ברכות פרק א׳ פסקה כ״ט
התועלת המגיעה למוכר וללוקח, ולמקבל מתנה ולנותנה. בנתינת התורה לישראל הקב"ה הוא כמוכר בלבד, ללא כל קבלת רווח
ההערה בזה, כי עניני הקדושה מחולפים בטבעם מענינים גשמיים, כאשר כתב האלקי הר"מ קורדווירו ז"ל בפרדס, כי המדרגות שירדו בקדושה בדרך עילה ועלול, תשאר המדרגה הראשונה במדרגתה ומעלתה, אלא שההשתלשלות היא כעין תוספת ודבר שנתחדש. והנה התוה"ק כאשר ירדה ממרום עוזה, להיות מצומצמת בענינים ארציים, מציאותה הראשונה קיימת כמשפט המדרגות של קדושה. אע"פ שכל המדרגות יש להן מציאות, מ"מ אין דרך הוייתן כהויית הדברים הגשמיים, שההעדר כרוך בהוייתם, וכאשר יצאו ממדרגה למדרגה תהי' הצורה הראשונה נעדרת, לא כן הדברים האלקיים. הנה המוכר חפץ לחבירו מוכר עצב, מפני שמכר דבר של קיימא, והכסף שבא לידו אינו במעלה כ"כ כהחפץ, עכ"פ החפץ לא נשאר בידו. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, והורידה למדרגה שפלה שתוכל להיות בתחתונים. ושמח מפני שמציאותה הראשונה קיימת בעינה, שהרי אחר הנתינה אמר, "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי", פי' אותה שנשארה אצלי ברום המדרגה, "אל תעזובו". הורה שנשארה המעלה העליונה במקומה, וע"י השמירה של התורה במעשי המצוות, מתדבקים בתורה העליונה, שנקראת תורת ד' ית'. עוד יתכן לומר, באשר יש להעיר, כי זאת המדה של מוכר עצב אינו כ"א במוכר, אבל בנותן מתנה, הרי בעין יפה נותן, ולא מפני דחקו, ומנא לן לדמות למוכר ולומר שאינו בזה כמדת בו"ד. אמנם הערה גדולה יש בזה בהשקפה בשלמות טובתו ית' וחיוב ההודאה עלי'. כאשר ביאר החסיד בחוה"ל שכל המטיב מבנ"א יש בזה כונה לתועלת עצמו, זולת טובת השי"ת שהיא רק לטובת הנבראים. והנה באמת כך היא המדה, שמוכר עצב מצד שאינו רוצה בנתינת הדבר לזולתו. ואם לפעמים שמח בהכסף שקיבל, בערך הכסף יקרא הוא לוקח, והלוקח מוכר. ובאמת על נתינת הכסף הלוקח עצב, מפני שטבע כל אדם למשוך לעצמו התועלת, אלא שבוחר יותר בהרע המועט בעיניו שהיא נתינת הכסף, כדי להגיע להטוב המרובה שהוא החפץ. והנה לפ"ז בנותן מתנה, ג"כ אמרו חז"ל אי לאו דעביד לי' נייח נפשא לא יהיב לי' מתנה, הרי יש בזה דבר שיקרא כמכר. ונמצא שהוא ג"כ עצב בעצם מצד הנתינה, אלא שהוא שמח על מה שעכ"פ שילם בעד הנייח נפשא. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, וקראה בלקח, לשון מקח, פי' כמו מקח שלא קדם להמוכר שום חוב לתן, אלא שבמקח נכנס תמורה, והתמורה מניעה הנתינה. אבל לגבי' ית' אין שום סבה מצד קבלה ח"ו, כי ממנו הכל, אם כן הוא באמת בנתינתו דומה למוכר, שיש בו גדר המוכר ולא גדר הלוקח כלל, משא"כ בשאר מוכרים יש בהם ג"כ גדר לוקח, ושמחת כל אחד אינה כי אם מצד גדר הלוקח שלו. אבל הקב"ה כל שמחתו, אינה כ"א להשפיע לבד ולהיטיב לנבראים, וראוי להתבונן בדברים בעה"י.
ברכות פרק א׳ פסקה ל׳
אע"פ שביטול תורה עון גדול הוא, נראה דכונת הענין הוא, דבאמת חיוב שקידת התורה א"א להיות ניתן ע"ז מדה מצומצמת לכל אדם, שהרי יש לכל אדם רשות להיות עוסק במשא ומתן, ולקנות נכסים וקנינים אפי' יותר מדי הכרח סיפוקו, ואין בזה משום ביטול תורה....
ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ג
שתהי' יראת החטא מעורבת עם החיים. שישנם אנשים שיש בהם יראת חטא אבל אינה חזקה אצלם, ע"כ בהיותם מתרחקים מהמון החיים והמונם יהיו יראי חטא. וכיון שיבאו בחברת החיים, להתעסק במסחרים גדולים ובמדעים שונים, תסור מהם יראת חטא, מפני שאין יראת חטאם מגובלת יחד עם חייהם. ע"כ בקש על חלק טוב זה, חיים שיש בהם, בתוך החיים עצמם, יראת חטא. וכענין "אתהלך לפני ד' בארצות החיים - זה מקום שווקים" .
ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ד
החסרונות הגופיים יבטלו בהחלט כשתבא המציאות לשלימותה. והנה בעוה"ז שהולך המהלך המביא אל השלימות, ישנם חסרונות שמביאים למעלות והם מוכרחים כדי להביא המעלות המקריות שמבלעדן א"א לעולם להתקיים. והנה ג' מעלות מקריות, שלפי הערך של עוה"ז יחשבו למעלות, הן אכילה ושתי' פריה ורביה ומשא ומתן. אבל הן צריכות לחסרונות שיעמידון...לרגלי הכרח המשא ומתן, צריך התחרות שהוא עמודו של המו"מ, ע"י שמתחרה כל סוחר על חבירו, לעבור עליו בטיב הסחורה והגעתה וכיו"ב. אמנם הוא רק בעוה"ז שהמעלות המקריות מסובבות הן מחסרונות וע"כ גם החסרונות נמצאים. אבל כשיבא העולם לשלימותו יהי' עולם שכולו טוב, ויהיו הסיבות וגם המסובבים מהן כולם מעלות.
ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״א
והנה החלק היותר מרומם במעשים טובים הוא החזקת ת"ח והדביקות עמם, שהוא הגורם לאור האלהי להופיע בעולם ביתר תוקף. והיחס לת"ח יצוייר בעצם החיים במשיא בתו לת"ח, ובפעולות החיים עושה פרקמטיא לת"ח, ובקנינים שהם מסעיפי מכשירי החיים ומחוללי הפעולות מהנה ת"ח מנכסיו.
ברכות פרק ז׳ פסקה ט׳
ההצלחה תהי' דבוקה בעצם הנכסים בברכה טבעית, בתת הגפן פרי' "והארץ תענה את הדגן" וכיו"ב. ובזה אין לאמר "מאד", כי אין מתפללים על מעשי ניסים ושינוי סדרי בראשית, ולפעמים גרוע הוא מי שנשתנו לו סדרי בראשית כדברי חז"ל. אמנם הברכה כפי כח הטבע בתכלית המעלה, זה ראוי לבקש ולברך המתברך, וזהו נכלל בכלל "ויהיו נכסיו מוצלחים", (והצלחת הטבע) [להצלחתם הטבעית]. אמנם ראוי לכלל גם עצמו בכלל, כי [ב]תוספת הברכה הטבעית אין מקום כלל שיתמלא איש מחסרונו של חבירו, כי ברכת ד' היא תעשיר כל בני אדם העובדים אדמתם ונהנים מברכת ד'. אבל ההצלחה האישית, שתלויה בפעולת האדם ע"י עסקים ומסחרים ויתר ההצלחות שהם חוץ מברכת הטבע עצמו, זה נכלל בכלל "ויצלח מאד בכל נכסיו", בזה אין מדה לומר: עד פה תבא, כי המקרים הטובים להתעשר ולמצא הון עתק אין להם קצבה. ע"כ יתכן לברכו בהצלחה של "מאד". והערה יקרה כלולה בזה על עומק עדינות הנפש שיש במטבע זו, שלא יכלל האורח עצמו בההצלחה המאדית. כי לבקש על רוב עושר אמנם ראוי רק לזולתו, באשר ראוי להחזיק את כל אדם מישראל, בפרט [יחידי] הסגולה ואנשים נדיבים, שהם ברוב עשרם יוסיפו טובה, יחזקו ידי האמת ויגדלו צדק וחסד בעולם, ע"כ להם ראוי לבקש ברכה של הצלחה מאודית. אבל כל אדם לעצמו ראוי לו להחזיק לעצמו המדה הבינונית, ולחוש שהעושר הרב יעבירהו מדרך הישר, שהוא אורח החיים. ע"כ עם החכם מכל אדם ראוי שלא יאבה עושר רב, "פן אשבע וכחשתי" וגו'. ועוד יתרה, שההצלחה המקרית שהיא ע"פ רוב באה ע"י מסחר, ולפעמים נמצא שברבות הטובה לאחד תתמעט הטובה המאודית לזולתו, כגון אם ירבו קופצים על מסחרו של זה תמעט באותה המדה הדרישה על סחר זולתו.
ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ג
סחר בעבדים
יסוד הרעות שנמצאו בעבדות בא רק מתגרת יד האדונים הרשעים שהתאכזרו בעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם, אבל תכלית התורה היא שיהיה עם ד' מצויין במדותיהם הטובות, ואז העבדות תהי' אחד מעמודי העולם וישובו...כיון שנמצאים בבנ"א ירודים במעלה, מפני מיעוט הכרתם וחלישותם הגופנית או הנפשית, הדבר נכון מאד שיהיו משועבדים לאנשים רמי מעלה שיהי' בידם להשגיח על כל דרכיהם ושתהי' אימתם עליהם, ובזה יתישרו. ולא עוד שאם ימצאו באנשים המוצלחים, כאלה שבהיות ידם גוברת והם משעבדים בעניי עם בשכר פעולתם, אינם דואגים עבורם שיהי' להם לחם חוקם די ספקם, ושיהיו באים לנוח כפי הכח הטבעי שתתמיד בריאותם, מפני שני דברים, האחד שאין רגש היושר מפעם כ"כ בלבבם לומר שהם עושים עול, שהרי אין מזונ[ו]תם עליהם, ועבור עבודתם יקחו להם מה שירצו. וכיון שאינו מכריחם לעבוד אצלו הוא חושב שנקי הוא מעניים, אע"פ שבאמת הם מוכרחים לקבל עליהם תנאים קשים שאי אפשר להם לעמוד בהם מפני עניים גם אם יקצרו ימיהם או יחלשו, אין האדון המשעבד בהם מפסיד מאומה, כי ימצא לו פועלים אחרים. אבל חק העבדות הוא מגן לזה, כיון שהעבד הוא קנין כספו ע"כ יחוס על ממונו. זולת אם יהי' האדון איש רע מעללים ואכזר, אז רק אז תהפך העבדות לצרה. וגם זאת בהיות מסחר העבדים הולך ונפרץ אז בידי הסוחרים יעשו רעות בחיי המשפחה של העבדים, כאשר נראה בשנים האחרונות שגרמו ביטול העבדות במדינות רבות. אמנם ע"פ דין התורה שלא נסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, אין מקום להרחבת מסחר העבדות ואפי' אם הוא רק מחו"ל לא"י, כיון שאי אפשר לסחור בהם במדינות רחוקות שוב אין המסחר מתרחב. ודי בהערה כזאת לפי המדות הטובות שהן בטבע אצל זרע ישראל לשמור את העבדים מרעה גדולה, ולזכותם בטובה רבה ע"י חינוך מתוקן והגנה כוללת מרעי בנ"א, שאם אותם העבדים יהפכו למשועבדים-בני-חורין יהי' חלקם יותר גרוע.
ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו
והנה יורדי הים והולכי מדבריות, הידיעות הנוספות להם ע"י המסע מעשרות את דעתם ומרוממות רוחם, שבבאם לכלל יישוב יחושו טובה מעצם הנדידה. אמנם חולים וחבושים בבית האסורים, הטובה העיקרית היא מעמדם שיחושו בטובתם כשיתרפאו או יצאו לחפשי. ע"כ אמר רק באחרונים "ונתרפא", "ויצא". ובירידת הים והליכת המדבר, שעכ"פ תבא עי"ז טובה כללית לבני אדם, מסחר הימים והארצות הרחוקות, הדבר מיוחס לכתות שלימות של אנשים תופשי מקום בהתרבות האנושית, לשון רבים "יורדי הים" ו"הולכי מדבריות". לא כן החולים והחבושים, שהמה נגועים פרטיים בחלישות הגוף או הנפש, שהטובה אל הכלל תבא על ידם רק בדרך מסובבת מהרחקת שאר בני אדם ללכת בדרכיהם. ע"כ אין להם המשכת כתה ומפלגה, כ"א שם יחידים: "מי שהי' חולה" ו"מי שהיה חבוש בביה"א ויצא" .
