נפש האדם וכוחותיה

ברכות פרק ד׳ פסקה ב׳

שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים, על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלהים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים. וההפרחה הטבעית הזאת מיושר הנפש היא שורש להנהגת הדין למי שנוטה מנתיב יושר של ארחות חיים, כי מדת הדין היא ביחוד מדוקדקת בכל דבר שיש לה חק טבעי, שהמשנה דרכה ונוטה מנתיבה יקבל עונש מוטבע. והיא מדתו של יצחק, כדכתיב קרא "ופחד יצחק הי' לי", וכדאמרי רבנן ברב ביאור. ע"כ יאתה שם "שיחה" לתפילת המנחה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ז

כוחות הנפש מתחזקים בהיות כוחות הגוף שלמים ובריאים, ע"כ כתב הרמב"ם כי היות הגוף שלם ובריא הוא מדרכי עבודת היוצר, כי א"א לצייר מושכל אמיתי בשעת התחלשות כוחות הגוף הרבה. והנה מדת השלימים, שתמיד המה מציירים ציוריהם הנכבדים, שהם ממלאים את הנפש רגשי קודש ועובדים עי"ז את השם ית' מאהבה. אמנם כשנחלש הכח הגופני, בהחלש נושא השכל בעודו מחובר לחומר, נחלש ג"כ כח השכל והציור.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ג

הנר הוא כלי שבו מתדבק האור. והנה האור הישראלי הוא רוח ה' השורה על כלל ישראל ותפארתם הכללית. וריב"ז שהיה כלו נתון רק להיות כלי לאורן של ישראל, וכל פעולותיו ודרכי חייו וכל השכלותיו וחכמתו כולם היו אחוזים ברוח כלל ישראל לרומם אורן של ישראל בעולם, א"כ הי' לאורן של ישראל דוגמת הנר שהוא אחוז וכלי להאור כן הי' כל שכלו ונפשו וכוחותיו נתונים לאורן של ישראל, שהוא אור ד' באמת. כמאמרן ז"ל ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ו

ההרגשה הראויה כשאדם ניגש לתפילה היא שנפשו זקוקה לתפילה

ציור הנפש צריך להיות לפני התפילה, כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות הרחוקים ממושגי השלימות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תגול מעל לבה המשא אשר יכבד עליה, בשפכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים, ובזה תוסיף הנפש אומץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון, ורוח חדשה בעז וחדות ד' תהי' עמדה. אבל כשחסר הציור האמיתי הזה והתפילה דומה עליו כמשא, עד אשר מתכונת התפילה, הראויה היא להוסיף אומץ ולהחליף כח בנפש ורגשותיה, עוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפילה השלמה, כי צריכה לבא מצד הרגש פנימי, ולא מצד קביעות של חובה חיצונית, שאז בהכרח תהי' דומה למשאוי.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ז

התפילה לא נועדה לפורקן רגשות, אלא היא עבודת ה', והרגש בה הוא רק אמצעי

אפילו מצא לבבו מתרגש ומתפעל להיות חפץ בתפילה מצד הרגש הפנימי, מ"מ כל שלא ישים לבבו כ"א למלאות הרגשו הפנימי לבדו, אין זה יסוד התפילה שצריך שתהי' עבודת ד', וצריך שיכיר שההרגש הוא אמצעי נכון להעמיד רעיוניו ומצב נפשו באופן נאות לתפילה, אבל עיקרה הוא נעלה מכל רגשות נפש אדם, כי היא תחנונים לפני ד' ית' להפיק רצונו. ע"כ צריך לאומרה בלשון תחנונים, ולצייר האמת כמה קטן הוא ערך רגשות לבב אנוש נגד התכלית הנעלה של הפקת רצון ה' ית', שבאה ע"י התפילה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ג׳

