צביון

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

וחלילה לך לחשוב שתתבטל לאומיותך ע"י תעודתך לטובת כלל המציאות, ומבואר במקרא "ונלוו גוים רבים אל ד' וגו' והיו לי לעם" וע"ז מסיים "וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך", שעיקר השליחות ותכליתו הוא "אליך". וככתוב שגם אז בהתמלא התכלית מ"מ "ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים", להוציא הטעות שאחרי שלימות האנושית אין צורך בקיום האומה בצביונה המיוחד לה, לא כן, כי ברית עולם שלא תמוט הוא, וכל השלימות הכללית לא תבנה ולא תתקיים ולא תתעלה במעלתו כ"א ע"י זריחת שמשן של ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

ההגיון האמור כי בהשחת הצביון הלאומי, אז ההשחתה תופסת בהכרח מקומה בכל מוסד כללי שהוא מושפע מימי קיומה של האומה בכל תקפה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״א

קיומו הנצחי של עם ישראל, בצביונו, ברוחו ותכונתו, הוא צורך גבוה להיות נשמרת הדעה של "ד' אחד" בכל טהרתה. וכל המצות כולן, הלאוין והעשין וגדריהם, הן נערכות כדי לשמור על ידן הדיעות והמדות והתכונות של עם ישראל, כדי שלא יוכל הזמן לשנותו מצביונו, מתכונתו ומרגשותיו, ולא לבוללו בין עמים אחרים, כ"א "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד' ". ע"כ הנקודה שכח מסירת הנפש הפרטית עומדת עליה היא "ד' אחד" .

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ט

להבין את מושג הכלל ברום מעלתו צריך שילוו אליו כל המכשירים שיעמידו את הכלל בתור אומה שלמה, שאז יוכר ענין החטיבה של האומה, ובעם ד' אלה יגלה רק אז יתרונם הכללי בתור גוי גדול וקדוש. המכשירים הם הארץ והמספר...אותו המספר שכלל בקרבו את סכום הדיעות והמפלגות וערכיהם הפרטים מראש מקדם, מספיק ג"כ לעת כזאת להעמיד בנו את הצביון הכללי, ולא עזבו גם עד כה יחידים לומר שהם בדעתם הפרטית יעמידו לנו גדרים לאומיים. כי היה לא תהי', עם ישראל גוי מעולם הוא, שכל כלי יוצר עליו לא יצלח, ילעג למהרסיו החיצוניים והפנימיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רח"צ

כל הדברים הגדולים רבי הפרטים, של הקדושות המיוחדות לישראל בקנאתו לשמירת טהרת לאומיותו, הם דברים רבי ערך מאד נצרכים ומוכרחים לכלל ישראל, וכל הפורש מהם פורש מן החיים וחותר מחתרת במעוזם של ישראל...כי מי שהגיע עד עומקן של דברים בהצביון המיוחד לישראל להיות עם לבדד ישכן, שומר טהרתו ויחוסו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ה

לעומת הגדולה שהיא ההצטיירות הכללית של כל המעשה אשר עשה האלהים, תבא הגבורה להודיע שעם כל הכללות של הגדולה הזאת יש השגחה מפורטת, שכל פרט ופרט בפ"ע מוצא מקום בערכו המיוחד. ורק ע"פ הגבורה הגוברת מכח הגדולה הכללית הרחבה עד אין קץ, להשפיע שלמות להשלים את כל דבר פרטי ע"פ צביונו המיוחד לו, מתפרד כל דבר להיות לו מקום וערך בפ"ע.

ברכות פרק ט׳ פסקה שט"ו

יסוד המעלות והמדות הטובות הוא, שכל מדה תמצא את מקומה הראוי לה, וכל דבר יהי' עומד על צביונו ולא יתבטל מצורתו בשביל איזה נטיה של קנין, אפי' דבר טוב. ע"כ באשר חיי המשפחה היא ראשית הצדק ואחריה תבא חיי הרעות גם מחוץ לחוג חיי המשפחה, ע"כ ישים האדם תמיד אל לב שבהיותו מרחיב את גבול היושר לחיות ג"כ חיי רעות ואהבה, באופן יותר רחב מחיי משפחתו היחידה, יעשה כן אבל באופן שלא תהי' מזה כל השבתה לחיי המשפחה עצמה. כי תמיד יהי' העולם בכללו מוצלח כשיעמדו תחלה פרטיו על בסיס חזק ונאה, בין בדברים שהם שלמות הגוף ובין בדברים שהם שלמות הנפש, ואז יצאו ג"כ חוץ לגבולם להשתתף בדברים הנוגעים אל כולם בכלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ו

