נפש האדם וכוחותיה

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

תיכף לסמיכה שחיטה, הסמיכה מחוברת עם הוידוי, להורות שחטא האדם בא מפני שכוחותיו הנפשיים הם נסמכים על יסודי הנפש הבהמית, והנפש הבהמית עלולה להטות את האדם מדרכו הישרה, ע"כ הוא שוחט את הבהמה, להורות על העברת שליטת הכוחות הבהמיים ממנו, ע"כ רק הסמיכה תכונן את האדם לקבל תועלת מהשחיטה...ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות, כי השחיטה של הקרבן בלא דעת תכליתו אינה מביאה לאושר הראוי. כמו שכתוב, "מתת הכסילים זבח", וכדדרשו חז"ל בפרק מי שמתו "אל תהי' ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים".

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

האופן של הישרת הדרך, בימי הבחרות ביחוד, שכוחות הגוף והנפש המה בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאד, היא בשני אופנים. הדרך הרגיל הוא, שאע"פ שכל רגשי היופי הם טובים ומרהיבים את הנפש ומי שהוא צדיק תמים שמשתמש בהם בדרך ישרה ודאי הוא דבר טוב ונעים, כי לא לחנם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ולא עוד אלא שרגשי היופי הם מפתחים כחות השכל ומגדילים ג"כ את הכוחות הנפשיים הטובים, דירה נאה אשה נאה וכלים נאים הם מרחיבים דעתו של אדם. הריח הטוב שהוא המושג הכללי של ההנאות היפות שראוי רק לבעלי נפשות עדינות והרגשות זכות, ע"כ אמרו חז"ל במוגמר שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש, ואמרו "חמרי וריחני פקחין", ומי שהתפתח אצלו חוש הריח באופן נעלה אמרו (בסוטה) "בני, טהרה יש בך", שכוחות הנפש כשהם מלאים בגבורתם הם כלים יקרים לכל אשר שאר רוח לו להשכיל ולהיטיב. והנה למרות כל השבח שיש ביסוד היופי בכל זאת ע"פ הרוב יאלץ ההכרח לדחותו בפרט בימי הבחרות, מפני ההפסד המוסרי שעלול לבא לרגליו. כדמצינו באותו נזיר שבא מן הדרום, יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ובכ"ז ראה להשחית שערו הנאה מפני שפחז עליו יצרו, ושמעון הצדיק נשקו על ראשו ואמר: "כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל", (נדרים). אמנם אם שהדרך הוא דרך משובח לדחות את היופי שאינו כ"א טוב חיצוני מפני הפסד עקרי, אבל כל זמן שיאלץ ההכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זו מציאות שלימה. והמעלה היותר עליונה היא שיהי' השכל שלם כ"כ וכוחות המוסר כ"כ חזקים, עד שיפונק גם רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, והם עוד יוסיפו הוד והדר לשלימות האמיתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלהים ביראת ד' ואהבתו. והנה הריח של הלבנון הוא צד היופי שבו, שבא מרב כחו הטבעי של צמיחת ארזיו הנשאים והרמים, ודומה צד הריח הטוב שבו לצד היופי, וצד הגבורה שבארזיו לצד הטוב הפנימי שבנפש, ותחת שבזמן הזה שעוד לא בא העולם לשכלולו ו"לפתח חטאת רובץ", אי אפשר כמעט להמצא בחור בישראל שלא טעם טעם חטא כ"א כשמהרס ופורץ פרצות בחוקי הנימוסים המיוסדים מטעם היופי ומבטלם. ואם רואה יצה"ר אדם שמסלסל בשערו, אומר: דידי הוא, הרי שצריכין למעט היופי והריח הטוב, וגנאי לת"ח שיצא מבושם לשוק, והכל הוא מפני שליטת היצה"ר והמדות הרעות שאי אפשר לקבל רוב טובה. ע"כ מחלישים ג"כ כוחות טובים שאינם עיקריים כ"כ כדי להציל העיקר. ומזדמן לפעמים שהמראה החיצוני של אדם נעלה במוסרו ויראת ד' עושה מחוץ רושם בלתי מרהיב את הנפש. ונקרא ת"ח פתיא אוכמא, בפרט אם הוא בימי הבחרות ועומד במדרגה חשובה ביראת ד'. ע"כ אמר שעתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא יצטרכו לחסר מנפשם שום טובה ושום הוד ונעם המרחיב את הנפש ומחזקה, כי בזמן חסרון המוסר מחלישין כחות הנפש ע"י מה שאין נותנים לכל כח את כל התפתחותו. אבל לעת השלימות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די [שלא] (ש)יעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוה. והריח הוא הציור של הנוי הפועל רגשי הכבוד של חוש היופי על זולתו. וזאת היא המעלה העליונה שבהרגשת היופי, וזה יבא דוקא מצד הקדושה והשלימות, כי לא תהיה עוד מלחמה פנימית כ"א כל כוחות הנפש יכירו ויודו הטוב העליון של עבודת השם השלימה, וכמו שהובטחנו מפי השם ית': "ואולך אתכם קוממיות". והנה המעלה השלימה של העמדת כל הכוחות על מכונם ומלואם תהי' למנה למי שלא טעם טעם חטא. אמנם מי שנכשל בחטא, כפי ערך הרושם שעשה עליו החטא, שבא מצד שלא רצה לותר שום הרגשה נעימה בעוד שלא הי' מוכשר לקבלה, יופחת לו משלימותו ביחש קבלת הכח הרענן של שלימות ההוד בכל תנאיו, ורמזו ז"ל בב"ת: יש שעושין לו צלצל ויש שעושין לו ענק כו'.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ו

