קדושה

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ה

ע"כ המורה הלכה בפני רבו, שהוא המשחרר את השכל משיעבוד המוסר, חייב מיתה, שמזה אפשר לצאת תקלה גדולה. ע"כ בראות עלי ששמואל במעלליו יתנכר, שנוטה הוא להיות משחרר את השכל מגבול המוסר המפורסם, חרד מאד, שלפי רוב כשרונו הנפלא תגלה פעולתו הרבה, והדרכה כזאת תוכל להזיק הרבה מאד. אמנם כ"ז הוא רק באדם שהוא במעלה במדת האדם, שהנטיה הטבעית של המפורסמות שולטת עליו, ואם השכל יצא מכלל זה תצא תקלה. אבל איש אלקים קדוש, שגבה ערכו, כענין אדה"ר לפני החטא, לאיש כזה השיעבוד אל המפורסמות אינו מעלה כ"א חסרון. ע"כ מילדותו לא הי' נמצא בו שיעבוד זה, ושכלו מהר לתן פריו מבלי הבט אל המפורסם. אמנם ודאי כיון שבא רק מצד הקדושה והמעלה היתירה, ישכיל מיד בגדולתו איך להתנהג בכל ענין, כי השכל הטהור בעצמו ידריכהו בכל טוב.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ג

ע"כ יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתית ונשכר בשתים, במה שמוסיף תמיד מעלה ועוד שממילא הוא נשמר מירידה ופחיתות, שמאחר שבקרבו בוערת תשוקה פנימית להוסיף יתרון ודאי משמרתו תשוקה קדושה זאת מרדת אל שחת הפחיתות באבדת המוסר והמעלות.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

וכל שיגדל יותר הרושם על נפש האבות מתכונות המדות הטובות כה תעמיק פעולתן בטבע הבנים. עד שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו כ"כ דבקים במדות הקדושות והטובות שראויות להיות לנחלה לעם קדוש ששם ד' נקרא עליו, עד שהספיקה מעלתם להקנות קנין נצחי לבניהם, מדותיהם הטובות, כפי מה שאפשר לקבל לעם שלם בכללו...באשר כלל ישראל, שהתפשט[ו] ברובם שרידי המדות שהתגברו אצל כ"א מהאבות ביחידות, ראויים יותר לשמירה הטבעית של המורשה הקדושה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ב

הגדרת "קודש" ו"חול"

ישנם דברים בהנהגת העולם שמועילים לחזק את עצם החיים וחוזק הברואים והטבעים, ואלה הם בכלל דברים של חול שעוד אינם עיקר בבריאה. אמנם כל הדברים המביאים לשכלל את כח המוסרי במציאות, לרומם את הכרת האמת ולקדש את הדרכים ואת המדות, להם "קודש" יקרא. וכאשר השכיל שהנהגתה של מדת דין עם כלל ישראל לא יוכל היסוד המוסרי להתרומם בעולם עי"ז, ע"כ אמר חולין הוא לך מעשות כדבר הזה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ג

והנה משרע"ה הי' כ"כ צריך להגביר בתפילה עד שלא הי' מספיק הכח הגופני הטבעי כ"א הכח הצפון שבחיים הי' צריך שיתעורר. ולעומת המדה המוסרית ג"כ כך היא המדה, שאם אפס כח החיים המוסריים בגלוי ע"י ההשחתה הגדולה של העגל, הי' צריך לזה שיתעוררו לחיים כוחות צפונים ובלתי ניכרים שבעצם הנפש שהיא נוטה לקדושה ולטוב.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ה

באשר לפי מה שנראה מפשטא דקרא הי' מורה כאילו יש כאן שינוי דעת העליונה חלילה, שרצה להשחיתם וע"י התפילה ניחם על הרעה, מה שבאמת הציור הוא רק לפי המקבלים. אבל באמת כך היא הדעה העליונה מראש מקדם, שתצא אל הפועל הטובה המוכנת להעביר את הרעה האפשרית ע"י תפילת משרע"ה, ובכל דבר וצרה שלא תבא ע"י תפילת ישרים בכלל. ע"כ נכתב כאן בפסוק אחד ובאות וי"ו החבור דברי הרב לדברי התלמיד, להורות שכך היא המדה של העצה הקדומה שחוברה לה ע"י שלשלת הקדושה של התפילה, והכל הוא במאמר אחד נתנו מרעה אחד.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ב

