צדיקים

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ח

בתיהם של צדיקים

...והנה כשמשתרש הרע וההפסד בקרב האומה, אז לא רק המרכז הכללי היחידי הלאומי הוא מעכב את התיקון הנמרץ שצריך להעשות דוקא ע"י ביטול וחורבן, כ"א גם המרכזים הפרטיים כל זמן שהם מתמשכים כסעיפים מהמרכז הלאומי הכללי, הם מקיימים את שרידי כחות הקיבוץ הלאומי ע"פ הצביון שהי' לו בהיותו בתוקף חסנו הלאומי. ואם בכח הכללי נדבקו חסרונות שצריכין צירוף וזיקוק של סיגים ע"י היתוך בכור, "כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול"...ע"כ הרפואה המרה שהיא מוכרחת לבא גם בכללות האומה ע"י ביטול המרכז הלאומי היחודי, לא תסתפק בזה לבדו, והיא מוכרחת ג"כ לנפץ כל דבר הנושא עליו את יסודי המרכזיות העתיקים אפילו באופן פרטי. ע"כ הבתים הגדולים שתפסו מקום גדול בחיי האומה, ומפני חשיבותם הם ממשיכים עליהם כח של מרכז, וממילא המשמעת הלאומית, ועי"ז ג"כ הצביון הלאומי הישן מתנחל באותו צביון ממש שהיה בעת החוסן הלאומי, וממילא ממשיך עמו ג"כ את המגרעות הצפונות שעבורן גזרה ההשגחה האלהית לבלע את כל נאות יעקב. "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, הלא ד', זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלך ולא שמעו בתורתו". ע"כ מיום שחרב ביהמ"ק נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ט

בית המקדש ובתיהם של צדיקים

כשנמצא באומה מרכז כללי מתחלש עי"ז כח המרכזים החלקיים, אמנם בביטול המרכז הכללי תופס כל מרכז פרטי מקום, ביותר בתיהם של צדיקים עושי חסד וצדקה שבגלות, נעשו הם למרכזים גדולים באומה וגדולתם ניכרת ביותר באשר אין לנו מרכז עליון וכללי שיהיו בטלים לגביו. אמנם יש אופן נעלה בהנהגת האומה שעם כל יתרון וחשיבות של המרכז הכללי והקיפו את כל עניני האומה, לפי רוב העושר הגשמי והרוחני ורוב תשואות החיים שיהיו במילואם בשוב ד' את שיבת ציון, יהיו ערכיהם של המרכזים הפרטיים ג"כ בתור מעלה גדולה וחשיבות נצחת, עד שע"י המרכז הגדול הכללי של המלכות וקדושת המקדש, לא די ש[לא] יגרע ערכם של נושאי ההוד בתועלתם הפרטית, כ"א ירבה הודם, ותפארתם תהי' ניכרת ומורגשת מאד, באשר חשיבות כל מרכז הוא לפי ערך רוב הפעולות הטובות שהוא פועל, ולפי מרבית הכשרון שיהיה באומה ובכל סעיפיה, תהיינה הפעולות של המרכזים החלקיים גדולות ורבות מאד. ע"כ גדולה היא מאד ההבטחה שבתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירם לישובן.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

והנה עניני הפיזור של הגלות, מגיעין לפעמים, וברוב, לענין מורה כזה בנוגע למצב הכללי של האומה, עד שאזלת כל יכולת בידי האדם מהיטיב ומהגן את מצבה הכללי של האומה. ע"כ הבטחון בד' הוא מוכרח בנוגע לכללות קיום האומה והצלחתה הכללית. ע"כ אותן הבתים של צדיקים שהם המרכזים הפרטיים, אמנם לכל מעלתם בתור מרכזים פרטיים וחלקיים, רק אז הם תופסים את מקומם הראוי, אם כל מגמתם ברצון ותקוה הוא רק להגיע לאושר הכלל כולו. ואם מצב הדברים מגיע שאין להם ע"ז כל יכולת, אבל תכונת נפשם הוא דבק עם ההצלחה הכללית, והם המצפים לישועה, והם בוטחים בד'. וכיון שכל מעיינם הוא ברצונם הפנימי להגיע לההצלחה הכללית של האומה, ממילא כשיזמין השם ית' סבות ודרכים, שתהי' יד היכולת האנושית מגעת גם להתעסק בפועל בהצלחת כלל האומה, ודאי יהיו נכונים לזה כמו שהם נכונים בהתעסקות של ההצלחה החלקית. "והבוטחים בד' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב". התעודה הכללית, ודאי דבר אלהינו יקום לעולם ותצא אל הפועל בבא עתה, אז ישובו לישובן בתיהם של צדיקים. וכשם שהיו משמשים להצלחות פרטיות וחלקיות בהשתדלות ופועל, כן יהיו משתמשים בפעולות ממשיות והשתדלות בהצלחה הכלל כולו, וממעלת "בוטחים בד'" יבאו למעלת "עבדי ד'" בעבודת הקודש הכללית.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״א

