מעשה

ברכות פרק א׳ פסקה ג׳

...וזה רמזה לנו התורה בענין טהרות הטמאים, "ובא השמש וטהר", ויש בזה שני מדרגות: מצד הטבילה והערב שהוא רמז על טהרתו מחטא ועזבו הדרך הרע, כבר נטהר היום, שכבר פעל בו דבר טוב, אבל עדיין בכלל האדם לא נטהר, שהרי קודם חטאו הי' מעולה ממה שהוא עתה. אבל כשבא אורו, אור תורה ודעת, ומביא קרבנו להתקרב לרצון [קונו] בדעת ויראת ד' ואהבתו, שאז זדונותיו מתהפכות לזכיות, אז וטהר גברא ג"כ מצד עצמו.

ברכות פרק א׳ פסקה ה׳

ונבאר בזה בקוצר אמרים שמות ד' הפנים כולם: פני שור, מכוון נגד השלמות המושפע ע"י המצות המעשיות, כענין "ורב תבואות בכח שור", וכן המצות המעשיות הפעולה והעבודה...פני נשר, מכוון נגד כח השלמות של העסק בתורה המעשית, שהנשר מלך בעופות רומז על כח העופות הכללי, שיש בהם העפיפה וההליכה, ומכוון אל עסק התורה המעשית שהיא בעלת שני פנים של שלמות, שלמות המעשה הנמשך ממנו, ושלמות ההשכלה שהיא צד המעלה וההכנה לקבל המושכלות היותר עליונות, שהן ידיעת השי"ת ודרכיו....

ברכות פרק א׳ פסקה ו׳

הגלות ממעטת את רוחניות מעשי האדם. תינוק רומז לעיסוק בפשטי התורה, השכל המעשי. המרום הוא מקום פעולת המעשה שמגיע למרום

ונבאר בקצרה הכינוי של שאגת הקב"ה, שרצו בזה שכל משמר, שענינו איך שבאה השלמות לעליונים מצד שלמותם של ישראל, וע"י החורבן וגלות ישראל, שישראל עומדים במעלה שפלה בהכרח ההנהגה הכללית עומדת ג"כ במעלה שפלה, ואין הנבראים קרובים לשלמותם, וזהו נגד רצונו וכבודו ית' ששמח בשלימות בריותיו. והנה החסרון של השלמות ניכר בכל פרט מפרטי סוגי העבודה האלהית, ועי"ז החסרון מתפלש בכל ההנהגה הנמשכת מהם. והנה כשנבחין את השלמות המעשית, נמצא שזה הכח בעצמו הוא הכח הטבעי שמעורר כח הגוף לפעול ע"פ טבעו, וכשישראל עומדים במעלה ושלמות, תהי' עבודתם ומעשיהם רק מצד הדעת וההכרה, אבל בחסרון הגלות נמצא בכל חלקי המעשה יד החומריות הגסה, שהיא מפסידה כל תיקון העבודה. וע"י מניעת שפע החכמה, לפעמים ע"י המצות שיש בהן הנאת הגוף, עוד יתחזק ויתעורר הכח החומרי, מה שהוא נגד התכלית הרצויה. וזהו מה שמורגש, במשמרה ראשונה, ע"כ נשפע ג"כ כח ההתעוררות מזה הצד הבלתי טהור אל החמור, ע"כ חמור נוער, וזה המין של הנטי' החומרית הוא דבר כולל טבע האדם, כי "עיר פרא אדם יולד", והתאות החומריות כח אחד להן, כמשפט דברים שהם חוק בטבע, שמשפט השיווי והאחדות נוהג בהם. וזה החסרון הוא מקביל נגד המעלה שמקבלים העליונים בהתארת פני שור...השלישית חלוקה לב' מעלות שהן נגד פני נשר ופני אדם, היינו העוסקים בפשוטי התורה והעוסקים לדעת את השם יתברך. והנה באלה שני החלקים, אע"פ שאין כאן קלקול, כי ד"ת אינם מקבלים טומאה, ע"כ הרושם שנעשה למטה לעומתם הוא רושם של אהבה וקבלת שפע. נגד העוסקים בפשטי התורה השכל המעשי, שהוא רק הכנה לדעת את ה', אמר שניכר ע"י מה שתינוק יונק משדי אמו...ודרשו מקרא, "ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו". המרום הוא מקום פעולת המעשה שמגיע למרום, רמז לדבר "רום ידיהו נשא"....