הטעם המר הוא ההיפוך מטבע חוש הטעם, ע"כ הוא מרגיש התנגדות ומרירות. והנה בכל נפש האדם בהכרח נמצא כוחות שנוטים אל הטבע החומרי, ובשעה שאין הנפש מתרוממת לבקש מעלות עליונות אינה מרגשת בטבעה שום התנגדות למטרתה ותשוקתה הפנימית. אבל כשהשכל פועל בהשכלתו את האור והשלימות האמיתית גם על הרגש הנפש, והיא מתרוממת להשתוקק אל אור ד', אז היא מרגשת כי טבעיותיה החומריות הנה מעכבות על ידה והן היפוך תשוקתה הפנימית האמיתית, ע"כ מר לה. ע"כ מתוך התכונה של כובד ראש באה מדת "והיא מרת נפש". וע"ז פריך דילמא שאני חנה דמרירא ליבא טובא, ומתוך מרירות הלב במצבו המורגש מתרגשת הנפש אולי יותר מחיובה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ז׳

ואפשר שהגילה מציינת שמחה שמביאה גם התפעלות נפשית, לא שמחה של הרחבת הנפש לבדה. ע"כ דוקא עם שמחה כזאת צריך לצרף רעדה, כי בהתעוררות כוחות הנפש ע"י התפעלות אפשר לצאת ג"כ חוץ מהדרך הנכון. ע"'כ צריך לצרף עמה רעדה שתהי' משמרתו שלא להזיח דעתו וישמר מכל רע, אבל כשהאדם הוא במצב השמחה עם החכמה והטוב והשגת האמת והמדות החמודות, אז כשלא תניעהו השמחה כ"א להרגשת האושר הפנימי ולא להתפעלות שנקראת גילה אז הוא בטוח מכל מכשול, ועם שמחה שלמה כזאת יראת ד' ממילא מתלוה, ועלי' נאמר יראת ד' תוסיף ימים, ולא יוסיף עצב עמה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״א

התפילה היא מרכז יתר שעות היום, שאם שמתפזרים כוחות הנפש בעסקים שונים זמניים ודברים שמאפילים הוד הנפש, הנה בעת התפילה יתקבצו ההרגשות המעולות שמתחזקות ביחוד מהמעשים הטובים. ע"כ ראוי להכין את הנפש במעמד זה שתוכל לקבל ההרגשות הרמות, וכן בכל עת שהאדם מתרועע עם חבירו עוברים דברים שאינם עקריים וזמניים ג"כ בתנאי ההתחברות. אבל כשיפטר מחבירו, השעה הזאת ראויה שיורה בה את המרכז של התחברותם.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ב

לא מצינו לשון תפילה ביחש אל ד' כ"א סתם, והדבר ידוע שאין מתפללים כ"א לד'. רק בנחמי' מצינו "ואתפלל אל אלקי השמים", מפני שהי' אז מבקש מהמלך, הוצרך ליחד שהיתה תפילתו לד' אשר לב מלכים בידו. וטעם הדבר שבדרך הדיוק אין נופל לשון "מתפלל אל ד' " יפה, מפני שהוראת התפלל בא על רגש ההתפעליות הנפשי שבא בהתפילה מצד תגבורת ההרגשה השכלית יותר מכפי המדה הראויה להתקבל בנפש במעמד בלתי מתפעל, ע"כ תבא בלשון מתפעל. והנה השגת השם ית' באה לאדם רק מצד טהרת השכל הצלול בחשבון ודעת, ע"כ אם שראוי להאמר שהתפלל "לפני ד' " דהיינו ע"י שהתעורר לפנות לבבו ושכלו לדעת את ד' בתפילתו, גברו עליו רגשותיו עד שהתפעלה נפשו ברגש. אבל לאמר שהתפלל "אל ד' ", שהוא מורה שהשתמש בשכל שבו משיג את קונו ובו בעצמו בא למדה זו של התפעלות הנפש שזה אינו לפי המציאות, רק התפעלות הנפש אינה שימוש שכלי כ"א תוכל להולד מהתעוררות שכלית. ע"כ מוכרח לומר שהאי "אל" הוא כמו "על", והפירוש הוא שגברו עליו רגשות נפשו הקדושה בהיותו עורג אל השלימות הנכספת ביחוד אל הכלל, עד שהתרומם בזה עוד למעלה מאותה המדה שבה הוא משיג את ההנהגה האלהית.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

כגודל חוזק הקנין הרוחני בנפש האדם, כך יהיה חוזק הרושם על צאצאיו. התרכזות במידה מסויימת מגדילה את רישומה בנפש, ועיסוק במידות רבות משכלל את שלימות האדם. אצל אבות האומה חשוב יותר רושם המידה בנפש, ואצל מנהיג האומה חשובה יותר השתכללות כלל המידות

