קלקול

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ז

אמנם ישנן שתי מדות בדבר: ישנם דברים כאלה שאם יפרוש היחיד יפעול לרעה על הכלל, ונמצא שאין הכלל מבונה כ"א כשיהי' ג"כ היחיד משתתף בכל דרכיו בעבודת ד' וכל עניני שלימות לפי המדה הדרושה לו. ויש אופן פרישה יחידית שלא תוכל להזיק בגלוי את הכלל, כי הכלל יאחז דרכו הנאותה לו בכל אופן. והנה ענין הראשון הוא דומה לשלשה שבהפרד היחיד אין כאן כלל, ובודאי החובה מוטלת בכה"ג על כל יחיד להיות שותף עם הכלל כדי שלא יגרום לו כ"א תיקון ושכלול ולא הריסה וקלקול.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ו

...רק בהיות חובת הדרישה מסתלקת מהאבות לחינוך הבנות, רק אז יצא אל הפועל הכשר הבנות, לכלכל ולטפח ע"פ רגשות לבבן את המדעים המוסריים ואורחות הטובות של יראת ד' שיורו חכמים ושרי קודש, ואז גם המצויינות ביותר תביננה את תעודתן. ואם כשרונן ירבה, יוסיפו דעת להרחיב את ארחות הצדק והטוב, ע"פ המקור הראשי שישאבו מאור התורה, שיכרוהו הגברים מעמקה של תורה, ואז יבנו לנו בתים נאמנים שלמים עם ד' ועם עמו. אבל בהתפרץ המנהג להלעיט את הבנות תורה וחקר, אז תטעינה בתעודתן לחשוב שעליהן לחפש חדשות יסודיות, מה שאינו ע"פ תכונתן, ויצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים והחומריים. ע"כ למדתנו תורת אמת שאין פרי [בטנה] של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, וכהטבע הגופני כן הוא הנפשי, שהבינה היתירה של האשה, שהיא אשת חיל באמת, תביא רק טוב, באורח ההוראה המעשית של מוסר האב המקורי, "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

זהירות ממעשים שבאופן עקיף עלולים לגרום ירידה רוחנית. זהירות בדקדוק המעשים. זהירות בקבלת תורה ממקור טהור. זהירות מתיקון שנעשה בצורה מקולקלת. זהירות מכח הדמיון שעלול לשבש את דעת האדם

