נעימות

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ח

החטא, לבד העונש שראוי להתחייב עבורו, הוא פוגם את התכונות, וצריך הטבע להשתנות לחזור לטוב. והעמדת התכונות לטוב כאילו לא נעשה החטא, זוהי המריקה. ולפעמים אין התכונות משתנות כ"א ע"י יסורין. והמריקה שברחמי ד' הרבים, היינו שיזדמנו לו סיבות טובות, שיראה נועם הצדק והדרת החסד ע"י שיזדמנו לו חברים צדיקים, ויראה לעולם פעולות טובות יוצאות מכל דבר חסד וצדקה וכיו"ב, שבאלה הדברים כשהם מתמידים משתנות התכונות לטוב.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ז

כמו כן העינים המה סרסורי חמדת החיים. וכאשר תשא עיניך לחשוק, לקחת לך מכל אשר סביביך בחיים להנעים חייך, תראה מראש, שכל אלה החמודות לא יסירו לבבך מיראת ד'.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ד

והנה מעלה יתירה על החק הטבעי תקרא עטרה, כמו שהיא מעלה נוספת למתעטר חוץ לאנושותו. ע"כ ביאר שתכלית השלימות של עוה"ב, היא שצדיקים יושבים, ועטרותיהם, פי' מה שהקנו לעצמם השלימות ע"י הבחירה נוסף על שלימות נפשם בטבע, בראשיהם, ונהנים, עי"ז ישיגו ליהנות מזיו השכינה, היינו מנועם הכרת הערך של השלמת חפץ העליון בכלל הבחירה האנושית. א"כ כל מה שתוסיף ההצלחה האנושית להתגדל ולעשות יותר טוב וכשרון תרבה גדולת נועם העוה"ב. וזיו השכינה, הוא לפי ערך הכרתם בגודל ערך התכלית של ההשלמה שבאה ע"י הבחירה שבאה לתכלית הטובה. אבל אמתת ערך זה ידועה לבוראו ית' לבדו. ותמיד תוסיף השגתם בערך התכלית ופריו כי ילכו מחיל אל חיל.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ו

יש שלשה דברים בתכלית השלימות, השלימות שאפשר להשיג בהוה, והשלימות שתבא במצב יותר מעולה. אבל לכל השגה צריך שתלוה תקוה לדבר יותר יקר מהמושג שזה מנעים את החיים. כי אם יהי' מצוייר שכבר בא לתכלית שאין למעלה הימנה הי' מתחיל לרדת. אלא שצריך שתהי' שם שלימות שאין לה קצבה, שלעולם יהי' מה לקוות להגיע עוד. ע"כ אמר שלענין ההוה עולמך תראה בחייך בתכלית שלימות המעשה וההשגה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ז

ואם שבמאורע הנרמז הי' זה באופן דק מאד, שהי' ראוי לחוש רק לפי ערך עוצם קדושת קדוש האלקים החסיד ע"ה, אבל בהשפל והתפשט חולי המיעוט בכבוד של מעלה, שוב אין מעמד לכל טוב וכל מוסר ונעם כל מדה טובה בעולם.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ד

ידיעת התורה לעומת ידיעות כלליות, וחילוק בין ידיעות כלליות קיומיות לידיעות של הרחבת החיים

גם ראוי להעיר בזה, כי ישנם ב' מיני חוקים: יש חוקים שמיוסדת תכליתם רק על הנאה והמגונה, להרחיב לבו של אדם ולרומם נפשו בהכרת הנעים והנשגב ולעדן כשרונותיו. ונכנסת בכלל זה כל תורת היופי, שמהם יצאו חכמות שונות, כמו הזמרה, הציור, וכיו"ב, ויש עבורן ג"כ חוקים נימוסיים ערוכים בשכל. ובאשר כל תכלית אלו הידיעות והחוקים שבהם איננו דבר הנותן לאדם חיים, לא חיי שעה, ומכ"ש דחיי עולם אין בידם, ע"כ יאתה לדקדק בכל הליכותיהם ואופני קיבולם שלא יהי' בהם דבר יוצא מהנימוס והדקדוק של כבוד הראוי. כי כל תעודתם איננו כ"א הנאה והנימוס, ואין ראוי שתהי' חובת קבלתם למעלה מתכליתם. מה שא"כ החוקים הנוגעים לחיי הנפשות, כמו חוקי הרפואה וחוקי התמדת הבריאות, בהם אין להשגיח על חוקי נימוס וכבוד, כי תעודתם היא במעלה, שהיא יותר מקפת ומעכבת ומביאה אל השלימות, מחוקי הכבוד שאינם כ"א עודפים ומנעימים. ע"כ חוקי תוה"ק, צריכים להכירם בתור חוקי חיים, לא חוקים שבהם יתוקנו ויונעמו החיים הגשמיים והרוחניים לבד, כ"א בהם יקנו החיים, החיים הנצחיים וחיי שעה, ע"כ הם נעלים מכל כבוד והדר מוסכם. ע"כ במקום שיש חילול השם, ופריעת דברי תורת ד' שהיא תורת חיים, אין חולקין כבוד לרב, כי הדברים שנותנים חיים לעולם הם נעלים מכל כבוד מוסכם במנהג אנושי. והכתוב דימה דרכי התורה לרפואה "אני ד' רופאך", "רפאות תהא לשרך", "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים". אין ראוי לגלות עון מפני הנימוס והכבוד. אבל הרופא, כל הצריך לו לרפואתו, לא יחוש לכבוד ונימוס. ע"כ "כרפאי לישראל, ונגלה עון אפרים", ולא אקפיד רק שיבא הישע לצריכים רפואה.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״ג

והנה החסרונות שבאים ממי שלא נזהר בהליכותיו לתן כבוד הראוי לתורה, ועי"ז מתרשם בנפשו מבט של חסרון כבוד, המה שלשה מהקל אל הכבד: האחד הוא שמתוך שלא רשם בנפשו ערך כבודן, אין פעולתן עליו פעולה אמתית להטיב לנפשו ולהחיותה בנעם החיים כראוי לעוסקי תורת ד', א"כ מניעת הטוב היא חסרון נמרץ.

ברכות פרק ד׳ פסקה ב׳

כי הדברים המושגים למעלה מתהלוכות השכליות המוטבעות, הנה שלא כסדר הטבעיות שהם מתהלכות בהדרגה מהקל אל הכבד וע"פ דרכי עיונים בודדים המתלקטים למערכה, כ"א בפתע יגלה עליהם אור גדול מנעם ד', אשרי כל זוכה לו, תקרא התפילה מצד היותה כוללת זו התכלית בשם "פגיעה", כדרך הפוגע בהולך לא לפי ערך מהלכו של ההולך לבדו, כ"א השתתף בזה ג"כ סבת קרבת הנפגע.

ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ו

הבנת טבע האדם, והדרך לקדם אותו (ומשמע מדברי הרב "אבל החולקים" שדעת ר' אלעזר בן עזריה היא דעת רוב החכמים, וכך כתב גם בפיסקה ח' "אמנם הרבים". ואולי הרב לומד זאת מעצם זה שהעבירוהו מתפקידו, וכן מדוייק מלשון הגמרא "סלקוהו", לשון רבים, ומהכרעת הגמרא "ולא היא")

ר"ג הי' סובר שבעצם טבע האדם הוא עלול לכל חטא ועון, ע"כ רוב בנ"א צריכים הנהגה עזה ומקל חובלים כדי להדריכם בדרך ישרה. וממילא כ"ז שלא נתברר שהאדם תקן עצמו וטבעו לטוב, הוא עומד בחזקת גרעון של טבעו הגרוע, ע"כ אל יכנס לביהמ"ד כ"א כשיתברר שכבר נעתק מטבעו. אבל החולקים עליו סוברים, דהאדם עשהו ד' ישר, וכל זמן שלא קלקל טבעו בכל דבר פשע הוא עלול לכל טוב וצדק, ע"כ לעולם האדם כשנוטה לסבול עול תורה עומד בחזקת כשרות של מדות הגונות וא"צ בדיקה, ושיטת ההדרכה צריכה לפי זה להיות בנועם ורב חסד ואהבה. ע"כ כשנצחו בזה סלקוהו לשומר הפתח ונתנו רשות לתלמידים ליכנס, ואין קפידא במה שאין תוכו כברו בבירור.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

