מידות

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ט

הנטיות הפחותות הבהמיות הנשארות בנפש האדם הוא רק לפי הערך שהסכימה החכמה האלהית לעזוב השכלול מיצירת הנפש האנושית, כדי שתהי' משלמת עצמה ע"פ תכונת הבחירה הניתנת לה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״צ

התכונות הבהמיות שמושכות את האדם אל התאות הפחותות הם אינם צריכים יצירה מיוחדת, ודי בהעזב השכלול מהנפש, הרי היא נוטה למטה מאיליה וקרובה אל ההירוס ואל התוהו, עד שתעלהו רוח ההשכל אל המעלה המיושבת הראויה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ח

הורה שבנין המשפחה האנושית, לא די לה רק הכרח הקיום והתביעות החומריות, כ"א צריך להלות עמה תכונות נפשיות ועינוגים רוחניים, כרגשי היופי והתפארת, שמהם יתפתחו כשרונות הנפש ורוממות המדות. ע"כ רמזה תורה שבנין הבית האנושי דבר יש לו עם רגש החן והתפארת, שהיא תכונה יותר נעלה מרגש הפשוט של ההכרח הטבעי של שאר בע"ח. וממנו יעלה האדם אל הרגשים יותר בהירים ויותר צחים, שהתחלת המעלה אמנם [היא] העתקה של רוממות מגבול הטבע הגס שאין לו כ"א ההכרחים המצומצמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י

...יש אמנם גם השקפה הפכית, החושבת שאם היה עצם טבעו של אדם ישר, לא היו המקרים מספיקים כלל לשחתו...הנטיה הרעה מפלסת לה נתיב בכל דרכי האדם, אם יהי' נוטה לחומריות תטה עמה הנטיה הרעה של חית האדם ופראותו, להיות כבהמה וכחיה טורפת. ואם יהיה נוטה לרוחניות, יתמשך זה הכח עצמו הקבוע בקרבו להרע ולקלקל, לחבל את מעשיו, לספחהו למוקשים רוחניים, לדיעות רעות, למדות פחותות, וכאלה הרבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״א

...והנה לפי המושג החיצוני ידון האדם שאם הנטיה הכבירה תהיה מוחלשת באדם, יותר יהיה לו מקור לתכונות ישרות ומדות נעלות. א"כ עלינו לחשוב לכח מוסרו של אדם מקור חלישות כחו הטבעי הפנימי, ואבדן מוסרו מלואת כח בכל ענינו ותכונתו. אמנם אחר הידיעה החודרת בטבע הנפש אין הדבר כן, תכונת הרצון הטבעית כשהיא בכל תקפה וגבורתה הטבעית כפי אשר יצרה ד', לא תקצר נפשה לעולם בכל התכונות והמעשים, המכשירים את החפץ הפנימי שיעלה בידו באופן ישר ואורח משפט. הרצון הבריא והחזק יש בו די אונים לסור למשמעת צדק וחק משרים, ויעשה דרכו בבטחה ע"פ התורה והמצוה. מה שא"כ הרצון החלש, הוא לא יוכל להגביר חילים כ"כ לחפוץ בנטייתו הפנימית במדה של גבורה אדירה כזאת, עד שיהיו חביבים לו מאד וקלים בעיניו כל האמצעים המכשירים את החפץ, שיהיה באופן מלא בערך מספיק לתעודתו. ע"כ תהיה [למשא] עליו עבודת האמצעים המכשירים את הנטיה, שתהיה זוכה מצד המשפט השכלי וההגיוני וחק דין תורת אמת לבא לתעודתה, ובחפצו בנטיה לבדה בלא האמצעים הזקוקים לה, בזה יפתח לו מקור אכזב לכל דבר חטא ופשע ולנפילה מוסרית נוראה. ע"כ באשר שתי כליות, הימנית והשמאלית ישנן באדם, הן יועצות, בסבת הנטיה האמיצה שלהן יגמר האדם בנפשו לצאת למלחמת החיים ולהרבות עמלו וכשרון כל מעשה. באשר הימין הוא לעולם הכח היותר תקיף, והשמאל הכהה והחלש. ידענו שהטוב והרע, אמנם יש להם יחש באיכות הרצון ולתקפו. אבל באיזה אופן תצא התכונה הרעה אל הפועל ובאיזה אופן הטובה. מסתברא דטובה מימין, האלהים אשר עשה את האדם ישר, הדעה הישרה נותנת שאי אפשר שמילוי חק איזה כח יצורי יהיה לרועץ. ע"כ דוקא כשהכח החפצי הוא בכל עוזו, כשנפש האדם נשמרה מהחלש מכל דרך רע ותהפוכות, אז כחותיו כולם במילואם והימין הטבעי מושל בו, אז חזק כ"כ כח רצונו, עד שכל חק המקדש ומטהר ומעדן ביותר, בהרגשות יותר עדינות ויותר אנושיות, את התכונה הטבעית, הוא לו לא למשא כ"א לשמחה ומתנה טובה, ע"כ הטובה היא דימין. וחסרון הכח הוא יפעול אם נתחבל ע"י איזה סבה של פרעות, שיהיה שם חפץ של שקר הזר לתכונת האדם האמתית שנברא בצלם אלהים, חפץ שרק את הנטיה בעצמה יוכל שאת, אבל חלש הוא מרוח אמיץ כזה לחבב ולהוקיר באהבה ורוח צהלה את כל הדרכים שהם מקדשים את נטייתו הפנימית. דבר זה נמצא רק במילוי הכח, באופן הראוי לסמנו בימין. "לב חכם לימינו".