יסוד זכות אבות השמורה לבנים הוא מפני שהאבות מטביעים מדותיהם הטובות בטבע בלב בניהם, ואפי' סרו בפועל הבנים מדרך הישרה, מ"מ כשהי' כח הטוב של האבות גדול מאד, פועל כח ירושת אבות שלעולם אי אפשר שיהי' קלקול הבנים גדול כ"כ עד שלא יהי' אפשר שירפאו ממשובתם, כ"א באיזה הערות מוסריות של חכמה או שבט ד' ע"י יסורין, יחזרו לעצם טבע נפשם הטובה שירשו מאבותיהם הצדיקים. והנה כח הירושה מאבות תלוי הרבה בחוזק הקנין שהי' למדות הללו בנפש האבות, לגודל הרושם וההתעצמות שהי' בנפשם עמהם. וכל שיגדל יותר הרושם על נפש האבות מתכונות המדות הטובות כה תעמיק פעולתן בטבע הבנים. עד שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו כ"כ דבקים במדות הקדושות והטובות שראויות להיות לנחלה לעם קדוש ששם ד' נקרא עליו, עד שהספיקה מעלתם להקנות קנין נצחי לבניהם, מדותיהם הטובות, כפי מה שאפשר לקבל לעם שלם בכללו. ואמנם המדות הראשיות כאשר יתבודדו בהתגברותן באנשים מיוחדים, יגדל רשומן בנפש יותר מאלו יקבצו כולן באחד, שאז אע"פ שתשתכלל השלימות יותר באדם אחד שהשלים נפשו עם כלל המדות הטובות, אבל בהכרח חוזק הרושם יחלש מפני שכל אחת פועלת רושם על הנפש ומחלשת את זולתה. ואולי שלש המדות הראשיות שמצטיינים בהן עם ד', רחמנות, ביישנות, גמ"ח, כ"א מהן פועלת בנו ביותר מפני שכ"א מהאבות לקח לו אחת מהנה לעיקר בחייו. אברהם מדת החסד, יצחק הצניעות והביישנות כנראה מהנהגתו בנשואיו, יעקב מדת הרחמים שמהם (באים) [באה] אהבת הורים לבנים שהתגברה בו ביותר. ואף שלגבי ערך מנהיג יותר טוב הוא השתכללות כל חמדת המדות, אבל אצל אבות להוריש לבנים, לבנות גוי איתן מצויין בצדקת מדותיו ותכונותיו הנעלות, יש יתרון להתיחדות המדות מפני חוזק הרושם שבא מצד ההתיחדות. והנה עד כמה יפעלו הכוחות מצד הירושה להתגבר על קלקולי הבחירה רק לאלהים הוא המשפט.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ב

ערכה העצמי של נפש הצדיק

נפש הצדיק ראוי להוקירה מצד שתי בחינות: מצד המעשים הטובים שהם תולדותיהם של צדיקים המסובבות ע"י פעולותיה, ויש עוד ערך יקר הסגולה של הנפש הזכה מצד עצמה, המוכתרת בקנין המדות הטובות והמושכלות האמתיות, ויתרון הסגולה הוא גדול מאד ונשגב. והנה התגלות הנפש ע"פ סגולתה הפנימית, לא ע"פ מקריה, מתגלה בהתפילה הזכה ושע"כ נקראת שפיכת הנפש "ואשפוך את נפשי לפני ד' ". ע"כ הורה שמעלת הסגולה של יוקר הנפש הגדולה מצד עצמה היא עולה ביותר על יקרתה מצד מקריה הטובים שהם המעשים טובים, שהם כדמות מקרים לנפש טהורה וזכה. וראי' ממשרע"ה, שאין כמוהו גדול במעשים טובים, ונראה שלא יכלו המע"ט להעביר את הנגזר עליו, והתפילה היתה יכולה לבטל שהרי הוצרך השם ית' לגזור "אל תוסף דבר", מכלל שהוספת הדיבור היתה עלולה לפעול עוד יותר ממשקל המעשים. והוא מפני שהתפילה מגלה יקרת ערך הנפש הטהורה מצד יקרתה, וכשהיא מכוונת בתפילה לדבר מיוחד חק נתן השי"ת שכפי מדת הערך והזכות כן תועיל התפילה. ומה שלא היה מועיל משקל המעשים טובים הי' עולה משקל יקרת הנפש הקדושה מצד עצמה בהתאמצה לכוין משקל יקרת קדושתה אל מרכז המבוקש. וזהו דסמיך ליה "עלה ראש הפסגה", להורות שכשם שמה שהי' פועל ע"י הוספת התפילה הי' חוץ מהמדה של משקל המע"ט, כן מה שנעשתה מקצת הבקשה ג"כ הוא ע"י כח התפילה, שהוא בא מעצם סגולת הנפש ותכנה הפנימי שנעלה ממקריה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ח