ויופי המקרים שבזמנים מתחלפים, שהולכים על סדר נקצב ונערך אחד באחד יגשו, יביא אותנו להסתכל גם ביופי הפרטי של כל נוצר, עד שלא תמצא שום מקרה של פעולה שלא ילוה עמו היופי, ואפי' האומנו[יו]ת שיסוד רובן הוא בתועלת החיים החומריים בסבתן העקרית, נלוה עמהן בהכרח חק היופי שכ"א ייפה לו הקב"ה אומנותו בפניו, ויש יחש לאומנתו של כל אחד ואחד עם כחות נפשו עד שלא תשאהו רוחו להחליפה באחרת. וזוהי התבוננות מעולה על דיוק ההשגחה העליונה ושלא יש דבר נעזב מחכמת אדון כל המעשים, והיינו דאמרי אינשי תלי קורא לד"א ואיהו דידי' עביד, פי' אפי' תשתדל לצייר לפני העסוק במלאכה פחותה שלפי ההשקפה יש בה עסק עם כיעור, להתוות לו מלאכה אחרת שיש בה עסק עם יופי, לא יתבטל עי"ז מחשק מלאכתו אע"פ שחק נפשי הוא לכל אדם להמשך אחר היופי, אלא שיש כאן חק יופי חזק מאד (המתאמת) [המתאים] את אומנותו עם חוקי נפשו, ואפי' יחש הכיעור הוא ערוך ביופי פנימי שרב כחו למשוך אליו את נפשו לבל יזח ממנה, כדי שישתכלל העולם בכל דרכי ישובו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ׳

ההתהדרות המפנקת את הנפש היא מצד עצמה דבר הדור ונאות, אבל יהפך למגונה במקום שהוא דומה לכיעור ופריצות. וחוקי המוסר הנגדרים ג"כ מצד הטבע הישר, ראוי למי שמתגדל בחכמה, להיות נשמר מהם באורח נשגב יותר מהאיש ההמוני שהוא קרוב אל הטבע. אבל מי שכוחות נפשו רמים הוא מתעלה על הטבע, ע"כ חוקי המוסר שבו ג"כ ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. ע"כ "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ואם לא (תצורף) יצורפו מוסר חכמה ויראת ד' להרחבת התבונה, מוכרח הדבר שיצאו פרצים גם בדרכי המוסר הטבעיים, ע"כ הוא בייחוד גנאי לת"ח.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ט

הוראה היא זו שהפעולות הנפשיות הנה הפועלות על החומר, ומזה ג"כ בכללות המציאות שהצד הרוחני הוא יסוד המציאות ועקרה, והחומרי הוא נפעל ע"פ הרוחני. ע"כ השבת הנפש תלוי' ביותר במקום הקרוב לנפש, אע"פ שאינו מצטיין בחלקי חומריותו לחיזוק, אבל יש בו יחש נפשי ופועל ג"כ להכשיר את החומר לקבל הכחות הנפשיים ביתר שאת. ומההדרכה ההזנית הזאת יבא האדם לישר דרכיו תמיד להשקיף על צד הנעלה שבהם, ותיקר בעיניו רק התעודה הרוחנית שהיא יסוד המציאות, והגשמיות תהי' בעיניו יקרה בתור שימוש הגון לכל הכחות העקריים הרוחניים, אבל לא ישתקע בגשמיות ולא יתור לבבו לומר שהחומר הוא יסוד המציאות וממנו יפעלו הנפשיות, שהוא דרך רשע כסל מביא לאבד כל חמדת האדם.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ח

כחות הנפש נפלאים המה, עד שההתרגשות הפנימית שאינה ערוכה מסיבות חיצוניות, כמו שהיא נמצאת במדה גדולה באנשים גדולים, כבר בהכרח נמצאת בהכנה ואופן ממועט גם בהיות האדם במצבו העוברי. א"כ הכח הנשגב שחל על הגדולים מצד מצבם המקורי חל ג"כ כפי שיעורם גם על העוברים, וההרגשה הטבעית הזאת נשגבת היא לעולם, והיא מיוחדת למקהלות שבהם יתקבצו יחד בעלי-מדע וריקי-דעת, ובמה איפוא ישתוו רגשותיהם להודות לד' אלהי ישראל, רק מצד הסגולה הפנימית שמרוממת את נפש כולם בהכרה הפנימית את הטוב והיתרון שראוי ללבוש עבורו גיאות ועז מפני שהם ממקור ישראל. "במקהלות ברכו אלהים, ד' ממקור ישראל".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

