ערך

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ה

ערך חיי הכלל לעומת חיי הפרט. ערך תלמידי חכמים וצדיקים. ההבדל בין ערך הכלל לערך הפרט. ערך ההבדל בין מינים שונים

יתרון הכלל על הפרט הוא בשתים: מצד האיכות ומצד הכמות. כל איש אשר יש לו לב נכון יקדיש כל עמלו לחיי הכלל והשלמתם, משני אלה הטעמים יחדיו, מצד שהשכל והיושר גוזר שראוי יותר הרבה לחוש על עניני הכלל שהם הרבים מאשר ידאג רק עבור עצמו שהוא יחיד. ועוד יש יתרון, עצם ערך החיים הכלליים יש בהם חשיבות יתירה, וראוי לבקשם ולהשתדל בקיומם יותר מההשתדלות על ערך חיי הפרטים, כמו שאנו אומרים שיש יתרון בחיי איש חכם וצדיק מחיי איש חסר השלימות, וכאלה מהמעלות האיכויות. ע"כ אף שמצד יתרון הכלל מצד ריבוייו על הפרט אין הבדל וגבול לומר שעד כאן נשלם מספר הכלל, והמותר הוא נכלל בכללו הראשון כיון שאנו עסוקים בהיתרון שמקבל הכלל ריבוי הפרטים, א"כ כל פרט המתרבה בו הוא עושה תוספת לעלה ערך הכלל. אבל כשאנו מדברים על ההבדל המיני שיש בין ערך הכלל לערך הפרט, עיקר הדבר מונח בהיסוד שעליו ראוי' להיות מתיחסת סגולת הכלל, ויתרם המה תוספת פרטים שרק מרבים את הכלל בכמות, ומגדילים את האיכות ג"כ, אבל אינם קובעים את האיכות. ע"כ באשר יסוד הציבור הוא מנין עשרה, א"כ עשרה הראשונים יש להם היתרון שבגללם נקבעת השלמת התפילה בשם עבודת הכלל. ע"כ גם אם מאה באים אחריו הכל מגד[י]לים את הכלל, ע"כ נותנים לו שכר כנגד כלם. וזה יורה כי היתרון שבין מין למין הוא גדול באין ערוך מהבדל היתרון שיש באותו מין עצמו בין המרובה להמועט. כמו שביאר בכוזרי על ערך ההבדל שבין הסוגים, שאין לדמות ערך הצומח להחי, והחי אל המדבר. ע"כ בהיות העשרה ראשונים מביאים את העבודה של התפילה אל מין שלימות הציבורית, כ"א מהם נותנים לו שכר כנגד כולם הבאים אחריהם, שהם מוסיפים שלימות באותו המין עצמו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״א

ערך אכילת האיש הישראלי

ע"כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב. ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב על השולחן אשר לפני ד'.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ד

ערך היופי ביחס לתועלת שבו, וביחס לשלימות האמיתית. ערך ההגבלות. ערך ראיית האדם בהשוואה לראיה האלוקית

ועוד נוסף דבר נחוץ למי שמנהיג עם שלם בהדרת המלוכה, שישכיל שאף ששלימות המעלות האמיתיות אינן בנויות לפי ערך ההוד והזיו החיצוני, מ"מ כשנעריך את הצורך להנהגה שלמה של עם כולו, זה הוא אחד הטכסיסים המיוחדים היופי החיצוני של סדר המלכות. וכן אמר הכתוב "מלך ביפיו תחזינה עיניך" וכבר הרבו חז"ל לדקדק בזה. ע"כ בהיות איש המעלה שבאמת רבו שלמיותיו הפנימיות למעלה ראש, ומשכמו ולמעלה גבה מכל העם גם בתכונות נפשו וצדקתו, אשר אפשר שלא שם מעולם לב על ברכת ד' של היופי שניתן לו, כאן נרמז לו כי גם כשרון זה לא על מגן ניתן, ושכלל שלימות האומה בכללה יש לכל צד כשרון חפץ וענין. ע"כ משפט היופי גם הוא יהי' לקו לפי ערכו, לתת לו את החסר והדרוש לו. וכמו שקיים באמת, כעדות הכתוב "בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכם שני עם עדנים, המעלה עדי זהב על לבושכן". וכדדרשו מזה חז"ל ג"כ על ר' ישמעאל, במשנה דנדרים. וזהו שנרמז לו בהסתכלות ביופיו, שהגביל את שעת המלוכה להורות על ענין היופי וערכו, עם היותו בלתי נערך אל השלימות האמיתית הפנימית, אמנם הוא משלים ומכתיר את התכונות היקרות, ביחוד במה שנוגע לכלל האומה וסדריה. הצד השלישי שראוי להתבונן עליו הרבה בחק המלוכה, וגם למכשול בזה אין עלול בחק השלמים ויראי ד' כ"א בעל נפש גבוהה, הוא יסוד ההגבלות הנמצאות בהכרח בכל דבר חק ומשפט...וכשעמד ע"ז הכה בהכרח שורש עמוק בלבבו על יקרת ערך ההגבלות, שרק בהן יכון כסא ותסודר הנהגה. וכבר נכשל במיעוט השיעבוד אל ההגבלה של שמואל משבעת הימים שצוהו שלא יעלה העולה עד באו, ולעומת זה דוד הצליח בשמירת ההגבלה של מול בכאים. וזאת היא ג"כ מדת הענוה הנכונה, שראוי לאדם השלם להכיר כמה דל הוא ערך סקירתו המוקפת בגדרים צרים של ההוה והמקום הקטן לעומת מרחב המציאות שעיני ד' הנה משוטטות בו בכללו. והתאמת הכללים אל הפרטים היא יסוד ההגבלות, ובזה נכלל ג"כ כלל הזמן אל ההוה שהוא הנצח הנמשך, שביחוד כסא המלכות ראוי להיות נכון תמיד על יסודות מחוזקים, "על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם".

