מקרה

הקדמת עין איה עמוד י״ג

...כשנעיין בדבר יפה, נמצא שהדבר קשור ביסוד האמונה בהשגחת השי"ת הנפלאה ובשליטת האחדות האמתית. בעולם המעשה אנו רואים כי היצורים כולם מוצאים את הדברים המועילים להם, או ע"י דברים מוכנים ביצירה, או ע"י דברים היוצאים לאור במשך הזמן ותוספת הניסיון המתלוה עם החקירה והשכל. וכאשר נשים אל לב, נדע כי כשם שיש השגחה אלהית מכוונת על הדברים שיש בהם תועלת לבריות, ע"י כל מה שיוצא מהטבע הפשוט, כן ההשגחה מטפלת ג"כ בכל הדברים שיועילו ליצורים, שצריך להם חיבור לשכל אנושי, לניסיון דורות רבים. וכאלה כן אלה יכוונו את היותם לתכלית כוללת, הטובה וההשלמה היותר מתוקנת לנמצאים. וכבר בארנו בע"ה בענין ברכת מאורי האש המיוחדת למוצאי שבת, להמשיך קדושת השבת גם לימי המעשה, לדעת שכל מעשה וענין המתחדש ג"כ ע"י בינה יתירה שנתן הקב"ה באדם, מעין דוגמא שלמעלה, הכל הוא ית' היוצר, הוא הבורא, וסוף דבר במחשבה תחילה שכל דבר יצא לאור בעתו ובזמנו באופן המתאים להחפץ הכללי, שאין אנו יכולין לסקר עליו בפרטו. א"כ יש סדר לפגישות המקריות. לפעמים יצא דבר חדש ביצירה המלאכותית לאור ע"י מקרים רבים, והמקרים היותר עקריים, אלה הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו, "אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו". אף אנו נאמר בענין הדברים השכליים, הכל יודעים כי "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". כל מה שתתרחב יותר דרישת התורה לכל צדדיה, יתכונן יותר רוח ישראל בקדושתו וטהרתו. ע"כ כל דבר ודבר מהתורה שמתחדש הוא מוסיף מזון נפשי לנשמה הישראלית, המזון הזה הוא מוסיף כח ועצמה לרוחניות האומה בכללה.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״א

נראה שהוסיף על דברי רבי יוחנן הקודמים, שאמר יותר מכמה מלקיות, דיש שני ענינים בחינוך המוסרי: יש חינוך תמידי להרגיל את האדם במעשים טובים ובמדות טובות, ויש חינוך פתאומי, מקרי, בשעה שמזדמן שסר מדרך הישר ונחוץ להוכיחו. והנה רבי יוחנן אמר יותר מכמה מלקיות, הכונה שהוא טוב להשתדל שתהי' ההדרכה המוסרית באה במחונך מצד שכלו והכרתו בתמידות יותר מאלו נכהו ועי"ז נחנכהו לסור מרע בכלל וללכת בדרך טובים. ור"ל אמר יותר ממאה מלקיות, הכונה אפי' בשעת החינוך המקרי, כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקיות, האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך גם ע"ז יפה המרדות השכלית, כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב אותם שכבר העוו דרכם, רק החובה להעלותם במעלת נבונים, שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ד

האדם אם שהוא בחירי, בכל זאת בחירתו מוגדרת מאד והוא בחירי בחלקיו אבל יסובבוהו מקרים רבים שמעמידים אותו בחלק בחירה מיוחד, ע"כ אין כל המעשים הרעים ראויים להיות נדונים ע"פ בחירה גמורה, ואי אפשר להמסר יחש המשפט האמיתי כ"א לבורא הכל שהוא יודע תכונת כל הדרכים גם מה שהוא למעלה מחק חופש הבחירה. ע"כ "וחנותי את אשר אחון" אע"פ שאינו הגון כפי מה שנוכל אנו לראות, אבל אין אנו יודעים גבול הבחירה עד כמה הגיע....