והנה מעלות השלימות שלש הנה: שלימות המציאות, שלימות החירות, שאם יחי' אבל יהי' חייו חיי עבדות שאינו מושל בעצמו, טוב ממנו הנפל. והעולה ע"ג שלימות האהבה, שהיא השמחה הגמורה ואור הנפש, שעמה כל טוב ואושר ובה כלולים נועם החכמה וההשגה ואהבתה. ע"ז אמר שאם כועס עלי, וחסר ממני יתרון של חיי האהבה שחושק האדם למצא בכל מקום וביותר במרכז השלימות שהיא אהבת המלך, מ"מ אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני, ותחסר ממני שלימות החירות, לא לעולם הוא, ואם אפי' שלימות המציאות ירצה לחסר ממני, אין בידו לעולם לעשות כלה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ח׳

[ה]אם תכונת האדם מצד עצמו ראויה היא להיות עוסק תמיד רק במושכלות בלא הפסק, והשימוש בענינים מעשיים המה לו רק להכרח והם למטה ממעלתו הטבעית, או שמצד תכונת האדם הוא מורכב מנטיות מעשיות ועיוניות, והעסק במעשים חמריים, אם הם לפי המדה, הם לא רק מצד הכרח כ"א משלימים ג"כ את תכונתו על פי טבעו, הוא דבר ראוי להסתפק. ובזה חולקים רבי ישמעאל ורשב"י...ורבי ישמעאל לקח לראי' תכונת האדם, שתקצר נפשו אם יתמיד רק במושכלות, ולא יחליף העסק במעט זמן ג"כ בעסקי החברה. א"כ ראי' שתכונת ההשלמה של האדם תובעת ממנו ג"כ העסק המעשי. ורבי שמעון ס"ל שגם זאת התכונה באה רק מחסרון מוטבע שנתיישן הרבה באדם, עד שקשה לו לקבל רוב הטובה הראויה לפי מעלתו, שהיא "ותחסרהו מעט מאלהים". ע"כ ההשתדלות המחוייבת היא להשיב את האדם אל מעלתו בכל עז, ואז ישכיל כי הוא באמת ראוי לכך ודעת לנפשו ינעם.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ׳

...ההבדל בין הידיעה הבאה מהתבוננות הפעולה והתבוננות הפועל תבא מאלי' לבין הידיעה הפנימית שמצטיירת בלב בגדר השערה פנימית בהתבוננות הפועל, הוא, שהתבוננות הפעולות היא מדה שוה לכל אדם, לא תפול בה מחלוקת לכל מי שלבבו ישר ומשרים ירצה, שהדברים ניתנים להאמר בשפה ברורה ובמופתים מורגשים המורים החכמה, היכולת, החסד והרחמים, שיש בפעולות השם ית', וממילא תבא ההארה הפנימית של רוממות הנפש והצמאון אל אור ד' לכל אחד לפי ערך נפשו, ולא תבא מזה מחלוקת. מה שא"כ כשנבא ג"כ להלביש בדיבור [את] הדיעות הפנימיות המושקפות בלב ע"פ הכרח הפעולות, דברים אלו לא נתנו להאמר במופת וחשבון כ"א כל אחד מקבל כפי הכרתו הפנימית, ע"כ פרטי ההכרה מתחלפים לפי מעלת הנפשות, ע"כ הדרך השוה הוא שיהיו נמסרים ללבו של כל אחד. והדברים הברורים של הדעת את ד' ע"י הפעולות יביאו לכ"א להסתכלות פנימית לפי ערכו. אבל כשיבאו אותן ההתבונניות הפנימיות ג"כ בשפה וכתב ודיבור, יוכל הדבר לבא לידי פלוגתא שכ"א יחזה הדברים באופן אחר כפי תכונתו ומעלת נפשו. ואם תהי' בזה מטבע מוכרחת מצד השקפת איזה יחיד, לא תוכל להספיק לכל הלבבות. ע"כ ראוי רק לדבר מהתבוננות הראשונה שהיא תהי' שוה לכל נפש, ודרכי' דרכי נועם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל׳