ע"כ הורה שמעלת הסגולה של יוקר הנפש הגדולה מצד עצמה היא עולה ביותר על יקרתה מצד מקריה הטובים שהם המעשים טובים, שהם כדמות מקרים לנפש טהורה וזכה. וראי' ממשרע"ה, שאין כמוהו גדול במעשים טובים, ונראה שלא יכלו המע"ט להעביר את הנגזר עליו, והתפילה היתה יכולה לבטל שהרי הוצרך השם ית' לגזור "אל תוסף דבר", מכלל שהוספת הדיבור היתה עלולה לפעול עוד יותר ממשקל המעשים. והוא מפני שהתפילה מגלה יקרת ערך הנפש הטהורה מצד יקרתה, וכשהיא מכוונת בתפילה לדבר מיוחד חק נתן השי"ת שכפי מדת הערך והזכות כן תועיל התפילה. ומה שלא היה מועיל משקל המעשים טובים הי' עולה משקל יקרת הנפש הקדושה מצד עצמה בהתאמצה לכוין משקל יקרת קדושתה אל מרכז המבוקש.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ט

תכלית התפילה והשגת המבוקש שבאה על ידה היא ביחוד כדי להוציא שלימות מיוחדת מן הכח אל הפועל, לגדל כחות הנפש בציורי קדושה ושלימות.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ה

ותוכן הדבר כי גם המדות הרעות וההתחברות אל אוה"ע שגרמו חסרונות, מ"מ לתכלית השלימות תבא[נה] מאלה החסרונות מעלות יקרות, כי גם בהמדות הרעות ידעו איך להשתמש בהן לעבוד את ד' ולשכלל את כל המציאות בכל דרכי החסן ההוד והקדושה.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ז

כבר ביארנו, שפעולת התפילה צריכה להתפשט לא רק על זמנה בלבד, כ"א שע"י התרוממות והתקדשות הנפש שבתפילה יתקדשו כל ארחות החיים, שכולם יהיו קדושים והולכים לתכלית האמת והצדק, "בכל דרכיך דעהו". וע"ז תשמש ישיבת השעה שלאחר התפילה, לקשר ציורי מדעו ורגשותיו הרמים בשעת התפילה עם דרכי חייו הגשמיים כולם. וזוהי מדרגת הישר שאיננו פורש מעסקי עוה"ז כ"א עושה בהם ומרחיבם, מגדילם ומאדירם, לתכלית ההצלחה האמתית.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ח

השכחה באה אל הפרטים מפני שאין הכלל שמור יפה, וההשקפה העמוקה איך הפרטים מתילדים ממנו אינה טבעית. אבל מי שקנה כללים מדעיים בקנין גמור בנפשו והעמיק בהם הרבה, עד שיודע ג"כ עי"ז כי הפרטים מתחייבים להשלים את הכלל הניכר לו בטבעו מצד הכרתו הפנימית, הוא יזכר ולא ישכח. ע"כ כאשר תוה"ק, אפי' המצות השמעיות וכל פרטיהן, אינן נראות למחויבים (אולי צ"ל למחוייבות) כ"א לאלו ששכלם נמשך אחר טבע המורגש. אבל החסידים קדושי עליון שהתעלה שכלם לעומק המוסר הכלול בתורת ד', נעשה להם סדר השמעיות כשכליות, ואחר שכבר למדו משתמרת יפה תורתן בקרבן, מפני שהיא שוה מאד לתכונתם הישרה והקדושה...אבל החסידים שהתעלתה נפשם למעלת היושר, להיות דבקה בעצם טבעה בשיווי קדושת התורה, הם רחוקים מעון ולא להם נתנה תעודת היגיעה, ע"כ מלאכתם מתברכת.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״א

