ענוה וגאוה

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ב

ראוי שישכיל האדם כי טובו של השם ית' הוא מקיף את המציאות כולה, וכל מה שברא לכבודו ברא, וכבודו הוא שלימות הגמורה שתמצא בברואים, לכ"א לפי מה שיוכל לקבל ולהתעלות. והדעה המוטעת שיתכן לומר שיגיעו רחמי השם ית' על דבר מיוחד להבדילו לטובה מכל בריותיו היא מביאה אסון לעולם, כי בזה תתגבר הטעות, בצירוף אהבת עצמו, הנטועה באדם, ביצר לבבו מנעוריו, יותר על המדה, לחשוב שרק הוא הוא הנבחר והאהוב מאת ד', מצד עצמו. ובאמת ראוי להשכיל כי רחמי השם ושפע חסדו הם מגיעים על כל בריותיו, אלא שלפעמים מתבחרים יחידים מברואיו, מעמים ואישים וכיו"ב, כדי שעל ידם תבא הטובה הכללית השוה לכל המציאות. אבל לומר הגעת רחמים על דבר מיוחד שאין בו מבוא לההשלמה הכללית, הוא דבר שאינו ראוי להעלות על לב, והוא דעת [ה]משחית[ה] חיי המוסר הכללי[י]ם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״י

יש שני מיני סרבנות: האחת לעמוד על דעת עצמו שלא להתבטל מפני זולתו שהוא יפה במדה הראויה כשהזולת או הרבים זולתו רוצים להעביר את שורת היושר והצדק וכיו"ב. ובכלל ראוי שיהי' האדם נשען גם על דעת עצמו, ולא להיות תמיד נכרך אחרי דברי אחרים, ולהיות בעצמו משולל מכל עצה ותושי', וזוהי מקצת הסרבנות הראוי' בחלק א'. ואם עוברת הגבול לעמוד על דעתו במה שנוגע לעצמו שלא לשנות לדעת זולתו אפי' במקום הראוי, זהו הרוב הקשה בסרבנות. ויש חלק שני דסרבנות, שהוא כ"כ סרבן עד שאין זה די שאינו מבטל דעת עצמו מפני חביריו, כ"א רוצה שחביריו יבטלו דעתם מפני דעתו. וזהו ג"כ טוב במקצת, אבל בשמירה יתירה יותר מהחלק הראשון. כי לפעמים כשתמשך טעות בסרבנות כזאת, יבא להשתקע במחלוקות גדולות ותמשכנה מזה תקלות רבות קשות להתקן.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ב

מעלתה וגבולותיה של השחייה בתפילה, כביטוי למעלתה וגבולותיה של הענוה

עיקר ההכנעה והביטול העצמי צריך האדם להראות במקום הראוי ביותר, והיינו בהעריכו עצמו נגד מי שגדול ממנו, אז יכיר שהשגתו בגדולת השם ית' כאין נחשבת לעומת השגת הגדולים. ע"כ (באבות) [בברכת האבות], שמצייר השגת האבות בגדולת השם ית' וכבודו, ראוי שיראה האדם אפיסת כחו המשיג וביטולו, בין מצד הערתם הטבעית ברגשי לבבם הטהור, שהיא נעלה מכוחותינו, ובזה רומז השחי' דתחלה, שהדבר הטבעי בא בתחלת ההתרגשות, ובין השגתם המדעית שהיתה נפלאה מאתנו ואין ציורנו מגיע לה. ע"כ כשנרצה להראות שאנו חפצים לצייר עכ"פ מעט מהרבה מציוריהם הרמים, כדי לכבד את מלך הכבוד ית' ע"פ מדותיהם הם ע"ה, צריך מאתנו שחי' והכנעה גדולה בתחלה ובסוף, נגד הרגש והשכל. וכן בהסתכל האדם בחסדי השם ית' עליו, יכיר כי כל אשר יצייר רגשי הודאה אינו כדאי, ובין מצד הרגש ובין מצד השכל אין לו כ"א להראות שאין בפיו מלה וביכולתו אינו משיג להראות הכרת התודה הראויה כלל, ע"כ יאתה לו רק ההכנעה והשפלות. אמנם יסוד ההכרה ותכלית ההכנעה הוא, שימצא האדם און בנפשו להתרומם למעלות הרמות הראויות לו מצד נפשו הגדולה האלהית, ושיתרומם מעל להדברים הבהמיים שהם שפלים לערכו. ע"כ לא ירבה רק בשפלות וכניעה, כי עליו להכיר ג"כ יתרונו ומעלתו מצד החסד האלהי שעליו, למען יגבה לבו בדרכי ד'. ע"כ כשבא לשחות בכל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה, למען ידע כי ההכנעה היא מדה יפה מאד, אבל שימושה האמיתי הוא שתעזור להתרוממות הנפש בדרכי ד' הגדולים, ולא להשאר רק בהרגשת השפלות, כ"א לדעת יפה [את] כל ההרגשים השונים המאירים מאור האמת.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ג