ההשגה הגדולה, כנבואה והענפים הדומים לה, סוקרת את ההקפה של כל השלימות כולה הראוי' לאדם בשכלו ובהנהגתו, עד שלא יעזב מחקר רום פסגת המושגים היותר נעלים בהשגה גם את כל חקירת הדרכים היותר רחוקים, שמביאים בדרך ישר או מסובב הרבה לסור מעל ההדרכה הישרה המביאה לאושר האמיתי של האדם שהוא אור פני מלך חיים. וההשגות האמיתיות שממלאות בקדושת אמתתן את הידיעה היותר בהירה, ללמד את תוכן הדרכים שראוי לסור מהן, כדי שלא יעכבו את התכלית הנשגבה שאליה נושא האיש השלם את נפשו, אם שהיא נשגבה ואי אפשר להשתלם בציוריה הפנימיים כ"א למי שהוא כבר קרוב למעלה של השגה כזאת. אבל כפי הראוי שיצייר האדם בניב שפתים זאת המעלה ההקפית שמתחלת מלמעלה רום פסגת השגות אלהיות של אור פני ד', ומקפת והולכת גם את השכלת הדרכים היותר דקים שבמעשים היותר נמוכים, שאם יונהגו שלא כשורה יהיו גורמים הסרה מדרך האושר, כשמתגלה ע"פ חזון רוה"ק הסמוכה לנבואה, היא השיחה של מלאכי השרת, שיאמר עליה סח לי סוריאל שר הפנים...והנה יסוד התורה היא בדקדוק המעשים לתכלית מעלות רוממות והשגות אמתיות. וע"פ היסוד הנאמן הזה תלך מדת החסידות הלוך והתרחב, שכל אשר יוסיף האדם השכלה ודעת אלהים אמת ודרכי האמת לאמתתן יותר ירגיש בנפשו עד כמה צריכים המעשים להיות מיושרים תמיד, כסימנים טבעיים שא"א לזוז מהם אל ההדרכות הגדולות הכלליות. והנה רושם המעשים פועל על הדיעות והמדות תמיד, וביותר המעשים הראשונים לעת בוקר שיפקח האדם את עיניו וירגיש את התבל ומלאה וכל החיים הסובבים אותו, אז על הצעדים הראשונים של חיי כל יום יפעלו יותר המעשים, כשהם מדוקדקים להיות לעזר לאור הדרך הישרה, ופועלים ביותר לערבב את המושגים הטהורים כשהם קרובים להעיר כוחות בלתי מביאים למעלות, וקרובים אל קנינים של מדות רעות ודיעות מפסידות. כי בהתחלש הציור ע"י המעשים שמרשימים פעולתם על הנפש יתחלש ג"כ השכל הנעזר על ידי הרגש שבא בכח המדמה, ויחול ההפסד בהכח המדמה ע"י דמיונות בלתי צודקים המעורים את עיני השכל מראות נכחה באור ד'. ומזה יתעוררו כוחות רעים הצפונים ביצר לב האדם לחולל ג"כ מעשים רעים בפועל, והקישי שכל מפורשים מטעים...אחרי הערת הענוה הכללית תבא הערה כוללת בהישרת האדם את דרכיו ושכלו, הלא צריך הוא לשאוב דעת ממקור חכמים, ובנוגע למעשים הטובי' צריכים הם להיות שאובים מהתכונות הפנימיות שבנפש. והנה לפעמים יואל האיש לשאוב הידיעות הנחוצות לו באורח משרים מכל מקור שיזדמן ע"י כל פועל שיזדמן לו. ובאמת, אף בגדול נאמר "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשיב לדעתי" - לדעתם לא נאמר כ"א לדעתי, וכך דרש ר"מ כשלמד תורה מפומי' דאחר, ותוכו אכל וקליפתו זרק, אבל יש להשכיל כי עכ"פ הפעולה המוסרית היוצאת מפועל שהוא אינו הולך בדרך משרים, תוכל כפי הרגיל לקלקל הרבה אורחות הצדק, ומעטים המה חזקי הנפש בעלי עצמה כר"מ, וגם הוא לא אמר קב"ה שמעתתא מפומי' בראש, להורות כי עכ"פ איזו הורדה היתה למעלתו לפי ערכו עי"ז, אלא שלפי רוב חילו הרוחני חזר הכל לטובה. אבל ההדרכה הקבועה הראויה לאדם, היא להיות לוקח את הלקח הטוב דוקא מן הטובים, מאותם שמעשיהם מוכיחים שחכמתם היא בתוך לבם...וההפך מרשים שיבוש בכח המדמה היפך ההוראות הטובות של אלה המניעות, ושיבוש [כח] המדמה הוא מקום לכל ההפסדים הבאים מכחו במוסריות ובגופניות. הכח המדמה בהשתבשו, הוא גורם לתאוות רעות שראוי להיות מלא מהן בושה וכלימה, ומכסיפות את אור פני האדם והצלם האלהי שבו. וזה תכסיפית, מגזירת כסף חמדה, וכיסופא - בשת בארמית, והכספה - כחישות ומיעוט ההבהקה, שהוא נפילת אור הנפש הבא מכח נביכת הכח הדמיוני שבאדם ונגעי בנ"א שהוכנו לשבט אלוה על איש הולך באשמיו, רק בשיבוש הכח הדמיוני מוצאים הם מקום לפעל הצער הפחד וכל אלה הציורים הרעים הנמצאים בעולם. ומה גדול פיר[ו]ש רש"י בזה שכ' חבורת שדים. והנה שיבוש הכח המדמה הבא מחסרון בפעולות המכוונות לתעודתן, הוא הצד הגלוי שבהיזק, אמנם ע"י הפסד הכח המדמה מתעורר באדם ג"כ כח רע שכלי צפון ועמו המון כוחות צפונים שמוכנים ביותר להיות קרובים אל הדרכות רעות ודרכים מפסידים, והם מפסידים במעשה ובפעל הקנינים השכלים והמעשים, אסתלגנית, הצפוני, הוא יצה"ר הצפון בלבו של אדם, שלפעמים כוחות רעים נרדמים בלבו של אדם ומתעוררים ע"י מקרים רעים, והם מחבלים מעשיו של אדם ודיעותיו. אסתן הוא צפון, יומא דאסתנא, עדים בצד אסתן. לגנית, מלשון לגיון המורגל בדבריהם ז"ל. הכוחות הרעים הצפונים שהם פועלים בפועל לחבל, אסתלגנית של מלאכי חבלה, שמצפים לאדם אימתי יבא אדם לידי דברים הללו, אלו וכיו"ב, וילכד. שקשר הציורים המיוסדים בכח המדמה וגם הכוחות הפנימיים והדיעות הם קבועים עם יחש המעשים. וזהו יסוד התורה כולה שלא יוכל כל איש, יהי' חכם וגדול דעה עד מאד, להתיר אגודת רגשותיו הפנימיים מהמעשים הנלוים עליהם. ע"כ שמירת המעשים ודקדוקי המצות, היא פינה גדולה בתורה, והוספת הדקדוקים והידורן של מצות, ופרישות מהדומה לכיעור היא יסוד להחסידות האמיתית, כשמתלוה עמה הדעה האמיתית. "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ב