האדם שפגע בו ערוד הוא אות שכבר חטא חוץ משורת הטבע, שע"כ נשתלח בו מזיק שנברא רק לשם עונשם של רשעים. אמנם כח המשחית הזה שהוא יוצא מחוקי הטבע, הוא מוכרח להתבטל מפני קדושת חסיד כרחב"ד, שחסידותו יוצאת מגבול הטבע. ומפני שקיומו של ערוד הוא חוץ לטבע בהוייתו, ע"כ כשפגע בו רחב"ד הוכרח להתבטל.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ב

גדר הדעה הוא להשתמש בכל דבר, גם השפל שבתשמישים, לתכלית המעלה. והנה בשעה שהאדם מתעסק במעלות ועניני קדושה, אפי' לא תהי' דעתו גדולה, נקל הוא שיעשה הדברים לתכלית השלימות. אבל כשמתעסק בעניני חול, לזאת צריך דעה הגונה לשעבדם לתכלית המעולה, כדת חכם הרואה את הנולד. וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", שאמר ע"ז בר קפרא שהיא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה. וזהו בכלל "כל מעשיך יהיו לשם שמים" שכתב ע"ז הרמב"ם בח' פרקיו, שהוא מאמר מופלא שחברו בו פילוסופים ספרים ולא השלימוהו. ע"כ בתחלת ברכות של חול, כשפונים לעניני החולין ויוצאים מעניני הקדושה, צריכים להקדים ברכת הדעה ותפלתה, שאז גם עניני החול קדושים יהיו.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ה

קדושת המקום

מציאות קדושת המקום, שבתכלית המעלה היא נמצאת במקום המקדש שמשם יצאה האורה לעולם, הנה היא נשגבת מבינת אדם בהשקפה איך תתכן הבדלת מקום אצל הקדושה העליונה שלמעלה מכל משיגי הגוף. אמנם כאשר התיחדות קדושת המקום פועלת על בני אדם להיות מתרכזים לתכלית המעלה והקדושה וכבוד שמים, שמזה בא יסוד ההדרכה השלמה האנושית בכללה. וכיון שאנו רואים המעלה הנמשכת מהתיחדות המקום, א"כ השם ית' היודע מראשית אחרית ותוכן רוח האדם, הוא יודע כי זאת ההתיחדות תביא להדרכה הטובה. ע"כ הטובה השלמה ההיא בעצמה גורמת התיחדות המקום, א"כ המקדש נתון בין ב' אותיות, בין השגת השם ית' ושלימותו כפי מדת האדם וציוריו, והיותו מדיני בטבע ומשתלם ע"י מרכז של אחדות ונשיאת דגל דעת נבחרת, ומזה נעלה אל עצם עניני הסגולות ששם השם ית' ביקרת התיחדות המקום מראש מקדם, למען תצא התכלית השלמה לפי מדתן של בנ"א לתכלית שלימותן. וזהו "פעלת ד' ", הפעולות העקריות שהן הכנות עצמיות לקדושת המקום וסגולותיו המיוחדות, "מקדש ד' כוננו ידיך", ע"י גרמא של ציורי שכל האדם שבא ע"י אמצעות המרכז שמתכנסת בו שאיפת השלימות האמיתית אל תכליתו הנשגבה שהתוה לו השם ית' בחסדו. ומשלים לזה ביותר דברי הכוזרי ע"ד קדושת המקומות המקודשים, שלבד ערכם הנעלה בסגולה מצד היותם מכשירים את המדמה לשלימות וצדק, מצד ההסכמה הוא ג"כ דבר נשגב שראוי לרדוף אחריו, ומשו"ה ג"כ יאתה לכל ישרי לב להשתוקק להסתופף בחצרות ד' ולבקר בהיכליו.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ו

ע"כ מי שיש בו דעה, ויודע להביא גם ציוריו ודמיוניו בחוג השכל והשלימות ולהשכיל ערכם, הוא כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו, שבחכמתו מביא לעצמו ולזולתו קצת מתכלית תכונת ביהמ"ק במציאות, והוא בנוי על ההכרה הכפולה, שיכיר כי לא תהו המה ציורי הלב, אף שהמה הבל מצד האדם החושב אבל מצד כי ד' כוננם בכחם, ולא תהו בראם, ע"כ גם ההליכות שצריכות לקשרם לשלימות כולם מקודשות הנה בקדושת האמת.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ד