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ז

יחש האדון אל העבד הוא שישמע העבד בקולו ויעשה רצונו להשלים את העבודה שהי' ראוי להעשות מהאדון. והנה הראשונים שבבנ"א לא יכלו להבין איך תתיחש שלמות ההנהגה המוסרית אל הבורא יתעלה הנעלה מכל מקרה ותאר. אבל לא השכילו, כיון שעצם הבריאה והשלמתה ודאי הוא מיסוד ההנהגה האלהית; א"כ אין לנו השלמה יותר נאה בבריאה כהשלמת האדם בכל כוחותיו אל שלמות המעשים המדות והמושכלות. וכיון שהאדם חפשי ברצונו א"כ הדבר המכריע אותו להמשך אל השלמות הוא רצון הבורא שחפץ בשלמות יצוריו. ע"כ כל המכשירין את ההשלמה המוסרית א"א שיהיו חסרים בחק הבורא השלם. עובדי ע"ז שלא השכילו זה, בראותם שע"כ צריך להיות במציאות יחש מכריח מוסרי ומזה צמחו אצלם מיני עבודה זרה שונים, להמציא רוחנים חלקיים שיש להם יחש לענינים המוסרים שבנויים ע"פ מקרים רבים מתחלפים, עד שבא אברהם וקראו להקב"ה אדון והודיע לכל באי עולם שהבורא היחיד ברצונו הכללי בהמצאת הברואים והשלמתם, נכללת בזה כל ההשגחה הפרטית על כל ארחות המוסריות הכלליות והפרטיות ופרטי פרטיות, שהנה סיבות אמיתיות להשלמת הבריאה, וביחוד המרכזי שבה שהוא האדם החפשי ברצונו והשלמתו תבא ע"י הכרתו את השם יתברך בתור אדון שעליו למלא חפצו והוא השלמתו.

ברכות פרק א׳ פסקה פ׳

חכמי האמת ז"ל הורונו לדעת, כי אין מקרה גמור במציאות, ביחוד ביחש האדם ושכלו, שיחו ושיגו. ע"כ לא יפלו הדברים במקרה, וההרמוניא הכללית מקפת את העבר ההוה והעתיד. ע"כ אע"פ שבמקרה ינתן שם לאדם, אבל אין המקרה ההוא חפשי כ"א מתאים הוא אל העתיד. ובעתים רחוקות, ביחוד באנשים רשומים שמהם תוצאות כלליות, יוכר בהכרה בולטת, ובאנשים פרטיים א"א להתבונן כ"כ בדבר. ודרכי דרשתם "מאשר שם שמות" נפלאה, כי הקלקול והחורבן אפשר לתלות לעולם במקרה, מה שא"כ השכלול והבנין. אבל כשאנו רואים שאין כאן קלקול מוחלט, כי ע"י הקלקולים היותר נוראים תצמחנה הטובות היותר גדולות, נדע אז מראש כי מפעלות ד' הנה גם השמות. וכמ"כ כשיתאים השם עם התולדות הרחוקות, עלינו לדון שהי' כאן רתוק נעלם שסבב את השם לפי ההוראה העתידה, להיות גם רושם השם והוראתו לעזר, להוציא אל הפועל הכוחות הצפונים בבא עתן.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

