: "ובטובו".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ב

ההנהגה הראויה לאדם השלם במדותיו היא שהסיפוק ההכרחי יהי' אהוב לו ולא תקוץ נפשו בו. ע"כ לא די שלא יבזה את הפת שהוא הנועד לחיים ההכרחיים של האדם במה שימאסהו, כ"א גם לא יזרקנו כ"א יתנהג בו באורח מוסר וחבה. אמנם המותרות, אם שאין למאסם ולאבדם, כי מיעוטם יפה, ומיני מתיקה מרגילין את הלשון לד"ת והרחבת דעת האדם ע"י פינוק חושיו במה שמישב דעתו בדברים ערבים ונעימים במדה ובמשקל טובה היא מאד, ע"כ אין ראוי למאסם. אמנם ראוי להשקיף כי הנטי' אחרי המותרות מבלי זהירות תעשה אותם למוכרחות ויעשה האדם להם עבד מכודן עד שיביאהו המצב לעזיבת השלמתו האמתית כמו שקרה לרוב בנ"א, ע"כ ראוי להורות כי זורקין את האוכלין שהם חוץ מפת, כי לפעמים ראוי לעזבם ולהשקיף עליהם בשאט נפש, לעומת המתמכר אל מנעמיהם. אבל חלילה למאסם ולאבדם, כי מעשה ד' כולם ומביאין תועלת גדולה ללוקח מהם כשיעורם. "ועת ומשפט ידע לב חכם", ו"לו עמי שומע לי כו' ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך".