רגש

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ו

דברים גדולים ופעולות רבות יצאו לטובת האנושות, החומרית והרוחנית, ע"י מציאות הרגש והשלמתו, ואפילו אם נאמר שאינו דבר לעצמו כ"א התחלשות השכל. אבל החכמה העליונה בחרה בהתחלשות הזאת לשימושה, בעבור אותן הטובות הרבות שהרגש הער והמתפעל מסבב אותן.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ח

כדי לפתח את הרגש יש לפתח את רגשי היופי והאסתטיקה

הורה שבנין המשפחה האנושית, לא די לה רק הכרח הקיום והתביעות החומריות, כ"א צריך להלות עמה תכונות נפשיות ועינוגים רוחניים, כרגשי היופי והתפארת, שמהם יתפתחו כשרונות הנפש ורוממות המדות. ע"כ רמזה תורה שבנין הבית האנושי דבר יש לו עם רגש החן והתפארת, שהיא תכונה יותר נעלה מרגש הפשוט של ההכרח הטבעי של שאר בע"ח. וממנו יעלה האדם אל הרגשים יותר בהירים ויותר צחים, שהתחלת המעלה אמנם [היא] העתקה של רוממות מגבול הטבע הגס שאין לו כ"א ההכרחים המצומצמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י

רגש, מעלתו וחסרונו

...מפתחי הלב שנים המה, הלב הרגש אשר לאדם ישאהו אל על, לרדוף חכמה ודעת, לאהוב צדק ומשרים, גם לשאוף להון ולכל תאות בשר ורוח. מתוך שהמקרים הם רבים בעולם, וקרובים אל האדם הם אותם המקרים שבהגיעם בו הם עוכרים אותו, מטים פעמיו מדרך הישרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ו

שונות הנה השקפות האדם על אודות החיים. יש המוקיר את החיים מצד עצמם, הוא אוהב את החיים מצד הטבעיות הנטועה בלב כל חי. איש כזה אינו מעריך את החיים לפי ההנאה שהוא נהנה מהם ולפי הרחבתם בכל משאלותיהם...ויש לך אדם שהוא בעל חשבון, הרגש הטבעי לבדו אינו מושך את כח אהבתו אל החיים, כ"א החיים ע"פ המילוי שבהם, ע"פ מאויי הלב שהוא מוצא בהם. ובאשר הממון הוא היסוד שעל ידו יוכל להרחיב את החיים במילואם הרוחני והחומרי, ע"כ ממונו חביב עליו מגופו. החיים כשהם לעצמם בלא ההרחבה הנכונה של קורת רוח ועונג רוחני וגשמי במדה הראויה לחיים אנושיים, אינם נערכים אצלו הרבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ז

הנפש הרוחנית, העומדת וקיימת ונשארת גם בכלות הגויה, אי אפשר לנוטלה. אמנם המעמד הנפשי, היורד ונוקב עד תהום המרירות הצער והמכאוב, הוא המצב שהגוף והנפש מחוברים, ומקרים רעים ואכזרים עסוקים לנוטלם זה מזה ע"י אמצעים של יסורי גוף ונפש. באותה שעה, שהיחש של האני של האדם הוא מחובר אל הגוף, והדבר בא לידי כך שנפשו ניטלת ממנו, מדת מרירות זו היא גדולה מההסכמה הרוממה להיות אהבת ד' יקרה מכל אהבה של גוף ונפש וממון. שלזה המצב צריך לא לבד שכל אמיץ ולב טהור, להכיר קדושת הערך ושיווי הגדול של הקרבן שעל האדם להקריב על התכלית הכללית, התכלית של אהבת שם ד', שהיא נושאת עליה את כל הוד ותפארת האנושית לעד ולעולמי עולמים. ואם לא ימצאו בקרב החברה האנושית אנשים אמיצי כח לב, לעמוד לפני כל צר ואויב שבא להשכיח שם ד', גם בנתנם כפרו את כל נפשם וכל סבל צרה ומכאוב, שאפשר לצייר בדמיון היותר אכזרי, אז הלא כבר הי' אפשר לרעים וסכלים שבבני אדם להתגבר ולהשכיח את אור האמת מן העולם, והיה המין האנושי הולך ותועה בדרכים של ערבוביא, שמביאים עליו המוני צרות גופניות ונפשיות, הרבה אלפי שנים יותר. א"כ מי שלבו לב אדם ויודע מה יקרה היא התעודה של אהבת ד' והאושר הכללי הכרוך עמה, לא תרפינה ידיו גם ממכאובים היותר נוראים בפועל. ע"כ לבד אומץ השכל, צריך לזה גם כח גבורה נפשית ורוח חזק מאד עשוי לבלי חת, א"כ אחת מחובות החינוך התוריי היא אמיצות הרוח, שתהיה מתלוה אל בירור השכל וקדושת המדות. רק אז תוכל אהבת ד' להיות עומדת גם במעמד של נטילת הנפש, שהוא מצויר רק ע"י יסורין מאריכין.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ה