החסד האלוקי ביסורי הצדיקים

וזה יהיה לעדה לאיש חוקר לכל תכלית, כי יסורי הצדיקים מתגרת יד הכחות הטבעיים הבלתי מרגישים, שנראה כעוקצא דעקרבא, אינם עזובים ולא מקרים כ"א נמשכים מנהר דינור, שנמשך משום דעתיק יומין יתיב וספרין פתיחו, ומתוך שהכל הוא בחשבון ובדעת עליון, אנו מובטחים על הטובה השלמה והחסד הגמור שיהיה נשפע ע"י המון כל אלה ההרכבות, שעינינו הטרוטות לא יוכלו להביט אל עומק ערכם. "מה יקר חסדך אלהים".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ה

לעתיד לבוא ייגלה כוחו של כל צדיק פרטי בהשפעתו על הכלל

...ויהיה התיקון באורח פרטי ג"כ, לא רק בערך עש לבדו בכללו, כ"א "עיש על בניה", "הצאצאים והצפיעות" "תנחם", "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום". חשיבות הכלל יתגלה גם בכל פרט, וכ"א ואחד מראה עליו באצבעו, הפרטית. לא כעוה"ז שנאמר "בשמך אשא כפי", באורח כללי, ואומר, "הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

ההנחה אמנם [היא] שלפעמים מהפכה בעולם, שנראית לחורבן עולם לשעה, מביאה תיקון וטובה נצחית ע"י המון סבות, היא הנחה של אמת, אבל להשתמש בה ראויים רק גדולי חכמי וישרי לב. אבל כשתכנס באהלי רשע יהיו לכלי משחית, להשחית ולחבל כל טוב, גשמי ורוחני, מאלה יצמחו בעלי הרס בחומריות וקנינים ורוחניות ומושגים [פירוש: בקנינים חומריים ומושגים רוחניים], שהם מבלי עולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

אמנם עת לכל חפץ בחיי כל עם, וכן בעם ד' ביחוד, מזדמנות תקופות מוחלפות. פעמים יבא זמן שהארץ מלאה מחשכים ואין דורש ומבקש בחכמה. אז צריך באמת זהירות יתירה ככל המבואר. אבל לפעמים באה בחסד עליון תקופה מלאה אורה, כענין המסופר בדברי הזוהר בדורו של רשב"י, שהיו הדברים הגדולים של עמקי חכמה נתונים להדרש בגלוי מפני שהאיר השחר והיו רבים משפיעים מאורי אור. ע"כ אין הסכנה מצויה, כי בריבוי האור הלא ינוסו הצללים, ואם מורה אחד יקצר באמרים, יבא השני וימלאהו. וה"מ בליליא, בחשכת לילה של תקופה מנועת אורה, אבל בצפרא ל"ל בה, כי כאור בוקר יזרח אז שמשן של צדיקים וחכמי לב לבאר כל דבר וענין לאמתתו. ע"כ יהי' עת לפזר ולזרע אור, כדי להקים עדות ביעקב, ולעשות חיל בהרמת קרן בתורה ויראת ד' טהורה, ועז וגבורה להופיע נהרה. וכל אלה החששות האמורים בדאגת המכשולות, לית בהו מששא, כי אורה של תורה הזורח בגבורתו, הוא מזור ומרפא לכל חלי ומדוה שאפשר להיות בנפשות. ו"עץ חיים היא למחזיקים בה".

