רגש

שבת פרק א׳ פסקה י״ז

הארת הרגש המחזקת את הקדושה על פי הסברת גדולי הדור. הזהירות מהגיוני הלב של פריצים שמחללים את כבוד המושגים הרוחניים

...והנה כלל הדבר הוא לחזק את הכחות הגופניים בעידון של רוממות וקדושה ולהאיר את עיני השכל בדיעות אמתיות ומזהירות, דומה הוא לשאיף ליה משחא המעדן את הגוף ומבריאו, ומלי ליה כוחלא המאיר את העינים ומזככן. והנה בדורות הראשונים שהיו הדעות צלולות ומאשרים מתעים לא נמצאו, הי' מספיק שמירת גופי תורה שבשבת, וההוראות המחזקות את קדושת הגוף ואור הנפש היו באות מהארת השכל והרגש שנלוה עם הפעולות ע"פ הסברת גדולי הדור. אמנם כאשר באו פריצים ויחללו את כבוד המושגים הרוחניים, ועל חשבון הרעיונות הרוחניים התחילו לזלזל במעשים שהם עמודו ויסודו של עולם, ושרק על ידם ובזהירותם יבאו לתעודת השבת העליונה ותעודת ההצלחה של התורה כולה בכללה, אלה הם המכשפים המכחישים כח פמליא של מעלה, שנטלו הדרה של תורה במעשיה וחללו את קדושתה. א"כ בהרחבת הרעיונות והגיוני הלב שהם במקום משחא וכוחלא יהפכו את הכונה לרעה, לזלזל במעשים שהם יסוד החיים, וחיישינן לכשפים, שאיף ליה מאותו המין, מהמין של ההגבלה התורית שהם המעשים של האבות מלאכות ותולדותיהם שמן התורה, לחזק את ההכרה בעם כולו מרוממות קדושת ערך השבת היו צריכים לבא הוספת השבותים, גזירות חכמים בטלטול ורשויות דרבנן, להגדיל את הכרת השבת וקדושתה, שעל המעשים לא יוכלו טופלי שקר להוציאם לתרבות רעה כאשר עשו בכשופיהם על הרעיונות והמושגים הרוחניים.