יש הפרש בין הלימודים והדרישות הבאות במקצועות החכמות שהם מכלל האסתתיקה, להרחיב דעתו של אדם לבד, להנעים חייו ולעדן רגשותיו, ובין החכמות הבאות מהמקצועות הדרושים לחייו של אדם וקיומו. למשל הסוג הראשון [הוא] נועם הדיבור והמליצה, חוקי הכבוד והדרך ארץ, חכמת הציור והפסילה. ולשני, חכמת הרפואה לכל מחלקותיה, חכמת הכלכלה ועבודת האדמה וכיו"ב. החלק הראשון, המיוסד על הפינוק, צריכים שיבאו ג"כ דרכי לימודיו בסגנון מעדן ומפנק, וכל דרך ואופן הזר לפי הרגש של האדם, מצד רגש פינוקו ראוי להשמט מלדבר בו ולפנות אליו. לא כן בחכמה הבאה לסדר דרכי החיים של האדם בנוגע לחייו וקיומו, שם הדברים נעלים מרגש הטעם של הפינוק והאסתניסיות, לא תקפיד חכמת הרפואה העסוקה בחיי דברייתא, לא על לשון נקי' ולא על ענינים נקיים, כ"א תתעסק כפי תכונת אותה המציאות שהיא עסוקה בה, תהי' נאה או מכוערת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״מ

האדם הוא פועל ונפעל, עיקר יתרונו הוא מצד היותו פועל, לא מצד היותו נפעל. הצדיקים לבם ברשותם והם פועלים, הרשעים הם ברשות לבן והן נפעלים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

כדי שהרגש הלאומי יחזיק מעמד הוא צריך לנבוע מדעת ה'

...יוכל איש לתאר כי יתכן שלו' לאומי להיות מתקיים גם מבלעדי דעת את ד', כ"א באמצעות החבה הלאומית המוטבעת בלבו של אדם בטבעו. אמנם זהו דבר שאינו מתקיים, כי מבלעדי דעת ד' ישפל איש, וגם המתעורר ע"פ רגשו הפנימי לעבוד עבודת עמו, יוכל להמשך בתגרת יד תאות ורוחות רעות, אשר יעשו שינויים נמרצים ברוחו, עד שיעזוב את עמו ודגלם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ב

...כל ברכה היא רק חלק אחד אחוז מהשקפה מוסרית, המאירה בשכל ובינת הלב, מאור האלהי המאיר בההנהגה הכוללת. אמנם כשהכלל ניצב לפנינו, בעז הסתכלותו על כללות ההנהגה כולה, שכוללת מקורי כל הברכות והתהילות, שכל רגש ורעיון פרטי, הולך וטובע בים האורה ומתבטל כאפס ואין, ע"כ נגד הכלל נאמר "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה".

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ב׳

השלמת קבלת עול מלכות שמים מתבארת לאדם, בהיותו מכיר שכל סדרי התבל ומשטריה הטבעיים, הם בעצמם המקשרים אותו לשם השם יתברך, אדון העולמים, ועבודתו. מוצאי בוקר וערב בעצמם, מחזה מעשה ד' אשר בבריאת יום ולילה, הראות הכוכבים במשמרותיהם לעין האדם ע"י חשכת הלילה, שהוא ציור אחר, נפלא ונהדר, ומשתנה מציור המציאות המתרשם בלב הרואה באור יומם, הציור בעצמו צריך להיות חי בליבו של אדם, להעירו על קבלת עול מלכותו ית'. ואז, בהיות רגש הלב מתמלא מאור חיי הטבע בעצמו בתור התגלות יד ד' בעולמו, הוא רגש חי, המעלה את האדם לאהבת השם יתברך ואהבת בריותיו ועולמו, שהוא כ"כ מלא הוד ותפארת מזיו כבודו יתברך. ע"כ ראוי לקשר הזכרת קביעות הזמן ביסוד המחזה הטבעי, שהוא מקושר בעצם עם יסוד חידוש חיוב ק"ש של ערבית. אמנם לפעמים יש שהדרכה תורית תעלה את האדם למעלה מהערך הטבעי, עד שתפעול על טהרת לבבו ברום מעלתה, להסתגל להיות דבק בחיי החיים, בדעת צור העולמים, המתעלה על כל גבול ומחזה עין בשר. אבל בהיות הדין התורי מיוסד גם הוא [באופן] נאות להסימן הטבעי, הוא אות שכ"כ יחש נערך יש לסימן הטבעי עם אותו הרגש הפנימי שהוא צריך להתגלות ע"י מצוה זו, עד שדוקא עם הקשר אל הטבע, באפס ממוצע של ענינים מקריים המעתיקים את האדם מטהרתו, דוקא אז ימלא עז ד' באותו התוכן הנרצה ממצוה זו, הנגבלת בזה הזמן. א"כ, כיון שכהנים קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים, הרי אין הענין התורי של זמן אכילת התרומה מעתיק את המצוה של ק"ש מגבול הטבע העולמי של צה"כ, א"כ ראוי לסמן המצוה בסימנה הטבעי, למען יוסיף הכח ההרגשי החי לפעול פעולתו הבריאה, הצריכה להיות פועלת על הלב בעת הנכון, כדי שיהיה יחס נערך בין קבלת עול מלכות לההסתכלות במעשה השי"ת לפי הציור המיוחד של זמן הלילה שהוא צה"כ. ליתני משעת צה"כ.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