ברכות פרק ח׳ פסקה י״א

ערך המצוות והדקדוק בהן

יש הפרש בתכונת המצות בין הדעה ההמונית לדעת שלימי המדע החכמים החוקרים אל כל תכלית. הדעה ההמונית לא תכיר את ערך המצות כ"א בכללן, שהן זכרון לאדם שהוא עבד לקונו, ע"כ לא יחושו לפרטי דקדוקי דינים שבמצות, "ולא ע"ה חסיד". אמנם החכמים, המכירים את המצות מצד פעולתן על המציאות, המה מכירים אותן ככל כח איתן הפועל בטבע במציאות הכללית, שכל פרטיו וסעיפיו עשויים בחכמה העליונה, ופועלים פעולתם הנאמנה לטובה למי שיודע להתנהג עמם על דרכם האמיתי. ע"כ השיירא המקרית ודאי תאמר בריך הכא, דכל היכא דמברכת לרחמנא קא מברכת, ולא תחוש לפרטי הדברים שדקדוק הדין פועל לטובה בהשמרו...אמנם זאת לדעת כי גם ההשפלה של שכל ההמוני לא בא במקרה, כי היא ג"כ נערכת מיוצר כל בחכמתו ית' באופן שתומשך ממנה ג"כ תועלת. ע"כ גם הצד החיצוני של המאמר, שהוא נחוץ לפי תכונה הבלתי גמורה של הכלל, ראוי ג"כ שלא יהי' לבטלה כי ממנו ג"כ תימשך תועלת רצוי', כי גם התועלת המועטה המדומה ג"כ יש בה מועיל, כיון ששימשה להטוב האמיתי...ומזה אנו למדים שכל הציורים הבלתי רמים, שצריכים לפי ההבנה הבלתי שלמה להאמר לחזק ההדרכה הטובה יש להם אחרית ותקוה, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם", אפילו אותו הדבר המקביל לעומת ציץ וחציר יקום לעולם...והדברים מאירים לכל הטובות הגדולות האמורות בחזון נביאי ד', שהיו צריכים להתלבש בציורים הקרובים ללבם של בנ"א, שאין הציורים הנמוכים עולים בתוהו. כי די לה למדת חסדו ית' שתמצא עילה נכונה להשפיע כל צדדי החסד הקטנים עם הגדולים, ואין לבוז גם ליום קטנות, כי יש למצא על אבן אחת שבעה עינים, והרבה טובות עליונות ונמוכות, שלא די שלא יהיו סותרות זו את זו כ"א גם יחזקו כ"א את זולתה.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״ג

ההכרה הפנימית של ערך המצוות

שתי הלשונות מכוונות הנה נגד ב' המעלות. החכמים השלמים שהתרוממו אל מעלת ההכרה הפנימית של ערך המצות, שהן נגד "אברותיה בירקרק חרוץ". המלכים, מלכי רבנן, המצות מגינות עליהם כי לא יגורם רע ולא יקרבו הכוחות הרעים לפגע בהם כלל. אמנם יתר ההמון, שהמה נפגעים לפי קוצר דעתם מתגרת החומריות וההטעיות הדמיוניות, אמנם הם ניצולים ע"י המצות.