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ג

ההשקפה היותר ברורה על תעודת המציאות בכללה היא התעודה המוסרית, כי מציאות נפשות יקרות, פועלות צדקות ועז, היא המציאות היותר מפוארה ונשגבה בעולם. כי מה בצע בכל שכלול הגזרה והבניה העולמית, בכל היכלי תפארה ושכיות החמדה, בכל מלאכת חרש וחושב ובכל פלאי שפוני טמוני כחות הטבע שנשימם לתשמישי האדם, אם החיים בעצמם לא יהיו חיי צדק מלאים אורה, חכמת אלהים ושלות צדיקים. ע"כ באשר כל דבר וענין מהנהגות המציאות נתכוין בשביל תעודות שונות, תחתיות שניות ושלישיות ורבות כהנה, ראוי לנו לחשב את המעולה שבתעודות, את החפץ שיש בהמה לשכלול הכח המוסרי שבאדם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ד

אמנם נעלה על כולם, [הוא] מי שמעלה את המדה המשכלת בנפשו, עד שלא רק כפי המדה המתיחסת למצביו הפרטים יתעורר לקרבת ד', כ"א עצם דעת ד' ודרכיו הכוללים היא כל חיי נפשו, ולמעלה מקריאת שם ד' הבאה אחרי מקרה מתחדש, שמורה על העזרה הפרטית, כ"א את שם ד' יברך, את פעלו והדרו ודרכיו הכוללים, וידבק בהם באהבה טהורה, אהבה הנובעת מקרב לב הוגה וחושב, שכבר נטהר מכל רע וכסל, ופונה לרומם הדר כבוד מלכות מלך כל עולמים, באהבת עולם וחפץ לב נאמן. זאת היא המעלה היותר נהדרה שבחמודות, הנמצאת באורח צדיקים שהוא "כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום".

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ה

...סיבוב ההנהגה הכללית הולכת להסכים אל ההטבה המוסרית, וכשאדם מכין עצמו לקבל רושמי מוסר טובים ממצבו הפרטי ע"פ מדת הבטחון בד' ודעת אלקים אמת, הרי יש כבר במצבו הפרטי ערך מדעי כללי, ומתגלה המאור שראוי להיות מתגלה במצב המקיף הכללי גם במצבו הפרטי. וזה הוא אחד משרשי גילוי פרטיות ההשגחה בצדיקים, לפי ערך קרבתם אל ד', וערך מדעם ועבודתם הטהורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״א

כח המשפט הוא שימוש השכל. ולפי ההשקפה החיצונה, הי' ראוי להחליט, שמצד הכח השכלי אין חילוק בין המצב המוסרי של האדם, אלא הדבר תלוי באיכות שכלו וחריצותו. ואמנם הי' הדבר כן לולא שהגדרים המוסריים, אין בטבעם להיות עליהם מופת חותך, וסוף כל הראיות הדבר תלוי ביושר הלב והסברא הגוברת. ע"כ יש למהלך המוסרי של האדם תערובות גדולה עם הסכמותיו בגדרים המוסריים מצד השכל. והצדיקים, שלבם טהור ומדותיהם ישרות, המה מכירים בשכלם את חיוב של כל צדדי הטוב, והיצה"ט הוא שופטן. ורשעים, כח מוסרם הנשחת פועל עליהם, שמצד כח המשפט שלהם הם מוצאים טענות לצדדי הרע, וכך הם באים לזה לידי מסקנא מהכרה פנימית. והנה אף אם כבר נתאמת לנו שהצדיקים הגמורים פעלו כ"כ לטובה על כח המשפט שלהם, שכל נטיותיהם השכליות יהיו הכל ע"פ דרך היותר מתוקן ע"פ המוסר הטהור, ורשעים גמורים כבר כ"כ השחיתו גם את יסוד השכלי שלהם עד שמצד כח המשפט יחליטו על כל עול וכל מדה רעה להכירה בתור דבר טוב ומתוקן, אבל הבינונים, הבלתי מוכרעים בהגברת כל דבר, לא צד המוסרי השלם ולא צד הנטיה אחרי הרע, הי' מקום לומר ששם יהי' שורר השכל בעצם תקפו בלא שום נטיה וישפט הישרה מצד תכונת השכל הטהור. אמנם אין הדבר כן, שאין במוסריות שום הכרעה מחייבת מצד עצמה, שלעולם הדבר תלוי ע"פ ההכרה הפנימית של השופט בגדרי היושר והטוב וחלופיהם. ע"כ אפילו בינונים, שההכרעה מצד הנטיה יש בהם מן הטוב ומן הרע בשוה, גם הם לא ישובו לשפט על דרכי החיים באופן מופשט מן הנטיות הטבעיות, כ"א אדרבא, שתי הנטיות של הטוב ושל הרע, שתיהן לוקחות חלק במשפטם על עניני המוסר וההנהגה. א"כ למדנו שאין לשכל המופשט שום עסק בעניני המוסר המעשי מבלי שיתיחס אל הטעם הפנימי באיכות המוסר לפי הכרתו הפנימית של האדם. ומאחר שהכל יודעים שדרך הצדק הבאה מצד קדושת הרעיון וקדושת המעשים היא טובה ורצויה, אין לו לאדם לברור כ"א ללכת בדרך צדיקים שיצה"ט הוא שופטן.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ב