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ז

לימוד התורה לא יפגע במידות האדם

מצד דאגת ההשרשה של איזה מדה בלתי הגונה אין לחוש שתבא תקלה לרגלי לימוד התורה, המישרת כל מדה ומכונת כל מצעדי גבר לדרך ישרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

כשיש פגם במידות האדם חשוף לפגעים רוחניים נפשיים וגופניים

בהיות האדם נפגע במדותיו ושכלו, עלול הוא שישלטו בו הכחות הדמיוניים והסבות המסבבות אותם, שהם הכחות הדמיוניים החיצוניים שחוץ לנפש הפועלים על הנפש, כמו שהכחות השכליים פועלים על השכל...ובאים מזה נזקים, לפעמים נפשיים ולפעמים גופניים, ג"כ כפי ערך הפעלת הכחות הנפשיים על הגוף.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ח

הדרך המפולשת למידות ותכונות טובות, היא בהיות האדם פונה אל עסקים ראויים לו מצד צורתו האנושית, שמה תתעורר מדת הצניעות בעוזה, מפני שהיא אחת מהמידות הרמות הראויות להמצא בחק איש בעל מעלה ושאר רוח.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ו

בהיות מדת הצניעות אבן פינה לכמה מדות טובות שמהן תגיע רק טוב לכלל העם. ע"כ אין ספק שמצד החשבון הכללי של המדה המפוארה הזאת, כשהיא מופשטת לעצמה, תכריע את כף הזכות. והתועלת היוצאת לכלל האנושיות מלימוד והטבעת מדת הצניעות, תעלה בערכה על ההפסד של העברת שורת הדין הפרטית. ע"כ ביחש אמירתו של דוד בתור פרטי, יחוסו ומדת רגשותיו, לא הי' אפשר להיות גומר שלא להרגו. אמנם מדת הצניעות לעצמה, ע"פ חשבונה המופשט, כמה טובות מוסריות שמביאות לרב טוב יוצאות ממנה, היא חסה עליו, למען הוציא את המדה היקרה הזאת אל הפועל בכלל העם, אותה ואת תולדותיה היקרות עד אין ערוך.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ח