ברכות פרק א׳ פסקה י״ז

ע"כ אמר "עד יעבור עמך ד' ", שמתיחסים אליך מצד עצמם וסגולתם זהו ביאה ראשונה. "עד יעבור עם זו", שאינם כ"כ מתיחסים אליך, שהקדושה נתמעטה מצד הסגולה, ומ"מ "קנית", יש בהם קנין מצד פעולת המעשים הטובים, זו ביאה שני' .

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ה

היד מורה על הרצון לפעול ולא להישען על מתנת שמים

ע"כ אמר לו הב לי ידך, להורות שאתה רוצה להיות השלמות באה ע"י מעשי ידיך עצמן בעבודה, לא ההתעלות שע"י זיכוך היסורין, שהוא מעשי שמים, ואין כאן עבודת עבד בפועל.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ז

ואולי י"ל דנקשר זה עם מה דאמרי' אדהכי והכי א"ל חביבין עליך יסורין, כי תכלית היסורין היא למרק את הגוף ולהפכו לטוב. ע"כ כשדברו והתבוננו על מעלת הגוף הטוב שריו"ח נתברך בו, א"ל חביבין עליך יסורין למרק ג"כ שיהי' גוף שלך בתכלית הזיכוך. וע"ז ענה אותו, לא הן ולא שכרן, כמש"כ לעיל, שיותר היו רוצים לתקן הכל ע"י עבודתם הבחירית, מהתיקון שבא ע"י יסורין שהם מעשה שמים.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ד

היחס בין ההנהגה הטבעית להנהגה שמצד המעשים

יש שני מיני סיבות ההעדר וההיזק באדם, שעל כל פרטי ההפסדים נמצאו המונים של שלוחי ההפסד, כמו שרבו כוחות ושלוחי הקיום. האחד הוא מצד טבעו של אדם שנוטה להפסד ולרע בדרך הטבע שאינו תלוי כלל במעשיו, והשני שבא מצד מעשיו, שמגרה בעצמו רעות והפסדים באין מספר. והנה הענין הטבעי יתיחס תמיד לכדור ועיגול כי אין מרובע בבריות, וכל הנבראים הרשומים כדוריים המה, גם אין בכדור יחס ימין ושמאל, להורות שמצד הטבע אין חילוק באופן ההנהגה, כי הטבע מצד עצמו שם השי"ת שיפעל פעולתו על גוי ועל אדם יחד "כטוב כחוטא", ע"כ הוא מתיחס לכדור. וכבר נתבאר בד' חכמת האמת סוד העיגולים ויושר, עיגולים מורים הנהגה הטבעית, ויושר מורה ההנהגה שמצד המעשים, שבזה יש ימין ושמאל, וכל פרטי דרכי הנהגת האדם בבחירה בזה רשומים. ע"כ ע"ד המזיקין הכרוכים בההעדר הטבעי והחסרון שבטבעו של אדם אמר וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, שהוא דבר עגול ומקיף. ולענין ההעדרים והמזיקין הבאים מצד המעשים שכשהולך בדרך רעה ח"ו הרי במה שמוסיף כח מוסיף להרע, אמר כל חד מנן אלפא משמאלי' ורבוותא מימיני', שהמה מוכנים לפעול כפי המעשים, וכשהולך בדרך הטובה "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך" .