...ד' ממרום ישאג, מרום המחשבה והעצה האלוהית להגיע את האדם לרוממות מעלתו, והוא בשפל יושב, בהתרחקו בחייו הפרטיים מאור פניו, בנמיכת דעת וחסרון שכל. וממעון קדשו יתן קולו, קול אלהים הראוי לחדור ברגש הלב גם באין דעה והשכלה גדולה, אך היא נדממת, עד שכל מוסר והוד, כל מדה יקרה, אינה תופסת את מקומה הראוי לה בלב הבריות. ועי"ז המעשים הולכים ויורדים, ומקום הדום רגלי ד', מקום ההוראה והמעשה, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", אינו ניכר בחיים המגושמים אשר לאדם, שגורם סילוק שכינה וחורבן ביהמ"ק. ע"כ בכל השלש משמרות דהוי הלילה, על [כל] משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי, שנאמר ד' ממרום ישאג, לעומת רוממות השכל, שהי' ראוי להתגבר במין האנושי בהתיחדו עם שלמות עצמו. וממעון קדשו יתן קולו, לעומת כח הרגש הנשפל ונדחה. שאוג ישאג על נוהו, לעומת המעשים, שזהו יסוד נוה ד' בעולמו, "מקדש ד' כוננו ידיך". אמנם אע"ג שאין הדבר ניכר איך המהלך הולך לעשות את חפץ השי"ת באחרית, מ"מ ידענו ברור שהגבורה העליונה תבא לתעודתה. ע"כ היא רק לערכנו מתאחרת, ואין אנו מרגישים את מהלכה, אבל מ"מ היא פועלת את פעולתה לבא לתכליתה לקץ הימים. ע"כ השאגה היא כארי, הבטוח בכחו כי עז, ימין ד' רוממה.

סדר זרעים פסקה ג׳

לפי הדעת המוטעית שאין בעניות כ"א חלישות וחסרון, וכל עמל האדם התרבותי הוא רק לכחד מן העולם את העניים בכל אופן שיהי', לפי הדעה המשחיתה הזאת, גם אם יהמו לפעמים רחמי האיש על העני, כי תתעורר בו רגשת האנושיות הטהורה מטבע נפשו אשר עשה אותה אלהים ישרה, לא יוכל להתרומם כ"כ לכבד בלבו את העני, מאחר שאינו רואה בו כ"א מעמסה על הכלל בלא תועלת. ומזה יבא ג"כ הקימוץ בצדקה, שאם יתחייב מצד הכרח אי היכולת הטבעית לראות בגוע האדם, איש כצלמו, לעיניו, אבל עכ"פ דברים שהם באים רק להרחבה, ודאי לא תשאהו רוחו לתן לו בצדקה.

סדר זרעים פסקה ז׳

מי שלא ניקה מהיות תכלית מגמתו בחייו אהבת עצמו החומרית, א"א שידון דין אמת לאמיתו, כי הנטיה החומרית תמשוך את השכל מדרך הישר, וקרוב מאד שבכל ענין יזדמן דמיון של פני' חומרית פרטית שתערבב את ההכרעה הישרה. אמנם מי שמרומם הוא מכל תכלית חומרית גסה, וכל ישעו וחפצו הוא להיות נוטה אחר הדברים המעולים הרוחניים, כמו מצד הרגש, הבריחה משפלות הנפש ובלתי היות נהנה משל זולתו, ובשכל, הידיעה האמיתית לעצמה, איש כזה שכרו אתו, שהאמת בדעת, שהיא חמדת חייו, ימצא ביותר בימי הזקנה, מה שבימי השחרות לא יושג בשלימות. וכמו שמבושר בעל הנפש העדינה, ברגש, שימצא את העונג של החסד שהוא שואף אליו לפרנס אחרים משלו, כן ימצא אוהב האמת את דעת האמת בהשגות גדולות ונעלות, שרק בימי הזקנה ראוי האדם להציץ בהן, להתענג על ד' באור האמת. וכ"ז בא יבא לאדם בהיותו נוטה אחרי האמת בכל נפשו ומאודו, בהיותו תמיד דן דין אמת לאמתו.