ברכות פרק ט׳ פסקה א׳

ערך הדברים הנראים חסרי ערך

ראוי לנו להשכיל, שכל דבר יש לו תכלית מכוונת מוסרית, ואפילו אותם הפרטים שאין אנו משכילים להם תכלית, עלינו לדעת שיש להם ערך שיבא הזמן ויגלה תכליתם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ג׳

ערך המקום שדווקא בו נעשה הנס

השכל ההמוני יקיף רק שהמקום שבו נעשה הנס, הרי הוא עומד לעולם לזכרון לפניו בעת פגעו בו להודות לד' חסדו. אמנם המשכיל החודר יותר יתבונן ויכיר שבודאי יש ערך מיוחד לאותו המקום, שבו בחרה ההשגחה העליונה להטות אליו חסד מופלא יוצא מסדרי הטבע. ואם כמה ניסים יזדמנו לו, לא יסתפק בכולם בהערה אחת, כ"א יכיר בכל אחת מהנה הבנה פרטית, ויתבונן על המקום ועל הנושא של הנס, ומכל אחד מהפרטים יכיר איזו הבנה שכלית מוסרית שתהי' לו להועיל. ע"כ ההוא גברא, שאינו מאנשי השם, די לו בזכר ניסו במקום הזה, בלא קריאת שם המקום, בלא השכלה מיוחדת על ערך המקום ויחשו אל ניסו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ד׳

ערך הניסים

בין הרואים, יש רואה שיודע את תוכן הניסים וערכם, ולבו מתרגש בראותו המקומות שבהם הגדיל ד' לעשות מצד תכונת ידיעתו. אמנם כל הרואה, גם מי שאינו יודע ערך הניסים וענינם, ודאי אותן המקומות שהתיחדו להיות בהם נעשים הפלאים, שהיו הסיבות לאורו של עולם, ג"כ תוצץ בנפשו מצד הרגש הטבעי איזו אורה, ע"כ כל הרואה אותם צריך לברך.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״א

ערך פחד האבדן

לעולם כח האיום הבא לאדם מיראת האבדון הוא גדול יותר מערך האבדון בעצמו מצד ערכו הגופני. ע"כ בהיות משפחת לוט איננה ראויה להנצל מצד עצמה, מפני שלח המוסרי הי' חסר מהם וכבר נמשכו הרבה אחרי מעשה סדום, ע"כ הוזהרו שלא להביט בעינם בצורת ההשחתה, למען לא יקטן כח האיום אצלם, ורק אז ע"י רגש הפחד תוכל להיות תקוה שיתעודדו להרחיק עצמם מדרכי שאול של הסדומיים. ואשתו בהתאמצה לראות בעיניה את ההשחתה, שבזה כבר נחלש מעט ערך פחד האבדן, כבר לא היתה לה תקנה מוסרית, ותהי להכרח משפט האלהי לדונה כאחד מאנשי סדום, שכבר ג"כ נאבדו רק מפני שאפסה להם כל תקוה של תיקון מוסרי, וכמוהם נאבדה ותהי לנציב מלח.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ב

העמדת ערך החסד

יסוד אבדת סדום הי' להעמיד בעולם גודל ערך החסד, וכמה גדולה היא ההשחתה של אבדן מדת החסד בעולם.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

...אמנם צריך לעולם לדעת כי הכח העיקרי הוא הפעולה הפנימית הנובעת ממקור הטוב שבטבע הנפש האלהית, כשנפתחו מוסרותיה, וחדלו המעשים המפריעים אותה מהיות מתקדשת מטומאתה. וזאת הידיעה תפעול לטובה על הידיעה הפנימית ברוממות מעלת האדם, עד שמה שמקושר בזכרון כזה, הוא באמת הקישור היותר אמיץ אל הטבע והמציאות מצד הערך המוסרי.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ז׳

האדם הוא מצוי פרטי לעצמו, ומחובר ג"כ [אל] המציאות הכללית. הוא מתעלה וגם נשפל ויורד, בין לפי הערך של ציוריו הפנימיים, אם הם עומדים במערכה הגונה הנאותה לכבוד ולקדושה, או במערכה שתוצאותיה הם דרך אופל וטומאה, ובין לפי הערך של יחושו אל העולם הגדול החיצוני בתור חלק אחד מהכלל, שיוכלו הרשמים המקיפים אותו להצטייר בו לפי הכנתו, [אם] במצב נעלה ומרומם, המביא לטובה, אורה וטהרה, או למצב עכור ונשפל, המביא חשכה וטומאה...אמנם הטהרה היוצאת ע"י ההתיחדות בעולם הפנימי, יוצאת היא דוקא מפני העושר הגדול הנמצא בכחות הנפש האנושית לכלול בהגיונותיה הפנימיים כל ציורי העבר, ההוה והעתיד שלה, להעריכם במערכה אחת, ולפעול עליהם לקשרם לדרך הנשגב הכללי ללכת באור ד'. והאי (וטהור) [וטהר] טהר יומא, היום עצמו נטהר ע"י הכניסה של כל המון ציוריו החיצוניים בעולמו הפנימי של האדם, והעמדתו בערך הנכון, המתגלה בעומק הנפש, החובקת בקרבה עם עוצם התבודדותה את הכלל כולו, שאז מתגלה בה עוצם כח הקדושה והטהרה של הצדק האלהי הסובב את כל היקום. או שמא.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ז