הבגדים עשויים לתכלית הגנה מן הקור, זאת היא תכליתם הפשוטה שגם כל בע"ח יחושו כן, והם יתרים עליו שיש להם הגנה זו בטבעם, הלבוש הטבעי שלהם, עורם ושערם או צמרם וכיו"ב. עוד יש יתרון לאדם שמניה הם מכבדותיה, הכבוד הנמשך מהבגדים שהאדם מתהדר בהם בתור אדם המעלה הראוי לו לפי יתרונו השכלי. וכאשר הכרת היתרון של האדם לעצמו הוא מבוא גדול להרמת ערכו בסגולותיו היקרות הנוגעות למדות טובות ולמעשים טובים, ע"כ ראוי לכבד את הבגדים, להורות שהדבר העיקרי במציאות הבגדים לאדם הוא בשביל כבודו ומעלתו, לכסות ערוותו ולהלבישו הוד, ומפני הטעם העיקרי הזה נזדמן ג"כ ההכרח הטבעי שהאדם צריך לבגדים ג"כ להגנה מצינה. אמנם אם לא הי' צורך מוסרי בבגדים, לא הי' כדאי שרק ההגנה מן הצינה תחייב את מציאותם, וכבר הי' האדם יכול לחיות באקלים כזה שאין בו צורך חושי בבגדים, ועכ"ז ילבשם מפני צד המוסרי שבהם. ע"כ המבזה את הבגדים, שמצדם המוסרי פוגע בערכם, סוף שאינו נהנה מהם, מתוך שבטל העיקר בטלה הטפילה, שצריך הדבר שממנו יוצא מקור לימוד מוסרי שמועיל לישר מדותיו של אדם כהוקרת רעיון הבגדים מפני מוסריותם, מפני שהכבוד האנושי מונע את האדם מכמה דברים פחותים, מהשפל למדרגת מצב הבהמה להיות נשמר בעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ט

כשם שיש יופי שכלי ויופי חושי, וצריך שיהי' העיקר היופי השכלי, דהיינו הצדקה והמשרים, מעשים טובים ומדות טובות, והיופי החושי צריך שיהי' טפל לו, אמנם הטפל הוא ג"כ משמש הגון ויפה, ע"כ "זה אלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצות, הידור מצוה עד שליש, "הוד והדר לפניו, עז ותפארת במקדשו", כן הכיעור הפנימי השכלי, הוא העיקר ממה שראוי להתרחק. אמנם ריחוק הכיעור החיצוני י"ל ג"כ ערך ומביא לתכונת הרחקת הכיעור השכלי הפנימי.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר

התכונות של הרגש כשהם מתנהגים כראוי במשרים, הם מכריעים את האדם לכף זכות למעשים טובים ולמדות טובות, אע"פ שאינו בא לידי חשבון ודעת מפני מה הוא עושה את המעשים הטובים ההם ומה תכליתם, ואינו יורד לעומק הדברים במה יקראו אלה המעשים בשם טובים, מהכרה שכלית. אבל הרגש הישר הטבעי יורהו דרכו ללכת במשרים, "תומת ישרים תנחם". מ"מ צריך שיהי' נמצא גם העילוי השכלי שיעלה האדם ממעלת הרגש אל מעלת הדעת והחשבון, שידע מבלעדי רוח השירה והפיוט גם ברוח שכל ומשפט, למה הוא עושה את הטוב והתוכן שעבורו הטוב נכלל בשם הטוב. ואם לא הי' במציאות מקום למשפט השכלי לברר את היושר והצדק הנמצא במשפט הרגש, אז לא הי' אפשר כלל לקרוא את הרגש ההוא בשם היושר והצדק שאנו קוראים לו. אלא מפני שעומק החכמה והמשפט החד הוא חותך ג"כ בטעמים נכונים את הצדק שיש בכל הדרכים הטובים של נטיית הרגש הטוב, ע"כ אנו מכבדים מאד גם את הנטיה בעצמה גם אם לא באה אל מעלתה מצד החכמה, מפני שעכ"פ הטוב ההוא הוא טוב מקורי שנוהג בחכמה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