נחלקו אביי ורבא בהגדרת צדיק גמור

רבא חשב שיסוד המשפט להחליט על ידו שהוא צדיק רשע או בינוני לא יבא מצד מסקנת המשפטים, כ"א מצד הרעיונות הנופלים בלבו של אדם לפי ההשקפה. דבצדיקים גמורים לא יבא כלל ברעיונם שום משפט כ"א המאומת לצדק ולטוב, ולבינונים יבאו ג"כ רעיונות נוטים לצד משפטי הרע, אע"פ שאחרי העיון השכלי ידחו, אלה הרעיונות שאינם מוסכמים ע"פ הטוב האמיתי, מ"מ מאחר שיש מקום בנפש שמחשבות שאינן ע"פ הצדק והטוב האמיתי יבאו על הלב, כבר יצא אדם כזה מכלל צדיקים, והוא בינוני. אמנם אביי אמר לו כי זהו דבר שאי אפשר, האדם באשר הוא אדם ראוי הוא שגם בהיותו בתכלית היושר והתיקון יעלו לפעמים מחשבות ברעיוניו שאינן כפי הצדק והמוסר הטהור. אמנם זהו כחן של צדיקים, שמחשבות כאלה הן אינם מתקבלות אצלם בתור מסקנות פעוליות כ"א הן נדחות. ואם נדון לפגימה בגדר הצדיק כל רעיון שהוא רק עולה על הלב, אפילו אם לא יקום ולא יצא לפועל, והסכמה שכלית פנימית כלל לא תהי' עליו, לא שבקת חיי לכל ברי'. ע"כ גדר הבינוני הוא שכ"כ התעצמו בו גדרי הטוב עם הרע, עד שלא יבחין בתערובות הרע שבמוסרו, ויבא ג"כ על פיה לידי החלטה. אבל מי שבהחלטתו אין תערובות רע אפשרית כ"א במעוף רעיונו לבדו, ודאי נחשב הוא בין צדיקים גמורים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ג

אע"פ שאמרנו שכ"כ שולט כח טבעו של אדם המתעצם עם תכונותיו המוסריות, להיות ג"כ לכח שכלי, לשפט כפי ענינו על גדרי המוסר מטוב ומרע, א"כ הלא אי אפשר לו לאדם לדעת כלל אם הוא צדיק או רשע בידיעה פנימית, שהרי גם לרשע הגמור כ"כ סובבים אותו עונותיו, עד שגדרי המוסר נשקפים לו כפי דרכו הרעה שהיא דרך הגונה ונכונה, מ"מ כ"ז הוא לענין הכח השופט, היינו הכח הבא לדון על הוצאת המעשים אל הפועל, שבכל דבר המסופק יחזה לו הצדיק כפי צדקו, והרשע כפי רשעו, והבינוני גם הוא לפי מצבו המוסרי. אבל ידיעה כללית יש בדרך קביעות שכלית לכל אדם, ידיעה שאינה מתחלפת מצד תכונותיו ומעשיו, אלא שאינה הולכת יפה אחר המסקנא בכל מעשה פרטי, ונשכחת אז בעת שפיטת המעשה מלבו של אדם, ע"כ יצא לו המשפט המעשי ע"פ תכונותיו. אבל הדעה הפנימית ישנה באדם מצד טבע נפשו שבראה אלהים באורח ישר, והיא משקפת על הטוב המוחלט, לא המקרי לפי תכונתו הפרטית של האדם. ועל פי התכונה של ההבנה והידיעה הכללית הזאת ידע אינש בנפשיה אי צדיק הוא אי רשע הוא, שאי אפשר שכל עצמותו של האדם, שהוא השכל, יהי' נשקע במקרי ההנהגה הפרטית.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ד