ערך הפועל, הנפעל, והמפגש ביניהם במרכז

החלק המתיחש למנוחה, הוא יותר נפעל מפועל, ע"כ ראוי לחשוב סוף משמרה ראשונה, שבה בולטת מטרת המנוחה במין האנושי. בהתעוררות הפעולות כבר כח הפועל נעשה ניכר, והמשמרה האחרונה כבר נועדה להכנת התח[ז]קות הפעולה וכח הפועל, ע"כ חשיב תחלת משמרה אחרונה. אמנם המציאות היא נשקפת לבד [מ]הערך הפועל שבכל פרט והערך הנפעל שבו, ג"כ במצב חיבור של הקצוות הללו בפגישתם במרכזם, ע"כ ראוי לחשוב ג"כ אמצעיתא דאמצעיתא בתור מרכז פנימי הפוגש קוי הפעולה וההפעלה בנקודה מיוחדת ונאחדת.

סדר זרעים פסקה א׳

ערכו הנצחי של מעשה קטן ופרטי, מעבר לערכו בזמן עשייתו

כלל עבודת ד' שנעשה ע"י התורה והמצות כולן, וכל המדות הטובות, הן נמצאות בתכליתן הטובה לשעתן, והן מושרשות במה שהן מביאות את הטוב הגדול הכללי הצפון בעתיד לכל מעשה ד', שינהרו אל ד' ואל טובו. מפני שעין בשר לא תוכל לראות את כח המצרף, שמצטרפות ע"י כל המון פעולות ודקדוקים הנראים קלים, אל תכלית רמה ונשאה כללית, ע"כ אין בנו יכולת להציץ אל גדולת טעמי מצות...ע"כ כבוד אב ואם שהוא מפתח את רגש הכרת טובה הוא פועל טוב לשעתו, כי גם בעוד לא הושלם כח הכרת טובה בכל ערכו, רבה פעולתו על פרטי בנ"א לטובה. והקרן קיימת לעוה"ב, מפני שמצטרף אל היסוד המעולה הכללי שיביא את המאור של הכרת הטובה היותר כוללת ועליונה, שהיא תביא לאותו המעמד, "בהקבץ עמים יחדיו וממלכות לעבוד את ד' "...אמנם כאשר לא תמצא כבר את פעולתה בחוג האנשים, מפני שאביון לא יהיה בארץ, חלי ומדוה יסורו, ברכת ד' תמלא את כל זרע האדם, והחכמה והמדע ימלאו את כל הארץ, "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", א"כ בהכרח יתור האדם לו מקום לשפע חסדו על כל היצורים מעשה ד', להטיב מצבם, לחנכם ולחכמם ולהרבות אשרם כיד ד' הטובה עליו. ע"כ הגמ"ח הפרטי יביא בצירופו להתפתחות כח הגמ"ח הכללי שיתפשט מאד בעולם, לתקנו באחרית הימים, עד אשר יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ושעשע יונק על חור פתן, והכל יבוא ע"י עבודת ד' הטהורה של האדם, שתבא מכח האדיר והקדוש של הכרת טובה...הנטיה לשלום המונחת בפרטי בנ"א, כשהיא נעשית עם כל פרט יש בה ערכה לשעתה, וערך צירופה שמגדלת את התביעה הפנימית אל השלום, עד שתביא אל שלום הכללי, עד שלא ישא גוי אל גוי חרב וכל העמים יהיו שכם אחד לעבוד את ד' בדרכי החסד ואור השלום, א"כ יש לזה פירות בעוה"ז וקרן לעוה"ב כמדתה. אמנם כל אלה הם דברים תלויים בעיקרם ברגש נפש האדם הטבעית, הכרת טובה, אהבת חסד ואהבת שלום. אבל ברגש לבד לא ימצאו הדרכים שיוכלו עמקי אלה הגדולות לצאת מן הכח אל הפועל בכל מלואיהם. ע"כ הדבר הגורם לאלה החמודות ועומק ההצלחה למלא בהם את כל חללו של עולם, הוא אור הדעת הגנוז בעקרו באור תורה, ע"כ ת"ת כננד כולם. כי כל חלק שבתורה וכל כשרון יחידי בה, יצורף לחשבון גדול, מעשה אבות יורשים בנים, וההגיונות המתבררים בדור אחד ע"פ התורה ילך לאורו דור אחר עוד הלאה, עד שדרישת התורה והגיונה הוא יהיה העמוד הימיני להוציא לאורה את כל התעודות הכלליות הרמות, חוץ ממה שפועל ת"ת רב טוב לשעה, לתיקון המעשים והמדות לאור ד' ואהבתו. "אור עולם באוצר חיים", "חיי עולם נטע בתוכנו".