או יאמר ש"לעת מצא" אינו כולל דוקא המקרים היותר נכבדים שבהם תלוי גורל אשרו, כ"א ראוי לשום לב ג"כ לכל המקרים קטני הערך, שכולם ילכו במשור, כדי להיות דבק עם אלהיו אשר בידו להושיע בכל עת. ומר זוטרא הוסיף לומר, שאין ההכרח מביא רק להעתיק הדאגות לעתים רחוקות ומקרים כבירים, כ"א ראוי להסתכל איך האדם צריך לרחמי שמים בכל עת בהוה, עד שגם דברים קלי ערך ביותר יוכלו להיות מונעים גדולים משלמותו האמיתית. ע"כ פי' זה בית הכסא. כי טהרת הגוף ושיווי מזגו בזה וטהרת המקום, הם הלא קלי ערך לפום ריהטא, ומהם תוצאות גדולות לישוב דעתו של אדם והכנתו אל הטוב והישר החכמה והמשרים. ע"כ עם ההתבוננות בדברים הגדולים לא יעזוב ג"כ עניני אנושיותו ובהמיותו, שהם ג"כ מסבבים ההצלחה בהשלמתם, ומונעים אותה בחסרונם. והערת מר זוטרא גדולה מאד עד שאמרו עליה במערבא, הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו, שישנם אנשים רבים שבהיותם עורגים אל תכלית המעלות, הם שוכחים, שעכ"ז אדם המה, וצרכי האדם החומריים גם הקטנים שבהם אם לא יעמדו במכון הראוי יוכלו לקעקע את כל בנינם. ע"כ זאת היא ההערה הנפלאה הראויה לחכמי לב אשר בשכלם וטהרת לבבם במרום ימריאו, לבלתי לשכח את כל עניני גופם ג"כ. ויחד עם כל הנשגבות גם ע"ז יתפלל כל חסיד לעת מצא, שלא ימנעהו שטף מים רבים של הטרדות, של הים הזועף, משלמותו האמיתית הנצחית.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ה

הדיוק האלוקי המתגלה בסדר הפרשיות בתנ"ך ובסדרי המציאות

חפץ בזה לגלות פנים שאין סדר וכונה מכוונת לסדרן של פרשיות כ"א כפי המקרה. ומזה יבא להשחתה יותר גדולה לאמר שגם דקדוקי תורה, שמהם אנו למדים גופי הלכות, הם ע"פ המקרה כפי הרחבת הלשון, חלילה. אמנם השיבו תשובה מושכלת ומבארת הוד יסוד האמונה. כי אין לנו לתלות במקרה כל דבר שממנו נוכל לשאוב תועלת מוסרית המשלימה את חסרונותינו. א"ל אתון דלא דרשיתון סמוכין קא קשיא לכו, אנן דדרשינן סמוכין לא קשיא לן. דאריו"ח סמוכין מה"ת מנין דכתיב "סמוכין לעד לעולם עשויים באמת וישר". דכשנתבונן בכל צרכי הברואים נראה שהם כולם ערוכים בחכמה ואין בהם מקרה, אפילו הצרכים הקלים הגשמיים של בעלי חיים פחותים וכש"כ הגבוהים, וק"ו האדם שלא חיסרו הקב"ה דבר קטן המועיל לשכלולו והרחבת דעתו. ואין לך איש שיש לו שכל אנושי, שיוכל לתלות כל אלה במקרה, כ"א במהלך החכמה העליונה המשקפת על ההשלמה המינית והאישית. וזה ג"כ יכיר כל איש דעת כי חשיבות ההשלמה המוסרית היא עולה ברום מעלה באין ערוך בערכה לעומת ההשלמה הטבעית, א"כ איך יעלה על לב איש נבון לאמר שיש דבר שאנו יכולין לשאוב ממנו השלמה מוסרית, ולא יעשה בכונה מהחכמה העליונה להועיל לנו לחיותינו בהשלמתינו האנושית האמיתית. והנה הדבר העקרי המשלים את כל בני האדם כולם הוא אורה של תורה והופעת רוח הקודש שעל הנביאים וכותבי כתבי הקודש, שעמדו ועומדים לנס עמים להועילם בדעת יראת ד' ויסודי המוסר בחוקי הצדק והמשרים, איך יתכן שיעזבו אלו התועליות הנשגבות למקרה, אפילו בחלק קטן שבהם המועיל להשלמתינו, א"כ מכל דבר מהן שנוכל לשאוב ידיעות משלימות ישרות המדריכות אותנו בדרכי חיים הכל נעשה בסדר החכמה האלהית, שמכחה נשארו לנו אלה המאורות. וסיפר זה באמרו, "מעשי ידיו אמת ומשפט", שאין מקרה והפקר בכלל הבריאה התמידית כ"א הכל לתועלת ושכלול. כן "נאמנים כל פקודיו" שהם לתועלת שכלול החלק המוסרי הרוחני שבמציאות, שהוא החלק המעולה והתכליתי ממנו, "סמוכים לעד לעולם", שהמה נשענים לעד על אדני החכמה האלהית להיות לאור עולם. ואיך הנהגה ומציאות תמידית של חק נשגב במציאות, שמכתיר את כל האנושות כולה לבא לתעודתה, לא תהי' בה ההשגחה והדיוק הנמצא גם בקטני היצירות. ע"כ ודאי "עשויים באמת וישר", וחכמה נאמנה היא מאתנו, שאפילו הסמיכות של הפרשיות ג"כ נוציא מהן חלקי תועלת ואמרי נועם המועילים לשלמות המוסרית הכללית והפרטית. ומזה אנו למדים, שהדברים היותר ראויים לאמר שהם מכוונים, כמו דקדוקי תורה בתיבותיה ומליצותיה, שכולם הם בארות מים חיים של חכמת אמת, להורות אותנו דרכי חיים לטוב לנו כל הימים, כי זאת היא התכונה של החכמה האלהית שאין מקרה בדרכיה, והתועלת הנשאבת מהדברים הללו, היא לעד נאמן על הכונה הראשונה מצד ההשגחה האלהית.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ט