הכח המטהר, בין שהוא איש מן האישים בין שהוא כח מכחות הנפש, יסוד נאמן הוא שצריך שיהי' הוא טהור תחלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט׳

הגבורה אמנם היא ג"כ תכשיט נאה, ונחוצה היא מאד לעם חי ופועל פעולות חשובות בעולם לעצמו ולזולתו. אבל לא הגבורה החומרית המגושמת כ"כ עד שתחניק את הכוחות הרוחניים, היא ודאי תפול לפני הוד הרוחניות. אמנם הגבורה היפה, שתתן עוז לכוחות הנפש לחכמה ועצה, ותחזק ג"כ את הרוח הטהור להיות מגביה לבו בדרכי ד', היא נאה מאד, ואז אע"פ שאינה דומה כלל בכמותה אל הגבורה הענקית, עכ"ז תגבר עלי' ותנצחנה, ובמגע מועט של הגבורה הטהורה הבאה בכח בריאות הנפש הזכה בגוף טהור ובריא, תפול הגבורה המגושמה החומרית ולא תוסיף קום...גבורה כזאת המבוססת על יסוד תגבורת כחות הנפש, השווירה אינה רק גשמית, היא ג"כ ובעקרה רוחנית, ההתנשאות אל המשאת נפש הנשגב בחפץ הטוב המוחלט שתלוי בנצחונם וגדולתן של ישראל. ודיה לפגיעה קלה מכח הגבורה הגופנית הבנויה על אשיות התוקף הרוחני לשבר את כל התוקף הגופני הבהמי. ומחי' בקרסולי' וקטליה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו

וההודאה היוצאת מהיחידים תפעול על הרבים עד שבכלל האנושיות יתקיימו המעמדים הנצרכים ותתרחב המוסריות, ויתרוממו הכחות הנפשיים לבקש את הצדק והטוב האמיתי. וכאשר העיר בזה ג"כ החסיד בחוה"ל שער הנ"ל ביחש הנימוסים המונחים ע"פ ההשגחה האלהית לטובת האדם, באופן מתאים אל הטובה העליונה והכוללת, שתוציא את פירותיה בכל ערכם באחרית הימים, טובת תוה"ק והופעתה.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג

אמנם האדם ראוי לו לשפוך שיחו לפני קונו, וכל אשר ירבה להתפלל ודאי תהי' פעולתו נכונה ושכרו אתו, אבל רק ע"י העירו את מדת רגשות לבבו וכוחות נפשו הטבעיים לכל צדדיהן, לפרש היטב את כל מחסוריו הרוחניים והגשמיים "כגמול עלי אמו כגמל עלי נפשי". וכל צדדי החיים המרובים יפרשו לפני השם יתברך החפץ בחיים, ולבקש ממנו ישע ועזר מקודש בלא התעמקות שכלית מופשטת, שאין לה מקום כאן, אז תהי' התפילה רצויה ומכשרת את האדם להמעלה הזאת שבשבילה יסד העליון ית' מדת התפילה בחקי הנפש ומשפטי התורה והמוסר. ואשר בשביל קיום המעלות הללו נוסדו חקי התקבלות התפילות בערכן לפי מעשיו של אדם ולפי הזמן, לך ד' עת רצון. ע"כ יהי' מפיש ברחמי, ושומע תפילה לפניו כל בשר יבא.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל׳

להשלים ציור אמיתי צריך חכמה גדולה בהעמדת החלקים הגשמיים שבו, בחלוקות אורותיו וצלליו, חלקי ציציו ופרחיו וכיו"ב, הכיוון והדיוק הנמרץ אל עצם טהרת המציאות וכהנה. אמנם יותר מזה יגדל ערך חכמת הציור בתור חכמה גבוהה ומלאכת מחשבת מצד הרוחני שבה. כי הציור צריך שיהיה מלא ענין, פועל על הכוחות הנפשיים למלאותם כבוד וקדושה פנימית, מרוממם ומנשאם אל הדר כבוד אל עליון לרוממו ולגדלו בלב נאמן ורוח טהור, ועם זה לא יחסר מן הציור כל נקודה היותר פנימית, בין מצד גשמיות הציור כפי שויונו אל הטבע והמציאות, בין מצד רוחניותו כפי הראוי לעשות הרושם היותר חזק והיותר קדוש וטהור בלבבות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״א