סדר זרעים פסקה י׳

ערכו של המקדש. ערכם של תלמידי חכמים. המאמצים הנדרשים כדי לבטא את ערכם של המקדש ותלמידי החכמים, ושל כל דבר בעל ערך

יסוד הטומאה וטהרה בתורה הוא רק ביחש המקדש, והנלוה אליו כאכילת תרומה לעובדי ד' במקדש הכהנים, ואכילת מעשר בעיר הקודש, המקודשת בקדושת מקדש ד' אשר בקרבה. וכל הדברים הרבים המסתעפים מעקרי שמירת הטהרה, באו להשריש עמוק עמוק, כאשר ראוי לדבר שהוא נשמת האומה וחיי הרוח של כל האנושיות כולה באחרית הימים, שיהי' הר בית ד' בראש ההרים בית תפילה גם לכל העמים. ולפי הענין הנפלא והערך הנעלה שיש במקדש ד' זה, שאין דוגמתו בכל הארץ, אין פלא שדורש הדבר תכונה רבה, איך להבליט ע"י מעשים רבים את הרושם העמוק של קדושתו הנפלאה. ע"כ הוא נחוץ מאד להקיף את משמרת הטהרה בגדרים חזקים, כראוי לדבר שהוא אוצר חיים לעד לאומה הישראלית בעצמה ולכל האדם, וממנו תוצאות גם הטובה העתידה לבא משלשלת זאת לכל היצורים כולם. חקי הטהרה אמנם צריכים בהכרח לידיעות גדולות בתורה, ולנדיבת נפש נפלאה, וחפץ עז ונמרץ לעבודת הקודש הכללית, לתכלית הנשגבה והמעולה של התשועה העולמית שתבא, ע"י אור ד', ע"י מקור ישראל. ע"כ צריך הדבר שכל בנינו יהיו למודי ד', יודעי תורה ובעלי נפשות טהורות וקדושות, מה שהוא דבר נפלא ונכבד מאד בכל אופן, בין מצד האומה לעצמה בין מצד פעולתה הכללית על כל האנושיות. ע"כ תערך כל תכלית לפי ענינה וערכה, וכפיה יכבדו מאד האמצעים שצריכים להגיע אליה. ע"כ כבוד החכמים שהוא נחלה שישראל צריכים אליה ביחוד, להורות על מעלת תורת ד' ותעודתה הרוממה, כשהיא נלוית עם המועקה המוסרית שבאה ע"י חסרון האמונה בעניני טומאה וטהרה, אע"פ שמסבבת ג"כ איזו טינה בלב וקצת תרעומות מצד ע"ה, מ"מ הוא ענין מוכרח שתועלתו רבה, להשיב ע"י המועקה הפנימית הזאת ההולכת לאיטה את כל העם אל מעלת חכמים לימודי ד', כדי שיהיו ראויים באמת למלא את תעודתם העליונה, להיות עם קדוש לד', עליון על כל גויי הארץ בקדושת מדותיו וטהרת דעותיו, ועם זה ביתרון ההכרה הבולטת להראות יתרון קדושת מקום מקדשינו, שהוא ענין יחידי בעולם, מרום מראשון ומקום האורה לכל העולם כולו, באור ד' אלהי ישראל, שאלהי כל הארץ יקרא.

סדר זרעים פסקה י״א

חשיבות הכרת עם ישראל את ערכו ויחודיותו, ומתוך כך גם יוכל להשפיע על הגויים

משתי המטרות שיש לשמירת הטהרה, שבאה ע"י קצת מכאוב פנימי באומה, דהיינו הרגשת ע"ה עצמם כנעלבים, אבל התכלית הרמה והנשאה שבאה עי"ז לטובת הכלל כולו, ולטובת העלובים עצמם הם או זרעם אחריהם, היא כדאית לסבול עליה כהנה וכהנה. והנה המבוארות בדברינו: יתרון קדושת המקדש ורישומו על כל דרכי החיים שראויים להיות באומה הישראלית, עד כדי להביא יפה בלב הכרת מעלת עצמה ויתרונה ותעודתה. וכבר העיר הר"מ ז"ל במו"נ על יחס הטהרה אל רגשי כבוד המקדש. אמנם הדברים צריכים להתבאר ע"פ הרושם הפרטי שצריך להיות בישראל יותר ניכר מכל רחש קדושת מקום מקודש לכל עם ולשון. וכשיחסר זה היתרון יחסר הרושם העקרי. והתכלית השני' שמביאה עמה היא כעין הכרח מוסרי פנימי, שמביא את כלל העם להתרומם אל מעלת לימודי ד' יודעי התורה ובעלי הנפשות העדינות המלאות רגשי קודש, ונכונים בשמחה ודעת נפש לעבוד את עבודת הקודש לשם ד' אלהי ישראל בכל לבם ונפשם וארחות חייהם. ר"י בנטייתו להרשים בגדרי החברות ג"כ את המעלה המוסרית הפרטית, ע"כ כלל עמה ג"כ שרשים מוסריים בהנהגה, שהמה מעטרים את החכם המתנהג בדרך ד' הטהורה. מאחר שיתרון המוסר הפרטי הוא ג"כ חפץ כללי הבא מיתרון הכלל באומה, ומביא אליו וממנו תוצאות ג"כ ליתרון הכלל הגדול היוצא מהאומה לאור גויים. "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". אמנם חכמים ס"ל כי יתרון המוסרי הפרטי, מאליו בא יבא, בתת מקום גדול ואדיר להענין הכללי, והוא היסוד שהכל תלוי בו, יתרון קדושת המקדש המובלט ע"י המוני השמירות החודרות בכל חלקי החיים, בגדרי הטהרה שהם באים רק לרגלי כבודו והכרת רוממות ערכו. ובהערה הלביית הבאה בנפשות ע"י הכח האדיר של הידיעה העצמית במטרה האדירה של קדושתן של ישראל והדר כבוד ד' החופף עליהם, מאיליהם יתעוררו הכחות הטובים בלבבות הפרטיים להשכיל ולהיטיב. ע"כ בידים אין לנו לערב דברים מוסריים אחרים, כ"א לפנות אל ביצור הכלל הגדול, והפרטי[ם] יופיעו אחריו מאליהם, ויועיל דבר זה להביע בבירור שלא תגמר התכלית העולה מכל ההתקדשות הפרטית ע"י רוממות המוסרית הפרטית לבדה, כ"א בהיותה מצורפת אל ערך כלל האומה ופנייתה הרוחנית האדירה, שממנה תצא אורה לכל ברואי בצלם אלהים. "צהלי ורני יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל".