שיהי' האדם חפשי בבחירה, זאת היא תכונת האדם וגדרו, וע"ז נברא האדם. ותכלית הכללית יוצאת מן הרשעים ג"כ, אלא שאוי לו לרשע שבחר שתצא התכלית הכללית מצדו בדרכים רעים שמסבבים רעות לו ולזולתו, ואשרי לצדיק שבחר לעבוד לתכלית הכללית באורח ישרה המלאה אור וטוב, לו ולעולם. אבל בעיקר הדבר שיהיו מהמין האנושי צדיקים וגם רשעים, זהו חק היצירה ותעודתה. אבל זה ודאי, שהיצירה על מתכונתה נוסדה שיהיו הנפשות נפשות גדולות ואמיצות, בעלי כח ורצון כביר וראויות לעשות גדולות. ע"כ כשיהיו צדיקים, יעשו צדקות גדולות ורבות ערך ויהיו לברכה בארץ, וכשיהיו רשעים, יהיו מרגיזי ארץ ומרעישי עולם ברשעם, אבל יהיו אנשים גדולים רבי פעלים. זאת היא תכונת היצירה לאמתתה, אלא שטבע היצירה שכחה השלם יצא רק בחלק ממנה, ורבים מיצורים יצאו שלא לפי שלמות הכונה התכליתית, וישתלמו בהמשך הזמנים. ע"כ עיקר בריאת עלמא היא שיהיו בה אנשים גדולים, בעלי נפשות גדולות ושאיפות חזקות ורבות ערך. וכיון שהבחירה היא בהכרח חפשית, הלא אי אפשר לומר אחרת, כ"א שאיברי עלמא אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים, שהם המה בעלי הנפשות הגדולות רבות האון. אבל הבינונים, הנדים בחפצם כאשר ינוד הקנה, הם אינם האנשים של שלימות היצירה. שכיון שהאדם עלול לנטות פעם לטוב פעם לרע, הוא אות על רפיון נפשו וקטנותה. ולא זו היא תכלית היצירה ומטרתה, הכונה העליונה היא שיהיו נמצאים אנשים רבי ערך ורבי כח, שהם ראויים להעשות על ידם דברים גדולים, ולא ננסים ונפשות שפלות מתנודדות כקנים ונוטות לכל רוח.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ג

צדיק ורע לו

הפתרון השכלי, למה צריכה העמדת התורה בישראל להביא יחידי סגולה למצב מחריד ואיום של קבלת יסורי גוף נוראים כזה, זו תורה וזו שכרה, התשובה האלהית, הרחבה מני ים, היא שהוא נערך יפה מאד לפי ערך חלקם בחיים. ואם לכונן המזג של הטובה הנפלאה הקיימת והארוכה, שתהיה ניכרת בהכרת החיים בהשקפה מפולשת, צריכה למצב של גרעין מר כזה הנורא מאד בהיותו נערך לבדו, נדע כמה ענוגים דשנים ומעודנים הם החיים, "מה יקר חסדך אלהים".

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״מ

יתרון הימין על השמאל הוא נערך ג"כ לעומת יתרון כח פועל על כח מקבל פעולה, יתרון צורה על החומר. האדם הוא פועל ונפעל, עיקר יתרונו הוא מצד היותו פועל, לא מצד היותו נפעל. הצדיקים לבם ברשותם והם פועלים, הרשעים הם ברשות לבן והן נפעלים. ע"כ יתרון צד הפועל על צד הנפעל ראוי שירשם באדם בכל דרכיו, ביותר בהנטיות המוכרחות למצב הבהמי, שהוא מצד הנפעל שבו, שיתעודד להתרומם אל צד הפועל שבו, הצד הימני שהוא הפועל, פועלת לזאת ג"כ אותה היד בהפעולה התורית של קשירת התפילין, וצד השמאל הוא הנפעל, מקבל הפעולה כערך החומר אל הצורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ד

