צדקה

סדר זרעים פסקה ט״ו

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב, וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהי' משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכ"ז רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, ע"כ הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק, עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל בתורה, ובכל מדה טובה ומעגל טוב.

סדר זרעים פסקה י״ח

לעומת שני החלקים שיש במצות המתנות, חלק העזר ותמיכה ליושבים לפני ד', עוסקי התורה והעבודה באומה, או הנדכאים וצריכי העזרה, וחלק המצוה והקדושה שנכלל ג"כ בהן בקריאת שם ותיקון הטבלים, צריך כל חלק להיות משומר מפגעים שאפשר לפול בו ע"י שיבושי נטיות. הא כיצד, המשפיע והתומך יוכל להשחית מוסר נפשו, אם יחוש בעצמו שהוא הוא העוזר והמושיע, א"כ מה רם הוא ונשא, ומה ישפלו בעיניו אלה נמוכי החיל, שהם נזקקים לעזרתו. מדה זו, שיש בידה להשחית כל חלקה טובה שבכל מעשה הצדקה, גדולה היא השחתתה בחלק זה של מניות הכהונה, שצריך [בהן] שלא לבד הסיפוק ינתן לעוסקים בתורה ועבודת ד' באומה, כ"א שיהיו הם ועסקיהם הרוחניים הגדולים חביבים ומכובדים מאד. ומה אומלל הוא האיש החושב שכל אושר והצלחת האדם, נמדדים רק כמדת המתכת הנוצצת שידו משגת לצבור תחת ידו. ע"כ נגד החלק של הנתינה המגעת למקבלי המניות צריך שעמה יהי' רגש חי וקדוש, שיחוש בעצמו הנותן, שלא רק נותן ומשפיע הוא, כ"א גם מקבל טובה גדולה, בהיותו משתתף עם פעולות הרוחניות שהן אורו של עולם, עם מעמידי תורה ועבודת ד' בעולם. ע"כ לא ישכח לברך, ולהודות לד' חסדו על הטוב שהוא נוחל בזה לעצמו ג"כ.

סדר זרעים פסקה כ״ח

...ישנם אנשים אשר קרבת אלהים יחפצון בלב ער ומרגיש, לא ימצאו לנפשם מנוחה כ"א בהשתפך נפשם בתפילה מלאה גילה ואורה וצהלה, ולב מלא רגשות חמים באהבת ד' ותפארת עזו, והם לפעמים רחוקים מעולם המעשה. ואם יבאו לעבוד בפרך בדברים החומריים, בעסקי כספים ודברים מדיניים לא יוכלו עמוד, לפי תכונתם הם הקרובים שצריכים להביא תאנים וענבים. אמנם ישנם אנשים כאלה שהם תמימי דרך, חזקים ביראת ד' ואהבת שמו ותורתו, אם כי לבבם בקרבם נח ושקט, הם מוצאים לנפשם חובה לעבוד ולמשא, ולהגדיל תורה ולהרבות חסד משפט וצדקה. לפעמים יהיו נשקעים בעולם המעשה לרגלי מעשיהם בכשרון, ולא יוכר אורם הצפון, רחוקים אלה הם מביאים גרוגרות וצמוקים, המתקיימים בכל הזמנים ובריבוי הדרכים וארכם, "יראת ד' טהורה עומדת לעד", "תורת אלהיו בלבו, לא תמעד אשוריו". ומה נאה המחזה לראות שבציון מכלל יופי שם עלו שבטים, וכשבת אחים גם יחד יתקבצו יחד כללי ופרטי בעלי התכונות השונות, וכ"א יכיר בפעולת רעהו הטובה ופוריה אף שהיא רחוקה מתכונתו ומחלקו הפרטי, "שלום שלום לרחוק ולקרוב".