אם נאמר שדיה מעלת התפילה שהיא עצמה תרומם את הרוח בעסקו בה, יש מקום להתגברות הרגש בתכלית המעלה דוקא בסוף הברכות. אמנם המעלה היותר עליונה של התפילה הראויה לבחירי האומה, כי ההכשר הנפשי יהי' כבר מוכן קודם התפילה, כמדתן של חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללים, א"כ ראוי להעריך רוממות ציור של כה"ג ובקשתו הרוחנית בתחלת כל ברכה, ואח"כ אמנם יאתה לו העמידה כי חלק רשום מפעולת הכה"ג על העם להשלמתו הרוחנית תלוי בהנהגתו הפרטית הנפלאה בקדושה וחכמת אלהים אשר בקרבו, כדברי הכתוב "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון", ע"כ ראוי שיתן יד למצבו הפרטי בתפלתו, וככל [מצב] פרטי צריך גם הוא, גם מדת חוזק הנפש להרים קרן ביראת אלהים.

ברכות פרק ו׳ פסקה א׳

הקודש מורה שיהי' האדם מבקש ההנאה האנושית הרוחנית גם בכל הדברים הגשמיים, ע"כ ראוי שיותר יתענג על הידיעה במעשה ד', ביצירת כל דבר שהוא נהנה ממנו לרומם את נפשו האנושית, ממה שיתענג על ההנאה החושית.

ברכות פרק ו׳ פסקה ג׳

האיסור הוא מצד העדר הכרת הטובה שהוא יסוד עבודת השם ית', ע"כ אסור לאדם שיהנה בלא ברכה. אמנם יש עוד לדעת שכל ההנאות שבעולם לא ימלאו את תעודתן כ"א בהיותן (משתמשים) [משמשות] לההנאה המאושרה המוסרית, שהיא דעת אלהים בארץ. א"כ הנהנה בלא ברכה ומשתמש בהן רק לתעודת הנאתו החמרית, הוא מחליף את תעודת מציאותן, דומה ממש לנהנה מקדשי שמים, שהם עומדים להשלים את האדם בהשלמתו המעולה העליונה הרוחנית והוא משפיל ערכם להשתמש בהם להנאות חומריות, שמעל ומשנה תעודתם, ואין מעילה אלא שינוי, כדברי חז"ל במעילה מהוכחת הפסוקים. ומזה תסתעף כל הזהירות של שינוי הקדש, ומכש"כ מקדושה חמורה לקדושה קלה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ד׳

צריך האדם להסתכל, שחוץ [מ]מה שהוא משנה את התכלית של ההנאות כפי מה שכיון בהם יוצרן המטיב האמיתי יתברך, אלא שמעשי ד' וטובו הם דברים נשגבים ורמים יותר הרבה מערך האדם מצד נטיותיו החומריות, שאין בהן מצד עצמן רוממות וקדושה ואיך יערב לבבו ליהנות מהן. דוגמת הציור של ההנאה מקדשי שמים, שראוי שישכיל האדם שהוא פחות במעלתו לעומתם, ואינו ראוי ליהנות מהם, כמו שאין ראוי להשתמש הדיוט בשרביטו של מלך. אמנם עם הברכה, בהתעוררות הצד הרוחני שבאדם להשכיל להיטיב, אז הוא רם ונשא וכל העולם כולו כדאי הוא לו, אז הוא ראוי ליהנות מהעוה"ז, עם כל מעלת המציאות המתדמה לקדשי שמים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ו׳

אמנם ההשפלה של התעודה השכלית לגבי הגשמית, היא יסוד כל השחתה, והיא היתה השחת[ת] ירבעם ב"נ שהעיז להפוך לתכלית [את] התבצרות המלכות בידו, שעם כל יסוד טובת העם שיש בקיום המלכות, היא עכ"ז מצד עצמה מטרה חמרית, אם לא שתהי' מכוונת לתמוך הכסא ע"פ ההשפעה הרוחנית, "להכין אותה ולסעדה (באמת) [במשפט] ובצדקה", והוא שהפך סדרי הקדושה הרוחנית, ושחת דרכו לע"ז לצורך נטיותיו החומריות, אם שלא השחית את ישראל במצבם המדיני, אבל השחיתם לאביהם שבשמים, במה שעשה העיקר [את] השאיפה הגשמית, והרוחנית לטפל, להיות משתנה לפי חפץ [השאיפה] הגשמית.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ב