כשרון החכמה תלוי בשני דברים: (א) בתלמוד ושקידה והוספת ידיעה וניסיון, (ב) אמנם הדבר העיקרי הוא הכשרון הטבעי. כי מי שיש לו כשרון טבעי מיצירת נפשו אל החכמה, הוא ירבה להשתלם בחכמה עם השקידה. אבל מי שחסר לו כשרון היצירה בטבע נפשו לא יועיל לו לעולם כל לימוד להשלים את אותו הכח החסר לו מתחילת יצירתו. וטעמו של דבר הוא שהחכמה האמתית אינה מהדברים החיצונים הנקנים ע"י לימוד וידיעה, כ"א ציור הפנימי שבנפש המכרת בהבנה של הכנה פנימית את ערך החכמה, ומכרת איך להתאים את כל הידיעות הפרטיות אל כללות מושג החכמה. וזה תלוי בעיקר בכשרון הנוצר בטבע הנפש, אשר עם השקידה יתגדל ויורחב ביותר, כי יגעתי ומצאתי תאמין. אמנם אפשר להיות אדם יודע דברים רבים גם בלא כשרון פנימי מתחילת היצירה של תכונת נפשו, אבל לא להיות חכם בערך החכמה לאמתתה אא"כ יש בו חכמה מתחילת יצירת נשמתו. והנה בכשרונות התלויים ברגש שיסודם הוא הטעם הפנימי, הדבר הוא מבואר למדי שלא יבא בהם האדם למעלה רמה של חכמה אא"כ הוכן לזה מצד כשרונו הטבעי וסגולת הנפש. כאשר מודעת לכל, שאף עם ריבוי הלימוד לא יהי' האדם צייר אמן מפליא או מנגן מצויין ונשגב, אלא א"כ הוכן לזה מכח הנפשי שבו בבריאה. והחידוש הוא אמנם שאין הדבר מיוחד רק לדברים שהרגש בהם עיקר, כחכמות היפות, כ"א הוא הדין לשלימות של כל חכמה, כי החכמה השלמה היא רק אותה המתפשטת על כל כוחות הנפש ומתיחדת עם הכשרון הפנימי, וממלאת את הנפש בהודה. נמצא שכל חכמה יסודתה בתכלית שלימותה היא ג"כ ברגש הפנימי, ע"כ אין הקב"ה נותן חכמה כ"א למי שיש בו חכמה. ונעלה היא התשובה שהמקור העקרי לטעם סגולה זו שאין הלימוד יכול לתקן את החסר מצד הכשרון הטבעי בענין החכמה הוא מה שאמרה תורה, בענין חושבי מחשבות של מלאכת חרש וחושב, שתלוי הרבה בטעם וברגש פנימי, שהדבר ידוע שצריך לזה כשרון נפשי מיוחד, "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", קראה תורה את זה הכשרון הפיוטי של מלאכת המחשבת בשם חכמה, להורות שיסוד החכמה הכללית הוא בכל דבר וענין שיעלה למעלת חכמה באמת תלוי בכשרון הפנימי שבנפש. ומי שחונן מאת אדון כל ב"ה בנפש חכמה הוא יגדל בחכמה ברום המעלה, כל אחד ע"פ כשרונו המיוחד לו. כי גם החכמה הכללית המופשטת מכל רגש גופני ותלויה רק בידיעה והבנה שכלית, ג"כ לא תהיה מושלמת לאדם היודע אא"כ יש לו כשרון נפשי ויחש פנימי אל החכמה להקרא בשם חכם לב, ואז יתן השם ית' לו חכמה כפי פעלו בעבודתו העיונית. והנאמר יגעתי ולא מצאתי אל תאמין מוסב רק על ערך הידיעות וההבנות הפרטיות של מקצעות מיוחדים בתורה ובחכמה, אבל ערך החכמה שיהי' האיש חכם באמת, לא רק מוצא ידיעות, הוא דבר המתיחש רק לפי הכשרון הנפשי, ועמה יעזרו להוציא אל פועל ההשלמה הברורה, העמל והשקידה. ובאשר תכלית חכמה תשובה ומע"ט, שהוא דבר התלוי בטעם היושר והצדק הפנימי, ע"כ סגולת החכמה קשורה עם ערך הרגש הפנימי, לעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ב

הצום על החלום בא רק בהיות נפשו עגומה עליו ממנו גם בהקיץ. ע"כ אמר, באשר כל פעולות הנפש הטבעיות ודאי הן לטובה לתכונת האדם, כי כל אשר עשה ד' הוא טוב, וכיון שהחלום הוא טבע קיים לאדם, ודאי שתנועות הנפש שע"פ החלומות הנה טובות לאדם לגופו ולנפשו. אמנם כאשר כל כוחות הנפש אינם טובים כ"א כשעומדים בגבולם אבל כשעוברים את הגבול הנועד להם כבר חוזרים הם להפסד וחסרון, כן גם החלומות, טובים הם רק כשיפעלו את פעולת רישומם רק בשעתם דהיינו בעת השינה, שע"ז נועדו. אבל כיון שהתגברו כ"כ עד שפועלים ג"כ על מצב הנפש גם בעת היקיצה, עד שנפשו עגומה עליו וחפץ להתענות מרוב עגמת נפשו, בזה הוא עובר את גבול טבעו, והוא בתור תכונה נפרזה שלעולם אינה משובחת, והיא אות על איזה קלקול והפסד במצב הנפשי.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ח