סדר זרעים פסקה י״ב

והנה כל דרך ישר, צריך להיות נשמר שלא יפעול על המודרכים על פיו תכונות שהן רעות כשיוצאות חוץ למדתן, ע"כ ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגע ברכוש רעהו. ע"כ די לו ליסוד תכלית השביעית בדיבור משמט אני, שבזה יסור הסבל ועול העבדות מלוה למלוה. אמנם מקום הניחה תורה לרגש היושר הטהור שילך ע"פ דרכו, כי בעל נפש טהורה, כאשר יאתה לאיש הישראלי המודרך ע"פ חקי תורת ד', לא יאבה להיות נהנה מיגיע רעהו. ע"כ באמרו אעפ"כ, יקבל ממנו, להורות שלא יעתקו גבולי יסודי היושר גם לשעה, כ"א יגבלו כדי להישיר אל המטרה הכללית היותר עליונה שתבא לרגלי קריאת השמיטה לד' בצדדיה החומריים והרוחניים.

סדר זרעים פסקה י״ג

האדם הוא מושפע מהחיים הפנימיים, שהם רגשותיו הפנימיים, שמהם תוצאות לכל הליכותיו וגורלו, וגם מהחיים החיצוניים, מה שמשפעת עליו הסביבה והחברה. והנה אין ראוי לאדם לאבד אחת מאלה ההשפעות על חייו. והנה הכבוד, במדה הראויה לאדם, היא אחת מההרגשות המושפעות ע"י החיים החיצוניים, שראוי להוקירו במדתו, ואין האדם רשאי לאבד כבודו, וגדול כבוד הבריות שדוחה דבר מה"ת בשוא"ת או במידי דרבנן. ע"כ אפילו מי שנכשל בחטא גדול ועצום, לא נכון לו לאבד ממנו את כל השפע של החיים החיצוניים, כ"א ראוי הוא שיגביר רגשותיו הפנימיים עליהם, עד שימצא את עצמו עומד ברובו בתוך חייו הפנימיים. שזה המעמד יביאהו לחשוב חשבון נפשו לישר דרכיו ולתקן מעשיו, וחלילה לחוטא שכבר דרכו נתעותה, להשליך עצמו בתוך שאון החיים החיצוניים, שאז עלול הוא להיות עדי אובד וינהום באחריתו. ע"כ בבא אנשי העיר לכבדו, ידחה את הכבוד המוטעה באמרו רוצח אני, וייקר בעיניו רגש הצדק הפנימי שלו במה שממלא לבבו נוחם על התקלה שבאה על ידו לאבד נפש מן העולם, יותר משאון החיים החיצוניים של המיית הכבוד. אמנם כשאמרו לו אעפ"כ, לא ימאס את החיים גם מצד השפעתם החיצונה ויקבל את כבודם, שגם זה יועיל לו, אחרי שכבר הגביר את רגש החיים הפנימיים על החיצוניים, לרומם נפשו ולהיות פונה תמיד אל הטוב והצדק, אל החכמה התבונה והדעת, שהם אבות לכל דרכים טובים וישרים. זאת היא מדת הצדק הבאה לרגלי דרך ד', המורה חטאים בדרך, ומדריך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו, כי טוב וישר הוא, ותשובה נשקלת במאזני צדק כזאת, תביא את האדם למעלה רוממה, ואהבת ד' ודרכיו.

סדר זרעים פסקה י״ז

ע"כ עלינו להסתכל הרבה על המובן מתיבות ואותיות התורה עם הקבלה הנאמנה בגדרים ודקדוקים של המצוה, שבזה תושלם ההוראה הפנימית שאין אנו מחליטים שכבר עמדנו על עומק כל תכונתה. ויותר מזה יביא הדבר את מקיים המצוה כהלכתה, להתבונן שגם החלק שיש לנו מציורינו בתכליתה של המצוה הנחמדה גם לנו ע"פ טעמה הגלוי, כמו הקמת התורה בישראל ע"י מצות המתנות ומניות הכהונה והלויה, עלינו לדעת כי שכלינו ורגשנו המוגבלים מאד, אינם יכולים לצייר כלל כל הודה והדרה וגודל תועלתה של טובה כללית לאומית ואנושית לדורות, כמו שהיא בהירה וידועה לאדון כל המעשים ב"ה, אשר לו עצה ותושיה.

סדר זרעים פסקה ל״ד

ותחת אשר באין רגש טהור ואין צפיה טהורה, יוכל בעל האמנות לבזות בלבבו את האיכר שמלאכתו בשדה, ועומד בתרבותו במעלה נמוכה מאותה התרבות של בעלי האומניות שכוללים כל כשרון חברותי מעשי, בהיות הלב טהור ונאמן, יבא הרגש הברור לכבד עד מאד את התם והיושר שבחיי החברה הטבעיים, ולהכיר כי תכלית העמל המלאכותי היא לא להיות נשקע בשאון החיים החיצוניים, כ"א למצוא כל הצרכים האנושיים, בין צרכי הגוף בין צרכי הנפש, מרווחים, למען יוכל האדם לחיות במנוחה ושמחת לב חיים טבעיים, מלאים שקט אהבה ותם.