ההבדל שיש בין המכיר ערך המצות ותכליתן הנשגבה וחפץ בהן באמת ובין מי שעבודתו היא רק "מצות אנשים מלומדה", הוכן להיות יוצא אל הפועל בהרבה מצות מן התורה, שנמצאו בהן דרכים ע"פ דין תורה להפקיע החיוב מעצמו. אמנם רק בזה תוודע שלימות העובד מאהבה, בהיות לאל ידו לפטור עצמו ובהיותו מכיר את ערך המצוה וקדושתה הוא נכנס להתחייב בה.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ג

תעודת המעשר היא ביחוד לרומם את האדם ממצבו הפרטי הגשמי המוגבל בהתיחדות קניניו ותשוקותיו, אל מצבו הכללי הרוחני שמתעלה להוקיר את ערך הכלל כולו שהוא חפץ ד' בעולמו. והרושם שההתיחדות עושה לנתק את האדם מרגשותיו העדינים להרגיש את נפש הכלל כולו יעשה באופנים שנים: [א] ההתיחדות בציור ורעיון [ב] ההתיחדות בפועל. הציור ייחדהו בקנינים מיוחדים, אע"פ שיתן שם מקום ויד גם לזולתו, אבל טבוע בו הציור שהוא הוא היסוד והמרכז, והאחרים הרבים כטפלים לו. וזה יתחיל בדרך בליטה בחצר, החצר יש בה יד ורבים נכנסים ויוצאים, אבל רשות היחיד עליה רשומה בחזקה. נגד הגרעון הזה שהכרח החיים החמריים מביא אל קדושת רוח האדם, תעמוד קדושת המעשרות דקריאת השם, שהיא מצוה בפ"ע לבד נתינתה. והבית מיוחד בפועל, שם הוא מקום המיוחד לעסקי היחיד שאין לזולתו בפועל בו כניסה רחבה כלל, כאן תרשים ההתיחדות בפועל את פעולתה על האדם. והמעשרות, שהם מכוונים להדאגה הכללית הרוחנית, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", היא עומדת נגדה לרוממה אל תעודתה הכללית. ע"כ נוכח הקדושה וקריאת השם החצר קובעת, ונגד חיוב הנתינה בפועל, אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ג

ובר קפרא בהיותו אינש בדיחא, ומאמר החכם נודע שהשחוק מבטל המורא, אע"פ שודאי הי' כל ענינו במדה ובמשקל הקודש. אבל אלה התלמידים שגו בזה שחסרו המורא הראוי, כאמור בזוהר (ע' בשלח נ"א ב') מאן דחזי מלכא ואנפוי נהירין סבר דלית בי' דינא, אבל חכימין ידעין דאית ג"כ דינא אלא דאורחי' דמלכא הכי למיהוי אנפוי נהירין. וה"נ דרך עבודתו הי' בשמחה וטוב לב, אבל המורא הראוי לרב גדול וקדוש ד' שכמותו לא יתכן שיחסר מלב התלמידים באשר מורא חכמים הוא מעמודי העולם, וההשגחה העליונה מדקדקת בזה מאד.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ו

ועוד זאת יכיר, כי מצד תעודת האכילה הגופנית לבדה יפה כח הבע"ח מכחו, ויתרונו על הבהמה אינו צריך שיכיר כ"א במעלות הרוחניות, בשכל ובדעת את ד' ודרכיו הטובים והקדושים. ע"כ מצד האכילה הגופנית הבע"ח הוא קודם לו, כי בכלל מעלותיהם הגופניות של רבים מבע"ח עולות על מעלות האדם בגופו, וכאשר הרחיב בזה ב"אגרת בע"ח".