התפילה היא הוצאה אל הפועל של עומק טבע הנפש

התפילה היא תולדת ההרגשה הנפשית שבעומק טבע הנפש, והשכל ראוי לשמש לה רק (בהקדמה) [כהקדמה ויסוד], שכל [מה] שיהי' שכלו זך ביותר ומעשיו יותר מכוונים לתכלית השלימות, [כן] יתרומם טבע נפשו יותר ויגדל כחה עת אשר תשפך שיחה לפני קונה. אבל לערב פעולות שכליות של עומק חשבון בתפילה אין זה מגדר התפילה, כי סגולתה ותכליתה אינן כ"א מהתגלות עצם טבע עומק הנפש הזכה בגעגועיה לאלהי ישעה. ע"כ כל מה שלא יערב כח אחר בחלק התרגשות הנפש, ויניחה בטבעה הטהור לשאוף (על) [אל] מטרת פעולתה, יותר יגדל כח התפילה. כי באמת חק התפילה בעקרו איננו כ"א מפני שכך נוסד טבע הנפש ולא מצד קישור שכלי הגיוני שבא בחשבון כ"א באמת למעלה ממנו. ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה ומכניס בה שימושים שכליים הוא בא לידי כאב לב, כי דרכי (ה)רגשות הנפש בפנימיות טבעה לא יושגו לעולם בדרכי השכל, ע"כ יהיו מנועים ממנו לעולם כשירצה לתן לרגשות הנפש דרכים שכליים ולא יבא לתכליתו. אלא אם ערגה נפשו להשתלמות שכלית, גם שיהיו הרגשותיו יותר בהירות ומסכימות [להכרת ה](ל)שכל, ע"ז לא נברא שימוש התפילה כ"א ישיג בתורה. וכל שיתחכם יותר בתורה ויזך שכלו, אז יפעל השכל על כחות ההרגשות והמדמה שיהיו בהירים ביותר. ע"כ המאריך ומעיין בא לידי כאב לב, אבל המאריך להוציא מן הכח אל הפועל את טבע הטהור של הנפש וגעגועיה אל הדבר הנשגב, שרק קרבת אלהים תמלא צמאונה לכל צדדי ההרגש, שהוא גדול ונשגב ונהדר עד אין חקר, זהו מאריך ואינו מעיין שתפילה כזאת אינה חוזרת ריקם. ובכללה ג"כ המכין השכל בהוספת חכמה לפני שעת התפילה שכפי גודל מדת החכמה כן יקר יותר מדת ההרגש באיכות נשגבה, כאריכות של משרע"ה שהיתה מחוברת לשכל המוקדם בעת שימושו, שהרי עקר העסק הי' בתורה, כדמשמע מדברי חז"ל, אלא שהיתה ג"כ בתור הכנה נשגבה לתפילה כפי ערך מעלתו הנשגבה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ט

תכלית התפילה והשגת המבוקש שבאה על ידה היא ביחוד כדי להוציא שלימות מיוחדת מן הכח אל הפועל, לגדל כחות הנפש בציורי קדושה ושלימות. ודרכי הציורים רבים הם ורחבים ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ. וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות איזה ציור מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בו, וכפי אותו הציור שראוי להיות נשלם מזמין לפניו בראש מסידור חכמתו העליונה, אותו חסרון וצורך תפילה. ולפעמים, כשלא יספיק הציור להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גוניו, עד שיהי' נשנה ונכפל כמה פעמים כערכו, תתאחר התקבלות התפילה. ע"כ האדם שלא נענה, עליו רק לחזור ולהתפלל ולא לאמר נואש, חלילה, כי הקצר קצרה ידו ית' מפדות.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ב