קדושים המה כל פרטי ודקדוקי תורה, אשרי נזהר בהם ומקיימם באהבה, ואוי לו למי שדש בעקביו אפילו דקדוק של מצוה קלה. אמנם שורש קדושת הפרטים צריכה להיות ניכרת, מפני שהם ענפי הכלל שהם באים ממנו ונמשכים אליו. והכלל שכל התורה כולה תלויה בו, הוא קיום עם ד' בכל צביונו ותמימותו, שהוא אפשרי דוקא בארץ ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ט

רק מתוך שמירת הצביון ניתן להשפיע על אחרים

כי באמת יסודם של ישראל הוא מיעקב שקרא בית, מובדל לעצמו במחיצות והבדלים. וההבדלים הללו מכוונים לא בשביל התכלית שתגמר בתור דת שתנחיל לכל יחיד בפ"ע את אשרו הנצחי הרוחני לבדו, כ"א בתור עצת ד' להעמיד שם ישראל לעולם בצביונו וסגולתו המיוחדת לו, ודוקא ע"י זאת הסגולה, והצביון המיוחד כשישתלם בכל דרכיו ופרטיו, יבא האור הגדול לעולם כולו על ידם באחרית הימים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ל

יסוד האמונה הוא, שאי אפשר לרוח ד' הכללי להתקיים בישראל ובעמים, כ"א כשיהי' נשמר בישראל ע"פ התנאים המיוחדים להם, שהם כל ארחות התורה ופרטיה שהם מקיימים את ישראל בארצו ובצביונו...וכאשר שמירת צביונם של ישראל, שבזה כל קדושת התורה תלויה, ושמירת אור הגנוז בתורה לכל העולם כולו, תלוי בהשימור הראוי להיות התורה ניכרת ביתרונה האלהי, באשר היא תתיצב בתור תורת חיים מלאה ענין להקים שם עם ד' על נחלתו לעולם, ומזה להמשיך את כל הגדולות, הדברים המקווים, שאין להם קץ ולמעלתם קצבה. ע"כ המוריד ערכה של שמירת תוה"ק לערך דת פרטית, מסתפק ביושר הפרטי של האיש הפרטי ורגשי נפשו ע"פ מושגי האלהות, הוא מאבד הונה של תורה ומתיש כחן של ישראל. וצריך להחזיר הדבר על מכונו, "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער, וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך", לענין רוח התורה. "וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו", לענין תורת ציון המיוחדת לך לפי צביונך והדר קדושת מעלות הנפש שבך מכשרונך העצמי וממורשת אבות. "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוהיו" .

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ח

מהותה של כל אומה תגדר ע"פ דיעותיה וקניניה הרוחניים. ובאשר ברוב, הדיעות הולכות ומשתנות, מתבררות ומשתלמות, עד שלובשות במשך הזמן צורה חדשה, ע"כ תחול בכל אומה זקנה וביטול כח, הפרדה וכליון. כי כאשר יאבדו סגולותיה הרוחניות, דיעותיה ומסורותיה, את ערכם לגמרי, כבר אין מעמד פנימי לאומה. וכשיתגבר עליה איזה כח מן החוץ, לא תוכל לעמוד על נפשה, באשר חסר לה המעוז של החיבה הפנימית לעמוד בצביונה. ובזאת התכונה עצמה, עומד ברית ד' עימנו להקים אותנו לעולם לו לעם. כי אור האמת של שם ד' ית' שנקרא עלינו, הוא המאור שאין לו קצבה ותכלית, האמת שאין אחריה אמת, האמת שכל מה שישתנו הדיעות והמושגים ויתבררו ביותר, תוסיף עוז וצדק ותגלה לעין כל בהוד והדר. ע"כ אין בעם ישראל החי בתורתו זקנה. חבתו הקדושה כרשפי אש שלהבתיה לשם ד' הנקרא עליו, לדיעותיו, לתורתו, לא יוכלו לעולם לסור מנקודת חבתם הראשונה, ועוד יוסיפו להלך הלוך ואור. ע"כ בכל יום ויום יוכל לאמר לישראל "היום הזה נהיית לעם", היום זרח עליך אור חדש של מושגיך המאירים באור עולם של האמת האלהית. כי האמת המוחלטת והגמורה לא תתישן לעד ולעולם, ולא תאבד כחה כימי השמים על הארץ.