סדר זרעים פסקה ל״ה

ע"כ הביעו טוב לבבם ואמתת משפטם גם יחד, באמרם אחינו, אתם מתאחדים עמנו בכח האחוה, שמשתכללת בכח המרכז של עיר ד' הר הקודש, אמנם הננו מכירים שעם זה הנכם ג"כ אנשי (ה)מקום פלוני, ואין לנו חפץ בהסיר יחושכם אל עיר מגורכם החביבה עליכם בטבע. וזה יהיה ג"כ כעין הרגל והדרכה לשלום הכללי הגדול שירחש ישראל ע"פ תורת ד' אשר דרכיה דרכי נועם ושלום לכל העמים, "גר ותושב וחי עמך" אמרה תורה גם ליחש בני נכר הגרים אתנו בארצנו, אנו רק מקפידים על הסרתו מדרך רעה ומזקת ולהיות איש ישר כחובת בני נח. אמנם אם יש לו אומה וארץ אבות יכול להיות לו עליהן געגועים וחבה ומזה יהי' גר, אך בכ"ז תכירהו לתושב לענין קירוב הדעת וחופש וזכיות הראויות לאדם, ולא יקחך לבך להכחיד ממנו את רגשותיו הטבעיים לעמו ולארצו עד שיהי' רק תושב, כ"א "גר ותושב" יהיה "וחי עמך". וכפי ההדרכה הכללית ביחש אומות העולם תהי' ג"כ ההדרכה הפרטית מעיר הבירה ליתר הערים, להכירם כאחים מאוחים ומחוברים, ועם זה באפס ביטול לערך מקומם ודרישותיו כולן. זהו השלום הישר האמיתי, אחינו אנשי (ה)מקום פלוני, בואכם לשלום.

סדר זרעים פסקה מ׳

הענין הראשי להתכללות הכלל מכחות הפרטיים שהתגלה במילואו ע"י הביכורים, הקיף את כל צדדי ההתאחדות, עד שלא הניח ג"כ את הנחת הכבוד ויתרון המעלה, שהי' מקום ליחידים באומה להניח לעצמם לפי ערכם ברשות עצמם. וגם אותו החופש יניחו מידם באהבה כשיראו שבחק הכלל יביא לתוצאות לא טובות. ישנם ענינים כאלה שהם נעשים בדין תורה ע"פ מטבע קבועה, והנה כיון שהמטבע נקבעה כבר, שולל מיחידים התגלות לבבם ע"פ ערכם והשקפתם הפרטית. אמנם כ"ז שלא הזיק הדבר אל הכלל כולו, טוב הוא שכל יחיד מצויין, ימלא את הנהגתו בעניניו הרוחניים ע"פ מדתו לעצמו. אמנם כיון שבערך הכלל, מאין מטבע שוה ומסויימת, ירד הרוח ויבא למצב מורה ועזוב, צריכה [ה]מטבע להיתקן, וכיון שנתקנה, הכל חייבים לעבוד עבודת הכלל, גם אלה היחידים, שלא הוצרכו לזה מצד עצמם. למשל התפילה, לפי המצויינים, בעלי רגש ודעה, יותר הי' לבבם קרוב להתמלא רגשי קודש, אם היו מתפללים כמו קודם תקנת הנוסח, כ"א כפי רוח בינתו ורגשי לבבו. אמנם למען הכלל, שמבלעדי התפילה הקבועה, הי' יסוד התפילה נעזב לגמרי, והוצרך הדבר לבא לידי תיקון מטבע כוללת, ועכשיו שנתקנה, חלילה ליחיד לפרוש מן הציבור. ואם תעלה על לבבו מחשבה, שצמצום המטבע עושק ממנו הרחבת הרגשת לבבו ע"פ רוחו, עליו להשכיל כי עבודתנו לצורך הכלל, היא כוללת ג"כ, כמו כל התנדבות, גם את שאר רוחנו, אע"פ שהיא הגדולה שבנדבות לאיש אשר רוח בו. ויפה נתגלה לימוד זה כאן בביכורים, שכ"ז שלא בא הדבר למדה זו, שמי שאינו יודע לקרות, ימנע מהבאה בשביל שירצה לדמות עצמו להיודע, הי' נכון חילוק המדות, ובודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש שקורא בעצמו ומוציא אל הפועל רגשותיו הסוערים באהבת ד' ועזו, בדיבור פה. אמנם כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי אע"פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת, אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית בידעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש, הוא עובד את עבודת הכלל, ע"י שגם בעלי המעלה הנמוכה יבאו ויביאו ביכוריהם. התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע, והיתה ההשואה הזאת אב להרבה דברים מוגדרים, שכל חכם לב הי' מצד עצמו יכול ללכת באורח יותר רחבה ע"פ מדתו הפרטית, אבל זאת היא הצדקה היותר נעלה ומדת הקדושה היותר רוממה שחייבים ראשי העם להתנדב בצמצום רוחני לפעמים לטובת הכלל הגדול, ובהשכילם את הטוב היוצא מכח אחדות הכלל, הם עומדים כבר בצמצומם על יסוד רחב, המרהיב את הלב הטוב של החכם הרואה את הנולד וחפץ בשלום עם ד' הגוי כולו. "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך", "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך".