ההכנעה התכופה אם לא תתכן ביותר מהמדה בתור אדם פרטי, כי ראוי למצא ג"כ עז בנפשו למען יגבה לבו בדרכי ד', נאותה יותר למי שהמשרה תחת ידם שהם מתרוממים בטבע מפני מעמדם האיתן, וביותר שצריכים לצייר שבקשתם ראויה שתהי' רק הצלחת הכלל, וגודל הערך של הכלל ראוי שיראה כל אדם יחיד שאינו ראוי להעריכו אל נכון בציוריו הפרטיים. ע"כ רק בהכנעה יכונן אמתת הרגש, שהוא מכיר ערך תעודת הכלל לא כפי מה שהוא רק מצוייר בנפשו כ"א כפי מה שהוא באמת, שהוא כ"כ נשגב עד שראוי הוא להיות כאפס נגדו, וזהו המושג בציור מפעולת השחיה.

ברכות פרק ה׳ פסקה קט״ו

ג' מיני הכנעות ראוי שיצייר האדם בהתנפלו ובציירו אמתת גדולת אדון כל יוצרו יתברך: הא', ביטול השכל והחכמה האנושית שכאין נחשבת לעומת גדול העצה ית' שאין חקר לתבונתו. הב', ביטול הנטיות הטבעיות שראויות כולן להיות נכנעות רק לפי המושג ברצון השם ית'. והג', ביטול הפעולות כולן, שיכיר כי כל מעשיו כאפס נחשבו נגד מעשי ד' יתברך, שגם כל מעשיו ויצוריו כולם הלא רק יד ד' עושה זאת, ואין האדם בכל חופשתו כ"א כדמות הגרזן ביד החוצב בו. ע"כ קידה, תורה הכנעת השכל והחכמה, היא על אפים, פני האדם רומז לחכמתו ושאר רוחו "חכמת אדם תאיר פניו". כריעה מורה הכרעת הכוחות הטבעיים כולם, להבין שהמשכתם כלא נחשבת לעומת ההמשך הכללי שיד ד' תעשהו, והרגלים, ביחוד הברכים, אברי התנועה המה העיקר בקיבול התכונה הטבעית, כי התנועה היא יסוד הטבע, כדברי החוה"ל רוב הטבעים עם התנועה. ובמ"א ביארתי אחיזת ידו של יעקב בעקב עשו, לעצור בעד הזרם של הנטיות הטבעיות. אמנם השתחואה היא שחות כללית, מורה הציור האמיתי בביטול כל מעשה האדם וחריצותו, שהוא כאין נגד מעשה ד' הגדול, ולא יתכן שום מעשה כ"א בשליטה הצרה של האדם בחוק הטבע. ע"כ השתחואה היא פשוט ידים אברי הפעולות השכליות בחכמה ובתבונה ובדעת, ורגלים הטבעיים, שגם החיבור הנפלא של שליטת האדם בחופשתו ושכלו על הכוחות הטבעיים, לא יטו לבבו לגבה וגאון, שיביאוהו לעזיבת המוסר שהיא יסוד מעוזו של האדם ואשרו. כי יכיר כי כל חכמתו וכשרון מעשיו הבל הוא לעומת מעשי ד' העשויים בחכמה שאין לה קץ ותכלית, יתברך שמו לעד.