יסורי הנפש הם גדולים ומעיקים יותר הרבה מיסורי הגוף. ע"כ חלום רע שפועל בעותי אלוה על הכח המדמה שבנפש הוא קשה ממכות ויסורי הגוף, ומכח זה עצמו תבוא התועלת של חלום רע, כי יראת העונש הצריכה לתקונו של עולם צריכה שתתקרב בציורה לאדם. ובאשר להשלים יראת העונש צריך ללימוד של השארת הנפש, שכרה וענשה, ועונש רוחני אינו מצוייר יפה לאדם הטבוע בגשמות חושיו, ע"כ בא החלום הרע, שהוא לפעמים מצער את האדם בצער נמרץ ופחד של בלהות שאול, כדי שיהי' לו מושג מיראת העונש הרוחני של הנפש ולא יתפתה לומר שהשאול בית מנוס לו, כי יכיר איך גם באין גוף ויסורי גוף יש מקום רחב לנפש המופשטת וכוחותיה להוסר בפחד ובלהות שאול ובושת ויגון וכאלה דברים שנושאיהם המה רק הכוחות הנפשיים, ותתישב בנפש יראת האלהים מצד העונש.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ׳

אי אפשר להשכיל יחש הרהורי הלב וכחות המדמה, שבהם ועל ידם יארגו החלומות אל עולם המעשה והעלילות המתהוות בפועל, אם תוקח המציאות בהבנה באופן פרטי וגס, כ"א בהקפה כללית איך הגשמיות והרוחניות, חוקי הטבע וחוקי השכל, חוקי המוסר והצדק וחוקי הנפש, כולם אחוזים בארג אחד, העבר ההוה והעתיד איך הם נסקרים בסקירה אחת, כולם מאדון אחד הכל יוכל וכוללם יחד. אז ישכיל האדם את היחש האמיתי של הרהורי לבבו וכחות נפשו, איך שגם שם בעולם הדמיון יש סדר ומשטר, גם שם יש הנהגה של חכמה וצדק עולמים, וכולם קשורים הם בשלשלת ההשגחה העליונה, להיות עזרה להרמת מצב האדם בכללו ובפרטיו, המחובר בלולאות עם כלל המציאות הגדולה והרחבה. מזג הגשמיות והרוחניות ואחדותן, יובן לנו במספר השבע. בשבעת ימי בראשית יובנו ששת ימי המעשה הגשמיים והשבת הרוחנית, שהיא מטרתם והשלמתם, וכד' מהר"ל מפראג ז"ל יחש שש הקצוות הגשמיים, שהם תנאי כל חומר, והצורה השכלית הכוללתם, כלומר מידי אדון כל, החפץ בצדקת בריותיו והצלחתם, יתכוננו כל הסבות הגשמיות והרוחניות בחוברת, אשר מצד ההשקפה השלימה הזאת אין דבר שמתפרד מאחדות הכללית. שבע זימנין לגזרו מן שמיא, הפעולות הפועלות המכנסות את הפרודים לאחדות בגשם ורוח, בטבע ושכל, בנפש וכוחותיה, בהסכמה וחפץ טבעי, דליהוי טבא, לתכלית טובה ומוצלחת בהוה, ויהוי טבא בתולדות יוצאות ושופעות על העתיד, בתור הערה על אפשרות ההפעלה של רשמים הנראים לפנינו דקים דומים לאין, כרגשי חלומות על כלל המציאות המלאה כוחות איתנים. כי זה הוא פרי האחדות של המזג הכללי, של האדון המיוחד שהאיר עולמו באור שבעת הימים, "אור עולם באוצר חיים". וכך היא תכונת החיים להיות נקשר כל מיתר ופתיל, עב וגס, בחוברת עם כל שרעף ומחשב דק וקלוש, לערך עיני החומר, החושבות כל חומריות לחזקה במציאות. ועל כאלה נאמר "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך", ובכל עושה הקב"ה שליחותו, מכש"כ במדה טובה המרובה ממדת פורענות, כי חפץ חיים הוא מלך חי העולמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ה