דעת ד' האמיתית היא ההליכה בפועל בדרכי ד'. "אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו' הלא היא הדעת אותי". הסוג העליון הכולל את היושר ותיקון ההנהגה הוא השלום, השלום בין אדם לחבירו, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם. שלכונן אותו באמת ובבטחה צריכין אנו לכל ההכנות הגדולות של הלימודים הרמים של דרכי ד' ועבודת ד'. והנה לפי ההשקפה החיצונה הי' עולה על הדעת שיש אפשר[ות] לתורת השלום להתקיים בעולם גם מבלעדי דעת ד’. ואם הי' הדבר כן היתה נשארת התכלית של דעת ד' ועבודת ד' רק בשביל ההרמה הרוחנית של האדם שמגיע לאשרו הנצחי. ובאופן יותר מדוייק אז היה לתורת המוסר שני חלקים נחלקים, חלק אחד מצד השלום, והמדות הטובות הנוגעות לישובו של עולם, וחלק שני עניני התורה ועבודת ד', שאינם נוגעים כלל זה לזה בתכליתם, מה שבאמת אין הדבר כן. תכלית עבודת ד' היא מפני שדוקא ע"י עבודת ד' והשגת אלהות הטהורה יבא כל המין האנושי למצב השלום היותר נשגב. וכן העיד הכתוב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים"...דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם? בבעטם בכל תורה וחק, ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית, הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד', לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה? רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של [ה]שלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים. הנה לפנינו חלק רשום של התועלת של שאלת שלום בשם. "והנה בועז בא מבית לחם", נשיא ישראל ובעל בעמיו לא התיחס עם הקוצרים, הפועלים הפשוטים, כאיש רם ונעלה ביחש אל שפל ובזוי, אשר לא יפנה אליו כ"א בגזרת מושל, לומר: עצלים ונרפים, הוסיפו לעבוד בחריצות. וזה הי' ראוי להמצא אצל עריצי גויים אשר לא ידעו את ד'. אמנם בעז אמר לקוצרים: "ד' עמכם", שם ד' הנקרא עליו, ודעת דרכיו שהי' חפץ, היא הביאתו לידי המדה המפוארה הזאת לומר באהבה לקוצרים "ד' עמכם". והם חיו כ"כ באהבה עמו, כ"כ מצאו את עצמם מאושרים, עד שאמרו לו "יברכך ד' ", כי ידעו כי בתוספת ברכתו להם שלו' וברכה...כשהדיעות צלולות, מושג הדבר יפה, שהאדם צריך שיהיו דיעותיו רמות מזוקקות ונאצלות, וזה הוא התוכן המביאו לדעת ד' האמתית לפי ערכו, וצריך ג"כ שיהיו מעשיו ישרים ונאים, מביאים תועלת אל הכלל והפרט, ומרוחקים לגמרי מכל הפסד ושחיתה. הדעה הישרה והתמימה מכרת שהם קשורים זה בזה קשר אמיץ, כל שיהי' האדם יותר מכיר את קונו ומשיג האמתיות והאמונות הטהורות, יותר יהי' מודרך לדרך התיקון המועיל, ויותר יהי' מיושר בדרכיו ומדותיו לתועלת הכלל, וכל אשר יתיישרו מעשיו יפעל הדבר על מדותיו והכרותיו הפנימיות, ויהי' יותר דבק בקונו ונוטה לאהבת ד' טהורה ולהיות בעל נפש יקרה ועדינה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ו