המשל הורה, שאחד שיש לו זקן נאה אפשר להמשך זה במקרה בלא כונה מצדו להתקשט בזקנו. אבל כיון שא"ל זקנך מגודל, פי' ולא גדול מאיליו כ"א מגודל ע"י שמירה נכונה להתקשט או לאיזו תכלית. מיד אמר שיהי' כנגד המשחיתים, להורות שמה שאין כל קפידא אם יעשה בלא כונה, יש קפידא אם ייחסוהו לכונה, כן ההטי' בלא כונה לא היית מקפיד ע"ז.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ג

תרומת הרגש, השכל, הטבע והמקרה לשלום הכללי ע"י אהבה, אחוה, שלום ורעות. כשהדרך עקומה הם מתהפכים לרועץ

ביהמ"ק ממנו האורה יוצאה לעולם ודעת השי"ת, (ת)[י]ביא בסוף תכלית השלום הכללית ותכלית שלמות האנושית המדעית והמוסרית, כמו שכתוב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' כו' וכתתו חרבותם לאתים". וזה יבא ע"י הרמת דגל ישראל, שמקומו המיועד הוא ביהמ"ק, שהוא המקום הנצחי לאור ד' בארץ. ע"כ נאה מאד, שמי ששכן שמו בבית הזה, להביא על ידו השלום הכללי, ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות, באופן שתהיו ראויים להיות המביאים ומדריכים לתכלית השלום הכללי. והנה יש הרגש וטבע, שכל ומקרה, ומארבעתם יוכל השלום לבא כשמשתמשים בהם יפה. הרגש שבלב מוליד אהבה, הטבע משפיע לנולדים מגזע אחד ולבני אומה אחת ומכש"כ שבט אחד להרגיש יחש האחוה, בטבע. השכל מחייב לאהוב את השלום בשביל טובו בעצמו, והמקרה, שמזדמנים רבים במקום אחד ובעסק אחד, מרבה ריעות. וכ"ז הוא כשהולכים בדרך ישרה, אבל בהעקם הדרך מתהפכים כולם לרועץ. ע"כ אמר שמי ששיכן שמו בביהמ"ק ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות, ברגש ובטבע בשכל ובמקרה.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