..."יגער ד' בך השטן", בעל ההעדר והכח המביא לשלילה מוסרית וכל סדר הגיוני, הוא השטן הוא היצה"ר הוא המה"מ, "ויגער ד' בך הבוחר בירושלים", נגד כשלון של שמחת החיים הבאה לרגלי ההתיאשות היתירה שמביאה לידי כל קלקולים מוסריים, ולעקור את התועלת המוסרית היוצאת מזכרון המות, שהחי בחיים אנושיים שכליים מלאי עז, יתן אל לבו ויישר דרכיו ויקנה קנין טוב להשכיל ולהיטיב, בירושלים, שמה הכין ד' להיות מקור נפתח לממשלה ומלכות צדק, להוד וליופי, לשמחת החיים "משוש לכל הארץ", ולקדושה ולפרישות מכל שמץ דופי. ואז ע"י ההדרכה של תורה השלמה, ימלט מכל השחיתות של ההפרזות הרעות שכל צד בלתי שלם במוסר ורגש מביא לו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י

לפעמים נטיה לרוחניות מגיעה מנטיה שלילית ועלולה לקלקל

...יש אמנם גם השקפה הפכית, החושבת שאם היה עצם טבעו של אדם ישר, לא היו המקרים מספיקים כלל לשחתו...הנטיה הרעה מפלסת לה נתיב בכל דרכי האדם, אם יהי' נוטה לחומריות תטה עמה הנטיה הרעה של חית האדם ופראותו, להיות כבהמה וכחיה טורפת. ואם יהיה נוטה לרוחניות, יתמשך זה הכח עצמו הקבוע בקרבו להרע ולקלקל, לחבל את מעשיו, לספחהו למוקשים רוחניים, לדיעות רעות, למדות פחותות, וכאלה הרבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ז

העזת הפנים היא מדה גרועה וצריך זהירות ממנה שלא תכנס קצת ממנה לתוך טבעו של אדם, ומורא הרב לעצמו ראוי שידחה ג"כ איזה הכרח מוסרי אחר. אמנם התשובה ברורה, שמצד דאגת ההשרשה של איזה מדה בלתי הגונה אין לחוש שתבא תקלה לרגלי לימוד התורה, המישרת כל מדה ומכונת כל מצעדי גבר לדרך ישרה, ואם כבוד הרב כשהוא לעצמו ידחה חיוב תורני זה, אינו נכון. כי תכלית כבוד הרב הוא כדי שתהי' תורתו עושה פירות, דבריו יהיו מתקבלים ונשמעים באהבה, א"כ איך ידחה ההכשר שהוא כבוד הרב את עצם הלימוד, ודאי זהו כבודו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ט

הנוטל את התהילה ונותנה למי שאינו ראוי לה, הרי הוא נוטל כח מכוחות המוסר שהעולם צריך לו ומחלישו, ובודאי הדין נותן להיפרע ממנו בתור מזיק את הרבים ומונע הטוב מהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