סדר זרעים פסקה ט״ו

הכרת האדם בערך מעשיו

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב, וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהי' משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכ"ז רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, ע"כ הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק, עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל בתורה, ובכל מדה טובה ומעגל טוב. ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה, שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים, על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה, לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי ש[ת]ימצא בנפשו קורת רוח, וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר, גם במקום שיצא באמת ידי חובתו...וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו, לדעת ג"כ את חלקי הרע שבהם, למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב, וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע. ע"כ דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ד', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור ממוקשי רע, ונכון מאד ג"כ להטביע בטבע האדם מדת היושר והצניעות. שגם במקום שע"פ התורה הוא מצווה לספר בשבח מעשיו שעשאם כתיקנם, מ"מ יהי' נוטה בטבעו הישר אל הענוה והצנע לכת, עד שיהי' הדבר עליו כמשא ויאחר כפי היכולת.

סדר זרעים פסקה י״ח

ולעומת החלק הרוחני שבמצוה, [יש] להזכיר, שעם כל ההבנה הקלה שיש [לנו] בטעמה, היא בכ"ז ראויה להיות משוערת ומדוקדקת (על) [עד] למאד בכל פרטיה, כראוי למצוה אלהית. יש לפעמים שריבוי הדקדוקים יעסיקו נפשו של אדם כ"כ עד שהתכלית העליונה הכללית היוצאת מהמה, להעיר את קדושת נפשו ושכלו, להודיע ולהודע כי רם ונשא הוא הערך שיש למצות ד', ושרישומן צריך שיהי' בלב חזק ואדיר באפן אלהי, לא כמדת נימוס שכלי, והוא קריאת שם ד', שהוא נערך אל המדע והשכל כמו שהברכה נערכת אל רגש הלב ורחש הכרת הטובה, [נשכחת]. ע"כ כשם שצריך שרגש ההבטה על עצמו בתור מטיב ומשפיע, לא ישכיח ממנו שהוא צריך להרגיש עצמו בתור מושפע ונעזר, עד כדי ברכה לד' על חסדו, כן ריבוי הדקדוקים ושמירתם שכבר נכללו במאמר "לא עברתי ממצותיך", צריך שימור שלא ישכח על ידם התכלית העליונה המכוונת מהם שהיא הזכרת שם ד' על ערכה של המצוה, לבלי יהיו הדקדוקים רק ענין מעשי, המונע את כח הלב הער והשכל הטהור, להתענג על הוד המצוה ויקר ערכה, מה שבאמת הם עצמם מדריכים הם אל זאת ההתבוננות, כשנלוה עמם היסוד השכלי. ע"כ נאות הוידוי הסמוך אל הנתינה, ואל וידוי קיום דקדוק הפרטים, להסמיך יסוד תכליתם של אלו העקרים, לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.