משרשי האמונה ויסודי החכמה האלהית הוא לדעת שאין דבר שנעשה בעולם ויש ממנו תוצאות לגורל האדם המוסרי או החומרי, שנעשה במקרה. כי כל המקרים כולם כשמזדמנים בפגישתם לתכלית מכוונת הם, ומאחר שמתדבקים ג"כ אל בחירת האדם, שיוציאם אל הפועל לתכלית הטוב, א"כ בהתעלם האדם ולא יפיק את התכלית, הוא חומס חק המקרה ההוא מהטוב העומד להיות נפעל על ידו. וע"כ באשר חק העולם שם אדון כל המעשים, שתהי' התפילה מכוננת עמודי המוסר והדעת את ד', וע"כ היא מועלת להפיק התכלית והבקשה, שבה תשלם תכלית המוסרית שלה, א"כ בודאי בכל מקום שתפגוש צורך התפילה, וההתעוררות להיות ראויה שתמצא, שם ידענו ברור שכבר היא דרושה עבור התכלית המוסרית המתפשטת ממנה. ע"כ כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו, הרי הגיעו המקרים במסיבותיהם שיהי' לו יחש ידיעה וקירוב זמן ומקום להצריך לרחמים, כבר נודע לנו מזה, שהטובה שתצא ע"י מילוי חק ההרגש הקדוש של בקשת התפילה חסרה היא, ואם לא ימלא נקרא חוטא, שבודאי ישאר חסרון זה השלימות לעצמו, וגם אפשר שיחסר לזולתו, בהיות המצב הכללי מורה שצריך שיעזר חבירו ע"י תפילה היוצאת מלבבו דוקא....

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ה

הגורל תלוי לפי הנראה ע"פ מקרים חיצונים, והיינו שתשמרינו ממקרים המפריעים בנו את רגשי אהבה ואחוה לכל הבריות, ותזמין לנו מקרים שיהיו מועילים להגדיל את ערך האהבה ואחוה ושלום וריעות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ב

חיים של טובה, היינו (שמצד) [ש]המקרים החיצונים שמשפיעים עלינו, ישפיעו פעולתם לטובה זמנית ונצחית.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ט

הסיבות שחסרה בבנ"א אהבת רעים באמת, המה בפרטיות רבות, אבל עיקרה היא אהבת עצמו שעוברת כל גבול ובאה מפני חוסר הבנה, שבהרגשה אינו מרגיש כ"א את עצמו ואינו משתמש בשכלו להשכיל שתנאי המציאות שוים לו ולזולתו. והנה יש כאן פרטים שראוי לכל בן דעה לשום אל לבו ומאלי' תבוא בלבבו אהבת הבריות: ...ב', צריך לדעת שחילוקים שבין מעלותיהם אינם חילוקים עצמיים, שראוי בשביל כך להיות רחוק מרגשותיו של חבירו, שאינם כ"א מקרים חיצונים. ע"כ אמר ע"ד עיקר זכות החיים אני ברי' וחבירי ברי'. ועל הבדלם, שאינם כ"א חיצוני, אמר, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, ובשביל כך אין שום מקום להמעיט זכיותיו בעצם החיים הראויים לכל ברי'....

ברכות פרק ב׳ פסקה ע״ה

כמו שיש אביר לב, שמתקומם נגד רגשות האדם הטבעיים שמתעוררים לרעה, כן יש אביר לב, שמתקומם נגד רגשותיו הטובים שנוטים מעצמם לדרך טובה ע"י מקרים טובים שמזדמנים לו, לראות בגדולת התורה ויקר ערך השלימות האמיתית.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ב

והרגל, באשר היא מיוחדת לתנועה, ועיקר הטבע היא התנועה, כד' חוה"ל רוב הטבעים עם התנועה, ע"כ אמר "שמור רגליך" לתקן תכונותיך הטבעיות. אז לא יהי' בך חטא בקבע, כ"א במקרה ושגגה, שזה א"א בחק האדם, אז כשתחטא במקרה תביא קרבן לפני.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ג

החכמים הם אותם שתקנו מדותיהם הטבעיות...ואם חוטאים במקרה, אין החטא טבוע בעצם טבעם כ"א ע"פ איזו התעוררות רעה מחוץ, ע"כ תיכף כששבה נפשם למנוחה מתקנים את חטאם. ונגד הכח הרוחני שבפועל נחסר מנפשם ע"י החטא, מביאים קרבן. ונגד מה שנמשכו ברוח שטות לחטא, שלא כפי עצמות תכונתם הקבועה, עושים תשובה.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ד