...כשהדיעות צלולות, מושג הדבר יפה, שהאדם צריך שיהיו דיעותיו רמות מזוקקות ונאצלות, וזה הוא התוכן המביאו לדעת ד' האמתית לפי ערכו, וצריך ג"כ שיהיו מעשיו ישרים ונאים, מביאים תועלת אל הכלל והפרט, ומרוחקים לגמרי מכל הפסד ושחיתה. הדעה הישרה והתמימה מכרת שהם קשורים זה בזה קשר אמיץ, כל שיהי' האדם יותר מכיר את קונו ומשיג האמתיות והאמונות הטהורות, יותר יהי' מודרך לדרך התיקון המועיל, ויותר יהי' מיושר בדרכיו ומדותיו לתועלת הכלל, וכל אשר יתיישרו מעשיו יפעל הדבר על מדותיו והכרותיו הפנימיות, ויהי' יותר דבק בקונו ונוטה לאהבת ד' טהורה ולהיות בעל נפש יקרה ועדינה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ה

...ויהי' לנו זה להורות להרבה ענינים כיוצא בהם ששניהם יש להם דרך בדרכי האמת, אלא שתכונת האנשים משתנה, שיש מי שהוא מוכשר להתעלות במעלות קדושות ותוריות ע"י הדרכה שסובלת בקרבה את העיון ליסוד המוסד והמעשה נגרר אחריו, ויש מי שתכונתו נוטה יותר להיות מודרך בדרך ישרה ע"פ עיונים כאלה שקובעים את המעשה ודרכי השלום ליעוד מרכזי, והשלמה המדעית תהי' נגררת אחריו. וכ"ז שיעלה האדם למדה זו להשכיל, שהשינוי של הציורים אינו בא מחילוף מצב האמת ויסודות הצדק כראוי לעקרי תורה, כ"א מפני חילוף הנושאים והתכונות הנפשיות, אז הלא לא תצא מחילופים כאלה שום תקלה והריסה של מצב השלום, לא בחוג משפחה ומכש"כ עדה ולאם. ועל כאלה נאמר "ועמך כולם צדיקים", "האמת והשלום אהבו".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ח

...כי זאת היא עבודת יחידי הדור לעולם, להשלים את החסר ולקרב את הנטיות הקיצוניות שבדור להערך הראוי. ואם הוזלה איזו מערכה של חכמה, ודאי בא הדבר מפני שבדור הקדום הוכרה כ"כ לצורך עצום ועקרי, עד שדברים אחרים רבים נדחו לגמרי מפניה. ע"כ כשראה הדור את החסר לו מצדה חשב שיתקן הדבר בנטיה הפכית, והוזל בעיניו את אשר ראוי להוקיר מאד, וסופו שירגיש חסרון גדול בנטיה ההפכית ג"כ בערך שכבר הרגיש בנטיה הראשונה. ע"כ שרידי הדור יהיו עומדים למעלה מהנטיות הקיצוניות, ויראו להחזיר בכחם את הדור למדה הממוצעת, להיות יקר וחביב כל דבר של תורה וחכמה וכשרון בהתחלקות טבעית והדרגית. "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידיך, כי ירא אלהים יצא את כולם".

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

...אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלהים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש. ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו. וכאשר כל דבר היוצא מחוג טבעו ע"י הפרעות חיצוניות, אז בהיותו נשמר להבא מהדברים המזיקים, הכח הטבעי בעצמו ימשכהו אל תיקונו, והזמן יבנה את הנהרסות. אף כי לפי הנדרש להגביר את כח הטוב יותר מכפי המדה החקוקה בטבעו, כדי לישר את המשקל ולהגיע עד התכונה הטבעית אשר אבדה ממנו, צריך עכ"פ ג"כ דברים ומעשים בפועל, חוץ מהשפעת הזמן בעצמה, אמנם צריך לעולם לדעת כי הכח העיקרי הוא הפעולה הפנימית הנובעת ממקור הטוב שבטבע הנפש האלהית, כשנפתחו מוסרותיה, וחדלו המעשים המפריעים אותה מהיות מתקדשת מטומאתה.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ד׳