הנפש בכללה היא מוכנת לשלשה מיני פעולות: מה שהיא פועלת ומתפעלת בעולמה הפנימי ממחשבותיה ורגשותיה, שבה אין לחלק את הפועל מהנפעל, כי היא בעצמה פועלת על עולמה הפנימי גם מתפעלת ממנו. הב' הוא מה שמקבלת רושם מעולם החיצון, והג' מה שפועלת על העולם החיצון. וצריך שתהי' מוכנת באלה השלשת החלקים כולם לטובה. וכוח המדמה וההרגשות הפנימיות המה הראשונים במערכה לפעול ולהתפעל במדות ובמעשים. ע"כ ראוי לבקש רחמים ולהביא עצמו לידי השתדלות על מצב מוסרי הגון כזה, שתהי' נפשו מוכנת להיות מתפעלת לטובה מרגשותיה עצמה, ולהיות תמיד נפגשת במערכה של טובה ע"י רשמיה מעולם החיצון, ולפעול תמיד בהפעלתה בכוחותיה על אחרים לטובה. ע"כ יבוקש כראוי, שבין מה שחלמתי על עצמי, שבא מכח הרושם הפנימי שבנפש על עצמותה, שתהי' מתברכת לטובה. ובהתחלת הברכה בעולם הפנימי מהחלומות שהם התחלות המחשבות היותר טבעיות, תתגבר אח"כ הקדושה והצדקה גם על הרעיונות הנגמרים בעצה וכונה. ובין שחלמו לי חבירי, מצד יחש פנימי שיש בין הרעיונות הבאים מפגישת המעשים והמצבים, שהם כולם נאחזים במערכת ההשגחה העליונה, לתן לכ"א מבני אדם את כל האמצעים הצריכים לו לטובתו החמרית והרוחנית. בין שחלמתי על אחרים, מהצד שיש לי איזה יחש עם מי שיהי' מהעולם החיצוני. וכלול בזה ג"כ שראוי לאדם להיות צופה אל מצב מעלה, שתהי' נפשו עלולה יותר להשפיע טוב על כללות החברה בחוג יותר רחב ממה שיושפע הוא מהם. ע"כ ב"חלמו לי" אמר "חבירי", הקרובים ונכנסים בחוג השיתוף מצד איזה יחש שיהי'. אמנם "מה שחלמתי", פעולתי על אחרים, יהי' היחש רחוק מאד, הנני משתוקק שגם שם תגיע פעולתי לטובה ולהצלחה הכללית של הכלל כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ו

הוראות החלום באות מצד יחש הנפש לכלל המציאות. ויחש העתיד אל ההוה, בכל עלילות העתידות הוא לרוב הכל מוכן במציאות לעולם. וביותר באשר מרבית עניני האדם עקרי סבותיהם תלויות בעולם המחשבה ע"פ הרצון הנפשי של אנשים מחוללי תנועות, והנפשות והרגשותיהן, חזיונותיהן והסבות המוסריות המביאות אותן לידי פעולותיהן, עם הדברים הטבעיים העוזרים על ידן, המה מוכנים תמיד במציאות. אמנם לפעמים לכדי שתתגשם בפועל איזה תקוה או מטרה, צריכה להמון סבות וקשורים. ע"כ התפילה נכונה, שאם טובים הם והיתה ההוראה טובה, א"כ אולי הסבות הראשיות כבר מוכנות. אבל אל הסבות הרוחניות שבאות מצד עולם המחשבה והרוחניות האנושית, צריכות ג"כ שתתחברנה סבות ממשיות של פעולות, כחלומותיו של יוסף, שהזדמנו הסבות ע"י דברים רבים ונפלאים, ורובם היו תלויים בסבות רוחניות של כחות הנפש, למשל שנאת האחים הוא ערך נפשי, נשיאת עיני אשת אדוניו ג"כ עסק נפשי מאי זה צד, קפדנותו של פוטיפר ואמונתו לדבריה, כעסו של פרעה על סריסיו, מהלך נפשותיהם עד שבאו לידי החלומות, מצב נפש פרעה ליום הולדתו, תכונת נפשו עד שבא לידי חלומותיו, יחש שר המשקים אל פרעה ואל יוסף. כל אלה וכיו"ב הן סבות רוחניות שהיו צריכות לפעלים גשמיים, כמו המעשה שעל ידם הי' הקצף על הסריסים, ומתחילה הוצאתו מן הבור, מכירתו וכיו"ב. והזמנת הדברים הגשמיים למלא את הסבות הרוחניות הוא החוזק והאומץ שראוי לבקש אל החלומות הטובים. שהרושם והיחש אל העתיד בא ע"פ רוב מהדברים הכלליים הנמצאים כבר בעולם המציאות, וביותר בעולם הנפשות שיש להם יחש גדול נסתר, והדברים המקריים שהם זורמים בשטף הזמן, הם צריכים להיות מקבילים אל התכלית המוכנה בחפץ עליון ית'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ח