סדר זרעים פסקה י״ז

המצות צריכות שיפעלו פעולתן בשתים: בתכליתן הפרטית המכוונת בכל מצוה ומצוה, ועוד יותר ברישומן שהן מצות אלהיות, שזה הרושם פועל הרבה על הלב לקדשו ולטהרו, ונותן ג"כ לעצם המצוה צביון קדושתה הראויה לה, ופועל ג"כ על עומק הדברים בנפש באופן שיעמדו לעד כי "דבר אלהינו יקום לעולם". ובמה איפוא תהי' ניכרת ההבלטה שהן מצות ד', רק בשמירת הדברים בדקדוק נמרץ עם פרטים רבים ודקדוקים מוגבלים. שלולא היו מצות נימוסיות שתעודתן גלויה לפי תכליתן, לא הי' כ"כ מקום לקפידות ועיכובים כאלה. ורק באלה הדקדוקים הנפלאים, תחול על המצוה ועל פועלה רוח ד', שיכיר וירגיש שבמצות ד' הוא עסוק, אע"פ שחלק מתכליתה וטעמה אולי יהי' גלוי לפניו, אבל הלא עליו לדעת כי מי שחכמתו אין חקר, הוא צון..."לא עברתי ממצותיך", להשמר בהן כצביון הראוי למצותיך, שהנני ראוי להיות ממלאן באופן מלא ומצומצם בדיוק מכוון, בלא התערבות של העברת הגבולים המכוונים, ע"פ השקפה שכלית בתכלית המצוה שמושגת לשכלי הרפה, כ"א לא די שנתתי ללוי לגר ליתום ולאלמנה וקיימתי התכלית המושקפה גלוי, כ"א הכנסתי בה את המאור האלהי, להורות שבעבודת ד' אני עסוק, ובחוקים עליונים שאין מגבוליהם לסור אל עבר אחר כל דהו, לא הפרשתי ממין על שא"מ, ולא מן התלוש על המחובר כו' .

שבת פרק א׳ פסקה כ״ו

שמירת הצביון הרוחני תהיה ע"י שתהי' הפניה הראשית של כלל עם ד' לקדושת שם ד' ויסוד התורה בחיים, שלא להניח לשאיפות אחרות לרשת חלילה מקום הקודש. ההבדל בין חטאים נקודתיים לבין איבוד היסוד הרוחני. חורבן הבא מדברים פרטיים כשהיסוד העיקרי הוא עומד בתקפו, איננו כ"א חורבן עראי שסופו להבנות

על כל חכם בעדתו להשתדל ראש לכל דבר, שתהי' הפניה הראשית של כלל עם ד' לקדושת שם ד' ויסוד התורה בחיים, שלא להניח לשאיפות אחרות לרשת חלילה מקום הקודש, אז תתקיים העדה בצביונה הרוחני. ואם חלילה דברים פרטיים, שגם הם יוכלו להפסיד כח הקיום של איזה עדה, יגרמו להחריבה, הנה יסוד החיים הישראלים יהי' תמים עמם. ע"כ בכל מקום שיבאו וידחו יהי רוח ד' עמם, ואין זה חורבן מוחלט כי מעפר אחר יצמחו, ובאשר יתיישבו, ישובו לתקן את השגיאות הראשונות, וכל סדרי החיים שאינם ע"פ ארחות תורת ד' שגרמו ההפסד, יכירו, ויבנו בתוך עם ד'. אבל אם הדעה היסודית תאבד, אם לאבן פינת החיים הכלליים והפרטיים לא תחשב הקדושה ועז ד', כ"א כח הזרוע ולאומיות חומרית שכל מגמתה איננה התכלית הנשגבה להיות מצטרפת להתכלית העליונה שהוא חפץ השם ית' ושמו שנקרא על עמו, כ"א חפצים פרטיים, ולעשות את הכלל רק לכלי מגושם, להגיע על ידו כל יחיד חפץ לבבו וצרכי החיים החומריים, והגגות הפרטיים עומדים לפ"ז במדרגה גבוהה הרבה מביהכ"נ מקום הקדושה והעבודה האלהית, באופן מושחת כזה כשתחרב עיר, חורבנה הוא חורבן עולם. כי הרוח הישראלי ילך הלך והתדלדל מאין לו קשר פנימי עם הקדושה העליונה החופפת על כלל עם ד' ע"י שם ד' עליון שנקרא עלינו, וחורבן כזה הוא חורבן שמנפש עד בשר יכלה. לא כן חורבן הבא מדברים פרטיים, כשיסוד העיקרי הוא עומד בתקפו איננו כ"א חורבן עראי שסופו להבנות, בעיר זאת או במק"א, ע"כ דבר גדול עשה ר"א דעביד למתא מחסיא דלא חרבה מאותו עוון, ששמר בה היסוד הראשי להיות המגמה היותר גבוהה והיותר פנימית שבחיים, הקדושה האלהית, לרומם בית אלהינו. ואם כפי יצר לב האדם נזדמנו סבות שהחריבוה, רב הוא ונכבד הדבר שלא חרבה מאותו עון. ע"כ ידענו נאמנה שהבנים הנפוצים מעיר כזאת, שכלל הקדושה הישראלית חזק ואמיץ בקרבה ועומד בה למעלה מכל תעודה צדדית שתוכל להיות [משתרשת] בכח הזמן ושטף החיים, יהיו בנים נאמנים לד' ותורתו ועמו, ועוד יהיו לברכה, גודרי גדר משובבי נתיבות לשבת.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ב