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ז

והנה בהיות האדם עסוק בחקירות הסיבות הרעות הנמצאות בעולם, בין המורגשות בין הכחניות בין השכליות, שהביאו גם הן מבוכה גדולה בעולם להשכיח שם ד' ולשום הלוט על אור האמת, שתים הנה שצריך לשמור בזה, שלא יוסיף תת כח לאלו הכחות ע"י איזה פעולה ודיבור להרחיב גבולם, כי אם אתה למד להבין ולהורות. אבל מה גדלה השמירה הנחוצה שלא תהא סיעתינו סיעה שיוצא ממנה תלמיד שאינו הגון, המשתמש להרע באלה הדברים העלולים לזה מאד.

ברכות פרק א׳ פסקה נ׳

ערך המעשה והתלות בתוצאה

יש הבדל בין העוסק בהשלמת עצמו לעוסק בהשלמת זולתו. כי העוסק בתורה כדי להשלים עצמו, אז יבחן הדבר אם הוא מקיים כתלמודו ואם הפעולה המוסרית נראית עליו, זהו אות שלימודו הוא לשמה והוא מהמיימינים בה, כדחז"ל, לק' "ועשיתם אותם" - "ועשיתם אתם", שיהיה האדם עושה את עצמו ע"י ד"ת. וכל זה רק כשלומד לעצמו, שעיקר השכר הוא כשמוציא מן הכח אל הפועל את אשר ישיג בשכלו, מה שא"כ הלמד לזולתו, הלא אין הדבר בידו לפעול על זולתו, ע"כ מקבל שכרו משלם מזמן הפעולה. וזוהי מליצת חד לא מכתבן מילי' בספר הזכרונות, כי אם יהי' ראוי לשכר טוב הלא הוא בעצמו יהי' ספר הזכרון, שהתורה תהי' ניכרת עליו בכל דרכיו. תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, כ"א לפי מה שהוא ראוי לפעול על ידי תורתו על זולתו, זה אי אפשר לתלות בתנאי אם יהיו הגדולין ניכרים בזולתו, ע"כ שכרו אתו. אפי' לא יהי' הדבר יוצא לפועל מצד חבירו, ע"כ נכתב בסה"ז לשלם שכר, ומזה גופו נלמד, דהיינו "לחושבי שמו", שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, ה"נ כשרצה שיהיו ד"ת פועלין על חבירו לטובה להיות מהמיימינים בה, הנה שכרו אתו בלא שום התלות אם הצליח בידו חפצו הטוב.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ד

יכולת בחירת האדם בין טוב לרע

האדם אם שהוא בחירי, בכל זאת בחירתו מוגדרת מאד והוא בחירי בחלקיו אבל יסובבוהו מקרים רבים שמעמידים אותו בחלק בחירה מיוחד, ע"כ אין כל המעשים הרעים ראויים להיות נדונים ע"פ בחירה גמורה, ואי אפשר להמסר יחש המשפט האמיתי כ"א לבורא הכל שהוא יודע תכונת כל הדרכים גם מה שהוא למעלה מחק חופש הבחירה. ע"כ "וחנותי את אשר אחון" אע"פ שאינו הגון כפי מה שנוכל אנו לראות, אבל אין אנו יודעים גבול הבחירה עד כמה הגיע. ונראה דרבי מאיר דס"ל שאין הבחירה החלטית, לשיטתו אזיל משום הכי להיות מדייק בשמא, אע"פ שהשם ניתן לאדם קודם זמן הגיעו לבחירה. משום דסבירא ליה דלפעמים מעשים טובים ורעים [נ]צמחים מסיבות מקיפות את חוג הבחירה והבחירה ברורה רק בפרטי מעשים, ואין לטעות שאין בחירת האדם שלטת על מעשיו, כי בהתגברו ביתר אומץ לעולם ינצח. אבל יש הכרחים שהם גלויים רק לפני יוצר בראשית ית' שעל פיהם משתנה משקל העונש הרבה וכן השכר.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ז

