מצוות

ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ו

טעם שמועילה כפיה במצוות. השפעת מעשיו הטובים של האדם על אישיותו לעומת יצרו הרע

ויתבאר ביותר עפ"ד הרמב"ם בה' גרושין שמשו"ה מועיל כפי' עד שיאמר רוצה אני בדבר מצוה, מפני שפנימיות הלב הישראלי נוטה למצוה והיצה"ר הוא מבחוץ מטמטם הלב, ע"כ כיון שנכפף טבעו מסכים הוא לרצון האמיתי. ע"כ אם לב האדם מוחזק לבלתי ישר, אז כיון שתוכו אינו טוב מה בצע במה שחיצוניותו טובה. אבל לפי מה דקיימא לן שהאדם הוא ישר בטבעו וחטאיו הם מקרים חיצונים בו, כיון שברו טוב הוא מסכים ודאי לתוכו האמיתי. ואע"פ שנמצאים הרהורים ודברים בלתי טובים, ע"כ יתבטלו ע"י הביטול הפנימי של התנגדות הטבע האמיתי של הנפש וההתנגדות החיצונית של המעשים החיצונים שהם עכ"פ טובים, ואפי' מתוך שלא לשמה יבא לשמה. ויתאימו ההנהגה החיצונה עם הפנימית האמיתית, ונמצא שהתוך האמיתי הוא לעולם שוה לברו כשהוא טוב.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ׳

היחס למצווה שכרוכה בעבירה קלה

חשב שלעולם ההנהגה הראוי' היא לחלוק כבוד רב לת"ח פרטיים, אלא שהכרח הנשיאות מביא לדחות מצוה זו. א"כ דומה הדבר כערך מקום שמזדמנת מצוה עם נדנוד עבירה, שהעבירה ראוי' להתקן אע"פ שיש בה וע"י יתרון של המצוה. דומה למתענה תענית חלום בשבת דמיתב תעניתא לתעניתי'. וכענין נזיר שכ' תוס' במס' תענית שהעבירה קטנה מן המצוה ומ"מ החטא צריך כפרה, ה"נ כבוד הנשיאות חשב למצוה גדולה ורבה שעודפת על הקלקול הנמשך ממה שיקל קצת לערכה כבוד ת"ח הפרטיים. ואף שכ"ז שהי' בנשיאותו לא הי' אפשר לו לתקן מפני כבוד הנשיאות, אבל עכשיו דאפשר, אתקן הדבר ע"י מה דאפייסי' לר"י, ושני הדברים יעלו כהוגן.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ז

כוחות הנפש מתחזקים בהיות כוחות הגוף שלמים ובריאים, ע"כ כתב הרמב"ם כי היות הגוף שלם ובריא הוא מדרכי עבודת היוצר, כי א"א לצייר מושכל אמיתי בשעת התחלשות כוחות הגוף הרבה...אמנם גם בזה חשב מחשבה שלא תהי' שפלות המצב מוחלטת, שאם הוא אז מפני חולשתו הוצרך לתן מנוחה למוחו היגע מרב עיון ועומק מחשבה, אם הי' מחזיק באיזו מצוה אחרת כדי לקבל שכר, הי' הדבר בלתי נקשר בפועל במעלת העבודה הגבוהה, אבל בבחרו באותה שעה לכבד את התורה ע"י קימה מפני ת"ח, כי כבוד התורה נותן עז לתורה, ובזה יוסיפו רבים אומץ לחזק ידי עוסקי תורה ואור התורה מתחבב בעולם.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ח

טעם שאין ברכה אחרונה על מצוות. משמעות מעשה המצווה

וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי. שאמנם אין המצות טעונות ברכה לאחריהן, מפני שההודאה האמתית לשם ד' ית' היא עצם עשיית המצוה, שבזה האדם מדריך א"ע לדרכי חיים, וזאת היא הברכה האמיתית הרצויה ליוצר כל שיצליחו בריותיו בהצלחתם האמיתית.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ׳