שבת פרק א׳ פסקה י״ח

השפעתו של רגש הכרת הטוב, והדרך לפתחו

כשם שצריך לתן מקום לפיתוח הרגש של הכרת טובה, מפני שהוא כשישתלם כל צרכו יביא את הטובה היותר שלמה בעולם, שעם הדעת שתתגדל עד שלכל האנושיות יהי' מבורר מהו החפץ העליון בעולמו, שהוא תיקון ושכלול כל הברואים כולם בחומרם ורוחם, בשכלם ומוסריותם, בכלל ובפרט, יניע בחזקה רגש הכרת הטובה החזק מאד את גלגל החיים של כל המעשים היותר טובים ויותר קדושים ומביאים טובה לעולם, ויסיר כל תקלה וכל פגע מדרך האדם הכללי והפרטי. ולמען תת מקום לרגש זה להתרחב, צריך כל מטיב לתן מקום לכח הכרת הטובה מצד המקבל שיעשה את שלו, לא בשביל שהמטיב חפץ בהכרת הטובה כ"א בשביל הטוב הכללי היוצא ממדת הכרת הטובה, שהיא טובה עליונה ברגשי האדם והלך נפשו. כן צריך ג"כ להיות דואג בעד חשק ההטבה בעצמה שיתגבר בעולם, האהבה להיטיב מצד הטוב מאהבת הטוב והחסד. ע"כ אם שמדת הכרת טובה יקרה ועליונה היא וראוי להרחיבה, אבל ג"כ ראוי לתן מקום לרגש אהבת הטוב הטהור, בלא שום מניע אחר, שיפותח. וזה אמנם יבא בנתינת מתנה שאינו מודיע הנותן מי הוא, ושנתנה המתנה כל עיקר, שבזה אין מניע אחר כ"א אהבת הטוב. אמנם באשר רגש אהבת הטוב יוכל לתן כח רק בכל איש כפי הכרתו את מדת הטוב, על כן עליונה היא ממנה מדת הכרת הטובה, שהיא תגיע את בני האדם להסמיך את מעשיהם הטובים ע"פ חפץ עליון של האל הטוב, שכולל עומק הטובה היותר עליונה שלמה וכללית. ע"כ במקום שיש מקום לכח הכרת הטובה שתתפשט, היא קודמת מפני עליוניות תכליתה...א"כ גם קדושת השבת עבידא לאיגלויי בערכה החיצוני ופעולתה על העם. וכפי מדתה החיצונית היא מתיחסת באמת לאותן הטובות שאין צריך להודיע ממתנתן, כדי שתקח חלק ג"כ אהבת הטוב מבלעדי רגש הכרת הטובה, שהיא יותר נשגבה ועליונה. אמנם מתן שכרה, איך שהיא תוביל אל ההשלמה העליונה להרים את החיים מערכם של עכשיו, ולא לנחל רק חלק של קדושה בחיים, כ"א לקדשם כולם, דבר זה לא עבידא לאיגלויי משכל האדם ורגשו, כ"א מאת ד' היא שהיתה לנו בחיבה יתירה להודיענו כי הוא מקדשנו. ולפי ערך ההשלמה היותר רוממה ראוי שתפעל על הרגש בכח הכרת הטובה שראוי למתנה, שצריך הנותן להודיע את המקבל ממנה, מפני שלא יכול כח נפש האדם לכלכל את כל אור האוצר הטוב שיש בההשלמה העליונה של המציאות, עד שיהי' אפשר לומר שבאהבת הטוב יבא אל התעודה, כ"א בהחשק לרדוף אחרי חפץ ד' בעולמו, שהוא כולל את כל הטוב. וזה בא אמנם בהיות מושפע לטובה הרגש של הכרת טובה, שכשיבואר כראוי יניע בחזק יד את כלל הברואים ופרטיהם לעשות הטוב היותר שלם, "אחרי ד' ילכו כאריה ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים", וזהו מתן שכרה דלא עבידא לאיגלויי, שע"ז נאמר "לדעת כי אני ד' מקדשכם".

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

רגש המוסר המתאים לגדולי עולם, על אף שאינו מתאים לכלל העולם. האדם הגדול והקדוש ביותר ראוי לו לשום לב לכל הרגש היותר מרומם וקדוש, אע"פ שאין העולם כדאי לו מ"מ צריך לתן לו מקום, על אף שהמוסר הכללי מכריע לדחות את המוסר הפרטי. החיבה שתתגלה בלב חכם גדול לשיטתו של חכם אחד בכללה, באה מסגולת הנפש שע"פ רגשה הטבעי היא מרגשת שאלו המחשבות והדרכים הם נאותים לה. ממילא מובן שהחיבה הזאת צריכה להוביל ג"כ לתעודה מעשית. חכם המוצא את עצמו חושק וחובב מטבעו דרכיו ונטיותיו הגיוני לבבו ודעותיו של חכם גדול ואדיר אחד, הוא אות שדרכים הללו נאותים לו והם יביאו רוב טובה לנפשו. בדרכי ד' וארחות הטוב והקדושה נמצאים מסלולים שונים, וכל איש רב דעה צריך להנהיג עצמו ע"פ נטייתו הפנימית