ברכות פרק ה׳ פסקה קט״ז

היחס שבין אדם לחבירו הוא נמצא בפועל מצד הדיבור. והתקבלות פעולת התפילה מאחד על חבירו ודאי באה מצד היחש הנמצא בהכרח בין כל איש לזולתו לפי האמת, ע"כ מתגלה ערך היחש אם הוא מתקבל בארחות הדיבור. והורה בזה באמרו "בורא ניב שפתים", והניב פועל "שלום שלום לרחוק ולקרוב", עושה את היחש והקישור גם בין בנ"א רחוקים זה מזה, ועי"כ מתקבלת ג"כ תפילת האחד על חבירו...שהשלום האמיתי הוא היחש וההצטרפות של בנ"א בפועל, לפעול ולהתפעל כ"א מחבירו בדרך טובה.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ו

...חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, שמורה שא"צ למציאות התפילה ענינים מגופים רצוניים, המגדירים לפי ערך האדם את המושג של דעת האלהים, ואז ימלא הכנעה וענוה ודעת אמת כשיבחין זה. אבל במניעת זאת ההכנה תחשב התפילה כחוצפא, כאילו הוא מתנשא לשנות הדעה והחפץ העליון בעתרת דבריו.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ז

תשובה גמורה מאהבה וענוה

האדם צריך שיכיר כי השלימות האמיתית שעלי' נוסדה ההדרכה השלמה של תורת השם ית' היא נעלה מכל דיבור ושפה, ע"כ גם ההריסה של החוטא היא ג"כ בהכרח נעלה מכל דיבור. ע"כ מאן דמפרש חטאיה, וחושב כי בדיבור פיו ביטא כל ההתאוננות הראויה להכרת גנות החטא, וכבר ציור הגועל שראוי להיות בנפש להנליזה מדרך ד', שלמה בנפשו במה שפירש בפיו, הוא חציף באמת. רק צריך שיכיר כי ההשחתה של כל חטא גדולה היא מערך כל פירוש וסיפור, כשם שהוד השלימות הוא נעלה מכל דיבור. ורק אז יכיר הוד האושר האמיתי, ותהי' תשובתו גמורה מאהבה וענות לב, וזכר לדבר "מעודד ענוים ד' כו' " סמך למקרא שלפניו "גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר". ועיי' מה שכתבנו בע"ה לעיל במאמר ריב"ל זה יין המשומר כו'.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ב

אבל אם יבא מקרה לחכם שיצטרך להטיל מרה על כבודו, כיון שעצם רדיפת הכבוד והקפדה עליו אינה תכונה טובה, אע"פ שהיא באה בהכרח ללמד מוסר ולתקן ההנהגה, מ"מ אין ראוי שיהי' הכעס שולט כ"א ברצון ולא בטבע, שלא ימשך ממנה ההיפך מאזהרת חכמים ז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח". ע"כ אמר על הכעס הטבעי, לא על המברך אני כועס בכעס טבעי כלל, אלא על המלגלג, שלא חש לכבוד חבירו ולגלג עליו. וחזר ואמר על הכעס הרצוני, לא על המלגלג אני כועס בבחירה ורצון, כי כבר מספיק נגדו הגירוי הטבעי שבנפש הטהורה שלא תוכל לראות עמל ואון, ואין צורך להרחיב עליו הכעס בבחירה רצונית. אלא על המברך אני כועס ברצון. אע"פ שבטבע כבר הרחיק מכעס במה שהוא נגד כבודו, מ"מ מצד משפט השכל ראוי לכעוס עליו. וביאר צדק המשפט, אם חכמה אין כאן, מרוב ענותו שמשו"ה אין ראוי לכעס בטבע, זקנה אין כאן. ורמז ג"כ כי הכעס הזה הוא כעס בחירי לא רצוני, כי מצד החכמה אפשר שיבא ג"כ כעס טבעי, "ברב חכמה רב כעס", ו"צורבא רבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא לי' ". אבל הזקן הוא כבר מצונן מחם תגבורת המדות והוא מלא רחמים, והכעס שיכעס הוא בחירי, מפני שהצדק יורה שראוי אז לכעוס.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל׳