דקדוק המצוות עדיף על ריגשות הקודש בעת קיום המצווה

הורו שעם כל יקרת הרגש הטהור שבא מההשתתפות אל כלל המציאות בשעה המוכשרת, הנה שמירת חוקי התורה נעלה ונכבדה וגבהה מאד מכל אלה, כי מה שתלמד תוה"ק הוא נשגב מלימוד הבא מכלל המציאות. ע"כ אם יש מקום לחוש, שע"י דקדוקי ההרגשות יהי' עובר חק תורת ד' בזמן התפילה, היא דוחה את הכל. כי כל החסר בכל רגש ושכל תמלא תורת ד' התמימה, המשיבת נפש ומחכימת פתי. וכאשר נתן לה היתרון דוהמע"ה ברוה"ק במזמור "השמים מספרים" שהתחיל בערך יקרת רגשי קודש של השקפת הבריאה. ועל יתרון פעולת התורה עליהם האריך באמרו "תורת ד' תמימה", כאשר הרגישו בזה גדולי החכמים הקדמונים ז"ל.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ה

וע"ז מורה כיון הרוחות לצד א"י וביהמ"ק, שההרגשות הלאומיות שבישראל הנה מכשירות את הלב לעבודת ד' ומרוממות את הדעת להכיר ערך מצותיה של תורה ולעשותן מאהבה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ה׳

...כי הפתח והשער הוא היראה. והוא ג"כ מדויק ע"י בי"ת השימוש של "בהדרת קודש", שמשמעו ציור הלב המניע את תנועת ההשתחויה כערך מניע טבעי. וע"ז פריך ממאי, דילמא ההרגש יוכל לעמוד על טבעו ועיקר החובה הוא רק בעשות המעשים המחויבים ע"פ השכל, שהשכל מכיר שראוי להרגיש הדרת קודש. ואע"פ שאינו פועל על טבע הלב פועל הוא שנוכל לעשות המעשים החיצונים לפי גזירת השכל, דהיינו כדר"י, לציין נפשינו בהדר חיצוני, להורות על השגתינו את הראוי להיות ע"פ השכל קבוע ציור הרגש להרגיש הדרת קודש, אבל אין עלינו החובה להפעיל ישר את ההרגש, כ"א ע"י המעשים השכלים יקבל ג"כ ההרגש עכ"פ כפי ערכו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ח׳

מתוך שהשכל האנושי הוא מאוחד עם ההרגשות הגופניות מפני שגם הוא כח בגוף ע"כ צריך זהירות, שאפילו בהיות השכל שולט, אם תהי' מדת השמחה שולטת בכל תקפה אולי יפנה השכל מתעודתו, ותחת השמחה הנפשית תתגנב שמחה בהמית שתסיר האדם משלימותו. אמנם זאת היא סגולת התפילין, שהם כנגד כלי הרעיון והמחשבה, להורות שיש שליטה שכלית מצד התורה האלהית על האדם באופן שאין לה יחש עם כוחות הגוף ותשוקות החומר לא יטוה מפני שהיא נבדלת מהם. ע"כ בהיות התפילין על האדם פועלים עליו פעולתם זאת, שלא ישתנה שכלו מנטיות הגוף ע"י המזג והטבע הגופני. ע"כ בהיות התפילין עליו ראוי להתיר הרחבת השמחה, ו"לא יאונה לצדיק כל און". כי המצוה הזאת מגבלת בכחה וקדושתה את הכוחות הגופניים שלא ישלטו לנטות את השכל מנתיבתו, שבמקום המוח והלב הטבעי מונחים ג"כ התפילין שבהם כלולים האור האלהי להישרת השכל שבמוח והמדות עם המחשבות הדמיוניות שבלב.

