נס

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ו

אין להתפלל על מעשה ניסים

...ויש אמנם דבר שיהי' חשוב אצל האדם לבקש עליו רחמים, אבל לא ישכיל שהרחמים צריכים לבא בעוד מועד, שיהיו הסבות הולכות בדרך הטובה, ובהיות האדם בלתי משיג יחש הסבות וקשורן זו לזו יחשוב שאין צורך להקדים את הרחמים בתחלת ההתהוות של קישורי הסבות, ויאחר בזה מן המועד, כי אין ראוי להתפלל על מעשה ניסים כ"א על מהלך הקישור של הסבות ע"פ האורח הטבעי שיתהלכו במשרים. וע"ז הוקבע חק התפלה, שהעלי' המוסרית של האדם תשמש בתור אחת מהשלשלאות החקיות של המציאות, ע"כ היא צריכה לבא בעתה הראויה לה...שנה טובה, השנה קשורה במצבה כולה במאורעותיה הראשיים. מצב האוירים, הקציר והבציר החום והקור עם בריאות האדם וכל החי, קשורים הם זה בזה. ע"כ תפול התפילה על כללות השנה, ולא יקח לו האדם ענין פרטי אחד הנוגע לו לפי מצבו הפרטי להתפלל עליו, כי בכלל קשורים הם הענינים מראשית השנה עד אחרית שנה זה בזה. ע"כ ראוי שתהי' התפילה מוקדמת וכללית, לא פרטית ומאוחרת. כי בשעה שכבר נעשו הסבות, המסובבים מהן הם הכרחיים לבא אם לא במעשה ניסים, שלא ע"ז בנויה התפילה בכללותה, כ"א בחזון יקר יוצא מן הכלל. ע"כ יהיו הרחמים רק על כללות של שנה טובה.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ט

יסוד הניסים צריכים להמצא, על שם שיש במציאות מצבים כאלה מזדמנים לכלל ולפרטים, שהצרה גדולה, באין גבול יכולת האדם להושע, כאשר הגבול של היכולת, של התאזרות כל הכחות האנושיים עובר שם, יש מקום צורך לנס. ע"כ נקראת ג"כ ארץ מצרים כשמה, כדדרשינן שמות, "אשר שם שמות בארץ", גם השמות אינם מקרים עזובים, אע"פ שבאים ע"י מקרים חולפים קרובים ורחוקים. אמנם שמה נפתח מקור למציאות הניסים בהמון, בעבור המצרים שהם הגבולים, גבול הוא מצר של היכולת האנושית להושע, אז תקום עזרה שמימית. והנהגה זאת דרושה מאד מחכמת ההנהגה האלהית, יען כי צורך גדול יש לכלל האנושיות שתהי' ההכרה המוסרית חזקה מיתר כחות הנפש האנושית כולה. ע"כ צריך בההנהגה הכללית מקום ששם לא יהי' אפשר לכל כח מכחות הנפש האנושית להושיע לאדם הכללי או הפרטי, רק יעזר כפי ערכו המוסרי וקרבתו אל האלהים. ע"כ הלל מצראה הוא שם הגון לההלל המיוסד על הודאת ניסים, מצד יחש מצרים לכלל הניסים, והיחש יש לו ערך ידוע בעצם השם המבאר את תוכן הניסים ושימושם שהם רק בהיות האדם בא עד מצרי יכולתו, והוא ראוי לעזרה ניסית, אז תגלה יד ד' על עבדיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק׳

האיש אשר שם כל כשרונו רק לשמש בהם את כחות נפשו השפלים, לבצע בצע ולהרבות כסף, לא יוכל נשא חברת איש שמרכז נפשו היא המוסריות הטהורה, דעת ויראת אלהים, שרק איש כזה הוא ראוי להעשות לו ניסים, באשר תכלית הניסים היא רק להיות פועלים הגברת הכח המוסרי על שארי הכחות הנפשיים. ואיש מתחכם, שלא נטהרה נפשו מזוהמת התועלת הפרטית השפלה, לא ימצא לנפשו שום מקום בערך בהיותו בקרבת איש אלהים קדוש, אשר כל מגמתו היא רק להתרומם אל מרום קדושת המדות והדיעות באהבת הטוב והיושר שהיא דעת אלהים מצד עצמה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ז