ואל תהי ככסילים. שהם טבועים בטבעם ברעות התכונות, והחטא אינו בהם מקרי כ"א תולדה מטבעם השואף לרע. ואינם שמים לב בסכלותם לתקן מקור החטא, דהיינו תכונותיהם הרעות, ע"י תלמוד תורה ומוסר בינה, בלכת אל החכמים להתחכם. והם מביאים קרבן, שהוא אמנם ראוי לתקן חטא מקרי, או בעשיית תשובה שלמה, שעוקר טבעו הקבוע לרע, ונשאר רק המקרה של החטא כיון שכבר נתקן כללו ומקורו. ובהיותם מביאים קרבן על המקרה של החטא, ואינם עושין תשובה לתקן את המקור של הקביעות ומקום הרשע, זאת היא מדת הכסילים.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ב

אמנם להתנצלות על עצם הפרישה לסכנה, שאינה ראויה לצורך פרנסה בגדר הבוטח בד' באמת, כד' החסיד בחוה"ל על המפליג בארצות רחוקות לפרנסתו, שיש בזה מחוסר בטחון, מ"מ לא תעזבם [גם] ביד המקרה. גם בהיות שעצם הפרישה לבא לזאת המדה היא דבר עבירה בגדר שלימות הראויה. אפי' בשעה שהם פורשים לדבר עבירה יהיו כל צרכיהם לפניך.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ד

ע"כ להורות על המצב האפשרי לבא אע"פ שהאדם אינו מוכן כלל לקלקול זה, כי לפעמים תבא צרה שאינה לפי מסיבות הדרכים הנהוגים, ע"ז הורה בכסא דמוקרא בת ת' זוזי, שנראה שכסא דמוקרא לפי יקרת ערכה היא ג"כ חזקה ורק בחוזק יד תשבר, שאינה עלולה להשבר. (וכ"נ מדאמר בפ' א"מ ישתמש בכלי זכוכית ופי' שם זוגיתא חיוורתא, משמע אבל כסא דמוקרא, אע"פ שדמיה יקרים, שהרי היתה שויא ת' זוזי, מ"מ אינה נוחה להשבר, ע"כ אינו בכלל הדרכים שמאבד האדם בהם מעותיו) והיינו שבדרך השימוש אינה ראויה להשתבר אבל תשתבר בחוזק יד. כן דומה האדם נגד הסיבות הבאות שלא מן סדרי הטבע הקבועים כ"א בסיבות מקריות חזקות. אמנם ר"א בא לבצר רוח השמחה היתירה הדמיונית, מצד השקפת מצב האדם נגד דרכי הטבע הקבועים, שהאדם חשוב חלש נגדם וסופו למיתה וחלאים טבעים וכיו"ב. ע"כ אייתי כסא דזוגיתא חיוורתא, שהוא מצויין ג"כ בחולשתו כמו ביקרתו, כדברי ריו"ח בב"מ הנ"ל, והוא עלול ועומד להשבר באפס יד, ע"כ ראוי שתהי' השמחה מוגבלת בעניני ההצלחה האמיתית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ו

מי שיסכל עוצם השגחת השי"ת הפרטית, יוכל לטעות שכח הבריאה ילך בכללות ויברא לפעמים גם דבר שלא ימלא תפקידו. אמנם המסתכל יפה ישכיל שאין שום מקרה נמצא, וכל הנברא נברא בצביונו להשלים תפקידו, ואם לפעמים יזדמן שלא ימלא תעודתו הוא ג"כ לתכלית, או מצד חטא קדום או להעיר לתפילה, אבל עכ"פ הכל דבק בהשגחת השם ית' העליונה.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ו

היופי הוא הסדר המתוקן והמורה ביותר על כונת מכוין במעשה. כי אפשר לפי הציור המדומה שתזדמן תועלת מושג מדבר במקרה, אבל אי אפשר כלל שיזדמן דבר לוקח את הלב ביפיו ויהי' בלא הערכת מערכה בכונה, שמשפט היופי הוא קיבוץ חוקים נפרדים אל מערכה אחת וסידור מקביל. ע"כ ראשית ההתבוננות במעשה ד' היא מצד חוקי היופי השולטים בכל המציאות הרוחנית והגשמית, העצמית והמקרית. וחק הזה הוא שולט גם בסדרי הזמנים, עד שבהסתכלות כוללת נבין סדרי המאורעות כולם גם אותם שלא נרגיש בהם כל יופי, איך הם משלימים להיופי הכללי והסידור המתוקן. ויופי המקרים שבזמנים מתחלפים, שהולכים על סדר נקצב ונערך אחד באחד יגשו, יביא אותנו להסתכל גם ביופי הפרטי של כל נוצר, עד שלא תמצא שום מקרה של פעולה שלא ילוה עמו היופי....