(הבטחון) (דבר בטוח הוא?), שמצד עומק טבע הנפש עומד יסוד הטוב והצדק איתן, וכל הפרעות והרעות הבאות לשחת את הוד הנפש האנושית במעשים רעים ותכונות נשחתות אינן כ"א מקרים של סבות חיצוניות שיסודם איננו בתוך הנפש פנימה, כ"א בעולם החיצון.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ה׳

הטומאה כשהזדמנה ביום אחד, פעלה את פעולת ההפסד שלה בחיבור הציורים של אותו היום, עד שהפגמים הנפשיים מחוברים עם היום וציוריו. ע"כ כדי שתוכל להתחדש באדם רוח טהרה, צריך שיעבור הזמן ויחלשו אותם הציורים שהתרגשות הטומאה האפילה את אורי הנפש בהם. והנה יש בזה ענין שלילי וענין חיובי. השלילי הוא העברת רושם העבר, ובזה תשוב הנפש לאיתן טבעה שהוא טהור וטוב כאשר עשה אותה יוצר האדם ב"ה. והחיובי הוא הצורך בחידוש ציורים חדשים מהעולם החיצון, להעסיק את הנפש באופן טהרה בלב טהור ורוח חדשה. ע"כ ממאי דהאי ובא השמש, ביאת השמש, שהוא ענין שלילת והעברת הרשמים החיצוניים, ומאי וטהר, טהר יומא, הזמן עצמו מטהר, בהיותו מניח את מצב הנפש על טבעה ותכונתה העצמית, והיום בעצמו אף שלפי מצבו בהוה נכתם ביחוסו להאדם הטמא ונטמא, הנה בהיות הדבר ידוע שעצמיותם של כל המעשים ויסודם הוא הטהרה והטוב, א"כ הטומאה היא רק מצוירת בהוה, אבל מצד התלכדות רשמי היום באוצר העבר הגדול בשיתופו עם כלל הרשמים, ודאי יפעול פעולתו לטובה, והיום נטהר ע"י העברתו בחוק העבר.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

הלילה כפי תכונתו, שהאדם הפרטי יוכל להתיחד עם נפשו, ע"כ באמת הוא צריך לקחת החלק היותר גדול בהשתלמות האנושית, בחכמה ומוסר ודעת השי"ת, שרק ע"י התעלות כל איש פרטי בבנ"א יוכל הכלל להתעלות. והנה הצפיה האלהית היא מגדת את תכלית ההשלמה האנושית, שתלויה בה ג"כ השלמת כלל המציאות. אמנם הירידה האנושית בסבת החטא וקלקולי המוסר בכל דור ודור, הם גורמים שההשלמה הפרטית מתנהלת בצעדים מדודים מאד, ולפעמים עוד ירחיק המין האנושי ללכת, ויסור מדרך הישרה שכבר התחיל לעמוד עליה, וכ"ז מפני שאין הפרטים מתרוממים בהתיחדם לאחוז דרך טובה, להתקרב לאור ד' ודבר קדשו, כ"א בהיותם מעורבים עם חיי החברה. ביום הלא הטרדא ומהומת החיים יטרידו כל שכל מהתנשא למעלה חשובה, ובהתיחדם בלילה בחייהם הפרטיים הנם יורדים ג"כ לשפל מדרגת החיים, עד אשר נשקיף על מצב המציאות בכל לילה, אשר מצאנוה נחלקת לשלשת חלקים, המנוחה מעבודת העבר כערך העבר הזמני, המנוחה בתור חיים בפני עצמם בתור הוה, והמנוחה לחדש כחות בהתנערות קרוב לעבודה הבאה בעתיד, כולם נמצאים נמוכים, מבלי משאת נפש לדעת ד' ועזו, להתרומם לאותה התרוממות האנושית שגבורתו ית"ש היא כוננה אותה לתעודתה הרוממה.