מדרכי השלימות היא כניעת החומר. אמנם מתנאי הכניעה צריך שיהי' אור נפשו חזק ויגל כבודו בישועתו האמתית, כדברי הכוזרי שקדרות הנפש לא תוסיף שלימות כ"א האורה והשמחה בדרכי ד'. ע"כ ביום התענית, שכוחות הגוף נכנעים, ראוי להשיב שמחת הנפש ע"י קורת הרוח הרוחנית של הדרת הטבע הכללי, שהאור ובהירות הרקיע מביאים לצהלת הנפש הזאת. וכדי להודיע יסוד זה שאין חפץ בתענית להכניע ולהשפיל כוחות הנפש כ"א [את] הכוחות החומריים, ע"כ ביומא דעיבא לא גזר תעניתא, כאמור "סכות בענן לך מעבור תפילה". כי מתנאי התפילה השלמה היא השמחה, והיא באה ע"י חוזק כוחות הנפשיים ומלוי אורה בנפש. כמו כן כל דרכי העבודה הם מיוסדים על פרישות ממותרי הגוף והשליטה הנפשית להנהיג את הגוף וכוחותיו ע"פ השכל האמיתי, אבל עם זה תעז החכמה לחכם ו"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". וכמש"כ "מתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש", וכד' הר"י בשע"ת בזה להרחיב נפש האדם ולאזרהו שמחה ממעשי ד' הגדולים משמחי לב.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ד

יסוד הרחמים יצר השם ית' בנפשות, מפני שהוא שלימות בנפש, כענין צדקה שמצלת מדינה של גיהנם. כי השם ית' הי' יכול לפרנס את עולמו בלי צורך לרחמי בני אדם, אלא שמדת הרחמים היא השלימות.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ו

גדר הדעה האמיתית הוא להשתכל איך לכונן את כל מעשיו וציורי רגשותיו ע"פ השכל והשלימות האמיתית שהוא רצון השם ית'. והנה הדברים שמבלבלים את פחותי הדעה הוא מפני שחפצים הם לדון כל דבר רק ע"פ משפט השכל, והם אינם יודעים שהשכל אינו כ"א כח אחד מכחות המציאות שמצוי בנפש האדם. אבל עם השכל כבר יש לו מדות רבות וציורים והרגשות שצריך שכפי מה שכלם יחד משיגים יתפעלו ללכת בדרך טובה ושלמה, ושכלול כל ההשלמה הזאת בא רק ע"י שלימות התורה כולה וכל דרכי האמונה.

ברכות פרק ה׳ פסקה קט״ו

נטיות נפשו של האדם לעומת הרצון האלוקי

ג' מיני הכנעות ראוי שיצייר האדם בהתנפלו ובציירו אמתת גדולת אדון כל יוצרו יתברך: הא', ביטול השכל והחכמה האנושית שכאין נחשבת לעומת גדול העצה ית' שאין חקר לתבונתו. הב', ביטול הנטיות הטבעיות שראויות כולן להיות נכנעות רק לפי המושג ברצון השם ית'. והג', ביטול הפעולות כולן, שיכיר כי כל מעשיו כאפס נחשבו נגד מעשי ד' יתברך, שגם כל מעשיו ויצוריו כולם הלא רק יד ד' עושה זאת, ואין האדם בכל חופשתו כ"א כדמות הגרזן ביד החוצב בו. ע"כ קידה, תורה הכנעת השכל והחכמה, היא על אפים, פני האדם רומז לחכמתו ושאר רוחו "חכמת אדם תאיר פניו". כריעה מורה הכרעת הכוחות הטבעיים כולם, להבין שהמשכתם כלא נחשבת לעומת ההמשך הכללי שיד ד' תעשהו, והרגלים, ביחוד הברכים, אברי התנועה המה העיקר בקיבול התכונה הטבעית, כי התנועה היא יסוד הטבע, כדברי החוה"ל רוב הטבעים עם התנועה. ובמ"א ביארתי אחיזת ידו של יעקב בעקב עשו, לעצור בעד הזרם של הנטיות הטבעיות. אמנם השתחואה היא שחות כללית, מורה הציור האמיתי בביטול כל מעשה האדם וחריצותו, שהוא כאין נגד מעשה ד' הגדול, ולא יתכן שום מעשה כ"א בשליטה הצרה של האדם בחוק הטבע. ע"כ השתחואה היא פשוט ידים אברי הפעולות השכליות בחכמה ובתבונה ובדעת, ורגלים הטבעיים, שגם החיבור הנפלא של שליטת האדם בחופשתו ושכלו על הכוחות הטבעיים, לא יטו לבבו לגבה וגאון, שיביאוהו לעזיבת המוסר שהיא יסוד מעוזו של האדם ואשרו. כי יכיר כי כל חכמתו וכשרון מעשיו הבל הוא לעומת מעשי ד' העשויים בחכמה שאין לה קץ ותכלית, יתברך שמו לעד.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ז