סדר זרעים פסקה י״ט

מעשר שני אינו ניתן לאחרים כ"א בעלים אוכלים אותו בקדושה לפני ד', והוא להעיר שכשם שבכלל האומה צריכים שימצאו אנשים מיוחדים, עובדים עבודת הקודש, שהם מישבי עולם באמת, ע"כ ראוי להכיר הספקת צרכיהם לחובה קדושה, כן יש באדם עצמו, בכ"א ואחד, צדו הרוחני השכלי, וזה הכח הוא הכהן הפרטי שראוי להכירו לטוב. וחייב האדם שיכיר את צדו השכלי, שהוא יסוד אשרו והצלחתו, ע"כ יאכיל המע"ש בקדושה לעצמו. אבל במה איפוא יודע לאדם עילוי ערכו השכלי, במה שישכיל כי כל הרעות והנזקים הבאים לאדם בעולם, אינם כ"א מצד חמרו ועכ"פ מצד חסרון השפעה השכלית, כדברי הר"מ במו"נ. ע"כ לא יאכל המע"ש באנינות, להורות שכל צרה ורעה שבעולם אמנם באה רק מצד הצד השפל של האנושי[ו]ת, מצד יחש בהמותו.

סדר זרעים פסקה כ״ב

ידענו מההערה השכלית וההערה האלהית ששתיהן יחדו יבנו את מעלת האדם. אמנם כפי המדה הבינונית תשמש ההערה האלהית לעבודת המעשה, באשר מעטים יבאו למדה זו להכיר את יקרת ערך מעשי המצות, טעמיהן, והטובה הגדולה שהן מביאות לעולם, עד כדי מדה זו שימלא[ו] רגשי עז לרדוף אחריהן בעצם (טבען) [טבעם], כמו שטבע האיש המלא רחמים וחסד לרדוף לעזור לנדכאים ועשוקים ולחלץ עני בעניו...ובבאו למדה זו, אז יהפכו אצלו התכונות, כי כח הרגש העצמי ישמש אצלו להניעהו לקיום המצות בפועל, כי כבר אורו עיניו לטעם מתקן ויקרת תכליתן. אמנם השמחה הפנימית שבלבבו לא תסתפק בהתמלאה רק כפי אותה המדה שהוא מכיר את הדרן של מצות, כי בבא האדם לזאת המעלה העליונה, תבא עם חכמתו בלבבו ענוה, ויכיר כי כל ההוד והתפארת שאנו משערים בתעודות המצות, מה נחשב הוא לעומת התעודות המוכנות להן ע"פ הדעה העליונה של אדון כל המעשים, בין מצד ערכי תעודות רבות שלעינינו לא נראו כלל, בין מצד עצם מעלת הערך של אותן התעודות שלנו הן נשקפות, אבל אנו רק את תיבותיהן נאמר, ולא נוכל להיות כ"כ גדולי נפש להעריך שיווי ערכן. למשל, אם גם נאמר ונדרש בשלום העולמים, בתעודת הטוב הכללי לכל האדם, אך שקר נעשה בנפשנו אם נדמה שאנו יכולים לתן בלבנו לאותה התכלית הנשגבה את כבודה וערכה האמיתית. ע"כ את הפעולות ייחש האיש המעולה ל"קול ד' אלהי", שמורה ג"כ על ההערה השכלית שהוא קול ד' המתהלך בגן הבריאה וחודר ללב אדם ע"י נר ד' נשמת אדם. והשמחה הפנימית יעריך ע"פ משקל מצות ד', שרק לפי אותה המדה שלפני יוצר כל ב"ה, שנטע בנו חיי עולם בנתינת תורתו, שלפניו גלוי' רוממות הערך שתצא מתכונת המצות, ראוי לנו לשמח בהן.

סדר זרעים פסקה כ״ג

ע"כ אם שכל אדם חייב לתור בחכמה כפי כח שכלו וטהרת לבו, ולהוסיף אמץ בדרך ד' כפי אשר יחזה בהערתו השכלית, מ"מ יקיים בעצמו "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", ויצייר כי לעומת ערך האמיתי שיש בתכלית התורה ומצותי', נחשב כל מה שיוכל להשיג בסידורי חכמתה כאין. ע"כ אין לו לבנות דבר יסודי על מערכי חכמתו גם בהיותו במעלה היותר גבוהה, כהמצב שעליו מורה ענין מע"ש, התקדשות הכהונה בתוכו של כל אדם מישראל.