סדר זרעים פסקה ג׳

לפי הדעת המוטעית שאין בעניות כ"א חלישות וחסרון, וכל עמל האדם התרבותי הוא רק לכחד מן העולם את העניים בכל אופן שיהי', לפי הדעה המשחיתה הזאת, גם אם יהמו לפעמים רחמי האיש על העני, כי תתעורר בו רגשת האנושיות הטהורה מטבע נפשו אשר עשה אותה אלהים ישרה, לא יוכל להתרומם כ"כ לכבד בלבו את העני, מאחר שאינו רואה בו כ"א מעמסה על הכלל בלא תועלת. ומזה יבא ג"כ הקימוץ בצדקה, שאם יתחייב מצד הכרח אי היכולת הטבעית לראות בגוע האדם, איש כצלמו, לעיניו, אבל עכ"פ דברים שהם באים רק להרחבה, ודאי לא תשאהו רוחו לתן לו בצדקה. אמנם תורתנו הקדושה שהיא תורת חסד, צותה לנו לתן לעני "די מחסורו אשר יחסר לו", ופירשו חז"ל "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", כשהורגל בכך בעת הי' לאל ידו. והחיוב בא מצד ההכרה על ערך הפעולה שבא אל הכלל מעניו של זה, א"כ הוא עובד את הכלל בגורל חייו המרים, וכמה ראוי לאמצו.

סדר זרעים פסקה ו׳

אמנם לפעמים יונח גם בעל נפש יקרה בעוני, כי ידוע לפני ההשגחה העליונה, שעם טוב לבבו יוכל העושר להסיר לבבו מדרך תמימה, והוד נפשו העדינה יוכל להיות נהפך למשחית.

סדר זרעים פסקה ט״ז

שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט, המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע[ו] בו מסמרות חזקים. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לב זחוחי הדעת לאכלם פגה, ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה...אמנם אותם הנמהרים שרואים את העולם בקלקלתו האיומה, בהיות חרב איש באחיו ו"איש בשר זרעו יאכלו", "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ", "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" בכל עבר ופינה. והם תחת אשר החובה עליהם להיות מתקנים עניני משפחתם ועמם, יקפצו לתקן דברים כלליים בכלל המין האנושי, שאי אפשר כלל לבא לזה כ"א ע"י המון רעות גשמיות ורוחניות עד אין חקר, ועם זה יתעלמו מהועיל להחוג הקרוב עליהם, ותרבה הרעה הגשמית והרוחנית סביבותם. ויש אשר יקפצו לפנות לבבם מטובת האדם הנברא בצלם אלהים, ויפנו לעשות חסד עם בע"ח, הסוס והגמל הכלב והחזיר, ולעיניהם רעת האדם רבה עליו ואין מושיע, אלה הנחפזים מביאים רעה רבה בהקדימם את ערכי החיובים המוסריים בלא זמנם.

סדר זרעים פסקה י״ט

כי אין בבריאה שום דבר באין מטרה מוסרית, ולולא שלפי המצב המוסרי האנושי המות והפגעים מוכרחים לו, כמו שמוכרחים ג"כ חבלי לידה וצער גידול בנים לסבת נפילת המצב המוסרי, שלולא הצער והחבלים לא היו הבנים חביבים כ"כ להתנדב בגידולם וחינוכם בסכום העמל הטורח וההוצאה הרבה (שדורשת) [שדרושים] לזה, ע"כ רק בעקב החטא נאמר "בעצב תלדי בנים", וכשיותקן המוסר תהי' אהבת הבנים נובעת מרגש היושר והמוסר המרומם, ומצד הערך החינוכי לא יהי' האדם צריך לפגעים. ולבד מה שכח המוסרי המרומם בעצמו יהי' מספיק לאהבת הבנים וחבתם, עוד לא יהי' בגידולם אותו הטורח והעמל שישנו כעת מסיבת הפגעים והחלאים הרבים הבאים כולם בשביל תיקון מצב המוסרי המקולקל. "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א".

סדר זרעים פסקה כ״א

אבל המעלה הרמה הנגמרת באחרית הימים, שאליה נערוג ביסוד המע"ש, הנאכל לבעלים עצמם בקדושה של שמחה, אין ראוי להיות עמו שום יחש של המות, אפילו מצד ההבנה של הכבוד שירחשו לו מביני מדע באדם, ולמרות השיויון של אמיצי רוח לעומתו. כי באמת ראוי שיוכר המות עכ"פ לחלי באדם הבא מצד הקלקול המוסרי ועטיו של נחש, שעם כל ההשתלמות, וגמר כל מעוות להתקן, מוכרח הוא ע"פ אדון כל המעשים להתבטל מן העולם, עד שלא יהי' לו זכר עם המעמד היותר מכובד ומלא עז, שאנו מובטחים להגיע עדיו, "לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים".