צדקות פרטית וצדקות כללית

כח מסירת נפש עבור קדושת השם שנחלנו מאבותינו, מעקידתו של יצחק, היא תחזיר לאיתן היושר את כל שיבושי דיעות המתרגשות לרגלי מכשולים שכליים ומקריים. ביותר תשריש בלבנו ההכשרה למסירות נפש בשביל הדבר היותר קדוש ונשגב, חפץ השם ית', את הנקודה היותר רמה שבצדק הפרטי שאי אפשר לבא אליה כ'"א בידיעה הברורה של חופש הבחירה. וכבר היו נכשלים שלא עמדו בניסיון בימי רעה שהי' לעמנו, וישימו להם סתר פנים והתנצלות בכחשם בחופש הבחירה הפרטית. אמנם מסירות נפש מצד הידיעה הברורה של יקרת האמת לבדה, אהבת השם ית' מצד הרגש הטהור שראוי להמצא באיש שלם בשכלו ובדרכו, לא תגלה כ"א את עומק הצדק הפרטי. אבל כשתהי' המסי"נ מצורפת לרעיון של ההטבה הכללית, מסי"נ יחיד בשביל הרבים, נתינת החיים בשביל יקרת החיים, נתינת חיי היחיד בשביל חיי הרבים, היא מדת הרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כשמתרכבים אלה שני הרעיונות יחדו, יגלה לפנינו צדק היחיד בכל אורו והדרו, ויקרת ערך הכלל כפי גדרו האמיתי, עד למדת מסירת החיים הפרטיים. העקידה, שהיתה בציור ואל הפועל לא יצאה, תורה לנו תכונה הרמה של מסי"נ, מסי"נ בשביל החיים, מסי"נ שעמה יש הוקרת החיים, והיינו כי זהו עומק הצדק הפרטי, כששם עצמו נטפל אל הכלל כפי מדת היושר האמתית. זה נודע לנו מאפרו של יצחק, העל[א]תו לעולה ברצון תמים וקדוש בשביל אהבת ד' הטהורה, היא הנקודה היותר רמה שבצדק היחידי, וההורדה, ע"י "אל תשלח ידך אל הנער", המורה כמה יקרים הם החיים, וכי המסי"נ עצמה נתכוננה כדי להשתמש על ידה בהטבת ערך החיים, לא לאבדה כ"א לרוממה ולהביאה לתעודתה. הצדק הפרטי ימצא לעולם מקומו בחיי עדן עולמים, בחיי הרוח הנצחי, בחיי עד, בהתענג על ד'. אמנם במה יתואר לנו, פה בעמדנו במקום שאנו מוצאים הדבר הרם שבמוסר וצדק, בערכם של חיי הכלל, רק בהתכללו עם הצדק הכללי. ומפני שתכונות אלו הקדושות קבועות בנו, הננו נשמרים משחיתה מוחלטת, העוקרת בשובבות דעתה את הצדק הפרטי ומהרסת את היסוד הכללי. ע"כ כמעט נוסרו מיד ד', שבו אל עיקר תכונתם ברית אברהם, איש החסד, השם מעינו להצדיק את כל הבריות כולם, ועקידת יצחק המורה לשום שימוש לעבודת הכלל את הדבר היותר עמוק שבתכונת הצדק הפרטי, היא מסי"נ באהבה ושמחת לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ז

נפש צדיק הזכה המוכנת לעשות טוב, תשקיף על ההשגחה האלהית בעין טובה, כי מנפשו יחזה שרצונו רק להיטיב, ומנין נמצא בנפשו הכשרון הזה, אם לא מאור העליון הטוב והמטיב. ע"כ יהי' בטוח כי הכל נעשה לטוב, והרעות המתרגשות בעולם יש להם אחרית טובה, וממילא ישמח בחייו ויהי' עובד ד' באמת ולבו טוב על הבריות. והנפש הרעה שלא תוכל לצייר כ"א רק רע, תשקיף ג"כ על העולם בעין רעה, ותתיאש מכל צדדי החיים שתוכל לדון אותם לרעות ולהקטין את הטובות בקטנות ערך. ונתנה הבחירה הזאת ביד האדם, כדי שתהי' מקושרת בעקב הנפש הטובה ג"כ עריבות החיים ושקיטת הלבבות בעוה"ז.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ו