סדר זרעים פסקה מ׳

ויפה נתגלה לימוד זה כאן בביכורים, שכ"ז שלא בא הדבר למדה זו, שמי שאינו יודע לקרות, ימנע מהבאה בשביל שירצה לדמות עצמו להיודע, הי' נכון חילוק המדות, ובודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש שקורא בעצמו ומוציא אל הפועל רגשותיו הסוערים באהבת ד' ועזו, בדיבור פה. אמנם כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי אע"פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת, אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית בידעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש, הוא עובד את עבודת הכלל, ע"י שגם בעלי המעלה הנמוכה יבאו ויביאו ביכוריהם. התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע, והיתה ההשואה הזאת אב להרבה דברים מוגדרים, שכל חכם לב הי' מצד עצמו יכול ללכת באורח יותר רחבה ע"פ מדתו הפרטית, אבל זאת היא הצדקה היותר נעלה ומדת הקדושה היותר רוממה שחייבים ראשי העם להתנדב בצמצום רוחני לפעמים לטובת הכלל הגדול, ובהשכילם את הטוב היוצא מכח אחדות הכלל, הם עומדים כבר בצמצומם על יסוד רחב, המרהיב את הלב הטוב של החכם הרואה את הנולד וחפץ בשלום עם ד' הגוי כולו. "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך", "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך".

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

המידות הקשות לא יוכלו להיות חסרות באומה גדולת שכל ורבת פעלים, וטעות היא לחשוב שמגמתם של ישראל היא להשריש בעולם רק המוסר היוצא מרכות הלב

...אמנם המדות הקשות לא יוכלו להיות חסרות מאומה גדולת שכל ורבת פעלים, אבל צריכות להיות מזוקקות עד שיוכלו להיות נכנעות לשכל ומונהגות על ידו, אז תבאנה לתעודתן. ע"כ הי' צריך גלות מצרים, שהיתה כור הברזל ממש לצרף סיגים. וכן מטעם זה עלינו לסבול עוד עול גלות, לכלות פשע ולהתם חטאת, שכפי ערך כחותינו הגדולים ביותר כן צריכים הם להכנעה וזיקוק ביותר, לא כטועים שסוברים שמגמתם של ישראל היא להשריש בעולם רק המוסר היוצא מרכות הלב, שאינו מכיר טעם טוב והנהגה תכליתית כ"א במדות הרכות כחמלה וחנינה, צדקה וחסד, ומה שתעשה האנושיות במדות הרעות, בגבורה, בנקמה, בקנאה ותאוה וכיו"ב, נעלמו ממנו. לא כן הדבר, כי כל מגמתם ותעודתם של ישראל היא ללמד סוד אחדות ד' בעולם, להודיע שהוא "עושה שלום ובורא רע". "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל". ע"כ הכחות הקשים כולם הם בכח האומה הישראלית, והחכמה האלהית דאגה להתפתחותם ג"כ.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

אנשים קשים, מצפונם מתעורר מפני שהאומלל בא לגבולם ועיניהם רואות בצערו, אבל כשהם לעצמם יותר היו חפצים שלא הי' בא אליהם ולא הי' לבבם מצטער בקרבם ולא היו מוכרחים להטריח עצמם או להוציא ממונם בעזרתו. לעומת זאת ביקור חולים הוא אות לרדיפת החסד

...במצות ביקור חולים מחוברת ההתעלות של המוסר וההכנעה הנכנסת בלב אדם מצד ראותו בעיניו את חלישות הגופניות ואיך שאין ראוי לעשות עיקר כ"א מעניני הנפש העומדת לעד, נוסף לזה מתעוררים כחות הרחמים והחמלה בעצם טהרתם. גם ההליכה לבקר את החולה מורה על הגברת מדת החסד והנדיבות, לא רק מצד הכמרת הלב הטבעית שמזדמן לפעמים גם אצל אנשים קשים, מפני שהאומלל בא לגבולם ועיניהם רואות בצערו, אבל כשהם לעצמם יותר היו חפצים שלא הי' בא אליהם ולא הי' לבבם מצטער בקרבם ולא היו מוכרחים להטריח עצמם או להוציא ממונם בעזרתו. אבל ביקור חולים הוא אות לרדיפת החסד, שהרי אין החולה יכול ללכת אל המבקרו עד שידריכהו מנוחה, כ"א המבקר מפני טוב לבבו ויראת ד' שבקרבו הולך לרדוף צדק וחסד. כשהאדם הוא נמצא כבר במצב רם כזה של עבודת ד' הוא אינו צריך לההגנה הלאומית, שאינו צריך לאמצעיים שיובילוהו אל המטרה, שהרי הוא כבר בתוכה.