סדר זרעים פסקה כ״ז

ולמשכים הי' הממונה אומר "קומו ונעלה ציון אל בית ד' אלהינו", עמים "הר" יקראו לבית ד', ואברהם קראו הר "בהר ד' יראה", היינו הצד המשותף שיש לכל העמים כולם באורן של ישראל, כהר גבוה המושקף לכל. אבל יעקב קראו בית, שכבר יצאה מקרבו ההתיחדות של ישראל בערכם המובדל ומתבודד מן האומות, "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב", כי לגבי ישראל צריכה להיות ציון "בית ד' ", כלומר מוגדרת במחיצות ומשומרת בגבולים, עד שאין צורך לרוח זר לשלוט בנו בפנימיות תרבותנו, כי כל טוב לא יחסר בתורת ד' תמימה להכשירנו לעם רם ונשא, ועם זה לרומם נפשנו ג"כ בתכונות יקרות המפתחות כשרונות הנפש לכל מדע והשכל, והשליטה של רוחות של אומות אחרות בקרב בית יעקב היא כרקב לבית ישראל, וכבר ידענו מה שנמשך מהרעה (מאת) [מעת] שפנו אל ילדי נכרים להשפיק בהם...ומה תוכל השפעה של תרבות מאוה"ע לפעול עליה רק להותה חלילה, כי היא צריכה להטביע עליהן כחה הקדוש הרוחני, ולא לקלוט ולהתלמד מהן, שודאי יביאו לה רק ירידה ולא עליה.

סדר זרעים פסקה ל״ד

חיי הטבע הפשוטים הם חסרים לאיש שכבר רכש לו משאלות חיים גדולות ע"פ כשרונו ידיעותיו וחריצותו. אבל כל מגמת האומנות וכל הידיעות השימושיות אי אפשר כלל שיהיו נשארות לעד במעמדן המקולקל, להרחיק את האדם מחיק הטבע שהיא הורתו ובה ימצא עונג וחיים רעננים, כ"א הן עומדות להעלות את האדם למעלה מוכשרת כזאת, שתהי' קרבתו אל הטבע בנויה לא ע"פ יסוד של חסרון הרגשה וחכמה, כ"א על עומק הכרה ושכלול אמיץ. לזאת בשרו חז"ל "עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע".

שבת פרק א׳ פסקה ה׳

הרחבת כוחות האדם בלא גבול עלולה לקלקל

...תוצאות היראה היא לפי מושגיה המתפשטים נמיכת רוח וכניסות הכחות למען לא יתפרצו מגבולם לחבל את דרך הטוב.

שבת פרק א׳ פסקה ז׳

ע"כ מסיר אזנו משמע תורה, לא זו שהמון רגשותיו החומריים יהפכו לתועבה באין מורה דרך ומנהיגם בנתיב חיים ואורה, כ"א גם תפילתו, אע"פ שהיא פונה למעלה, מ"מ באין הדרכה אלהית שכלית המגבילתה, תוכל לההפך לרועץ וקלקול, ולא תתן את הפרי הטוב הרצוי, גם תפילתו תועבה.

שבת פרק א׳ פסקה י׳

השחתת הוד צלם אלוקים אשר באדם

...אמנם יכול העם הנמוך לבזות בלבו את העם המתרומם למשאות נפש גדולות של המסקנות היוצאות מדעת ד' הטהורה, לאמר עליהם שלא ידעו את כח החיים בסערתם ע"כ לא יחושו לו ויפנו אל הדעות הנאצלות. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי תחת שהעם החומרי ימלא סערות החיים בשתי, בשכרות והמון תאות חולפות המשאירות אחריהן רושם רע בגוף ונפש ומשחיתות את הוד צלם אלהים אשר באדם, העם המלא רוח ד' מוצא את חייו מלאים ענין בגבורה של תורה, בעונג הדעת ואהבת הצדק היושר הטוב והאמת.