הערה מוסרית יש להסמיך, שעדשים הם מאכל אבלים. ובמזון המוסרי ראוי לפרקים ג"כ להעיר לב על חלק המוסרי של זכרון המיתה כהסיבות המתרגשות בעולם, ויראת העונש הפשוטה מביאה גם היא תכלית טובה ע"י מה שמשברת לבו של אדם להתרחק מגאוה שמביאה לשכחת השם ית'. אמנם רק לפרקים ראוי להשתמש בכח המוסרי הזה, אבל בתמידות ראוי להיות משמש בצד הגבוה של המוסר, באהבת הטוב והצדק בנועם השם ית'.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

האופן של הישרת הדרך, בימי הבחרות ביחוד, שכוחות הגוף והנפש המה בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאד, היא בשני אופנים. הדרך הרגיל הוא, שאע"פ שכל רגשי היופי הם טובים ומרהיבים את הנפש ומי שהוא צדיק תמים שמשתמש בהם בדרך ישרה ודאי הוא דבר טוב ונעים, כי לא לחנם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ולא עוד אלא שרגשי היופי הם מפתחים כחות השכל ומגדילים ג"כ את הכוחות הנפשיים הטובים, דירה נאה אשה נאה וכלים נאים הם מרחיבים דעתו של אדם. הריח הטוב שהוא המושג הכללי של ההנאות היפות שראוי רק לבעלי נפשות עדינות והרגשות זכות, ע"כ אמרו חז"ל במוגמר שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש, ואמרו "חמרי וריחני פקחין", ומי שהתפתח אצלו חוש הריח באופן נעלה אמרו (בסוטה) "בני, טהרה יש בך", שכוחות הנפש כשהם מלאים בגבורתם הם כלים יקרים לכל אשר שאר רוח לו להשכיל ולהיטיב. והנה למרות כל השבח שיש ביסוד היופי בכל זאת ע"פ הרוב יאלץ ההכרח לדחותו בפרט בימי הבחרות, מפני ההפסד המוסרי שעלול לבא לרגליו...ע"כ אמר שעתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא יצטרכו לחסר מנפשם שום טובה ושום הוד ונעם המרחיב את הנפש ומחזקה, כי בזמן חסרון המוסר מחלישין כחות הנפש ע"י מה שאין נותנים לכל כח את כל התפתחותו. אבל לעת השלימות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די [שלא] (ש)יעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוה. והריח הוא הציור של הנוי הפועל רגשי הכבוד של חוש היופי על זולתו. וזאת היא המעלה העליונה שבהרגשת היופי, וזה יבא דוקא מצד הקדושה והשלימות, כי לא תהיה עוד מלחמה פנימית כ"א כל כוחות הנפש יכירו ויודו הטוב העליון של עבודת השם השלימה, וכמו שהובטחנו מפי השם ית': "ואולך אתכם קוממיות". והנה המעלה השלימה של העמדת כל הכוחות על מכונם ומלואם תהי' למנה למי שלא טעם טעם חטא. אמנם מי שנכשל בחטא, כפי ערך הרושם שעשה עליו החטא, שבא מצד שלא רצה לותר שום הרגשה נעימה בעוד שלא הי' מוכשר לקבלה, יופחת לו משלימותו ביחש קבלת הכח הרענן של שלימות ההוד בכל תנאיו, ורמזו ז"ל בב"ת: יש שעושין לו צלצל ויש שעושין לו ענק כו'.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ח

...סמוך לריעות ונעימות היחש היא החברה והבדידות, החברה להתייעץ בכל דבר ולהשתתף בחיים כלליים זולת צד הריעות שבהם, שהוא רק הנועם הסידורי לבדו, גם בזה צריך החזקת ב' הקצוות שלא יטו לקיצוניות.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ג