סדר זרעים פסקה כ״ז

ולמשכים הי' הממונה אומר "קומו ונעלה ציון אל בית ד' אלהינו", עמים "הר" יקראו לבית ד', ואברהם קראו הר "בהר ד' יראה", היינו הצד המשותף שיש לכל העמים כולם באורן של ישראל, כהר גבוה המושקף לכל. אבל יעקב קראו בית, שכבר יצאה מקרבו ההתיחדות של ישראל בערכם המובדל ומתבודד מן האומות, "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב", כי לגבי ישראל צריכה להיות ציון "בית ד' ", כלומר מוגדרת במחיצות ומשומרת בגבולים, עד שאין צורך לרוח זר לשלוט בנו בפנימיות תרבותנו, כי כל טוב לא יחסר בתורת ד' תמימה להכשירנו לעם רם ונשא, ועם זה לרומם נפשנו ג"כ בתכונות יקרות המפתחות כשרונות הנפש לכל מדע והשכל, והשליטה של רוחות של אומות אחרות בקרב בית יעקב היא כרקב לבית ישראל, וכבר ידענו מה שנמשך מהרעה (מאת) [מעת] שפנו אל ילדי נכרים להשפיק בהם. אמנם אוה"ע הם יכירו את ערך רוח ד' השפוך על ישראל ויקלטו מרוחם אליהם, ע"כ לגביהם הנהו "הר ד' ", אבל בהכרת ערך הביכורים המשבח את יסוד עבודת האדמה, המכשירה להתבצרות בפנימיות האומה ונתינת כח ההתחברות הפנימית רק מצד השיתופים הרוחניים הנעלים, היא נקודת ציון ששם התגלה הוד ד' והדרו, התכלית הנשגבה של אומה שלימה המתאמצת להטביע עליה חיים של קדושת המעשים והמדות והדיעות, וכל העושר הרוחני הוא צפון בעצמותה הנשגבה עד שתחת ההתחברות החומרית של יתר האומות, היא מתחברת ע"י קשרים רוחניים קדושים, ומה תוכל השפעה של תרבות מאוה"ע לפעול עליה רק להותה חלילה, כי היא צריכה להטביע עליהן כחה הקדוש הרוחני, ולא לקלוט ולהתלמד מהן, שודאי יביאו לה רק ירידה ולא עליה.

סדר זרעים פסקה כ״ח

העלאת הבכורים אל מקום המקדש, מקום עינם ולבם של ישראל, ראוי לה להתוות את הערך של היחש של כל איש פרטי ועסקיו הפרטיים, אל קרבת ד' ואורו, אור ישראל הכללי. והנה כשם שהתאנים והענבים הם לחים, מלאים לשד רענן, וטובים מאד לענין הקרובים, שאין עליהם ריחוק דרכים וטורח טיפול שמירה, ומוטעמים ביותר לערך הגרוגרות והצמוקים, שבהם מוותרים קצת על נועם הטעם כדי להתקיים, למען יוכל לבא גם ממקום רחוק אל הר ד', כך יש חילוק בין דרכי החיים הרוחניים, שבהם מעלות רבות חלוקות, ובכללן הם כח התורה וכח הנבואה. כח התורה ע"י הרחבת תורה שבע"פ, ע"י קיבוץ וריבוץ פעלים לתורה, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בעומקי הלכות, שהם נראים דברים יבשים לערך הלשד הנראה בענינים המתיחשים לנבואה, העסוקה בחכמות אלהיות ודרכים עליונים, שמהם יסתעפו דברים גדולי ערך בהגיון לב בתפילה וחכמת צפוני תורה. אמנם בהיותנו קרובים אל אור האלהי נטועים בארצנו, הי' אור הנבואה ממלא מקום גדול בעולמנו. וכן אנו מובטחים לעתיד באופן יותר נעלה. הלח המחיה את הלב והנפש באור דעת ד', והוד כבודן של ישראל העליון הכללי, שהוא מלא זיו וזוהר חיים מלאים טל דשן מאד, הננו רק אז מוכנים לקבל, באופן שיהי' בינינו נשמר, בהיותנו קרובים אל בית ד', נטועים על אדמתנו ובטוחים מכל בלבולי רוחות וערבובי דיעות. אמנם כאשר התרחקנו באשמתנו מארץ חמדה, והוטל עלינו עול דרך רחוקה של גלות מרה ונמהרה כזאת, אז עלינו לחגור עז ע"י דברים המתקיימים, הנשמרים בצביונם, אע"פ שקצת מלחותם אינו נראה לנו במילוי נועמו, כערך ההוד המלא חיים שיש בדברים המסתעפים מאור הנבואה והמבטים הגדולים האלהיים, ומה הם, הם ד' אמות של הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם.

סדר זרעים פסקה ל״א

וזה הוא יחשם של ישראל אל המרכז האלהי, תל תלפיות, ירושלים עיר הקודש, שאמנם הרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים, המורים ג"כ על כח הקיום הנפלא שיש בההשפעה הרחוקה, שאם גם כח הלח של החיים נעלם, הם חיים באמת. עתה כשנעשו קרובים אל הר ד', שב כח החיים המורגש להתחבר אל כח הקיום, וזה ע"י השפעה היוצאת מהמרכז, מלבן של ישראל אל הכלל כולו. שלחו לפניהם, להורות שהם צריכים להיות מושפעים מהודה של ירושלים, ולא רק הם הנותנים להמרכז את ערכו כ"א גם שואבים ממקורו מקור מים חיים, ועטרו את בכוריהם, שמה בהר הקודש יפוח כח החיים, להיות מורגש וממלא בפועל את כל לב ונפש.