כיוון כוחותיו של האדם במידה לפי צורך הדור

הצד הטוב האנושי, הרעיונות הטובים להשכיל ולהיטיב, הוא מחולק לשתי מערכות: הנטיה להשלמת עצמו של אדם בכל דרכי הטוב, והנטיה להשלים את הכלל. והנה בפנים ידועים הדברים נוגעים זה בזה, שהרי כל מה שיתוספו באוצר הכלל, אנשים פרטיים בעלי כשרון ושלימות, ממילא יאושר הכלל ותתרבה הצלחתו. ולעומת זה, כל המרבה להרים קרן הכלל, בין קרן עמו בין לכלל החברה האנושית, הרי הוא משפיע טובה רבה על פרטים רבים, שסוף כל סוף שבים הפרטים לינק מאוצר הטוב המושפע בתוך הכלל. אמנם כאשר האדם מורכב מתכונות שונות, ע"כ לעולם לא יעמוד על הנטיה הממוצעת. וכאשר מאת ד' היתה זאת שתשתלם האנושיות מכל צדדיה, מצד כללה ומצד פרטיה, והעבודה היא מרובה מאד מצד כל אחד מאלה, תקנת הפרטים המה מרובים בכמות (אולי צ"ל: באיכות) ותקנת הכללים המה מרובים באיכות (אולי צ"ל: בכמות), ע"כ ברוב אי אפשר שבכל תקופה ודור, יהיו המצויינים שבבני אדם נוטים בדרך שוה אל תקנת הכלל ותקנת הפרט, באופן שמזה וגם מזה בל יניחו את ידם, כ"א ע"פ רוב יזדמן שמשך תקופה שלמה ישלוט רוח בעולם להתעסק הרבה בתקנת הפרטים, וכ"א יתכנס בשלימותו הפרטית. אע"פ שזאת היא הדרכה טובה, מ"מ ברוב ההתעסקות של כ"א בשלימות עצמו, יעזבו עניני הכלל ולבסוף תגיע מגרעת גם אל הפרטים. ע"כ בראות איש אשר רוח בו בדורו, שיש נטיה עצומה ויתירה בו אל הכינוס, אז יפזר, יעורר רוח בני הדור לעסוק בפיזור כחותיהם הטובים לתקנת הכלל כולו. אמנם זהו טבעו של רוח האדם כשמתעוררת איזה נטיה תלך בלא קצבה, ע"כ בעת שיעבור זמן רשום וההתעוררות תהי' חזקה להתעסק בענינים כלליים, תיקון הכלל החומרי והרוחני, ישפלו הידים בעסקי הפרטים, ויתמעטו החכמה והצדק, והעושר הפרטי החמרי והרוחני, עד שמזה תגיע מגרעת גדולה לא לבד לפרטים שהם עמודי הכלל, כ"א גם באוצר השלימות הכללי ישולח רזון. ע"כ ראוי אז, בעת המפזרים יותר מדאי, לעורר לכנס, להתעסק בשלימות היחידית טרם יצא להשלים את זולתו, לבל [ילמד] טרם ילמד, ובל יקשוט אחרים טרם יקשט עצמו, [ו]כדי שיתאמצו הכחות הפרטיים, ואז ישוב גלגל החיים לדחות העושר הפרטי הצבור באוצר הפרטים אל הכלל בכללו. זאת היא העצה הנכונה תמיד לאיש אשר לבו ער, להשכיל אל מצב ההפרזה שבדור, ולהשלים את החסר.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ח

ההבדל שבין האיש גס השכל ובלתי מיושר במדותיו לבין איש המשכיל ובעל מדות הגונות, הוא שהסכל אין לו הכרה עצמית בכל דבר, ע"כ אין עמו כ"א ללכת אחרי המפורסם, בין במדות בין בדיעות בין בלימודים, ולפעמים מזדמן שהמפורסם בהרבה מן הדור יהי' ללא אמת. אמנם בדברים שכ"כ הרחיקם הדור, עד שרובו הסכים שאין להם כ"א ערך של דבר מזיק ומפחיד שראוי לברח ממנו, המלחמה חזקה, וראוי לו לאדם שתהא דעתו מעורבת בין הבריות, ואם אין הדבר נוגע לערכים גדולים ששרשי [ה]תורה ופינות של צדק תלויים בהם, אין להיחיד להיות ער בין הישנים בדברים הללו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ט

החברה משפיעה על המידות של האדם

...והנה אפשר הדבר שיהי' המנהיג המושפע מהדור והמנהיג המשפיע על הדור שניהם שוים במעלה, אלא שהאחד הוא נח לקלוט את התכונות מהסביבה שלו, ומתעצמות בו לפעול עליו במדותיו ובדרכי שכלו והנהגתו, והשני עומד הוא חזק בהנהגתו כפי הכרתו העצמית, ומתוך שהוא איש רשום יוכל ג"כ להשפיע על הדור.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ד

בהיות התוהו וחסרון כל סדר שורר הי' תחלה בבני אדם בשני אלפים תוהו, סדר פרוע שהי' אפשר לתת את המין האנושי במדרגה פחותה ממדרגת בעלי חיים, ע"פ מדות רעות ותכונות גסות שהתגברו עליהם מסבת חסרון האור האלהי, ע"פ התכונה האנושית השפלה כבר נקבעו באדם מדות רעות ותכונות פראיות, אשר לעוקרם באה תוה"ק ע"י המצות שבאו לצרף בהם את הבריות. איבוד המדות הרעות, כח הכבישה של התורה, דומה לאש, "הלא כה דברי כאש", בערך אל המעמד הקדום הפרוע של המדות, שאי אפשר כלל שיבנה עולם מתוקן עמהם, הדומה לרעש. ואחר האש, שבא אחר הרעש, שכבר יתקן טבעו של אדם ותכונותיו, לא יהי' עוד צריך לא למלחמה פנימית ולא למלחמה חיצונית, תבא המנוחה השלמה שהמצות לא יהיו משמשות לאיבוד ועקירת מדות בהמיות, כ"א לרומם את רוח האדם הרבה מאד, במנוחה שלמה של דעת ד' בדברים הנאמרים בלחישה לפי חקר כבודם, קול דממה דקה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ג