ראוי שיקנה האדם, עם חלק ההקפדה על רגש היופי שהוא מתנהג בו בחיצוניותו, ג"כ הרגש שלא בשביל הקפדת הרגש למצא רק קורת רוח לעצמו מיוסד הרגש הזה, כי ברוב החיצוניות ירגיש בו זולתו יותר מהאדם עצמו, אלא שראוי להשתמש ג"כ בזאת הקפידא עם הגבלותיה לרומם את הנפש למעלת אהבת רעים במעלתה העליונה, של מאי "דעלך סני לחברך לא תעביד", וביתרון של דיוק הראוי לנפש עדינה וישרה. כי ישים תכלית התהדרותו, למנע מחבירו אותו רגש הבלתי נעים המתעורר לרגלי מחזה בלתי נאה, ומכש"כ כעור. ויכוין עם זה להיות גורם לאותה קורת רוח שבאה מראיון של יופי וסידור. ועי"ז יביא לו ההרגל של הקפדת היופי הטבת המדות במדה מרובה, וראוי לפ"ז להרשים בזה במה שיראה בפועל, שכ"ז שזה הרגש אינו עובר לזולתו הוא מקטין ההקפדה...והנה שלשה סוגים כוללים ישנם באופני הנהגת רגש הנימוס, שיש להבחין הצד שאינו מורגש לזולתו ובזה יהי' ראוי לקבע בו צד של מיעוט הקפדה, כדי להקנות לעצמו ע"י הקפדת היופי החיצוני הרגש של אהבת זולתו, והכניסה בתוך תוכו של רגשות נפשו. והם: א', מצד טבע הענין שאינו נוגע לזולתו ולא ימצא עסק בהרגשה זו להתנעם בה או להיות (צעור) [מצטער] ממנה אפילו רק באיזה רושם של קוצר רוח.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

אמנם הדעה הברורה שהשגת אמתת התכלית היא מנועה מחק האדם וציורו, ע"כ זאת היא שלימותו, חבת הקודש של העבודה המביאתו להשתלם יותר. ע"כ כל עבודה, תהי' קרובה או רחוקה, היא חביבה לו בנעימה קדושה. אמנם הסובר כי רק לתכלית המשוער לו בבאו ישיג מנוחתו, הוא טועה במהות התכלית שהוא חושב שהוא הדבר שמצייר הוא בדמיונו מצד היותו רחוק ממנו, ולא יבין שבבאו אליה יושקף לו עוד חוג גדול של תכלית יותר נשגבה, עד שיחכם להשכיל כי אמתת התכלית הראויה שימצא ממנה עונג ומנוחה היא העבודה וההשתלמות.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ו

לבד התועלת הגופנית יש בזה הערה, כי ראוי להסתכל בכל דבר הנאה על מעלותיו וגם מגרעותיו, ולהשתדל להשתלם מן המעלות, ולא להיות נזוק מן החסרונות הבאים לרגליהם. וכן הדבר נוהג בכל החמדות שבעולם, שיש מהן שמנעימות את החיים החיצונים ומהדרות אותם, אבל לפעמים ישחיתו חלק החיים הפנימיים. ע"כ אין העצה הגונה (לא מי) [למי] שסובר שראוי להנות מהם בכל אופן למען הגיע אל התועלת החיצונית, ולא ישום לב אל ההיזק הפנימי שבא לרגליו. כי הלא ינהם באחריתו, בראותו שרק פרח והידור נאה שהוא ציצת נובל קנה לעצמו, ואבד עז חיים של עז והדר נצחי.

ברכות פרק ו׳ פסקה ע״א

אמר עוברת, שאינה מתעכלת ואינה מוציאה כחה להועיל אל הגוף, ע"כ היא מזקת לו בעברה...ע"כ חובה על האדם להשתדל שבהיותו נזון הוא או מזין אחרים בהשכלות כאלה, שבהיותן בלתי מעובדות לא יעכלן יפה התלמיד להוציא מהן פרי ברכה וחיים טובים לנפשו, להכשירן יפה בבשרא דתורא מעקרה של תורה, וביין רקחה, ובעצי חיים מעץ החיים, באחזן באור תורת ד' ואש דת, למען הוציא את הפרי הנעים והכח המזין הצפון בכל חכמה גם הרחוקה מאד, כי מלכותו בכל משלה. ועל כיו"ב נאמר "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחנו ותאחזני ימינך".