שבת פרק א׳ פסקה ה׳

על האדם לכוון את רגשותיו בהתאם למצב בעולם, ובפרט במעגלים הקרובים אליו, ולגלות את כוחותיו בהתאם לכך

היראה והאהבה הן שתי נטיות ראשיות שהאדם צריך לקנות את שתיהן למען ילך בדרך ד' התמימה. אמנם תוצאות היראה היא לפי מושגיה המתפשטים נמיכת רוח וכניסות הכחות למען לא יתפרצו מגבולם לחבל את דרך הטוב, היפך מזה תהיינה תוצאות האהבה הרחבת הכוחות הטובים שבאדם למען יוסיפו עשות חיל. והנה האדם לא יוכל לדעת בפרטיות איך לתן משקל לרוחו, מתי יבור לו הזמן להשריש בתוכו ציורי היראה ומתי יקבע זמנו לציורי האהבה המרחיבים את הלב. אמנם העצה היותר מאושרת בזה היא להשקיף על מעמד הכלל, העולם והנהגת ד', שמסיבות יתחלף, פעם יעטה שמחה ורוח גיל ופעם תתחולל סערה ומצבים מבעיתים. והאדם היחידי ראוי לו שימצא את עצמו בתור חלק מכלל המציאות, לפחות אותו החלק הקרוב ומתיחש אליו ע"פ הכרתו. ע"כ זה הוא המשקל היותר מכוון לדעת למתי יטיב לאדם דרכו המוסרית אם ירבה לצייר בנפשו קניני היראה המוסיפים מחסום לכחות הרעים, ומתי ירבה בקניני האהבה המרחיבים את הכחות הטובים. דהיינו בהיות צערא בעלמא, הוא אות כי התכונות הנמשכות ממעמד הצערא דעלמא הנה חסרות אז בדור. ע"כ אז הוה פכר ידיה ושדי גלימיה ומצלי, למען הרבות קניני היראה ומושגיה, שהיות הצערא בעלמא מורה על חסרונם. ובהיות שלמא בעלמא, עת להרחיב כחות הטובים, אז לבש גיל והתעטף בכבוד והוד, כדי להרחיב לבבו ולהוסיף עז ועצמה לנטיות הטובות, כדי להרבות שלמות דעת ואור ד', הכון לקראת אלהיך ישראל.

שבת פרק א׳ פסקה ו׳

לימוד התורה מעשיר את השכל בידיעות חדשות, והתפילה מעמיקה את הרושם שלהן בנפש האדם. הרגש הוא יליד החומר, ולכן אין לו צורך דווקא בידיעות ברורות כדי שהאדם יגיע להתרגשות. השכל מצד עצמו לא צריך את העמקת הרושם של הרגש, אך העמקת הרושם מועילה לשכל ע"י שהיא מסירה את הכבדת הגוף על תעופת השכל. הצורך הרגשי יכול לכוון את האדם עד כמה לתת מקום לרגש בעבודת ה', אך זה דווקא ל"ישר שבאדם", ואחר הבנה שעסק התורה הוא העיקרי בהשלמת האדם

התורה תתן לאדם מדעים חדשים בכל עת הנובעים ממקור האמת שהיא חיי עולם, כי כן האמתיות מתקיימות לעד. אמנם התפילה אינה בנויה על יסוד הודעת ידיעות חדשות להעשיר את שכל האדם באמתיות, כ"א תעסוק בחלק מהידיעות הידועות מכבר להשתמש בהן ע"פ כח ההרגש רק כדי להעמיק את הרושם של הידיעות המוסריות על כחות הנפש. ע"כ אין לתפילה ענין עם משפט האמת מצד עצמה, כ"א כפי אותו הכח שירגיש יותר הרגש האנושי את רושם של האמתיות שהן כבר צפויות וגלויות בשכל איך יתפעל מהן ברגש נפשי. ולפעמים דוקא הציור הבלתי מזוכך כל כך ילהיב את הרגש מפני שהוא יליד החומר, ע"כ הותרו בתפילה תארים לשם ית' לפי הכרת רושם ההרגש. והנה השכל אינו צריך מצד עצמו לההשתדלות הזאת של העמקת הרושם, שמצד עצמו ומצבו הנצחי די לו בהרחבת הדעת עצמה. אמנם מצד כבדות כלי הגוף המכבידים על תעופת השכל, צריך סיוע מהעמקת הרושם...השפיטה השכלית לא תוכל כ"כ לתן גבולות כמה צריך האדם להיות מתפרנס פרנסתו הרוחנית מעמקי התורה ותנובת השכל, וכמה הוא צריך לצרף עמו תבלין של הרגש. ע"כ גם בזה הנטיה הפנימית תנחה את הישר שבאדם בדרך ישרה, לזאת בהיותו לפי מצב נפשו נוטה לחמדת עסק התורה הוא זמן תורה, והוא העיקרי שבהשלמת האדם הפרטי והכלל כולו. אמנם בהיותו מרגיש בעצמו בזמן מן הזמנים שהוא נוטה לחפץ הגעגועים ההרגשיים להרחבת התפילה ושפיכת נפשו לפני ד' ע"פ מדת ההרגש הוא אות שלפי מצב נפשו, אותה התכונה נחוצה לו אז יותר מהשלמה אחרת, אע"פ שהיא רמה ממנה במעלה. זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אלא שהזמנים הקבועים נקבעו ע"פ מדת הכלל, שראוי להיות נוטה בהם לתפילה.