אין השלמות הבאה מידיעת התורה נגמרת באדם כ"א כשיחקק בלבבו גודל ערכה ורוממות כבודה. ע"כ כ' תוס' ריש מגילה דכבוד תורה דיחיד חמור אפי' מת"ת דרבים, דהכבוד הנודע בלב אל התורה היא ידיעה שלמה מצורפת לכל הידיעות ומעטרת אותן. וזה ההרגש א"א לבא בלב, כ"א בפועל ע"י השימוש המעשי של ת"ח, שמשים עליו מורא רבו כמורא שמים, ומתחזקת ההכרה ע"י הפעולות.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ב

המינים טועים באמרם שהתכלית היא רוח התורה, דהיינו הדעות האמיתיות שלה והמדות הטובות. ועפ"ז יעשו הבדל בין דברים עקרים לדעתם המיוסדים בדעות לשאר מעשים ומצות. אבל טעותם גדולה, בזה שהם חושבים שהדעות כבר הן תכלית האחרונה. אבל אין התכלית שלמות האנושית נגמרת באמת כ"א כשיוכל לחיות ולהתנהג בכללו ובפרטו ע"פ אותן הדיעות והמדות הטובות שבתורה, וע"ז צריך כל המעשים התוריים כולם, שהם מרגילים את העם כולו בדרך החיים. ובביטול חלק קטן מן התורה בפועל, ישארו הדעות בפ"ע והחיים ילכו כפי רצון האדם ושרירות לבו, ותבטל חלילה תכלית התורה בכללה, מה שלא יעלה כלל בידם, כי ד' דבר, שדברו יקום לעד לעולם. והמינים הם שמתרעמים על המצות המעשיות, שנראות לטעותם כמשא ומותר, מאחר שהעיקר אצלם הדעות. אבל הוא טעות, שהמעשים כולם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים, ובהיות המעשים הפרטים בלתי מוגדרים ע"פ תורת ד', לא יוכלו הדעות לפעול פעולתן כלל, ובהמשך הזמן תגדל ההתנגדות מצד הרגל המעשים לפי הרצון החפשי, שהוא הפך הדעות הטהורות, עד שגם הדעות ישתכחו ולא יתקיים דבר מהם, כ"א בשומרי תורה שעליהם נאמר "רוחי אשר עליך", ע"ד הענינים הכללים שהם כערך רוח התורה. "ודברי אשר שמתי בפיך", הם כל המעשים הפרטים, כשהם בפרטם "לא ימושו מפיך", דהיינו הפרטים שצריך לשננם בפה, שאין הלב זוכרם מעצמו בטבע, כערך הדברים שהם מתיחסים ל"רוחי אשר עליך", אז "מעתה ועד עולם" יתקיימו, ברית עולם.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

קצרו של דבר צריך לדעת שאין כל רגש דומה לחבירו בפעולתו, כמו שאינו דומה לו בפעולותיו, והחובה להשתמש בכל רגש טוב להגדיל הטוב, ואז הוא מפיק את תכליתו הפרטית והכללית.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״א

ע"כ בהיות השלימות האנושית הכללית באה על ידינו לימות המשיח, שאז נתרומם באמת להיות ממלכת כהנים, אז יהי' שיעבוד מלכיות עיקר המטרה, והשלמות הלאומית הפרטית טפלה לו במעשה, שכבר לא נהי' נצרכים לכוין פני המעשים להשלמות הפרטית שלנו, שנזכה בו כבר בשלימותו ולא נהי' נצרכים לאמצעיים לו, אבל ההשתדלות המעשית העיקרית תהי' למגמת התיקון הכללי. ובאשר א"א שימשך התיקון הכללי כ"א ע"י מעשה התורה והמצות שבישראל, ע"כ תהי' מגמת המעשים בעיקרה לצורך כלל האנושיות, ובדרך טפל להרים השלמות הפרטית של ישראל, שנמשך מיציאת מצרים. מפני ששלימות עצמם תעלה ג"כ מאילי' ע"י אור ד' שעליהם.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ו