...שיש אמנם צורך במוסר הפרטי ג"כ, אבל במקום שיש מקום להתרחבות המוסר הכללי שיבוא באחרית התעודה הנצחית האלהית בעולם, צריך המוסר הפרטי להיות נדחה ממנו. ע"כ אף כי ינעם לאוהב טוב וחסד לעשות הטוב בלא שיהי' ממנה תוצאות להכרת טובה מצד המקבל, זהו מצד המוסר הפרטי, אבל כאשר הכח של הכרת טובה יביא את הטוב הגמור בעולם, לקדש את החיים ולהתרוממות ערכם, ע"כ ראוי יותר שיותן מקום לכח זה להתפשט אע"פ שלרגש המוסר הפרטי של מטיב הטוב יעיק בלבבו מעט. והיא ג"כ השלמה נכונה לכללות אכילת הבשר שמעיקה לרגש המוסר הנעלה של לב מתנה, שרגש החמלה יפעם בלבבו ורגשי הצדק מוצאים בו מסילות גם ביחש הבע"ח כאשר יאתה לגדולי עולם. ומשום זה היו יסורי רבי בשביל אמירתו לעגל זיל לכך נוצרת, כי האדם הגדול והקדוש ביותר ראוי לו לשום לב לכל הרגש היותר מרומם וקדוש, אע"פ שאין העולם כדאי לו מ"מ צריך לתן לו מקום. אלא שעם הידיעה שהמוסר הכללי שיבא מחיזוק הכחות, שעל ידם תעשה האנושית דרכה לההשתלמות האלהית העומדת ומחכה לה בזמן יותר מהיר ובאופן יותר חזק, היא מכרעת לדחות את המוסר הפרטי. יהבה ניהליה, א"ל חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי, היינו דא"ר מלתא אלבישייהו יקירא. החיבה שתתגלה בלב חכם גדול לשיטתו של חכם אחד בכללה, באה מסגולת הנפש שע"פ רגשה הטבעי היא מרגשת שאלו המחשבות והדרכים הם נאותים לה, וממילא מובן שהחיבה הזאת צריכה להוביל ג"כ לתעודה מעשית, עד שגם בפועל נאה לחכם זה, המוצא את עצמו חושק וחובב מטבעו דרכיו ונטיותיו הגיוני לבבו ודעותיו של חכם גדול ואדיר אחד, הוא אות שדרכים הללו נאותים לו והם יביאו רב טובה לנפשו. כי בדרכי ד' וארחות הטוב והקדושה נמצאים מסלולים שונים, וכל איש רב דעה צריך להנהיג עצמו ע"פ נטייתו הפנימית. וזה אמר רב, שאין הנטיה הפנימית לדרכי חכמה ולימודים ידועים מספקת בהיותה לעזר רק להיות אלה הידיעות קנויות בדעת לבד מבלי שישתמש בהן האדם הנוטה אליהן לאהבה, כ"א תעודת הנטיה היא ההדרכה המעשית בפועל השימוש בהן. ע"כ דומים הלימודים הנחשקים למלתא דאלבישייהו יקירא, היוקר והחיבה מקושרים עם השימוש בפועל, לא עם הקנין לבד. א"ל אמר רב הכי, בתרייתא עדיפא לי מקמייתא, בתחלה לא חשב כ"א למלאות את תביעת נטיתו באורח לימודי, אמנם מדברי רב אלו הכיר שצריך הוא למלאותם ג"כ בערך מעשי. נמצא שבכח מאמר זה האחרון יוציא התועלת היותר עליונה מכל הלימודים הפרטיים, המעשיים והשכליים, ומכל ההשקפות הכלליות שתשיג ידו לדעת מהמון לימודי רב הרבים והגדולים, שטרח עד כה בקיבוצם באהבה פנימית, ותכלית חכמה הלא היא מעשים טובים, ומאחר שהכיר שמנטייתו הטבעית לחכמתו של רב יסול לו מסילה ג"כ בחיים המעשיים שהם העיקר ביסוד התורה והשכל, ע"כ בצדק אמר בתרייתא עדיפא לי מקמייתא. וההדרכה המעשית היא ראויה ביותר מכל לתמיכה ממשית, להכניע לצרכה את סדרי החיים כדי להגיע אליה, ואי הוה נקיטנא אחריתא הוה יהיבנא לך. ומצינו ברבה דכל מילי דידיה הוה עביד כרב כעדותו של אביי, והוא ג"כ תולדה מהרגשה של קדושה טבעית בנטיה פנימית, שכאן נתבררה לר"ח ע"י המאמר הנשגב, מלתא אלבישייהו יקירא.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ט

הקושי של אדם פשוט לעמוד על רגשי הלב הדקים של תלמיד חכם, שכל ישעו חפצו ומעייניו הוא רק בתורה וחכמה