ברכות פרק ה׳ פסקה י׳

אלא מתוך שמחה של מצוה. המצוה היא יוצאת ג"כ לפועל לחוץ לנפש העושה, אמנם השמחה היא השלימות הפנימית שנפש הישר מרגשת בהיותה משגת שהיא הולכת בדרך ישרה וטובה, וההשלמה הפנימית היא תכלית לתפילה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״א

שמחה של מצוה

וכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו את דבריהם בדברי שבח ותנחומים, להורות שראוי שיתגלה המרכז והתכלית בסוף העסק או בכל צד שיהי' ראוי לתן עליו שם מרכז. ע"כ התפילה בהיותה בעצמה הפרי של הזמן, כדברי הכוזרי, ראוי שתתגלה בה תכלית החיים, שהיא שמחה של מצוה, העונג של החיים הפנימיים השלמים. בהפטר אדם מחבירו, ראוי שיתגלה מרכז ההתחברות שהוא דבר הלכה, והנביאים בחתמם דבריהם המה לנו למופת, שהציבו המרכז והתכלית של כל התוכחות והנבואות בסוף, דהיינו דברי שבח ותנחומים, כי אחרית הטוב היוצאת מתוכחת מוסר הוא המרכז שע"ז שמו מבטם כל מאשרי העם ברוח ד' אשר עליהם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ט״ו

אמנם באמרם, לישרי לן, אמר להו וי לן דמתנן, כלומר נצייר תחילה הדברים שאפשר להתעצב עבורם, ונשכיל כי באמת אין לאדם כלל על מה להתעצב, רק להתחזק ללכת בדרך השלימות לעסוק בתורה ומצות, ואז הוא מביא עצמו אל תכלית החיים, ואין לו להתירא מן המות כשהשלים חוקו. וכיון שהתורה והמצוה מגינות גם על מר המות, ק"ו שהן מגינות על יתר הדברים שהאדם מתעצב עבורם, שכולם הם פחותים בעוצב מן מר המות. ע"כ בזו ההשתכלות סרו כל דרכי העוצב, והאדם מתעורר בשמחה אמתית ושלמה והוא בטוח מכל הרעיונות העלולים לערבב את שמחתו, ע"כ יענו על הצעת העוצב, הי תורה והי מצוה דמגנו עלן, וראוי להיות אך שמח, וחדות ד' תהי' מעוז ליראיו וחושבי שמו.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ז

ע"ז אמר אבא שאול סימן לדבר "תכין לבם". אינו אומר יכינו לבם כ"א "תכין", נוכח לזכר, שע"י זכרון השם יתברך מתכונן לבם למשרים ולצדק וכל מדה טובה, כדברי רבינו יונה בשע"ת ע"פ "בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל", שזכרון השם ית' מביא שזרע ישראל יהיו (ע"י) [על ידו] צדיקים ומהוללים, כי ע"י זכרון השם ית' מתרוממת נפשם לכל מדה טובה וכל כשרון מעשה וחכמת לב.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ח