ושוב מעשה בר"ח ב"ד שהלך ללמוד תורה כו' א"ל חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה כו' אריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי כו' אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך. יש [דרך] עבודה שכלית, שהאדם מתהלך על פיה בדרכי ד', ויש [דרך] עבודה תלויה ביותר בהרגש הטוב, ושניהם נכללים בכלל לב טוב: השכל הטוב והאמיתי המנהיג באמתתו את כל כחות הנפש, והרגש הטוב המושל בכל נטיות האדם.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ד

היחס בין הישר והכובש

החשיבות שמורשמת על כל דבר בעניני דין והלכה ראוי למצא עקבותיה במעלות שכליות ומוסריות. והנה יתרון החשיבות יתכן בשני אופנים: חשיבות העצם, וחשיבות המקרים. חשיבות העצם כנפש יקרה ורוח נדיבה, וחשיבות המקרים הבאה ממעשים טובים והרבות בתורה ועבודת ה'. וכבר העיר הרמב"ם בשמונה פרקים בדבר אם יש יתרון למעולה מצד עצם נפשו הטהורה ואינו משתוקק לדבר רע, או שיתרון האדם הוא בהיותו כובש-יצרו, והראשון הוא חשוב בעצם והשני חשוב במקריו. והדמיון הוא, חשיבות החיטין מהשעורין היא בעצם, [ו]חשיבות השלמה מן הפרוסה במקרה. ומאלה הב' נטיות, אם יש יתרון לכובש או למי שישר בטבעו, יש תוצאות לכמה הלכות נוגעות בעסקי המוסר והעבודה ופועלות ג"כ על הסברות והמעשים בהכרח. וכשאנו אומרים מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, הוא מגיד שאלה השנים צדקו יחדיו, לפעמים יהי' הכובש מעולה ויש יתרון לחשיבות המקרים שהוא כערך השלמה דשעורים, ולפעמים יש יתרון לפרוסה דחיטים, חשיבות העצם. וכאשר יתבררו הנטיות בכל מקום דבר דבור על אופניו, יבא שלום בכמה נטיות נפשיות ודרכים בהדרכה ועבודת ד' ודרכי מוסר המסתעפות להתחלף מצד אלו הסברות. ע"כ ברכו שלום אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים, שע"י ההכנה המתעוררת מהפעולה הרמוזה לההגיון הנפשי הזה, יתכונן השלום בהרבה עניני דיעות שיכולות להיות סיבה לדברי ריבות זולתה.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ו

גם ראוי להתעורר כי האדם בהיותו חסר איזו שעה את מזונו ימצא שקט לנפשו בהנאות הרוחניות שהן חלק נפשו המשכלת, והבע"ח כשיכאב לו ויציקהו צער הרעב, אין לו במה להשקיט נפשו. ע"כ בזאת התכונה של מצות חכמים זאת הרמוזה ג"כ במקרא מלא, ימצא גם נדיבות נפש ועז משפט והתרוממות האדם אל הוד החכמה והמעלה האמיתית.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ח