יסוד הנוי הוא הכיוון והיחש שבין החלקים, ותחת אשר האדם הרואה לעינים יסתפק ביחש נערך ומשוער בין חלקים חיצוניים הנראים למראה עיניו, החכמה האלהית תיסד התפארת הכללית, דהיינו חוקי חיים שיהיו מועילים לסדר הנהגה שלמה ומשוערת בין כל כחות הנפשיים האנושיים, בין השכל והרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר ההוה והעתיד, בין הפרט אל הכלל, בין ההכרות הבאות מחובות האדם לרעהו לההכרות הבאות מיחש האלקים לברואיו, הכל בערך משוער, שהוא הפאר האמיתי, זה א"א להשקל בכל נימוס שכלי שבעולם, שא"א שלא יעבור באיזה פרט את הנקודה הרצויה, כ"א מאת אדון כל המעשים, שהכל גלוי וצפוי לפניו, הוא מסדר את הערכין של חסד ואמת ומשפט וצדקה, עז וגבורה, רחמים ונקמה כל אחת במידתו. וכיון שהחלק החי שבעולם מתנהג בתפארת, כיון שנפש האדם מיוסדת על ערכיה הראויים לה, היא כבר ראויה לפעול פעולות רבות על התפארת החיצונית, בכל מקום אשר תפנה תשכיל. ע"כ התפארת היסודית היא מתן תורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שט"ו

יסוד המעלות והמדות הטובות הוא, שכל מדה תמצא את מקומה הראוי לה, וכל דבר יהי' עומד על צביונו ולא יתבטל מצורתו בשביל איזה נטיה של קנין, אפי' דבר טוב.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

...ד' ממרום ישאג, מרום המחשבה והעצה האלוהית להגיע את האדם לרוממות מעלתו, והוא בשפל יושב, בהתרחקו בחייו הפרטיים מאור פניו, בנמיכת דעת וחסרון שכל. וממעון קדשו יתן קולו, קול אלהים הראוי לחדור ברגש הלב גם באין דעה והשכלה גדולה, אך היא נדממת, עד שכל מוסר והוד, כל מדה יקרה, אינה תופסת את מקומה הראוי לה בלב הבריות. ועי"ז המעשים הולכים ויורדים, ומקום הדום רגלי ד', מקום ההוראה והמעשה, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", אינו ניכר בחיים המגושמים אשר לאדם, שגורם סילוק שכינה וחורבן ביהמ"ק. ע"כ בכל השלש משמרות דהוי הלילה, על [כל] משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי, שנאמר ד' ממרום ישאג, לעומת רוממות השכל, שהי' ראוי להתגבר במין האנושי בהתיחדו עם שלמות עצמו. וממעון קדשו יתן קולו, לעומת כח הרגש הנשפל ונדחה. שאוג ישאג על נוהו, לעומת המעשים, שזהו יסוד נוה ד' בעולמו, "מקדש ד' כוננו ידיך".

סדר זרעים פסקה א׳

כלל עבודת ד' שנעשה ע"י התורה והמצות כולן, וכל המדות הטובות, הן נמצאות בתכליתן הטובה לשעתן, והן מושרשות במה שהן מביאות את הטוב הגדול הכללי הצפון בעתיד לכל מעשה ד', שינהרו אל ד' ואל טובו. מפני שעין בשר לא תוכל לראות את כח המצרף, שמצטרפות ע"י כל המון פעולות ודקדוקים הנראים קלים, אל תכלית רמה ונשאה כללית, ע"כ אין בנו יכולת להציץ אל גדולת טעמי מצות...ע"כ הדבר הגורם לאלה החמודות ועומק ההצלחה למלא בהם את כל חללו של עולם, הוא אור הדעת הגנוז בעקרו באור תורה, ע"כ ת"ת כנגד כולם. כי כל חלק שבתורה וכל כשרון יחידי בה, יצורף לחשבון גדול, מעשה אבות יורשים בנים, וההגיונות המתבררים בדור אחד ע"פ התורה ילך לאורו דור אחר עוד הלאה, עד שדרישת התורה והגיונה הוא יהיה העמוד הימיני להוציא לאורה את כל התעודות הכלליות הרמות, חוץ ממה שפועל ת"ת רב טוב לשעה, לתיקון המעשים והמדות לאור ד' ואהבתו. "אור עולם באוצר חיים", "חיי עולם נטע בתוכנו".

