מינות

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ב

המינים טועים באמרם שהתכלית היא רוח התורה, דהיינו הדעות האמיתיות שלה והמדות הטובות. ועפ"ז יעשו הבדל בין דברים עקרים לדעתם המיוסדים בדעות לשאר מעשים ומצות. אבל טעותם גדולה, בזה שהם חושבים שהדעות כבר הן תכלית האחרונה. אבל אין התכלית שלמות האנושית נגמרת באמת כ"א כשיוכל לחיות ולהתנהג בכללו ובפרטו ע"פ אותן הדיעות והמדות הטובות שבתורה, וע"ז צריך כל המעשים התוריים כולם, שהם מרגילים את העם כולו בדרך החיים. ובביטול חלק קטן מן התורה בפועל, ישארו הדעות בפ"ע והחיים ילכו כפי רצון האדם ושרירות לבו, ותבטל חלילה תכלית התורה בכללה, מה שלא יעלה כלל בידם, כי ד' דבר, שדברו יקום לעד לעולם. והמינים הם שמתרעמים על המצות המעשיות, שנראות לטעותם כמשא ומותר, מאחר שהעיקר אצלם הדעות. אבל הוא טעות, שהמעשים כולם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים, ובהיות המעשים הפרטים בלתי מוגדרים ע"פ תורת ד', לא יוכלו הדעות לפעול פעולתן כלל, ובהמשך הזמן תגדל ההתנגדות מצד הרגל המעשים לפי הרצון החפשי, שהוא הפך הדעות הטהורות, עד שגם הדעות ישתכחו ולא יתקיים דבר מהם, כ"א בשומרי תורה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ב׳

...הרי כאן שלמות האדם בתכליתו, בשכלו, בהרגשתו, בפעולותיו, ולעומת זה להשמר מכל הפסד בעיקרים אלו שמביאים לההשחתה הגמורה, דהיינו ממינות, שמסירה מלב האדם כל מטרה וכל תכלית מוסרית ונעלה. אמנם אף שהכח הכללי המעיר ומנהיג את כל הכוחות לתכליתם נעקר מן הלב ברשע, לא מפני זה תנוח הנפש, כי היא תתנועע בטבעה, ומאחר שמטרתה אבדה ממילא תנוע לאין מטרה, והם הרהורי עבירה שאין להם שום מטרה כלל, כ"א כנוד הקנה במים, תנוד לקראת כל גירוי חיצון או פנימי. אבל כאשר תקוץ הנפש ותרגיש ריקניות נוראה והתנגדות לעצם טבעה, לחיות בלא מטרה, ואחרי שכבר אבדה אור שכלה בהתרחקה מאור האמת, תבקש לה מטרה, בורות נשברים שהם יסוד התהוות ע"ז. ונאות מאוד שתבא הפרשה הכוללת כל ערך האדם ושמירתו מהמפסידים המכלים מראש ועד סוף, להיות סמוכה לקבלת עול מלכות שמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ו

המינות תשחית בדיעותיה הרעות את שלום החברה האנושית, באשר המגמה הפנימית של אלה הפוחזים איננה כ"א חיי שעה גסים, ע"כ גם בחברתם עצמם לא יכון מעמד השלום ורעה תצא עליהם מקרב ביתם, כי הרע יאכל קצתו את קצתו. ע"כ לעומת השקפה פחותה של העמדת יסוד הראיה וההקבלה של פני המלך ג"כ רק לפי מדת התענוג שהוא מקבל מצד פרטיותו בקחתו בה חלק, תבא הרעה שחבריה יכחלו עיניו ותקום ערבוביא ומהומה בין החברים הרעים עצמם, בחוסר סדר מוסרי המחזיק מעמד בטוח מצד כשרון הנפשות לעצמן. וההכחשה בקודש, ברוחניות, המגעת עד פריקת עול מלכות שמים לגמרי, היא [ת]תבטל רק מכח הקדושה, מהוד הטוב והצדק, מחוט של חסד הנמשך על אהלי צדיקים וישרי לב, מהכרה מוחשית של נועם ד' הנמצא תמיד עם איש צדיק תמים, גם אם חושיו הגשמיים אינם בשלימות ואור עיני בשר אין אתו. ובמה איפוא יתחזק איש כזה? הלא "יבטח בשם ד' וישען באלהיו", אשר יחוש האור האלהי קרוב אליו. ובהביט איש רשע על איש קדוש עליון המתענג על ד' אשר נפשו ישרה בו כזה, תכלינה עיניו ויקוץ בחייו למה התרחק מאורח חיים מלא אורה וצהלה כזה, ו"כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלקים". מבט הקדושה הרוחנית המלאה אצילות אלהית, דיה להכניס מהומה פנימית ופחד חתחתים בלב הרשע, המעיז בהותו לומר שבכח החומריות והנאותיה הפחותות יגבר חיל, וחילו החומרי גם הוא ידל מיום ליום, ומאפס תקוה, מאין דרך לפניו לשוב, כי כל באיה לא ישובון, יושחת בשרו וינתקו כחותיו הגשמיים והרוחניים. ולמען היות לאות לבני מרי, לזכר על התכונה הראויה לבא בתור מהומת אלהים על רשעים השמים רק בשר זרועם ומן ד' יסור לבם, תוכל עצת ד' להפליא שבפועל יפגע הדבר באותו רשע, שהיה משאו ומתנו אז מלא ענין לדורו לאלה הלימודים הזדונים. עכ"פ לענין השחתת הסדר המדיני הנמשך מרשעות אנשי רשע בעלי הפקר והרס, יאמר חברוהי כחלינהו לעיני', ולענין חוסר לחלוחית הוד המוסר וקדושת הצדק הנובעת מאור הדעות הטהורות אשר עז להם בשם ד', יאמר: "ר"ש נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות". גם מטרתם הגשמית הגסה של הרבות בשר נאבדה, כשיזרח נגד פניהם אור צדיק צדקות אהב. המה יראו ויכירו כי דרכם דרך חושך היא ואורח ישרים סלולה, אבל "עונותיו ילכדונו את הרשע" ובמה להושיע נפשו לא יוכל, באשר חסר ממנו הרצון האמיתי להשכיל ולהיטיב. ע"כ מהשפעת ר"ש עליו את הוד מדותיו ודיעותיו הקדושות, שבעיניו יראה את האושר והמנוחה של הנפש הקדושה המתענגת על ד', לא תוכל כבר להעלותו לעזוב דרכו באשר כבר טובע בבוץ רשעו ואין מעמד, כי לא ימצא אונים בנפשו להאמין וללכת באורח חיים. אבל את חסנו הכוזב אבד, כי ראה בעין כי שוא כל תקותו ואשרו כהבל נחשב לעומת המאור והעז של קדוש ד' ההולך בדרכיו. והגרעין של המוסר והקדושה נכנס בלבב איש רשע שכמותו ויהי בקרבו "כמסס נוסס", ורוח נחם ומפח נפש מלאה כל חדרי לבו עד שהיו לסבות נכונות לכל מדוה וחלי נעכר, עד שנעשה גל של עצמות. וזאת היא התורה היוצאת מדברי חכמים אלה, כי כל המתחכמים עליזי גאוה, שיראו פנים שהם שותים ומוצים את כוס החיים עם כל מנעמיו, לא יחיל טובם, כי חסר להם התוך והאור הטוב המחיה את החיים, מגדל עז שם ד' שבו ירוץ צדיק ונשגב. ע"כ תקותם החומרית ג"כ תהפך להם לאכזב, ומכאב לב יקנאו בישרי דרך.