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

והנה ההכרה תמצא אפשרות מצד הגיון חקירת השכל והניסיון מהקודם אל המאוחר, בחקור האדם תכלית המעשים, וימצא שגם המעשים הטפלים שחשב שרק מקרים המה, כולם היו ויהיו יסודות להכנת טוב נעלה. ומהחלק ישכיל על הכלל ויבין [כי] כל מעשינו יד ד' בם שולטת להנהיגם לתכלית ראוי', לטוב עליון...למשל, כשיסתכל האדם בכל הסיבובים בהנהגות האבות וכל הדברים הקטנים שגרמו להיות מכשירים ליציאת מצרים וצמיחת מלכות בית דוד, כתונת הפסים דיוסף וחלומות של פרעה ושל שר המשקים והאופים, הליכת יהודה לגוז צאנו וכיו"ב. וכבר התעוררו ע"ז חז"ל במד"ר ודרשו בפסוק "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם", להתבונן ארחות ההשגחה העליונה מהפעולות שבשעתן לא הי' עולה על דעת שיש להן תכלית נשגבה.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

והנה עם כל ההסכמות הכלליות שכבר הוסכמה עליהן דעתו של אדם לשום מגמת פניו אל האור העליון ודרך ד', צריך לחדש את הציור בפועל באופן קצר הכולל את כל היסוד עם סעיפיו לבל יהיו הדברים עמומים בלבבו. ועל חידוש הציור באה מצות ק"ש שחרית וערבית כדביארנו במקומו במאמר: תדע שהרי אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב א' לא קרא דומה לו שלא קרא ק"ש מימיו. כי חידוש הציור הוא תנאי המוכרח לשלימות האדם באשר הוא אדם. כי בעבור איזו תקופה זמנית קצרה ולא חידש את ציוריו להריקם במקור האמת, כבר יצמחו על תלמי הלב ציורים הפכיים משרירות לבו של אדם, המתארים לו דרכים נהפכים לפי ראות העין החיצונית שהוא ההפך מיסודה של האמת הגמורה המבוררת. אמנם זה החידוש הציורי לא יעמוד גם הוא לעולם בתקפו, כל זמן שהוא קשור רק ברגשי לבבו וטבעו של האדם. כי מי יודע את רוח האדם, ולפעמים ממקרים רעים, מוסריים או חומריים, מתקלקלת תכונתו ולא נותר ברגשו רושם ניכר מתכונה טובה, ועלול הוא לחדש על פי תכונתו העצמית דרכים עוקרים כל מטעי האמת אשר שתל על תלמי לבבו בימים מקדם. ע"כ צריך האדם, ביחוד האיש הישראלי שדרכי מוסרו הם נעלים מההשקפה הפשוטה וצריכים לו מעלות הרוח, רוממות, עד שיכיר ערך הדרכתו ע"פ התורה האלהית כמה נשגבה היא, שיהי' לו מקלט בטוח וערובה נאמנה שע"פ יחדש ציוריו כמו שהם בטהרת אמתתם...רק בזאת יתקיים כל הבנין המוסרי ויהי' האות נאמן שנקלט בקרבו רוח הדעת ויראת ד' באורח קיים, כשממלא בפועל תקותו העמוקה ביותר ע"פ ההדרכה התורית, שאם המקרים שלטו בו ולא בא בעצמו לדעת תורת ד' מ"מ יגדל בניו לת"ת.