הערה מוסרית יש להסמיך, שעדשים הם מאכל אבלים. ובמזון המוסרי ראוי לפרקים ג"כ להעיר לב על חלק המוסרי של זכרון המיתה כהסיבות המתרגשות בעולם, ויראת העונש הפשוטה מביאה גם היא תכלית טובה ע"י מה שמשברת לבו של אדם להתרחק מגאוה שמביאה לשכחת השם ית'. אמנם רק לפרקים ראוי להשתמש בכח המוסרי הזה, אבל בתמידות ראוי להיות משמש בצד הגבוה של המוסר, באהבת הטוב והצדק בנועם השם ית'.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ד

הסיבות שנמצאות בהליכות האדם להטות רגליו מדרך הישרה הן שלש כללות: האחת, שיטה הנאותיו הרוחניות לצד הדברים החומריים, וזהו יסוד תאות השכרון והשיטוף ביין, שהיין ישמח הלב, וחשק השמחה שהיא הנאה רוחנית וטובה במדתה, כשתעבור גבול תביא לידי כל השחתה, וממנה תוצאות לכל הכוחות הרוחניים שישתעבדו להשתמש להרע, שמכאן באה ג"כ הגאוה שחברוה חז"ל עם שכרות ואמרו ע"ז: "כל המפיק מגן בשעת גאוה" (עירובין פ' הדר).

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

רדיפת כבוד לעומת שמירת כבודו העצמי של האדם

כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממדות הרעות המוציאות את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון היא יסוד העולם, כי היא מרוממת את רוח האדם להכיר נו[ע]ם הכבוד האמיתי של שלימות וכשרון אמת בחכמה ובדעת האלהים וכבודו ודרכיו.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ח

הגבילו תנאי חיים כוללים להתרחק מב' קצוות בהנהגת הנימוס שבד"א בחיי החברה ובהנלוה לו, והם ההתהדרות וההתבזות. ראוי לת"ח שיתבונן בב' הקצוות שלא יפריז על [ה]מדה, ואל תביאהו ההתהדרות להפרזה כזאת שמעוררת גועל נפש מוסרי, לצאת כשהוא מבושם לשוק, (וכדמסקינן במקום שחשודין על מ"ז). וכמו כן אל יהי' נוטה אל ביטול כל נימוס עד שיביאהו שלא להקפיד בהידור הראוי לאדם מן הישוב, לצאת במנעלים המטולאים. סמוך להתנהגות של ההתארה החיצונית היא הריעות והריחוק.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ט

כשם שקצוות ההידור והביזוי מוגדרים בהתארה החיצונית, המבוארים ביציאה כשהוא מבושם ובמנעלים המטולאים, כן נמצאות בתנועות, תנועות של כבוד יותר מדאי עד שמביא לידי רגש גאוה המאוסה, ותנועה של בזיון וקלות עד שמאביד גם רגש הכבוד המנומס הראוי להמשך על כל איש חכם. הפסיעה הגסה היא תנועה מבוהלת היפך תנועת הגאה המהלך עקב בצד גודל, כמו שציירו יפה החסיד במס"י. וההליכה בקומה זקופה היא צד ההתהדרות של התנועה שמביאה לידי גאוה יוצאת גבול הישר.