ההכחשה בקודש, ברוחניות, המגעת עד פריקת עול מלכות שמים לגמרי, היא תתבטל רק מכח הקדושה, מהוד הטוב והצדק, מחוט של חסד הנמשך על אהלי צדיקים וישרי לב, מהכרה מוחשית של נועם ד' הנמצא תמיד עם איש צדיק תמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ט

אנשי מעלה יכולים לחשוף את הכח הגנוז באומה

...הלב מרגיש יפה את כח היושר והמשפט הנצרך לפי תכונת האומה, וע"פ הנטיות הפנימיות שבאות בנפשות צדיקות ובריאות ישתנו הסברות הפועלות בניתוח דרכי המשפט.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ו

בנין העולם בכללו, סידור חלקיו והערך הנפלא של יחשם אלו לאלו, הגופים הגדולים של הכדורים השטים במרחב אין סוף ונערכים זע"ז במערכה מלאה תפארת, שיאמר על הערך הסידור שמושך עליו חן ויופי ופאר. והנה ודאי התפארת הזאת היא מיוסדת ע"פ חוקים איתנים חוקי היופי והערך. אמנם כולו ביד ד' הוא, שהרי נשתנה הערך הזה וקבל תכונה אחרת ע"י העמדת חמה ולבנה, שהעיקר בא לנו ללמד שעם היות הנוי והתפארת חלק רשום בחקי המציאות, הוא כאין נחשב ובטל בערכו לגבי הפאר המוסרי הנובע מדעת ד' הטהורה. ע"כ התפארת העולמית גם היא תתפעל ע"פ הצורך המגיע לקדש שם שמים, לרומם התפארת הפנימית תפארת הערך של הדיעות והמעשים, למען דעת יקרת עם יודע שמו והדר גאון צדיק מושל יראת אלהים, למען הביא תפארת החיים הפנימיים בעולם.

סדר זרעים פסקה ט״ו

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב, וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהי' משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכ"ז רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, ע"כ הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק, עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל בתורה, ובכל מדה טובה ומעגל טוב.

סדר זרעים פסקה כ״ב

וע"פ מדת היתרון שראוי להכיר מצד מצות מע"ש בעצמו לעומת העסק במתנות כהונה נאמר בוידוי בביכורים, שאומר אל הכהן "הגדתי היום לד' אלהיך'", ובודוי מעשר כבר יצעד אל מעלה יותר רמה, והכרת היתרון הצפון בנפשו האלהית, ובעז נפש ושלות צדיקים יאמר "שמעתי בקול ד' אלהי". חביבים ישראל שנקראו על שמו של הקב"ה שנאמר "זה יאמר לד' אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתב ידו לד', ובשם ישראל יכנה". כלומר אע"פ שמדת שם ישראל היא רמה מאד, מ"מ תהי' רק בערך הכינוי שאינו מודיע עדיין את כל תוכן השם ומושגו, לעומת המעלה הרמה שתתנוסס לאמר "לד' אני" ולקרא בשם יעקב, ולכתב ידו לד'.

שבת פרק א׳ פסקה ט׳

התשוקה שממלאת את לב הגדולים והצדיקים. הדרך לבטא תשוקה זו

התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבנ"א, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ד' התמימה במובנה האמיתי...ע"כ לא זאת היא המרגעה, שההשתוקקות להשלמת הכלל תעיק לההשלמה הפרטית, כ"א האיש הגדול וטוב הלב, העובד ד' עבודה תמה, צריך שיעלה למדה זו להשכיל כי כל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית, כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל. ע"כ אין מדת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן כ"א כפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדאי את הכח הרוחני...כי הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי, שהוא יסוד דיני ומשפטי תורה, הוא המעמד היותר תכליתי להשלמת מעשה בראשית. וכ"ז הוא קונה בעסקו בזה בלב נאמן אפילו שעה אחת, למען יוכל לפנות ביתר חלקי הזמן אל השלמתו הפרטית, שממנה יהיו תוצאות יותר טובות לההשלמה הכללית של הציבור שהוא חפץ בה באמת ובתמים.