ברכות פרק ט׳ פסקה א׳

ונכללת בזה ג"כ ההערה שאנו למדים ממציאות הניסים, שאין לנו דברים של מקרה במציאות, כ"א כל הדברים המזדמנים הם נערכים בהשגחה של החכמה העליונה. שאם הי' נוהג רק הטבע, היינו דנים, שאע"פ שכללות הטבע נערכת בחכמה והשגחה, מ"מ אפשר שישנם דברים שהמציאות הכללית מחייבת את מקריהם בלא שום תכלית נמצאת, אלא שהם מתחייבים מהתכונות הכלליות. אבל כיון שנמצאים הניסים בהנהגה, שהם אינם קשורים אל תכונת הסיבות הכלליות, א"כ ראינו שאין זה דבר מוכרח כלל שיהיו הדברים נמשכים מצד חיוביהם, שהרי אין חיוב נמצא כלל, שאם הי' חיוב נמצא, לא הי' מקום לדבר יוצא מסדר הסבות הקבועות. א"כ ראוי לנו להשכיל, שכל דבר יש לו תכלית מכוונת מוסרית, ואפילו אותם הפרטים שאין אנו משכילים להם תכלית, עלינו לדעת שיש להם ערך שיבא הזמן ויגלה תכליתם. ע"כ אפי' דיוק המקום שבו נעשה הנס, אע"פ שאפשר לתלות הדבר במקרה, שאם לא הי' במקום זה הי' במקום אחר, אבל הניסים מלמדים אותנו שאין לנו דבר קטן נעזב מהשגחה ודיוק, ע"כ גם הדבר שאפשר לדון עליו דין מקרה, ראוי להשכיל שיש בו תכלית של טובה. ע"כ כוללים אנו גם הזדמנות המקום עם מציאות הנס, להורות שכשם שיש תכלית נשגבה לעצם הנס, כן תצא ג"כ תכלית טובה מהתיחדו בזה המקום דוקא, ולא התיחד במקרה כ"א בכונה תכליתית טובה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ב׳

...מבואר שאין שום צד מקרה בעולם שלא יהי' מכוון לתכלית הטוב. שהרי שלימות כל הנהגה טובה הי' ראוי שלא יעזב בה אפילו דבר קטן במקרה, אלא שלפעמים קוצר היכולת מונע שאי אפשר להתכוין על כל הפרטים שיהיו מכוונים אל תכלית נעלה. אבל כשהיכולת אין לה גבול, המדה כך נותנת, שאין שום דבר קטן נופל במקרה כלל. א"כ ראוי לברך על כללות הנס וגם על פרטיות המקום, שבודאי גם למקרה המקום יש סבה של טובה בהוה או בעתיד...והנה לולא הי' המקום נותן לייחש איזה דבר במקרה, היינו אומרים שעיקר ההודאה ראויה לפול על הדבר הכללי, דהיינו חירות העם, והטובה הפרטית נמשכה רק במקרה ולא בכוונה מכוונת. אבל כיון שאין שום צד הכרח ומקרה והגבלת יכולת לפניו יתברך כלל, עלינו להשכיל שאין שום דבר קטן שלא נעשה בכוונה, ע"כ צריך לברך על הטובה הקטנה הפרטית במקום הטובה הגדולה הכללית...והוברר שהדייקנות של העונשים של המצרים וההתיחדות שהי' באופן זה ולא באופן אחר, גם היא לא נפלה במקרה ובהכרח של איזה סבה כ"א בכונה, א"כ ראוי לברך על כל חלק וחלק. ומזה ידענו שהברכה ראויה בהגיע אל המקום, כי לא נעשתה במקרה התיחדות זה המקום כ"א להועיל. ועכ"פ יש לנו להמשיך ממנו את התועלת המוסרית הגלויה להודות לד' על חסדו בפגעינו בו, ולהזכיר ג"כ דייקנות המקום, להורות על היכולת הבלתי תכליתית והחכמה שאין לה חקר, עד שאנו מובטחים שאין במעשיו יתברך שום דבר קטן שלא יהיו ממנו תוצאות נכבדות. "כל אשר יעשה האלהים הוא יהי' לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו", והוא התכלית העליונה הכללית שמתחלקת להמון סעיפים לאין קץ.