האיש הבינוני הפשוט, אמנם גם ישר בטבעו, לא יוכל לרדת לסוף דעת חפץ של אנשים שנטו מהטבע הישר ע"י קלקוליהם המוסריים. ע"כ רע מאד הוא מצב הכבוש תחת אחד מאלה שפנו מדרך האדם הישר הטבעי, בשרירות לב או באכזריות או בחפץ השחתה, כי תשוקותיהם רחוקות מאד מטבע האיש הישר. ע"כ לא יוכל בשום אופן לצאת ידי חובה נגדם בהיותו תחת ידם. אמנם כאשר האיש הישר הוא רחוק מרדת לסוף דעתם של אנשי רשע, כן עוד יותר ויותר הוא רחוק, בהיותו איש טבעי פשוט, מרגשי לב הדקים של איש חכם לב, שכל ישעו חפצו ומעיניו הוא רק בתורה וחכמה. ע"כ יותר ממה שלא יוכל לצאת יד"ח נגד המושחתים מפני שלא ידע בתומו את ערך תביעותיהם, כן יותר מזה לא יוכל להרגיש אותן הדברים שת"ח בהיותו משוטט ברגשי קודש ותשוקות עליונות, מה שהוא ידרש מאת הסר למשמעתו למלאות בסדרי חייו. ע"כ יותר ממה שלא יוכל לצאת יד"ח נגד המושחתים, מפני שנפשו לא הושחתה לבא להכרת מדותיהם, כן יותר מזה לא יוכל לצאת יד"ח נגד ת"ח מפני שלא יוכל כלל לשער הלך נפשו ורגשי לבבו, כי משאלותיו ישתרעו לפי מדת נפשו הגדולה המשוטטת בחקרי עמקי דעה, ע"כ תחת חבר ולא תחת ת"ח.

שבת פרק א׳ פסקה ל׳

האדם בטבע עומד לאהוב את החיים ושמחתם, והאיש אשר מצד מצבו הפרטי נשבת אצלו משוש החיים, רגשותיו אינם טבעיים. הקושי לעמוד על רגשותיו של אבל ולמלא את רצונו. לאבל קשה להיות עם עין טובה, משום שהיא דורשת צהלת לב ושמחה פנימית בהשקפתה על החיים

...האדם בטבע עומד לאהוב את החיים ושמחתם, והאיש אשר מצד מצבו הפרטי נשבת אצלו משוש החיים, רגשותיו אינם טבעיים, ע"כ ימלא קצף על הנתונים תחת פקודתו, ולא יוכלו למלאות חפציו הפנימיים שהם הפוכים מטבע האדם הישר והבריא, ששמחת החיים ועליצותם הם נמסכים בטבעו. ע"כ תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה, שלבבם הנרגש ואסונם השבית מהם שמחת החיים במילואה, ע"כ תחסר להם העין הטובה הדורשת צהלת לב ושמחה פנימית בהשקפתה על החיים, ולא יוכל האיש הנתון תחתם לצאת ידי חובתו נגדם, ולהבין חפצם הפנימי בפרטי תהלוכות החיים. מפני שאין בטבע האדם להבין אל נטיה פרטית שע"י סבות התרחקה מעל החיים הטבעיים, הנובעים מקרב לב שמח בטבע. כי השמחה היא לאדם טבעית כל זמן שלא נעכר ע"י סערות הזמן העושקות אותה ממנו. ע"כ תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ו