למדנו שישנן לפעמים דיעות מחולקות שבאמת אין בהן מחלוקת אלא שכ"א דן מצד השקפתו על הדבר, ואין השקפה אחת שוללת את זולתה. ואפילו ההשקפות שנראות כסותרות זא"ז, אין להחליט שהן שנויות במחלוקת כי יתכן שנראה הדבר כמחלוקת מפני חסרון ההעמקה וההרחבה בטיבו של ענין, אבל לכשיודע לו הענין על בוריו ימצא שיש פנים לכ"א מהצדדים אפילו הנראין כסותרים. והנה בכל חכמה כשתתרחב, די מקצע אחד ממנה להעמיד עליה תורה שלמה. ויתכן שכאשר בפתרון חלומות תלוי הדבר בחכמה יתירה בכחות הנפש, וכוחות הנפש יש לדון בהם מצד עצמם ומצד ההפעלה שהגוף וכוחותיו פועלים עליהם. וכלל כחות הנפש הם י"ב, שמנה אותם בספר יצירה, והם נגד י"ב אברים כלליים בגויה, שהנפש פועלת בהם כחותיה הכלליים, ויתכן להיות חכם בידיעה שלמה של כח אחד מכחות הנפש על בוריו, או מצד הכח הנפשי או מצד הכח הגופני. למשל, הראות, כחו הגופני הוא תורה שלמה שראויה להתיחד באדם אחד. וכן י"ל בתורה הנפשית של שימוש הראות ופעולתה בנפש, וכן בכל הי"ב כוחות המנויים. ע"כ היו כ"ד מינים של פותרי חלומות, כ"א השקיף מצד ההוראות הראויות להתכוין מכח המיוחד לו בידיעתו, ובאשר באמת השפעת הנפש היא כלולה מכל אלה הכ"ד, ע"כ היא כוללת בכחה כל אלה ההוראות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ז

הוראת השם [בר-הדיא] אולי הוא ע"ש החכמה, "להדיא", "בהדיא", המורגל בלשון התלמודי שהוראתו הוא "פרש", "באור מפורש". ובאשר החלומות תכנם הוא רמזים שצריך הפותר לפרשם, יהי' בר הדיא שם האומנות כ"פענח" בעברית. ובאשר חכמת פתרון חלומות היא ככל החכמות הנוסדות על הכחות הנפשיים, שלבד ההתלמדות צריך ע"ז כשרון עצמי מלדה בטבע הנפש, ע"כ קראוהו בשם האומנות כשם עצמי, להורות כי בעל זאת האומנות אומנתו היא לו ענין עצמי והכנה תולדותית. וזאת היא ג"כ כונת קריאת שם יוסף ע"ש חכמתו "צפנת פענח", להורות כי חכמה כזאת לא יספיק לה הלימוד כ"א צריך לזה הכשר בסגולת הנפש שהיא מתת אלקים, אשר האיש הצדיק יוכל להשתמש בה לטובה, והנוטה מדרך הישרה משתמש בה להשחית ולחבל, ככל הכשרונות המצויינים התלויים בערך פעולתם לטובת הכלל האנושי, ורעתו, לפי מצב המוסרי של בעליהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ז

כמו שיש בכוחות הנפש הקבועים חילוף בין בני אדם, ישנם אנשים שמתיחסים לכל חזיונותיהם ע"פ היחש הפנימי שבהם, והם ע"פ רוב החוקרים ובעלי המוסר והמדות הטובות, מארי דחושבנא. ויש שמתיחסים ביותר לערכם החיצוני של מראות עיניהם, כרוב המציירים ורודפי היופי החיצוני. בעמים בכלל מובדל עם ד' ישראל לחדור בכל ענין ומחזה אל פנימיותו. ולעומתם יון, ובכלל בני יפת, הרודפים אחר התואר החיצוני והיופי המבריק, יחשם גדול לנמצאים מצד חיצוניותם. כערך כל כחות הנפש כן יתחלפו ג"כ תכונות כח המדמה.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ט

יסוד הניסים צריכים להמצא, על שם שיש במציאות מצבים כאלה מזדמנים לכלל ולפרטים, שהצרה גדולה, באין גבול יכולת האדם להושע, כאשר הגבול של היכולת, של התאזרות כל הכחות האנושיים עובר שם, יש מקום צורך לנס. ע"כ נקראת ג"כ ארץ מצרים כשמה, כדדרשינן שמות, "אשר שם שמות בארץ", גם השמות אינם מקרים עזובים, אע"פ שבאים ע"י מקרים חולפים קרובים ורחוקים. אמנם שמה נפתח מקור למציאות הניסים בהמון, בעבור המצרים שהם הגבולים, גבול הוא מצר של היכולת האנושית להושע, אז תקום עזרה שמימית. והנהגה זאת דרושה מאד מחכמת ההנהגה האלהית, יען כי צורך גדול יש לכלל האנושיות שתהי' ההכרה המוסרית חזקה מיתר כחות הנפש האנושית כולה. ע"כ צריך בההנהגה הכללית מקום ששם לא יהי' אפשר לכל כח מכחות הנפש האנושית להושיע לאדם הכללי או הפרטי, רק יעזר כפי ערכו המוסרי וקרבתו אל האלהים. ע"כ הלל מצראה הוא שם הגון לההלל המיוסד על הודאת ניסים, מצד יחש מצרים לכלל הניסים, והיחש יש לו ערך ידוע בעצם השם המבאר את תוכן הניסים ושימושם שהם רק בהיות האדם בא עד מצרי יכולתו, והוא ראוי לעזרה ניסית, אז תגלה יד ד' על עבדיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק׳