כתוב "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". הדעות האמתיות נקראות מוסר אב, והמעשים הטובים והמנהגים הנאים הם תורת אם. והנה לאומיות נחוצה לישראל מאד, והיא נתונה כולה במעשה המצות כולן, שמגדלות ומחזקות כוחות הלאומיות שבישראל. אבל המטרה היא לתכלית הכללית, ע"כ הדעות הנה כלליות והמעשים פרטיים לאומיים. ע"כ מצד אברהם שהוא שורש הדעת לישראל שהאיר ממזרח צדק, חייבים אנו לקרותו ע"ש המון גויים, לבל תעלם האמת המקושרת בתכלית התבודדותינו בלאומיותינו. אבל משרה ירשנו קדושת המעשים בתור תורת אם, אם כי בעת הזאת שטרם הי' אפשר להתחיל בנין הלאומי של ישראל, הי' צריך שגם יסודי המעשים של אברהם יהיו ג"כ מיוסדים לתכלית התיקון הכללי, וכמו שבאמת יביאו לזה. אבל לדורות, כונת המעשים כבר מתבררת שהיא לשכלל הקדושה הלאומית המיוחדת לישראל, לצורך התיקון הכללי העתיד לבא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ב׳

כיוון פעולות האדם לאור תכלית חייו

שלמות האדם תלויה, באשר תהי' לו מטרה שכלית נכבדה לכל מגמת פניו ופעולותיו בחיים. והתכלית השכלית העליונה הזו כללוה חכמינו האלהיים באמרם כל מעשיך יהיו לשם שמים. כדברי הרמב"ם בח' פרקים על ערך המאמר הזה שחברו הפילוסופים ספרים בשאלת התכלית, ולא השלימוה, והם ז"ל ספרו לנו בקיצור הנמרץ הזה את הכל. ובהיות לו מטרה שכלית, אז ילכו ג"כ רגשי לבבו ושאיפותיו ע"פ זאת התעודה הנכבדת ועפ"ז יסדר ג"כ כל מעשיו לתכלית הנכבדה, ואז הוא אדם שלם שכל חלקיו, שכלו, רגשותיו ופעולותיו, כולם הולכים ישר לתכלית שלימות האנושית. אמנם דרכי ההפסד המה, באשר יאבד דרך, ותעקר משכלו המטרה הראשית, אז ממילא ההרגשות הנפשיות הן פועלות באדם, תחת שהיו פועלות אל תכלית טובה, יעלו בתהו ויפעלו פעולתן בלא תכלית כ"א לפי התעוררות הכוחות החומריים, שאין להם מצד הרגשתם תעודה, כ"א נעימות החוש של שעה...יציאת מצרים, שפלות הנפש בעבדות משפלת את כל ההרגשות המוסריות, ויציאת מצרים, שהוציאנו ד' ביד חזקה מעבדות לחירות, תרומם בנו רגשות נעלים ונשגבים. כי העבד אין לו בחייו ופעולותיו מטרה לעצמו ע"כ ישפלו כוחותיו המוסריים, ובן חורין תוכל נפשו להתרומם עד שיגיע אל רוממות התכלית השכלית, שהיא עמודו של עולם. עול מצות, הוא המקשר ג"כ את כל הפעולות הפרטיות אל התכלית. הרי כאן שלמות האדם בתכליתו, בשכלו, בהרגשתו, בפעולותיו, ולעומת זה להשמר מכל הפסד בעיקרים אלו שמביאים לההשחתה הגמורה, דהיינו ממינות, שמסירה מלב האדם כל מטרה וכל תכלית מוסרית ונעלה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ד׳