סדר זרעים פסקה כ״ז
בנוהג בין האומות הוא שאומה שכל עסקה ומחיתה אינם כ"א עבודת אדמה, ולא תשים מגמתה למסחר ולחרשת המעשה שהוא מורכב עם המסחר, לשום מקום דרישה למעשי ידי האומנים בעלי מלאכה וחרשת, היא יורדת בהתפתחותה בכשרונות נפשותיה, מפני שהיא ע"פ זה המצב מתבודדת לעצמה, ואין לה מקום לקלוט רוחות של דיעות ומדות חדשות מיתר האומות. אמנם עם ד' אלה, אע"פ שתכליתם היא ודאי להיות עם חכם ונבון, כלילי המעלות המדות והדיעות היותר טהורות ומושכלות, מ"מ חפץ ד' הוא שיהיו דוקא נטועים על אדמתם נהנים וניזונים מטוב ארצם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ולא ישימו כל מעיינם בעניני כלכלה זולת עבודת אדמתם ויבולה, שמביא[ים] להיות נפזר[ים] בעמים שונים לעשות מסחר וקנין. והוא מפני שכבר שם בכח האומה היקרה הזאת שתהי' יכולה להשתכלל בעצמה בכל חמדת שכל ורעיון וכל כשרון, ואין לה צורך לקלוט רוחות מן החוץ. אמנם באומות העולם כח המסחר יחזק את האגד החברותי, מפני המשא ומתן שיש להסוחרים הצריכים זל"ז, ועובדי אדמה שכ"א מתענג על טוב ארצו, אינם נאגדים זע"ז ע"י דברים כאלה. אמנם כך היא המדה שיהי' האגד המקשר את עם ד', אהבה שאינה תלויה בדבר, כ"א קשר רוחני, אהבת ד' ותורתו, שכל הטוב והנשגב היוצא (מזה) [מהן], אינו נבנה כ"א ע"י כח העממי שבעם ישראל. ע"כ הביכורים הם המורים על החבה היתירה הנודעת ליסוד עבודת האדמה לאומה הישראלית, שתרבותה תגדל דוקא בהיותה בתור עם לבדד, ואינה ראויה ללמוד אל דרך הגויים, וכח האחדות, נשלם ע"י הצד הרוחני שהוא אדיר בה. ע"כ כל עיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, תחת שבאוה"ע הי' יסוד אחדותם נבנה ע"י יריד ומסחר, נבנה כאן ע"י הדבר המשותף בעבודת ד' טהורה. ולנים ברחובה של עיר, להורות ג"כ על חבתם לחיי הטבע שנמצאת בעבודת האדמה.
שבת פרק א׳ פסקה נ״ז
היתה נוטלת תפיליו, להורות שהתורה היתה לו זר, לא זרה לו, ולא מן השפה ולחוץ כ"א היה דבק בה בכל נפשו ומאדו. כלומר איש הזה הגיוני לבבו היו בתורת ד' והיתה דבקה בו ברב עז
לפעמים יש אדם שעם שהוא קורא ושונה, גם משמש ת"ח, מ"מ תכונתו הפנימית היא כ"כ רעה עד שרוחו זרה לתורה ויראת ד'. ע"ז אמרו חז"ל זכה נעשית לו זר לא זכה נעשית זרה לו. "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", ונאמר "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך". והוא נגד מה שנאמר בתורה בענין תפילין, "למען תהי' תורת ד' בפיך". היינו שלא תהי' רוחו זרה לתורת ד' כ"א תהי' כמונחת בתוכיותו ופנימיותו. אמנם הרשע, אף שהוגה בתורה למטרה חיצונה, איננה נכנסת בפנימיותו והוא נושאה עלי פיו ולא בפיו. והנה זה הכשרון הפנימי א"א להביעו בשפה, ולהסביר איך יוכר האיש התם שרוחו נאמנה עם תורת ד' והיא אצלו ערוכה בכל ושמורה. אמנם התפילין הם שמורים על כך כעדות הכתוב. ע"כ היתה נוטלת תפיליו, להורות שהתורה היתה לו זר, לא זרה לו, ולא מן השפה ולחוץ כ"א היה דבק בה בכל נפשו ומאדו. והנה שאלות מוסריות ישנן שמתישבות ע"פ ארחות השכל הקר החושב וחוקר, ויש שמתישבות ע"פ ההכרה ההרגשית שהיא ממלאה לפעמים תעופת כח השכל הקר ומשלמת את הבינה במקום שצריך לעוף עם השכל על כנפי הציור. ביהכ"נ הוא מקום הגדלת הרגש בהיותו מיוחד לתפילה ושפיכת שיח. ביהמ"ד הוא מיוחד לחקר ושכל הגיוני. ע"כ היתה נוטלת תפיליו, כלומר איש הזה שהגיוני לבבו היו בתורת ד' והיתה דבקה בו ברב עז, איך לא השלים ימיו, היש לפתור שאלה זאת בדרך הרגש המיוחד לבתי כנסיות, או בדרך הדרישה המיוחד לבתי מדרשות. ע"כ היתה נוטלת תפיליו ומחזרת על בתי כנסיות ובתי מדרשות.