ברכות פרק ז׳ פסקה ה׳

מדתו של ר"ז היתה הענוה בתכליתה, ע"כ החזיק עצמו כאילו הוא רחוק מהשלימות הראוי' בעבודת ד' ובמדות טהורות, וע"כ בחר לו לעצמו דרך הסיגוף כדמסופר בפ' הפועלים עליו ז"ל. והי' הרמז מה דחריך שקי', שהגוף אמנם הוא בערך רגל אל הנפש האלהית, ואם ירבה האדם לסגפו תהי' הנפש מחוסרת מעמדה הנכון לה. ע"כ היתה הוראה לו ע"ה שישוב לדרך האמצעי ולקבע בדעתו שאיננו צריך עוד לסיגופים כאלה מחלישי הגוף כריבוי התעניות. ובאשר יסוד הדבר שלא זכה נפשו בעיניו, בא מטהרת הענוה, ע"כ קראוהו קטין, ע"ד דחז"ל ביקטן, ולמה הי' קורין אותו יקטן, מפני שהי' מקטין את עסקיו, והיינו ממדת הענוה המשובחת מאד. אמנם בהיותה עוברת קצת על המדה, כדרך החסידים השלימים, להיות נוטה קצת אל צד הטוב שבמדות הטובות, כד' הרמב"ם בה' דיעות, ע"כ שלבו עם זה השם זכרון העובדא דחריך שקי.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״א

אמנם חיי החברה מביאים ג"כ מכשולים עמהם. ההתערבות עם כל מיני אנשים, ומהם בלתי הגונים שא"א לכל חברה להמלט מהם, עלולה לפעול על פעולותיו לרעה. ע"כ יתפלל כל חסיד שאחרי מלואו חוקו להתאחד עם הציבור לא ישלוט שטן במעשי ידיו, ולא יוזק לא בעסקי הגוף והממון שגם הם תוצאות מחיי החברה, ולא בעסקי הנפש והמוסר, וביותר צריכה שמירה טהרת המחשבה, שהעירוב האנושי יביא את האדם לחמדת הכבוד הגאון והיהירות, ע"כ לא יזדקר מזה שום הרהור חטא ועבירה ועון. ובהיות הפעולות הנעשות בחוג החברה הן או תולדותיהן יש להן קיום עתיד ג"כ, כי ציבור לא מתים, ע"כ ראוי להתפלל כי תוצאות רושם שלו בחיי החברה יהיו נקיות מדופי, לא רק בעודו חי ופועל כ"א גם לעתיד לא יוכלו להיות מתהפכות לרועץ ולקילקול, כ"א תמיד יהיו מוכנות להטיב ולהרים קרן ביראת ד' ודרכיו הישרים. ע"ז מסיים, מעתה ועד עולם.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ד

קטנות האדם ביחס לגודל האלוקי

...מי שמשים עיונו אל התכלית הכללית בכל דבר וענין, לפעמים לא יוכל כ"כ להיות חרד על העברת ההגבלה כחוט השערה. אבל באמת צריך להשכיל כי ההגבלות בהיותן מעמידות כל המוסר, ע"כ ההשגחה האלהית גדולה עליהם, ויותר ממה שיוכל האדם להבחין מהקלקלה היוצאת מחסרון הגבלה, יש בו באמת...וזאת היא ג"כ מדת הענוה הנכונה, שראוי לאדם השלם להכיר כמה דל הוא ערך סקירתו המוקפת בגדרים צרים של ההוה והמקום הקטן לעומת מרחב המציאות שעיני ד' הנה משוטטות בו בכללו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ה