השפעת לימוד עניין אחדות ה' על מעשי האדם

והנה עקר פרי המשרים לפעולות הטובות וההנהגה הטובה, היוצא מלימוד האחדות, הוא למען נדע להתנהג, בכל האמצעיים הנראים כמפוזרים בארבע רוחות השמים, לאין תכלית ומטרה מאוחדת, רק לתכלית הטוב והנשגב, ע"כ עיקר האריכות הוא בד', הרומזת לד' רוחות השמים. אמנם בשים לב לסדר את האמצעיים בתכונה יפה והגונה, הדרך המביא לזה הוא להסתכל כפי האפשרי אל ערך רוממות העצה העליונה שהסבה כל המון המעשים לתכליתם, ואת ערך התכלית הנשגבה בפעולתה בהגלותה לעין כל בהדרה, "וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר", שזאת תכשיר את המעשים ותרוממם. ע"כ לא יחטוף בחי"ת, המורה שמים וארץ, כציור ז' רקיעים וארץ, שהוא ערך אל התחלת הפועל וגמר תכליתו, או כערך הזמן, ז' ימי השבוע, ומה שהוא למעלה בערך ממנו, שהוא צורת ח', שמנה, מעלה אחת למעלה משבעה, שהם ציור הזמן. כי בהשכח לגמרי ערך ההתחלה והתכלית, יצערו המעשים ויפלו מערכם, ע"כ לא יחטף בחי"ת.

ברכות פרק ב׳ פסקה ו׳

הצורך בהשפעת הכרותיו והשגותיו של האדם על מעשיו

פי' רש"י: "שוכב על גבו ופניו למעלה". האדם ראוי שירגיל עצמו, כי כל לימוד נשגב וכל התבוננות צחה שתבא לנפשו תעודדהו להתעורר ולפעול טוב. אבל רע מאד הוא מי שמרגיל עצמו להיות מגיס לבו בתלמודו, דהיינו שמשכיל ויתבונן ועם כ"ז לא יזוז מחומריותו ומנטיותיו העפריות, אף שהן הפכיות אל החכמה והצדק המושג. והנה האדם בנשאו עיניו למעלה, כאמור "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ראוי שיתמלא רגשי קודש, רגשי צדק מלאים חיים לעשות הטוב והישר. אבל מצב הפרקדן הוא, שבהיות עיניו למעלה מביט השמימה אל על, וחומריותו לא תתעורר לזוז ממקומו, הוא שוכב למעצבה כאילו אין תכלית ההתבוננות להישיר דרכיו ולעשותו ישר ומכוון בדרכיו לערך הנשגבות שמשיג בשכלו. הוא מצב מפסיד מאד, גורם להחליש הכח הראשי שבשלמות האנושית שהוא השכל, שלא יוכל לעמוד על עמדו לעשות פעולתו. והוא מצב בלתי הגון בכל אופן, וביותר בק"ש, ששורש תכליתה הוא שתפע[ו]ל הידיעה על המעשים, שע"כ סמוכה היא קבלת עמ"ש לקבלת עול מצות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ח׳

גדר עדות שקר הוא המעיד מה שלא ראה. והנה השגת האלהות היא מנועה משכל האנושי. יסוד האחדות לאמתתו הוא למעלה מהשגתו, ואיך יתכן שיעיד ע"ז. אמנם כ"ז הוא רק בהיותו מעיד ע"ז רק בתור ידיעה מופשטת, אבל כשעושה המעשים הטובים היוצאים מלימוד הנשגב הזה, נחשב לו כאילו הבין ג"כ את הציור של המדע, שתכלית הלימוד היא ג"כ הפעולות הנצמחות ממנו. ע"כ בהיותו קורא [ק"ש] ומניח תפילין, שהוא המעשה שמתייחס ביותר לקריאה זו, עדותו עדות נאמנה, שמכיר את האמת בחק מה שהוא צריך לפעול על המעשה. אבל בהיותו בלתי עושה המעשה, נשארת עדותו רק על הציור המופשט, וזהו נעלה משכלו, ולא השיג. א"כ הוא כאילו מעיד עדות שקר, דהיינו מה שלא ראה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט׳