היום הוא מיוחד יותר לפעולות מתחדשות ממעשה האדם, ע"כ אין ההרחקה מהטבע מזקת כ"כ כ"א ברשימה קלה שמודיעה סימן לפרעות העיכול הטבעי. ובלילה שהאדם ראוי שיהי' נמצא בו במצב טבעי יותר, ע"כ הוא זמן השינה שהיא מצב טבעי גמור, תגדל הסכנה. ובחלק המזון הרוחני תמצא ג"כ דוגמתו, כי המתרחק מהמקור הפשוט בתורה ויראת ד' תתקלקל מוסריותו, אמנם בהיותו ער בשכלו ובלבבו נטי' לרוממות ומעשים טובים, שאז הוא יום לגבי הנפש וכוחותיה, לא תגדל הסכנה ע"י ההרחקה מהמקור הטבעי, מ"מ שמץ קלקול ימצא ורושם של פריעת מוסר בתכונות הנפש לא ימלט מלהיות בא ע"י הריחוק מההדרכה המקורית לגמרי בתורה וחכמה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל׳

התמידיות ברעיון המוסר הפשוט של יראת העונש מביאה לידי עצב ושיעמום, שבסתר הלב הוא מחולל דיעות רעות, כי האדם שלם בדיעותיו ובמדותיו רק בעת שנפשו שמחה, ואז שפתותיו שושנים נוטפות מר, ששמחת הנפש מרחבת את הדעת ומגבהת את הלב ביראת ד'. אבל קדרות הנפש ועצבונה מורידים את האור הנפשי עד שתקצר נפשו ולא יערבו לו דברי תורה וארחות יושר. כמו שע"י רוע העיכול יש לו ריח הפה, שלא יטעם טעם הגון במאכלו, וביותר יחסר לו הצד הרוחני שהוא הריח הטוב שנלוה אל כל מאכל במצב הבריאות הנכונה. כמו כן הנלקה בעצב יותר על המדה, תרד מעלת נפשו ולא ירגיש ההוד שבמאור התורה ודרכי היושר, ע"כ לא יפריז בזה על המדה כ"א לפרקים באורח חכמה, כדי להפיק התועלת הרצויה להנצל משחיתות היצר.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ד

ור"י אומר שרק בבקשת המותרות בעקרם לא תשפל הנפש כ"כ, רק בהשפל האדם להתאוות לאכילה גסה במאכלו הטבעי, חטה היתה, שהיא נותנת לאדם דעת, ע"כ ההשערה הטבעית הנתונה לבהמה שלא תאכל יותר ממדתה חסרה ממנו, כי עליו לנהל עצמו בדעת וע"י הוספת הדעת יוסיף מכאוב, כי מדת הטבע נטלה ממנו ועם הדעת לא התקשר להיות נוטה רק לטוב, ע"כ הוא מערב רע בטוב, ובאכילתו הנצרכת לקיום גופו הוא מרבה על עצמו חלאים גופניים ונפשיים ע"י מה שנוטל יותר מכדי צרכו. וממנו באות תוצאות למדות רעות ותכונות נמאסות, עד שפועל ג"כ על כל הכוחות הגופניים והנפשיים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ט

מפני שיש פנים לומר שיסוד חיוב ברכת הנהנים הוא מפני שבהשתמש האדם בהנאות הבהמיות הוא משתקע בפחיתות הבהמית, ומזה יוכל לבא לשפלות נפש במעשים בהמיים פחותים, ע"כ כדי להנצל מזה תזכירהו הברכה, שיצרף אל ההנאה החומרית הנאה רוחנית מהכרת השם ית' שנמצאת מכל הנאה שהוא בראה בחסדו ית'. א"כ י"ל שחובת האמירה וההתעוררות לדרך ההצלה לא תתחייב כ"א בההנאות הפחותות של מאכל ומשתה, אבל בהנאות העדינות שהן בטבען לרומם את הנפש וכוחותי', ומהן הריח שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא יתבהם על ידה, הי' עולה על הדעת שאין הברכה בזו חובה, ישמיענו כל הנשמה תהלל יה, דאפי' דבר שהנשמה נהנית ממנו, מ"מ צריך לברך. כי תכלית הברכה איננה (כ"א) [רק] הצלה משחיתות בהמית לבד, כ"א לרומם ג"כ את האדם להכרת קונו, וזה יחזק אצלו ג"כ ביתר שאת בהתבוננו על ההנאות הרוחניות וערכן, שאע"פ שאין הגוף נהנה ממנו ואין חשש שיתבהם האדם עי"ז, מ"מ יברך מצד הטוב העצור בהברכה.