סדר זרעים פסקה ב׳

תועלת העניות לעבודת המידות של כלל החברה. לשם כך לא די בעוני, אלא יש צורך גם במידת העניות

התורה צותה דוקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים איננה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כ"א הוא חק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם. הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בנ"א את הטעות לחשב שהעניות היא רק רע בעולם, ושאיננה אלא חסרון מוחלט שאין עמה טוב, באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כ"א נדיבות יתרה. ומזה הרעיון יוכל ג"כ לצאת משפט מעוקל של התנגדות אבירית לכלל דרך ד', שהוא דרך משפט וצדקה, ובכלל ע"ז נאמר "לועג לרש חרף עושהו". כי הסובר שיש בבריאה חסרון מוחלט, כבר הוא רחוק מהשגת דרכי השם יתברך העליונים איך שפעלו תמים הוא, ואין לך רעה בעולם שהוכנה כ"א שתצא ממנה תכלית טובה, וציור הרעה אינו מושקף כ"א ע"פ השקפה קצרה, פרטית, אבל בכללות הזמן והמציאות, הכל מצטרף לטובה. וכן הוא במדת העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות וההשתתפות בצערו של חבירו, והיציאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהן תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד, בהיותן מצורפות אל עטרת השכל וההשגה האמתית, והן באות לצאת (בפעלם) [לפעלן] רק ע"י מציאות העניות, וכאלה טובות רבות בלתי ידועות לנו, עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביא(ו) לתכלית(ו) המאושר[ת] כמו כל העובדים כולם...אבל השרשת העיקר הוא, שאין במעשה ד' חסרון, ומדת העניות והעוני יש לה תכלית במציאות שדוקא העניים משלימים אותה, והיא ניכרת ביותר בהטבת המדות שגוררת הטבת המעשים, כדי שננצל אנו בהם מדינה של גיהינם, ע"כ אל תסג גבול עולם.

סדר זרעים פסקה י׳

יסוד הטומאה וטהרה בתורה הוא רק ביחש המקדש, והנלוה אליו כאכילת תרומה לעובדי ד' במקדש הכהנים, ואכילת מעשר בעיר הקודש, המקודשת בקדושת מקדש ד' אשר בקרבה...ע"כ צריך הדבר שכל בנינו יהיו למודי ד', יודעי תורה ובעלי נפשות טהורות וקדושות, מה שהוא דבר נפלא ונכבד מאד בכל אופן, בין מצד האומה לעצמה בין מצד פעולתה הכללית על כל האנושיות. ע"כ תערך כל תכלית לפי ענינה וערכה, וכפיה יכבדו מאד האמצעים שצריכים להגיע אליה. ע"כ כבוד החכמים שהוא נחלה שישראל צריכים אליה ביחוד, להורות על מעלת תורת ד' ותעודתה הרוממה, כשהיא נלוית עם המועקה המוסרית שבאה ע"י חסרון האמונה בעניני טומאה וטהרה, אע"פ שמסבבת ג"כ איזו טינה בלב וקצת תרעומות מצד ע"ה, מ"מ הוא ענין מוכרח שתועלתו רבה, להשיב ע"י המועקה הפנימית הזאת ההולכת לאיטה את כל העם אל מעלת חכמים לימודי ד', כדי שיהיו ראויים באמת למלא את תעודתם העליונה, להיות עם קדוש לד', עליון על כל גויי הארץ בקדושת מדותיו וטהרת דעותיו, ועם זה ביתרון ההכרה הבולטת להראות יתרון קדושת מקום מקדשינו, שהוא ענין יחידי בעולם, מרום מראשון ומקום האורה לכל העולם כולו, באור ד' אלהי ישראל, שאלהי כל הארץ יקרא.

סדר זרעים פסקה ט״ו

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב, וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהי' משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכ"ז רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, ע"כ הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק, עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל בתורה, ובכל מדה טובה ומעגל טוב.