המנחה והנסכים בקרבנות הם מסוג הצומח, והקרבנות דבע"ח הם מסוג החי שגבוה ממנו, והמזבח עצמו שעליו מקריבים מזבח אדמה, הדומם. להורות שאנו חייבים לעבוד את ד' בכל הכוחות הטבעיים הנתונים לנו מחסדו, ואם נעבדהו רק בכוחות העליונים ולא בהכוחות השפלים, לא נגיע אל מעלת השלמות. וכנגדם גם באדם, בנפשו, ישנם כוחות גבוהים, שהם כח השכל והדיבור, וכח המעשה הוא כח החיים השפל. וכשקורא ק"ש, ומשתמש ביסוד קבלת עבודת ד' רק בכחו הדברי שהוא הכח הגבוה, ואינו מניח תפילין אז, להורות שגם הכוחות המעשיים שהם חומריים כולם משעבדם לעבודתו, הוא דומה כאילו הקריב עולה בלא מנחה, וזבח בלא נסכים. שרמז לעבודת ד' את הסוג העליון ולא את הסוג שלמטה ממנו, שלא השלים את הכונה הראויה....

ברכות פרק ב׳ פסקה י׳

לזכות אל השלימות האמיתית צריך חמש הצעות: ...הד', לרדוף אחרי מעלות בחיריות התלויות במעשה...ונגד זה אמר חמש הנהגות בקבלת עול מ"ש שלימה, שיתנהג האדם בכל יום, והנה רומזות על חלקי השלימות הכללית שמנינו...ויקרא ק"ש שמעוררת על קבלת עבודת ד' בבחירה ע"י קבלת עומ"ש ועול מצות.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״א

הכוחות הטבעיים כשהם מתוקנים, הוא עבודת ד' בקביעות. כי אין צריך השתדלות כ"א בתחילת הקנין, אבל כשהמדות הטובות כבר טבועות בו, הרי הן נמשכות אל הטוב והישר, א"כ הוא דומה בזה מצד תיקון הכוחות הטבעיים שבאלו הפעולות לבנין מזבח, שא"צ חידוש ופעולה כ"א בהתחלה, ואח"כ הוא ענין של עבודת ד' קבועה ועומדת מאליה. ועניני העבודות הבחיריות, המעשיות, שהן צריכות זירוז והתחדשות בכל עת ובכל שעה, דומה לעבודת הקרבנות שצריכה חידוש פעולה.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ד

טהרת האדם עם יסוד המים מכל הטומאות שבתורה, יש בה רמז, באשר טומאות המעשים והמדות והדיעות כולן באות מחסרון השקפתו של האדם על ענין היותו בעוה"ז מצד פרטיותו, כגר ולא כתושב, ועליו להשתמש בדברים שמוצא רק להפיק על ידם תכליתו הנצחית המעולה. ע"כ כשיבא במים, שמה יצייר גירותו. כי האדם אי אפשר לו להיות קבוע ותושב במים, רק על זמן מועט, ע"י איזו הכנה, ויבין מזה דה"ה בהיותו על הארץ, שהיא על המים, הרי הוא כגר בתוכה, ויכסוף לשום עקר מגמתו אל הטוב והחכמה הצדקה והמשרים, שהם קיימים לעד.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ט

...תוכן הדבר הוא, שהעובד ד' החכם השלם, הוא מכבד את החיים מאד. ע"כ יסדר את דרכיו להוסיף אמץ גופני ג"כ, ולאסוף קנין ועושר שהם אמצעיים להגדיל ערך החיים, יותר מהמכיר את החיים רק מצד טבעם, שהוא לא יוכל להכיר רוממות ערכם כלל. וע"ז נאמר "בשמך אשא כפי", שהפעולות יתרוממו לפעול דרכי החיים בכח מלא יותר מאילו הי' בהם כח המושך הטבעי לבדו, מפני שהכירו את שם ד', שהוא נעלה באין ערוך מההכרה הטבעית וכל כוחותיה ומטרותיה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ד

חייו של האדם באים לידי ביטוי בפעולותיו הבחיריות

אם כי האדם יש לו חסרונות טבעיים מצד גופו שראוי להתבושש בהם, אבל הפעולות יהיו כולן מצד השלימות ולא מצד חומריותו. ע"כ בתוך החיים שהם פעולותיו הבחיריות לא יהיו בהם בושה וכלימה, כי יהיו נעשות לצד היתרון שראוי להתפאר בהן.