שבת פרק א׳ פסקה ז׳

הרגשות של האדם צריכים הכוונה והגבלה (כשהרב עוסק בהדרכת שלמה "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", הוא מדגיש את היותו החכם מכל אדם, אולי משום ששלמה המלך בא להוציא מסברא שעלולה להיחשב כחכמה מאד)

האדם הוא פונה מטבע נפשו אל רגשי קודש, שלהשקיטם ולהשלימם, להוציאם מן הכח אל הפועל מעמקי נפשו החוצה, דרושה לו התפילה. אמנם יוכל האדם בזה לטעות בדבר אחד כללי, שהרי כשם שיש לו נטיות רוחניות מצד טבע נפשו המשכלת, כן יש לו ג"כ המון רגשות שונים לכמה חפצים ורצונות חומריים. והנה זה ישכיל כל אדם, שהרחבת הרגשות הסוערים בלבב האדם אל הענינים החומריים וכל השייך להם, אין טוב לאדם כ"א כשיהיו מודרכים ע"פ משפט דעת התורה, הנותנת צדק בכל ארחותיה ומדרכת את האדם בדרך טובה וישרה. אמנם בהעזב נפש האדם לשאיפותיה הטבעיות החומריות וכל התלוי בהן בלא מסורת התורה, הלא יפול בנופלים וידרך דרך אבדון ומות...ע"כ אין ראוי לאדם למהר לעזוב תורה מפני התפילה, כדי שיחוק בלבבו שגם לצד המעלה שבו, לצד הרגש הקדוש והנשגב שהתפילה תוצאתו, צריך הוא לשאוב ממעיני התורה שיעוריו והגבלותיו, לדעת כל משפטו איך לישרו עם דרך החיים הטובים העולה למעלה למשכיל. ע"כ מסיר אזנו משמע תורה, לא זו שהמון רגשותיו החומריים יהפכו לתועבה באין מורה דרך ומנהיגם בנתיב חיים ואורה, כ"א גם תפילתו, אע"פ שהיא פונה למעלה, מ"מ באין הדרכה אלהית שכלית המגבילתה, תוכל לההפך לרועץ וקלקול, ולא תתן את הפרי הטוב הרצוי, גם תפילתו תועבה.

שבת פרק א׳ פסקה י׳

המעמד הנפשי של השופט בזמן המשפט משפיע על החלטותיו

תכלית המשפט היא להעמיד [את] חיי החברה על מכונה. אמנם מהי התכלית בעצם חיי החברה עצמם, בזה יתחלפו דעות העמים והארצות. העם הנתון בעול תאותיו החומריות, לא יצייר תכלית אחרת לחיי החברה שלו, כ"א שיתפתחו יפה אצלו חייו החומריים במילוי כל תאותיהם האפשריות, באופן שלא ישחית את סדרם וקביעותם. והנה לפי דעה נמוכה כזאת צריכה היא שורת המשפט ג"כ לנבוע ממקור אהבת התאות החומריות, ע"כ יותר יתאים לתכלית משפטים כאלה, שיבא השופט בבטן מלאה בשבתו על כס משפטו, שאז הוא כדוגמת העם הנשפט מושקע בחיים החומריים, ויתאמץ לצדד שורת המשפט לתכליתם...והנה לפי קדושתן של ישראל, כן גבהו דרכי משפטי תורת ד' הטהורה, שבכללם שואפים הם לתכלית היותר נשגבה עליונה ורוחנית. ע"כ נסמכה ג"כ פרשת משפטים לבנין המזבח, וביחוד ל"לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", המורה על תכלית הקדושה והצניעות שהן נחלה לעם אשר רוח ד' תנחנו. ע"כ השופט ראוי שיהי' במעמד נפשו בעת המשפט, יותר מוכשר אל משאת נפש ונטיות נאצלות רוחניות, ולזה האדם יותר מוכשר קודם סעודה, לפני העסק החומרי המגשם את האדם מעט או הרבה. ע"כ רק עד זמן סעודה ראוי לישב בדין, וכפי כח המשפט המתפשט לכל שופט, כן נערך ערך כלל המשפט של מלך שבמשפט יעמיד [ארץ]. "אי לך ארץ שמלכך נער"..."ושריך בבקר יאכלו", למען יהיו כבר בעת קביעותם בדבר המשפט משוקעים יפה בנטיות החומריות שהן תעודת כלל העם הנמוך ההוא ומגמתו, אבל אי לך ארץ כזאת, כי ירד תרדי מהמעלה האנושית ותפול ולא תוסיף קום.

