מלחמה

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ד

תכונת עמדתם של ישראל היא מושלמת בהיותה ממולאה בעז מלכותם באופן הראוי להם להתעלות כפי ערכם בתור עם גדול וקדוש, עם חכם ונבון, כשהם לעצמם. המלוכה, העז הלאומי, מקושר עם ירושלים ששם ישבו כסאות לבית דוד. החוסן הלאומי הישראלי פגש בדרכו מכשולים רבים ועוד הוא עלול לפגוש, ואת כולם ינצח בעז ד' ויעמוד לנצח. נבדל מזה הוא רוח ד' אשר על ישראל, שהוא עתיד להיות לאור עולם, בו אין נמצא התכונה של הפגישה להתפשט בכחו, כי לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרוא בשם ד' לעמים לא ידעוהו, כ"א כאשר יגדל שם ישראל ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת הקדושה ושלום העולמים הנמשך מהוד דעות נשגבות כאלה, שבהם רפודה קדושתן של ישראל בלא פגישה ובלא התגברות, ירוצו לבקש את ד' אלהי ישראל. א"כ ביהמ"ק מקום האורה לא בנצח יתגבר, לא בהוראת ניצוח המורה התגברות של פגישה על ההתנגדות, כ"א בהוד הנתון עליו ברוח החן והקדושה, לפניו יכרעו איים ועמים רבים יבקשו פני ד' בהר ציון ע"פ תביעה הבאה מהכרה פנימית מצדם, שזהו ערך פעולת ההוד, כהוד מלכות הנתון על מלך רב צדק ואביר חכמה, שמאהבה ורוממות נפש ירוצו הכל להכנס תחת דגלו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ט

והנה זה הוא כל תכלית הצלחת האומה, שכ"כ תגדל אצלה ההצלחה של הפרטים, עד שכל הדברים שימצאו טובים אל הכלל יהיו ג"כ נחשבים לטובה ושמחה אל הפרט. וזה המצב א"א לבא כ"א בברכת ד' על האומה, שתהי' מתוקנת כראוי בגופה ונפשה ורכושה, אז יהי' הרוח הלאומי חזק מאד בלבו של כל איש מאנשיה, וכל חיוב כללי יהי' לשמחה ולששון. וזאת היא מעלת ישראל בתיקונם, עד שגם ההליכה למלחמה אינה צריכה שום לחץ כ"א התנדבות רצונית מאהבה עזה, שהרי הכרוז מכריז כל האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ח

מלחמת החיים

החיים הם מלאים מלחמות, ומי שמחליק את הדרך בעיני חבירו ואינו מעוררו על החתחתים והמכשולים שיש בדרך החיים, בין מכשולים רוחניים בין מכשולים גשמיים, הוא נוטל ממנו את גבורת רוחו להיות חמוש במלחמה נגד הדברים הרבים המפריעים את האדם מלבא לחפצו התכליתי. ע"כ יעורר האדם את חבירו בעת נסעו ממנו, לאמר דע לך כי השלום עוד רחוק הוא מאתנו, עוד לא השגנוהו, יען כי רבים לוחמים לנו, ע"כ השתדל נא להסיר כל מונע מלבא אל הטוב. לך לשלום, אבל לא תחשוב שגם הדרך עצמה היא מרוצפת משלום, עד שאתה הולך בשלום, בתוך השלום, לא, הדרך היא מלאה מכשולים נעדרי השלום, ובהשתדלותך להתגבר על כל אלה תבא אל השלום...ביחוד מצויירים בזה שני קוטבי המוסר, ציור החיים בעמל, וציור המות במנוחה. ציור החיים בעמל וחיוב התחזקות, תוסיף כח לעבודה ולחריצות. ציור המות במנוחה, תמעט את פחד המות ותרגיע את הרוח ותעודד ג"כ לעבוד ולפעול במשך זמן הפעולות ימי החיים, מתנת אלהים, לעבוד להרבות הטוב והשלום.

סדר זרעים פסקה א׳

והשלום כשיבורר בעומק תביעתו יביא לידי כך שהחכמה האנושית תתעסק בעיקרה להכיר את כל הסבות המביאות את מניעת השלום וחסרון ההסכמה בעולם ולסלקם, וממילא יהי' אור ד' ואמתו מאיר בעולם. כי ההשתדלות להביא את השלום תבא עד תחום הדיעות, וממילא יתבררו הדיעות ויאיר אור ד' בעולם. עכ"פ הנטיה לשלום המונחת בפרטי בנ"א, כשהיא נעשית עם כל פרט יש בה ערכה לשעתה, וערך צירופה שמגדלת את התביעה הפנימית אל השלום, עד שתביא אל שלום הכללי, עד שלא ישא גוי אל גוי חרב וכל העמים יהיו שכם אחד לעבוד את ד' בדרכי החסד ואור השלום, א"כ יש לזה פירות בעוה"ז וקרן לעוה"ב כמדתה.

סדר זרעים פסקה ה׳

העניות היא ג"כ אחת מתשמישי העולם הדרושה מאד לכלל האדם. ובאשר כל דבר הנצרך אל כלל החברה האנושית, יסדה ההשגחה העליונה שימצאו יחידים שימלאו את החסרון, ע"כ גם העניות, אם שקשה מאד להממלאים את החובה הכללית עצמם לסובלה, מ"מ כך הוא (ה)משפט הצדק, כי לא יבצר מהכלל כל הדרוש לו, אף אם יעלה ליחידים ברעה רבה, כמס הנפשות של יום מלחמה לטובת הכלל המדיני באופנים צודקים.

סדר זרעים פסקה ט״ז

אמנם אותם הנמהרים שרואים את העולם בקלקלתו האיומה, בהיות חרב איש באחיו ו"איש בשר זרעו יאכלו", "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ", "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" בכל עבר ופינה. והם תחת אשר החובה עליהם להיות מתקנים עניני משפחתם ועמם, יקפצו לתקן דברים כלליים בכלל המין האנושי, שאי אפשר כלל לבא לזה כ"א ע"י המון רעות גשמיות ורוחניות עד אין חקר, ועם זה יתעלמו מהועיל להחוג הקרוב עליהם, ותרבה הרעה הגשמית והרוחנית סביבותם. ויש אשר יקפצו לפנות לבבם מטובת האדם הנברא בצלם אלהים, ויפנו לעשות חסד עם בע"ח, הסוס והגמל הכלב והחזיר, ולעיניהם רעת האדם רבה עליו ואין מושיע, אלה הנחפזים מביאים רעה רבה בהקדימם את ערכי החיובים המוסריים בלא זמנם. ומהם יש להקיש על גודל הצורך שיש לכלל המין האנושי ולפרטיו להשמר בסדרי החיובים התוריים והשכליים.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ב

...וזוהי הזקנה הנמצאת באומות, שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה, וכיון שנתמלאה סאתה, וע"י ריבוי ההשחתות המתגברות ע"י הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה, לפעמים בסבות טבעיות נהוגות ע"י מלחמות והתגברות כחות של אומות יותר מתוקנות. ולפעמים ע"פ אורח ההשגחה בסיבות ההשחתות המזדמנות כהפיכת סדום, וה"ה הכליונות המזדמנים מהררי געש ורעידת הארץ, שהכל עולה בחשבון לפי ערך השימוש הכללי, שכ"ז שיושפע מאיזה קיבוץ לטובת הצדק, עין ד' על יראיו.