האיש אשר שם כל כשרונו רק לשמש בהם את כחות נפשו השפלים, לבצע בצע ולהרבות כסף, לא יוכל נשא חברת איש שמרכז נפשו היא המוסריות הטהורה, דעת ויראת אלהים, שרק איש כזה הוא ראוי להעשות לו ניסים, באשר תכלית הניסים היא רק להיות פועלים הגברת הכח המוסרי על שארי הכחות הנפשיים. ואיש מתחכם, שלא נטהרה נפשו מזוהמת התועלת הפרטית השפלה, לא ימצא לנפשו שום מקום בערך בהיותו בקרבת איש אלהים קדוש, אשר כל מגמתו היא רק להתרומם אל מרום קדושת המדות והדיעות באהבת הטוב והיושר שהיא דעת אלהים מצד עצמה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ח

מדה כנגד מדה. הוא הי' כ"כ מורכב משני כחות נפרדים, הטוב והרע היו כרוכים בנפשו, וברשעתו הי' משתמש בהם רק לטובתו הפרטית, והי' מפריד את ציוריו הטובים בפני עצמם וציוריו הרעים בפני עצמם, כאילו היו שתי נפשות מורכבות בו שאין לאחת שום יחש לחבירתה, וכל אחת מהנה הי' ממלא את ידה להשתמש בה במקום שהי' רואה שמה תועלתו הפרטית. איש שקר ומרמה כזה איננו באמת איש אחד, כ"א מרכבת כחות שונים המתגלים לפי הרוח של הפניה המקרית. וכיון שהרבה להשחית בכח פירודו הלזה באכזריות רשע, היתה ראויה לו מפלתו זאת להיות נבתר לגזרים בכח דוחה הממשיך חלק אחד ממנו מחבירו בכח אדיר, כמו שהי' ממשיך כחות נפשו בכח עצום, חלק אחד לצד הטוב לצייר רק טוב וחסד, וחלק אחד לצד הרע לצייר רק רע ותלאה, רק ע"פ כח מכריח חיצוני מקרי נבזה של ערך ההנאה המגעת לידו. אמנם לו הי' הדבר הזה של ההתפלגות מונח בטבעו, והיו ציוריו נמשכים באופן כזה, לא היתה אשמתו מלאה, כי אין אדם שליט על רגשי לבבו. אבל רבא הכיר לסוף שהדבר תלוי בפה, בציור שכלו החפשי שהי' יכול לצייר כרצונו, והוא בחפצו הרע חפץ להיות מלאך אכזרי לפתח על ידו סבות של מקרים רעים. רק מצד זה הוא ראוי לעונש מבהיל ואכזרי, היינו רישי', לא רק כל גופו הי' מתיחש לדבר שאז היתה בזה כמין נטיה של טבע והכרח, כ"א רק רישיה, חפצו החפשי התלוי בדיבורו וציורו הרצוני הי' מתפלג אצלו כחפצו ופועל ע"פ סגולתו, שהי' ראוי להוקירה ולטפחה לתועלת הכלל, והוא הפכה לכלי משחית והכשר של שימוש הנאה פרטית, בזויה ואכזריה ג"כ. זאת היא הרעה היוצאת מאנשים בעלי כשרון שאין להם אחדות הנפשית, כ"א כמו שתי נפשות משתמשות בהם. אנשים כאלה מביאים מארה לעולם, טוב לפני האלהים ימלט מהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א

אמנם לא זאת היא לבדה התעודה האחרונה אשר לאדם, לא רק ההשבה אל הטבע הישר הוא גמר הרוממות האפשרית לו לעלות אליה, כ"א עודהו צריך להרחיב את כחות נפשו להוציא מן הכח אל הפועל את הצפון בה מגדולה וחשק אל מעלות רמות. ואלה היתרונות לא יצאו אל הפועל ע"י קנינים הכלליים לבדם, כ"א עוד צריך הוא להיות קונה קנינים פרטיים של מעלות רמות. והבסיס הנפשי בציור הקנינים הפרטיים, שהם יהיו סבות בדרך הרגיל להרחבת הדעת יותר מחקה הקבוע הטבעי, שבמעלות הרוחניות יהיו היתרונות של הלימודים והמדות הקנויים בקדושת הנפש ביתרון גדול ומופלא, הם אינם מתכנסים בערך של ענינים כלליים כקול מראה וריח, כ"א ענינים פרטיים שבהם יש יתרון לבעליהם הפרטיים. אשה נאה, נחלת ד', דירה נאה וכלים נאים.