יסוד המחלוקת בין מ"ד אם היתה עקרה נפקדת למ"ד אם היתה יולדת בצער כו'. משום שהקשה עליו א"כ ילכו כל העקרות כו' ולא מסתבר לי' שיהי' חק מדיני התורה, בפרט ע"י העברת חוקי הצניעות, שיועיל לשנות בתמידות הגזרה העליונה. אמנם מ"ד שאם היתה עקרה נפקדת לא חש להא, משום דסובר שלפי ערך רוב הבזיון והחרדה שהי' נעשה לסוטה שהי' דבר מר ממות, אין זה בחק הטבע לפי התשוקה הטבעית של הולדת בנים שתמצא אשה שבשביל זה תכניס עצמה למדה זו, ע"כ אין להקשות כלל ש"ילכו כל העקרות". אמנם כ"ז הוא רק באשה שרצונה להיות לה בנים אינו כ"א רצון טבעי, ע"כ לא יוכל להתקומם לפני דבר טבעי גדול ממנו. אמנם אשת חיל זאת, אשר ברוח אלקים אשר עלי' חפצה להוליד בנים לתכלית יותר נשגבה מהתשוקה הטבעית, כי חשה בעצמה שהבן שתוליד יצא להיות מאיר עיני ישראל ומנהלם על מי מנוחות של השלימות הכללית, לחשק אדיר כזה, שהוא חזיון רחוק למצא, אין שום פחד שיניא מעשות כל מיני השתדלות להשיג המבוקש. והנה תכלית כל נסיון כבר נודע שהוא רק להוציא השלימות הצפונה בעומק הנפש מן הכח אל הפועל הגמור, ע"כ חנה, אם שחשה בעצמה שתשוקתה הגדולה להעמיד בן היא נעלה מכל תשוקה טבעית, חשבה בנפשה אולי עוד לא יצאה אצלה זו השלימות מן הכח אל הפועל לגמרי, וצריכה היא פעולה ממשית שמורה על חשקה הנעלה מכח טבעי של רגש האנושי, שמזה יתברר חפצה שהוא רק בשביל תכלית הנשגבה והאדירה, שבשבילה ראוי לחולל ג"כ נפלאות ושינויים של ארחות הטבע. ע"כ "אם ראה" מוטב, הכונה אם כבר יצא אל הפועל חפצי הנשגב והוא כבר נקי מתערובות תשוקה טבעית מוטב, כבר כדאי הדבר שתעשה הבקשה חוץ לדרכי הטבע. ואם לאו שעוד לא יצא לגמרי ולא ניקיתי מתערובות חשק הטבעי, "תראה", אעשה פעולה שתתברר בזה תכונתי הפנימית ואז תראה מחק התורה, ואהי' מוכנת באמת ג"כ להעשות בקשתי. אבל כ"ז למ"ד אם היתה עקרה נפקדת, אבל למ"ד אם יולדת בצער כו' הוא סובר שיוכל ג"כ חשק הטבעי להתגבר על הבוז והעלבון של סדר השקאת מי סוטה, אין זה בירור לתכונתה הפנימית של חפצה האדיר, אמר "ראה תראה", דברה תורה כלשון בנ"א, להורות על רגשותיה הפנימיים הכפולים מחק ההשקפה החיצונה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ט

יסוד כבוד ד' שהוא מקור כל השלימות, אינו מפני שהוא ית' צריך לכבוד בריותיו, כ"א מפני שע"י הכרת כבוד שמים, יבא האדם לכל שלימות בין בדיעות בין במעשים.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ׳

אלה הארבעה דברים יש להם יסוד לכוסף טבעי...מעשים טובים, מכונים ביותר המצות שהם ג"כ מושגות בטובן לרגש האדם הישר ונפש הצדיק מתאוה לטוב, כאשר נפש רשע אותה רע כן נפש צדיק אותה טוב...בכ"ז על כל אלה לא יסמוך שום אדם על הטבע לומר שהוא יעשה את תפקידו לעוררו לדרך ישרה בכל אלה התשוקות שאחריתן היא חיי עולם גם חיי שעה, כ"א צריך חיזוק שכלי ובלא חיזוק שכלי התשוקה הטבעית תפול ותרפה גם תוליך באופן ההשגה בארחות שאינן סלולות...ומע"ט הם תולדה משלימות השכל.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״א

היחס בין בין אדם למקום לבין בין אדם לחבירו. קיום מצוה שבין אדם לחבירו תוך פריצת גדרי בין אדם למקום