מעלת בקשת הכבוד כשמטרתו למען הכלל

הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

והנה ראשית כל חמדה היא הענוה, ולעומתה הגאוה היא ראשית כל חטאת. פתח הגאוה הוא בהיות האדם מיחש לעצמו מדת האדנות כאשר ביאר החסיד בחוה"ל, ע"כ בתחלת הקיצו ופקחו עיניו ראוי שלא ימשיך על עצמו מדת האדנות, וראוי שיהי' עבד לעצמו. ותחת הרושם של הגאוה והשליטה על זולתו שתרשים עליו פעולתו הראשונה בהשתמשו בשמשו המשועבד לו מפני שינוי המקרים שבמצבו, תרשים המניעה מזה בנפשו הכנעה וענות צדק. ע"כ אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש, כ"א בעצמך שמש את עצמך, פתח ציור הענוה בלבבך בראש הצעד של אורח החיים ליום הבא לפניך, כי אינך ראוי באמת שאנוש כערכך, נברא בצלם אלהים כמותך, יהי' מוכן לשרתך, ובכלל אין השררות נאה באמת כ"א לאדון כל המתנשא לכל לראש, ב"ה...אבל ההדרכה הקבועה הראויה לאדם, היא להיות לוקח את הלקח הטוב דוקא מן הטובים, מאותם שמעשיהם מוכיחים שחכמתם היא בתוך לבם. וכן בארחות הפרטיות, המעשים הטובים הם צריכים לגורמים אותם, ולפעמים תכונות בלתי טובות מולידות מעשים טובים, גאוה ואהבת הכבוד וכאלה, נמצא שבאה הטהרה ממקור פועל בלתי טהור, וראוי להרשים זאת ההנהגה בראשית אור בוקר, שלא תטול ידך ממי שלא נטל ידיו. הכח המטהר, בין שהוא איש מן האישים בין שהוא כח מכחות הנפש, יסוד נאמן הוא שצריך שיהי' הוא טהור תחלה.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳

...לו היו עינינו רואות מחזה המות ע"פ רוב באורח טבעי, הי' הרושם ג"כ הרבה נח וטבעי עלינו ג"כ. אבל יצר לב האדם מטעהו לאחוז בדרכים נלוזים שעל ידם הוא מקצר את ימיו ומביא עליו מות בלתי טבעי, והבלתי טבעיות הזאת היא המרגיזה באמת את כל לב. והנה ראש להסדר הבלתי טבעי היא הגאוה והשררות שאינן ראויות לאדם בהפרזה כלל, ואוי לה לרבנות שמקברת את בעלי'. ערבוב הציורים הטבעיים שמביאה התרגשות של רדיפת הכבוד ואהבת הגאון, היא נותנת באדם תשוקה בלתי טבעית להתרומם יותר מחוקו, שמביאתו בזה לידי שפלות נפש. וכיון שהוא מאבד את יושרו הטבעי, נוטל הוא מחייו את כל הסדר הטבעי, ומביא עליו מות בלתי טבעי. ע"כ, מצד החזיון שהוא מסעיפי הידיעה הברורה בשיחתו של מלאך המות אנו למדים, הריחוק הראוי להאדם שלא תתעצם בו אהבת הרבנות. ע"כ סח לו אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבוש, ואז תבין אחרת את מושג החיים והמות. ובהשקיפך עליו ע"י השקפה של מדות הגונות, המודיעות את האדם את ערכו באמת לבל יחפוץ יותר מחוקו, שזה ירשם ע"י מניעה זאת כמש"כ לעיל, אז יצייר את המות באופן ראוי לטבעו, וינהל את החיים ג"כ בסדר טבעי באופן שיהי' מותו מות טבעי, ויבא בכלח אלי קבר זקן ושבע.

ברכות פרק ח׳ פסקה ד׳

ומה מותאמים הדברים לפי מדתן של ב"ה וב"ש. מדת הדין המיוחסת לב"ש היא העלי' אל חקר עומק החכמה, היא החכמה הגדולה המופשטת ונעלה מכל רגש, האומרת ג"כ "חטאים תרדף רעה", תכשיר את האדם להכרת הכח האחדותי והכח העבר שמצד החכמה העליונה, "כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו". אמנם ב"ה שמדתן החסד, כהלל רבם הנח והענותן, הם הכשירו את הרגש לפי המדה האנושית, שהיא חפץ ד' בעולמו "כי חפץ חסד הוא", וא"א לעולם להתקיים במדת הדין כ"א בשיתוף מידת הרחמים.