אין להתפלל על שינוי הטבע

התפילה אע"פ שיסודה הוא ברגש, מ"מ צריך שתהי' מושפעת ג"כ מהדעת וההגיון כפי אותה המדה שהרגש צריך אליהם. ותכלית התפילה ופעולתה הלא נועדה להיות מסייעת להשלמת האדם ושכלול רוחו, ע"כ מראש מקדם הוכנו ע"פ חכמה העליונה, הנותנת כל דבר בעתו, גם אלו המקרים שבאים במצבו של אדם, שבהם יתעורר אל התפילה. ואותה ההתרוממות המוסרית שיקנה ע"י התפילה תתאים אל התכלית הכללית שע"פ זה האופן יהי' נכון אותו החפץ הפרטי להועיל לפי האופן הרצוי. ע"כ תיקר ערך התפילה כשתהי' נשלמת ע"פ שני תנאים: האחד, שתהי' מכוונת לפי מנהג העולם התדירי, שאז תכיר התפילה מקומה ג"כ בתור אחת מהשלשלאות המאחדות את המציאות כולה ע"פ הסדר הנעלה של החכמה האלהית. והשני, שתהי' מתאמת אל ההגיון והשכל הבריא, אז תוציא אל הפועל את הכשרון הפנימי בנפש, ותכוון ג"כ לפעמים אל המטרה של הבקשה הפרטית. ע"כ בהחסר התנאי הראשון, כשיבקש דבר שאינו לפי מנהגו של עולם התדירי בחיי שעה, אין לזה יחש אל תעודת התפילה, שהיא צריכה להיות קרובה תמיד אל האדם, לעודד רוחו ולהעמידו בקרן אורה של קרבת אלקים, או שאין בה יחש אל ההגיון והשכל הישר. כעין שתי אלה השנויות, הבקשה אל השתנות העיבור היוצא ממנהגו של עולם, והבקשה על עבר מוחלט שאין לו מקום בהגיון, לא די שאינן ראויות להעשות, אלא שאינן בנויות ע"פ כחות הנפש להיות מושגת על ידן אותה המעלה הנפשית שהתפילה פועלת על האדם, שהיא באה דוקא כשמתנהגים עמה ע"פ מדתה. ע"כ נקראות תפילת שוא, להורות שלילת כל תועלת, לא לבד הפרטית המבוקשת כ"א גם הכללית הרוחנית, שהיא הסבה החזקה במציאות התפילה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ב

...היחיד אין כחו גדול לחדור בסתרי אלה הידיעות הרמות שעליהן הושתתו הברכות והתפילות. ע"כ עליו לקבלן באמן ואמונה, "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים". אמנם הכלל, העם בכללו, עם ד' אלה, עם חכם ונבון, הוא עומד למעלה מהכרח האמונה, עליו בכללו הלא נאמר "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים אין עוד מלבדו". והדבר הוא פשוט, אימתי הדברים האמתיים של דעת ד' והשגחתו ויתר הענינים הטהורים שנכללים בתפילות וברכות צריכין רק למסורת ואמונה? רק כשאדם מצמצם עצמו בחוג יחיד[י]ותו, ואינו מתבונן אלא על העשוי בזמנו ודורו, אז לפעמים עיניו יראו זרות, ומעשה ד' וההנהגה הנפלאה לא יהיו ניכרים לו כלל בהכרה שכלית, ע"כ צריך הוא לאמונה וקבלה. אבל הכלל, המקיף את ההסתוריה הארוכה, הרואה בראיה גמורה את כל מעשה ד' הגדול אשר הפליא לעשות, הלא עדים אנחנו כולנו ביחש כלל אומתנו על כל עקרי התורה והאמונה. על כן במקדש, מקום מרכז הקדושה הכללית, שם מתיצב הכלל הגדול הלאומי, לנגד עיני כל איש הבא למקום הקדוש אשר לעולם זאת על ישראל, עם כל המון הדברים הנפלאים, כל הניסים והנפלאות, וכל הסבות והמסובבים שהשתלשלו מראש מקדם, ערוכים בחכמה נפלאה והשגחה עצומה, שאין להעלים עין ממנה אפילו רגע, היש צורך לקבלה ואמונה, הלא מהכרה פנימית יענה ויאמר "גדול ד' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו", ע"כ אין עונין אמן במקדש. ומנין שאין עונין אמן, כ"א ברכה היוצאת מהכרה שכלית של העונה? שנאמר "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם", הכלל אינו מצטמצם בחוג קצר של איזה דור ידוע או תקופה ידועה, כ"א הוא נושא משאו על מעשה ד' שמן העולם ועד העולם, הוא רואה לפניו נצב כמו חי, העבר [ו]העתיד, בצירוף ההוה, "מן העולם ועד העולם". ע"כ יאמר בעצמו בדעת נפש עצמית, "ברוך ד' אלהי ישראל". כל ברכה היא רק חלק אחד אחוז מהשקפה מוסרית, המאירה בשכל ובינת הלב, מאור האלהי המאיר בההנהגה הכוללת. אמנם כשהכלל ניצב לפנינו, בעז הסתכלותו על כללות ההנהגה כולה, שכוללת מקורי כל הברכות והתהילות, שכל רגש ורעיון פרטי, הולך וטובע בים האורה ומתבטל כאפס ואין, ע"כ נגד הכלל נאמר "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה".