אע"פ שאין ערוך לגודל ערכן של המצות שבין אדם לחבירו, והן מהדברים שהאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, אבל כשנתבונן היטב נמצא שיקר מאד לנו חלק העבודה שבין אדם למקום, ויש בו יתרון על החלק של בין אדם לחבירו, שהרי יסוד העבודה האלהית לכל פרטיה הוא להתרומם לקרבת אלהים כפי ריבוי המדרגות של עבודת ד'. ויסוד השלימות וקרבת ד' הוא להיות דבק במדותיו, שהוא שלימות בעצם, זולת המעשים הטובים שנמשכים ממנו. ונוסף לזה ע"י השלימות של קרבת ד' שבאה מעבודת ד', נעשה טבעו ישר והוא מוכן להרבה מעשים טובים ועשות חסד וצדקה. ולהיפך, בהתרחקו מעבודת ד' יהי' נוטה אל החומריות ותתגבר עליו הנטי' הבהמית ויתרחק לבסוף מצדקה וגמ"ח וכל טוב. א"כ צדקה פרטית שנעשית שלא לשמה אינה כ"א מעשה טוב פרטי. אבל אם הטבע של הנפש לא יתרומם להתרחק מלטבוע בחומריות, אז תחת דבר אחד של צדקה שעשה יוכל להכאיב רבים ברעות שיעשה לפי רוע תכונותיו באין דעת אלהים בנפשו. אבל כאשר יגדיל יראת ד' בלבבו, ממנה תוצאות להמון מעשים טובים, א"כ יקרה בעינינו הפעולה שמרבה יראת ד' בנפש, מפני שהיא יסוד למוסר ודרך טובים, בערך מכונה לעשות ע"י הרבה כלי יקר לעומת כלי אחד. ע"כ גדולה בערך זה [ה]תענית שפועלת על האדם לשרש נטיות בהמיות ממנו ולהתקדש מתאות החומר, ועי"ז יהי' מוכן להמון מעשים טובים וצדקות רבות יותר מצדקה פרטית. מ"ט, זה בגופו, והגוף שהוכן ביראת ד' עלול הוא לעשות דברים טובים רבים. וזה בממונו, שאין לו כ"א אותה פעולה לבדה. ומזה נבין כי העושה מצוה שבין אדם לחבירו כצדקה וכיו"ב ובדרך עסקו בה הוא פורץ גדרי התורה המוסר והצניעות, צדקתו תחשב לחטאה, שהרי הצדקה היא מעשה פרטי, ונפילת המוסר תוכל לגרום רעות רבות ולמנע מצדקות רבות, שטובת הצדקה של שעה תוכל להתבטל בהם בהרבה ערכי ביטול. וטוב מעט ביראת ד', שהיא טהורה עומדת לעד.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ח

השכחה באה אל הפרטים מפני שאין הכלל שמור יפה, וההשקפה העמוקה איך הפרטים מתילדים ממנו אינה טבעית. אבל מי שקנה כללים מדעיים בקנין גמור בנפשו והעמיק בהם הרבה, עד שיודע ג"כ עי"ז כי הפרטים מתחייבים להשלים את הכלל הניכר לו בטבעו מצד הכרתו הפנימית, הוא יזכר ולא ישכח. ע"כ כאשר תוה"ק, אפי' המצות השמעיות וכל פרטיהן, אינן נראות למחויבים (אולי צ"ל למחוייבות) כ"א לאלו ששכלם נמשך אחר טבע המורגש. אבל החסידים קדושי עליון שהתעלה שכלם לעומק המוסר הכלול בתורת ד', נעשה להם סדר השמעיות כשכליות, ואחר שכבר למדו משתמרת יפה תורתן בקרבן, מפני שהיא שוה מאד לתכונתם הישרה והקדושה...אבל החסידים שהתעלתה נפשם למעלת היושר, להיות דבקה בעצם טבעה בשיווי קדושת התורה, הם רחוקים מעון ולא להם נתנה תעודת היגיעה, ע"כ מלאכתם מתברכת.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״א

ע"כ בהיות הערוד נברא בחטא מרביעת כלאים, כפי' רש"י שם בחולין, הם עשו דבר שלא בראתי בעולמי, ויסוד איסור הכלאים הוא מורה החסרון של היציאה מסדר הישר ששם השם ית' במציאות וחוקותיו הישרות שהן ראויות להשתמר, כדכתיב "את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים". ע"כ כח הרע שמחי' את הערוד, שהוא בנוי רק על הירוס השיווי וערך היושר, מוכרח להבטל בפגע בו ר"ח בן דוסא, שהוא הישר האמיתי אשר לא נטה משורת היושר ודרכי הצדק, שהם חוקי המציאות האמיתים ע"פ חכמת יוצרם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ג