ברכות פרק ז׳ פסקה ט׳

א"כ סוף נדיב[ו]ת הלב והחסידות האמתית לעלות עד גבול זה של העדפת כח זולתו, ביחוד בהצטרף לזה עדינ[ו]ת הרגש של הכרת טובה, שמוצא המנוחה והשמחה הפנימית בראותו כי היטיב ד' לאיש חסדו. והרגש הנעים הזה, שהוא ראוי להיות נחלת כל נפש נדיבה, יסבב לו עונג הרבה יותר מהרחבת דעתו משפע עושר רב ותענוגות בנ"א, שתוכל ידו למצא בעשרו לעצמו.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אמיתת ההשראה הרוחנית וההוד, היא דוקא בהבנת ערכם הנעים של הפרטים וחיתוך ההלכות

..."מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם הוא כלל יופיו והודו שאמתת ההוד הוא בהשלמת כל הפרטים וערכם הנעים והמדוייק. וזהו מקום בית מקדשינו שהוא נויו של עולם, בית תפילה לכל העמים, ומקום ששם חותכים את ההלכות, ששם סנהדרי גדולה יושבת והוראה יוצאה לכל ישראל מהם.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ב

ההנהגה הראויה לאדם השלם במדותיו היא שהסיפוק ההכרחי יהי' אהוב לו ולא תקוץ נפשו בו. ע"כ לא די שלא יבזה את הפת שהוא הנועד לחיים ההכרחיים של האדם במה שימאסהו, כ"א גם לא יזרקנו כ"א יתנהג בו באורח מוסר וחבה. אמנם המותרות, אם שאין למאסם ולאבדם, כי מיעוטם יפה, ומיני מתיקה מרגילין את הלשון לד"ת והרחבת דעת האדם ע"י פינוק חושיו במה שמישב דעתו בדברים ערבים ונעימים במדה ובמשקל טובה היא מאד, ע"כ אין ראוי למאסם. אמנם ראוי להשקיף כי הנטי' אחרי המותרות מבלי זהירות תעשה אותם למוכרחות ויעשה האדם להם עבד מכודן עד שיביאהו המצב לעזיבת השלמתו האמתית כמו שקרה לרוב בנ"א, ע"כ ראוי להורות כי זורקין את האוכלין שהם חוץ מפת, כי לפעמים ראוי לעזבם ולהשקיף עליהם בשאט נפש, לעומת המתמכר אל מנעמיהם. אבל חלילה למאסם ולאבדם, כי מעשה ד' כולם ומביאין תועלת גדולה ללוקח מהם כשיעורם.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ג

נועם השמחה שראוי שיבקש כל איש למצא בחייו, ראוי שתהי' מוגבלת, כי בעבור השמחה את גבולה תביא לידי מצב הוללות שסופה תוגה.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ד

ראוי לאדם שישמח בחייו, כי כה נתן ד' מדת השמחה חקוקה בנפש האדם, מפני שממנה תוצאות לזוהר החכמה ויושר המעשים. האמצעיים לשמחת הנפש היא ההרגשה של הוד ויופי של הבריאה כולה, "כי שמחתני ד' בפעלך", "הוד והדר לבשת"...אין הכרת היופי באה אל הלב להנעימו כ"א ע"י סקירה הטובה של העינים, בהיותן מוכנות להביט הבטה כללית ונאותה הבאה ג"כ מחוזק הנפש ובריאותה, שאז יובילו החושים את ההרגשות באופן ישר ונאות, עד שירגיש הלב את יפין ויתעדן על הדרן ויהי' שמח בחייו ומוכן לכל המעלות העליונות...אמנם ההולך בדרך ישרה בשימוש פיתוח כשרונותיו, לא די שמועיל לו על החושים וההרגשות להנעימם, כ"א גם עצם כוחות החיים מתחזקים. כי לולא חוזק החיים לא הי' מקום להנעמת ההרגשה ברגש המבט לשמחת הלב.