שבת פרק א׳ פסקה י״ד

כשהרגש האנושי מגיע להכרת טובה, הוא פועל להכשיר את הנפש להביע במה שיכול את הרגשה העדינה הזאת, במאמר ובפועל. יסוד הרגש העמוק בכיבוד הורים, וביחוד כבוד זכרונם אחרי מותם, חזק מאד בלבות בנ"א, והרבה פעמים פועל הוא לרכך לבבות קשים מאד. מאין בא הרגש הזה. לב האדם קצר ומוגבל, ולכן הרגש שלו מסוגל להכיל דברים קטנים, ולהרגיש אדישות לדברים גדולים בהרבה. הכרת הטוב לקב"ה צריכה להיות חזקה אלפי פעמים יותר מהכרת הטוב להורים. פיתוח הכח המוסרי באדם יפתח גם את רגשותיו. כיוון הפעולות שמיוסדות בכח הרגש הטבעי האנושי, מצד כח השכל וכח הרגש השירי, לעבודת ה' בצימאון אדיר. כל רגש קטן מצטרף אל התיקון הכללי כשיוכר בכל כחו

הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהי' עוזר מאד אל התיקון הכללי. כי אנו רואין שגם עכשיו שלב בנ"א מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד, מ"מ במה שהרגש האנושי מגיע להכרת טובה, הוא פועל להכשיר את הנפש להביע במה שיכול את הרגשה העדינה הזאת, במאמר ובפועל. כיבוד הורים, וביחוד כבוד זכרונם אחרי מותם חזק מאד בלבות בנ"א, והרבה פעמים פועל הוא לרכך לבבות קשים מאד. מאין בא הרגש הזה? רק מכח הכרת טובה המושרש עמוק מאד בלב בנ"א. אמנם כך היא המדה שכ"ז שהאדם אינו מוכשר כראוי, הוא עלול רק להכיר יחושו הרוחני לדברים קטנים, ולדברים גדולים שראוי שיהי' יחושו אליהם יותר חזק אלפים פעמים, לא יוכל להכניס [יחש] בלבבו הקצר והמוגבל. ע"כ כח הכרת טובה להורים מוכר בלב רבים, וכח הכרת טובה לאל היחיד החנון והטוב, שראוי שיהי' ער בלב מאד, עד שלא יתן דמי כ"א לחפש ולבקש במה להשקיט את הצמאון הגדול של ההוראה שאנו מכירים את טובותיו של הטוב והמטיב ב"ה, דבר זה מפני קטנותו של האדם וגדולתם של הטובות והמטיב ב"ה אי אפשר שיכנס בלב עם כל רישומו. אמנם לכשתתגדל האנושיות והכחות המוסריים יתפתחו יפה, עד שיהיה ראוי להכניס בלב, באורח ישר וטבעי, גם רעיונות היותר גדולים ואדירים, יופיע כח ההכרה הזאת באור גדול, עד שתשפיע רב כחה על כל עלילות האנושיות הכוללות והפרטיות, וכ"כ תהי' פועלת בחזקת ידה עד שתעורר בחיל את הלבבות לדעת את ד', להכיר כי הוא הוא המטיב באמת, ולהכיר ג"כ את הדרכים שבהם נוכל להביע רחשי הכרתנו את טובותיו הנשאות. וכשיעמוד האדם על ראש פסגת ההכרה איך שתיקון המציאות בכללה, בגשמותה ורוחניותה, הוא הדבר היותר ראוי להיות כיתד לתלות עליו רגשי הכרת טובתנו, ירדוף כל המין האנושי לתקן את הכלל כולו בכל מעיניו. והפעולות שמיוסדות בכח הרגש הטבעי האנושי, מצד כח השכל וכח הרגש השירי להביע בהן רחשי תודתנו בהכרת טובת אל עליון עלינו, תגדל עליהן התשוקה בדעה והשכל באין ערוך לתוקפה, אז יקבצו גוים יחד וממלכות לעבוד את ד' בצמאון אדיר ונפש שוקקה. ע"כ כל מה שיבא לידינו להשריש בלב בנ"א ולתן מקום לכח הנעלה של הכרת טובה שיגדיל ויצא אל הפועל, היא עלינו חובה גדולה, למען תת דרך להיסוד הנעלה שעתיד לקחת חלק גדול בתיקון העולם הכללי, להיות מתחזק ומתרחב. ע"כ הנותן מתנה לחבירו, שכפי הנימוס האנושי בהודע למקבל ימלא לבבו רגשי הכרת הטובה, למדונו חז"ל שלא ימנע הטוב הזה להיות יוצא מן הכח אל הפועל, אם שהנותן איננו חפץ לא בהכרת טובה ולא בתשלומי תודה. אבל היסוד המוסרי שעתיד להיות נוטל חלק גדול בהטבת המציאות ראוי לטפחו ולתן לו מקום להתרחב, וכל רגש קטן מצטרף אל התיקון הכללי כשיוכר בכל כחו.