ברכות פרק ח׳ פסקה ט׳

אמנם יותר מזה יארע לאיש אשר בשוגג התרחק מהתכונה הגופנית, שאמנם כשיברך בהמ"ז במצבו שכבר נעשה יותר טהור ועם זה יותר רחוק מהניסיון, איך יפעל עליו הרגש הטוב בעת תגבורת כח הגוף. האיש הזה כשנדבה רוחו לגבר עליו כוחות הגוף וציור החיים הגופניים בכל עוזם, כדי שיוכל לקחת כלים חזקים אל התכלית המעולה, שהיא נזר חייו ומטרתו הכוללת, הוא יגבה מאד שלא רק גרעיני זהב ימצא, לא רק כוחות קטועים שעוד רבה העבודה לצרפם לכלי מעשה, כ"א כוחות שלימים גופניים שהם כבר מוכשרים להעשיר את התכונות הרמות הנפשיות ימצא, אם שהם מכוסים בתואר גופני בחיצוניותם, דומים המה לארנקא דדהבא, הכוללת זהב צרוף מוכן לכל חפץ עם שהוא מכוסה בארנקא. במדת השגיאה הזאת הקטנה, יעלו בעלי תשובה על הצדיקים הגמורים, כדברי החסיד בחוה"ל, שלפעמים תועיל חטאת אחת לשב, הרבה מרבות מצדקות הצדיק, שיוסיפו על תכונת מוסרו ענות צדק ושפלות הרוח. ע"כ אם שלא יתכן לאדם שיאמר אחטא ואשוב חלילה, אבל כאן ישוב המקרה של שגיאה קטנה לטובה, לחזק הכח הטוב, שבשובו לצייר את ההרגשה הגופנית כדי לרומם אותה ע"י קדושת ברכת המזון, ישתמש בה באופן יותר בהיר מאלו לקחה במקומה בעת התגבורת הגופנית הטבעית. כי עם זה יתלמד ג"כ כל ארחות הדרושות לו להגביר חזקתו המוסרית נגד השליטה הגופנית כשתבא לפרוץ גדריה.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״ב

מענותנותו השלמה של רבב"ח, לא יחס לעצמו זאת השלימות הראוי' לצאת מפעולת הברכה על המזון במקומה, כפי הכונה התכליתית, ע"כ לא הסתפק במשל העפיפה מאיזה עוף אחר פרטי, כ"א נקט יונה, משום דכנס"י נמשלה ליונה דהיינו שראוי להוקיר פעולות המצות ודקדוקיהן כפי מה שהן פועלות בכלל ישראל, ובכללות האומה הלא נמצאו אנשי לב שהמצות פועלות עליהם כפי עומק תכונתן המכוונת. ע"כ ההתאחדות הלאומית פועלת שלכל יחיד העושה ומשתתף בעשי' בכלל עם ד', הוא מקבל חלק רשום מכללות הפעולה.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ג

ההנהגה המעידה על האיש שימצא ג"כ לנפשו מדת המשפט על כל דבר אשר יעשה שלא כשורה, וממילא יהי' ענותן ושפל ברך כי יודע כי לא ניקה משגיאה ומכשול, כאשר עשה דוד בעת קלל אותו שמעי בן גרא, שסבל באמרו "כי ד' אמר לו קלל". ההיפך מזה הי' אחיתופל, אשר כ"כ גברה עליו אהבת כבודו, עד שבראותו שלא נעשתה עצתו אבד עצמו לדעת, והוא אות שבודאי לא נכנס מעולם הרעיון כי יש בו איזה פחיתות שראוי עכ"פ שלא להקפיד על מניעת כבודו לעתים, ואולי תהי' זו מרדות להיטיב דרכיו. ע"כ איש כזה לא ראה חלום רע מעודו, עד אשר לכדוהו עונותיו.