מטרת השבת להעמיד את צביונו האמיתי של האדם בהתאם לרצון ה'. שמירת הלכות השבת לפרטיהן שומרת על צביונה של השבת

אחד מיסודי קדושת השבת הוא להשוות [את] החיים החיצוניים אל ערך החיים הפנימיים, שכפי רב המרחק שביניהם יגרע מצב האדם ויהי' יותר רחוק מצביונו ששם לו אדון כל החפץ בהצלחתו. הקדושה, המנוחה, העידון, המה הסגולות המיוחדות לחיי האדם הפנימיים כשהם על טהרתם והשלמתם. אבל מה רחוקים המה מהחיים החיצונים, שנסתבכו ככה ע"י אותם החשבונות הרבים שבקשו להם בני האדם, ושכחו מצדם את אשר עשם אלהים ישר…וע"ז אמר רב יוסף שהיא הלכתא רבתי, כלל גדול ההולך ומבריח את כח קדושת השבת מרום מעלתו הפנימית עד צורתו החיצונה, שהוא דבר רב בכמות ורב באיכות, משכללת את קדושת השבת ושומרת צביונה, ומתאמת לתכליתו הרבתי - להשוות קדושת החיים החיצונים לקדושת החיים הפנימיים, שהם החיים השכליים והמוסריים של האדם מצד צורתו וצלמו צלם אלהים.

שבת פרק א׳ פסקה ע׳

המוכנות של האומה לקבל באהבה רבה מגבלות שיעזרו לה לשמור על צביונה בגלות

...ודאי הטומאה של ארץ העמים תחייב שינויים רבים בחייה, והגנות רבות, שלא תתפשט אותה הטומאה בגוף האומה ונפשה. אבל היא תהי' מוכנת לקבל באהבה רבה את כל הדברים שע"פ אותו המצב תהי' צריכה להיות נזהרת בהם ביותר, כדי לשמור קדושתה וצביונה. דוגמת הטומאה שהיא כתובה בתורה על הכלים שלפי סדר החיים העתיק ונגזרה ג"כ על כלי זכוכית, כדי להמשיך כח התורה ג"כ ע"פ סדרי החיים החדשים.

שבת פרק א׳ פסקה ע״א

הדמיון בין דיני נפשות לדיני קנסות במצב של חסרון ההרגשה הטבעית הכללית

...אמנם בהימים שכבר מצב האומה החל להיות מתמוטט, הרקבון והרפיון נראו בפרקיה, ועוד היא צפויה אז לפירוד יותר גדול, לדלדול נורא ואיום, למצב של גלות, שאמתת הציור המאחד הלאומי הוא בלתי אפשרי להצטייר כלל מצד חסרון המכשירים את ההרגשה הזאת המורגשים אז, דיני נפשות יצויירו לדיני קנסות, ובהצטייר דיני נפשות לדיני קנסות רב מאד הרעש שעושה בנפש, אשר יצלח להגביר את המוסר והצדק רק בהיות לעומתו הכח הרוחני שלם בתכלית. וזה אינו אפשרי כ"א בהיות המצב הכללי ראוי שיהיו כל הקדושות הכלליות עומדות על כנן, וב"ד הגדול יושב במקום אשר בו בחר ד'. אמנם במיעוט הכח האדיר הזה גלתה סנהדרין, שלא דנו דיני קנסות, דיני קנסות ס"ד, וכי כ"כ ראוי הרושם של עסקי ממון לעשות על הנפשות הישראליות המצוינות בנדיבות "בת נדיב", בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, אלא שלא דנו דיני נפשות, שהם היו אז בתוכנם דומים לדיני קנסות, מצד חסרון ההרגשה הטבעית הכללית, ומצד מיעוט הצביון שהיתה עתידה להיות לוקה בו מצד מצב הגלות שעמד אחר כותליה.