שמירת תורה ומצוות פועלת על האדם להיות מאוזן במידותיו, ולשלב את מידת החסד עם מידת האמת

והנה אלה ב' הדיעות הן שתי נטיות הפכיות קיצוניות שאינן הגונות, שיוכל ציור בלתי אמיתי להביא בתורת האדם, לדעה הראשונה הגברת אהבת עצמו שהיא היפך מדת הרחמים, ולדעה השני' היא הגברת הרחמים ואהבת זולתו בלא מדה שכלית שהיא מבלה עולם ג"כ בצאתה מדרך החכמה. אמנם "כל ארחות ד' - המה - חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו", שמוכנים לקבל על ידם חסדו ואמתו.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״א

והנה החלק היותר מרומם במעשים טובים הוא החזקת ת"ח והדביקות עמם, שהוא הגורם לאור האלהי להופיע בעולם ביתר תוקף. והיחס לת"ח יצוייר בעצם החיים במשיא בתו לת"ח, ובפעולות החיים עושה פרקמטיא לת"ח, ובקנינים שהם מסעיפי מכשירי החיים ומחוללי הפעולות מהנה ת"ח מנכסיו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ב׳

וזה הוא יסוד תורת השם ית', שנמשלת ליין שמרוממת בתכונתה אל מרום השירה את הכוחות הגופניים, ע"כ אין אומרים שירה כ"א על היין, להורות ששלימות השירה היא לכלול הגוף עם הנפש בכל משאותיה הרמות. והיין המשמח לבב אנוש הוא באמת משמח את האלהים, בהיותו לקוח במדה שתרומם כחות הגוף לעומת (ה)התרוממות הנפש הרוחנית, להיות עושה בפועל את המושכל בשכל וביושר לב. אמנם לכונן שיטת הנהגה שלמה, שמביאה תמיד רק לצדק עולמים ו[ל]שמחה האלהית, אי אפשר כי אם בדבר ד' שהשמחה במעונו, כי רק פקודי ד' המה ישרים משמחי לב, וטובים דודיך מיין.

ברכות פרק ו׳ פסקה ט׳

מצוות התורה ניתנו באופן שמתאים לרוב בני האדם

מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כ"א בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו, ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל הוא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. ע"כ אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כ"א מהניסיון נדע שהדבר הנוהג ברוב הוא מורה על היסוד הטבעי.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ב

ההבדל שיש בין המכיר ערך המצות ותכליתן הנשגבה וחפץ בהן באמת ובין מי שעבודתו היא רק "מצות אנשים מלומדה", הוכן להיות יוצא אל הפועל בהרבה מצות מן התורה, שנמצאו בהן דרכים ע"פ דין תורה להפקיע החיוב מעצמו. אמנם רק בזה תוודע שלימות העובד מאהבה, בהיות לאל ידו לפטור עצמו ובהיותו מכיר את ערך המצוה וקדושתה הוא נכנס להתחייב בה. ע"כ במצות מעשרות, שהיא המצוה הראשית המחזקת את כל אושר הכלל כולו, בהיותה לברית בין המיוחדים לעבודת ד' שבט הלוי ובין כל העם כולו, דאגה החכמה האלהית ביותר שתהי' נעשית ע"פ רוח נדיבה המכרת את ערכה הגדול. ע"כ נתנה מקום להחלץ ממנה (על) [ע"י] הכנסה דרך גגות חצירו' וקרפיפות, למען שתגיע הרגשת העושה לעשות המצוה מיקרת רוח ונפש נדיבה, שבזה תצא אל הפועל תכליתה להשלים את הכלל כולו כחפץ האדון השם יתברך.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ד

החשיבות שמורשמת על כל דבר בעניני דין והלכה ראוי למצא עקבותיה במעלות שכליות ומוסריות. והנה יתרון החשיבות יתכן בשני אופנים: חשיבות העצם, וחשיבות המקרים. חשיבות העצם כנפש יקרה ורוח נדיבה, וחשיבות המקרים הבאה ממעשים טובים והרבות בתורה ועבודת ה'.