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ג

הנס יש לו ערך מצורף אל הדרש, כאשר נדע ממאורע הנס איך ההשגחה האלהית מדוייקת מראש מקדם, שהרי אין שינוי רצון לפני אדון כל המעשים, א"כ החכמה העליונה מאז מקדם כבר הוכנה באין מחסור להשלים כל הדרוש לטובתו הגשמית והרוחנית של האדם בכל האופנים המשתנים עליו, והוכנו סיבות מפליאות להוציא כל דבר בעתו, ואנו רואים זאת הדייקנות בולטת מהתוצאות הטובות של הניסים, והניסים עצמם המעידים על כוונתם והכנתם מאז. א"כ כאשר אנו רואים שכמו שיש ערך לפגישת הסיבות אלו באלו עד שיוצא מהם המבוקש הראוי לפי החפץ העליון, כן אנו רואים שהפגישות של הרעיונות של החושב וההוגה בדברי תורה, שמוציא דברים גדולים ונעלים שמועילים להרחיב חכמה ודעת, מוסר וצדק בעולם, ודאי הפגישות הללו ג"כ מכוונות הנה. כי לא תפול תועלת חומרית מורכבת כ"א הוכנה מראש, וק"ו לתועלת רוחנית, שהיא אב לכמה יתרונות ברוח האדם, שהיא סיבה גדולה לכל הצלחותיו. ע"כ מתוך הניסים ואמונתם נתעורר על יקרת ערך הדרש, שאנו בו מכירים את המקראות וכל המושגים השכליים, שכבר נמסרו לנו מדברי חכמים וחידותם לסיבות טובות פוגשות בשכלינו להוציא על ידם אור השכל ומוסר טוב לעולם, ונכון הדבר להאמר הואיל ואתעביד לי ניסא בהאי קרא דרשינן ליה.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ז

דור המדבר הי' דור של חנוך לישראל, שקפל ערכם של הדורות הבאים. ע"כ כפי מה שהושרש בו, יתקבלו הדברים יפה כשיושלמו הנפשות בהמשך הזמן, והי' צורך להכין אור זרוע להדרכה היותר עליונה העתידה להיות לעתיד. אבל הכשרו של יהושע הועיל שיהי' מוכשר יפה להנהגה קבועה בדור הנכנס לארץ, שהוא היה צריך כבר להתחיל להתנהג ע"פ מדתו הקבועה לו ולעלות בהדרגה של משך דורות. וההנהגה הממוצעת הצריכה לעולם של מעשה ועסקי דרך ארץ טבעיים היתה עומדת להיות מדתו של יהושע, אלא לולא הרצאתו של משרע"ה היתה מוכרחת להיות מתחלת מאז, ועכשיו נתאחרה עד בא עת הכניסה לארץ, להתחיל לחיות חיי עם נמוכים וטבעיים. שבאמת ע"פ העליה שבאה מן ירידה של הסתבכות בעסקי עולם ומנהגים טבעיים, תצא התכלית המכוונת של ישראל בערך עצמו וערך כל האדם.