השפעת התענית על רגשות האדם

התענית בצורתה השלמה צריכה שתפעול [על] כל כחות האדם לרוממם, להאדיר את הצד המוסרי והרוחני שבאדם מפני החומריות שהתגברה עליו. נמצא שהאדם צריך לקבץ את כל נפוצות כחותיו ורגשותיו אל תכונת התענית. אז תפעל פעולתה כראוי, להאיר לאדם את דרכו בחיים מחשכת הגופניות המאפלת עליו. ע"כ לשון חכמים הוא, לא מתענה אנא, שיורה רק על הפעולה של שלילת האכילה, שאינה נחשבת לעצמה מאומה, כי לא תחפוץ תורת ד' התמימה בסיגוף האדם וענותו [את] גופו, כ"א לצד המטרה של התרוממות כחותיו כולם בהתנערם מעפר גסות החומריות, המתטבעת באדם ע"י התמדת פעולותיו בהנאותיו הגסות הגופניות, כ"א בתעניתא יתיבנא, ששרוי בו בכל נטיותיו ורגשותיו, למען יתקדשו כולם מכח התענית, שפונה בו האדם רק לצד נפשו המשכלת ולצד תכונותיו המוסריות, התובעות ממנו תענוגים רוחניים, חסד ואמת ודעת אלהים, והוא מוצא בו בתעניתו מקומו וישוב דעתו. ואמרו חז"ל "ויבא המלך דוד וישב לפני ד' ", שישב עצמו בתפילה. וכמו כן הישיבה בתענית מורה על השימוש השכלי שילוה לאדם בתעניתו, ע"ד ערכה ופעולתה הרצויה של התענית, זה יהי' צום יבחרהו ד' ויום רצון לפניו.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ז

...אמנם כדי להתאים עכ"פ צרכי כל יחיד הרוחניים שהם עכ"פ משתנים הרבה, אל הענינים הכלליים שתוליכנו בהם התורה, ישנה עבודת ד' הפרטית, שפרשת נדרים ונזירות היא כללה. וכן מסתעף מהם הלכות פרטיות שכל אדם יוכל להנהיג עצמו ע"פ דרכי קדושה וחסידות הנאותים לו, למלא את אשר לא יוכל למלא נפשו מהענינים הכלליים, מצד השינוי הפרטי שיש בעצמותו הפרטית, ומזה באות תעניות יחיד. וכיון שכל עיקר מציאותן הוא רק להתאים את הענינים הפרטיים של צרכי היחיד אל הענינים הכלליים התוריים, הם אות נאמן כי הענינים הכלליים הם חזקים עומדים לעולם בקיומם, וחלילה לשלח בהם יד ע"פ רגשי לבב יחיד או יחידים.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

האדם הבריא בגופו ובנפשו, שהולך בדרך ישרה ולא עיות דרכיו ולא טמטם רגשותיו ע"י חשבונות רבים, מוכן הוא להרגיש בכל דבר העומד מצד החכמה העליונה, להרגיש על ידו במה שנוגע להטבת דרכיו בסורם מעט מדרך הנכונה, גם ברושם דק וקל. והנה החלומות הם ביחש המעמד המוסרי של האדם, מה שהוא הטעם והנטיה למצב החומרי. האדם שטבעו שלם ירגיש נטיה לדברים שמבריאים את גופו, וכמו נטיה מתנגדת לדברים שיוכלו לגרם לו היזק גופני. אם יבא איזה דבר לתוך הקנה, יתקומם השיעול לעומתו לגרשו טרם השתרש להזיק. וכמוהו רבים מדרכי החסד שאנו רואים ביצירה הגופנית, שהוכנו דרכי ההרגשה להשמר מכל נזק בהתחלתו. ואם ישים האדם לב להדבר המורגש לו ינצל מההיזק, ואם יקשה לבבו וילך מנגד לטבעו הפנימי, ואל ההזהרה הסידורית בפנימיותו לא יטה אוזן, אז תגדל הרעה, עד שיהי' נצרך לאמצעיים גדולים וקשים להנצל ולהעזר מהרעה שכבר השתרשה בקרבו, תחת אשר בשומו אל לב בעוד היתה זאת הרעה בראשית צמיחתה, הי' יכול על נקלה להשמר ממנה. והנה ראשית כל נפילה מוסרית מתרקמת במצב הנפש פנימה במחשבה ורגשי לב. ע"כ כאשר יפול האדם במצבו הפנימי ממדרגה שהי' עומד עלי', ויהי' נוטה יותר אל דרך הבהמות והחומריות הגסה ע"פ פנימיות מצב נפשו, שבהשתרש דיעות כאלה בצאתן ממדריגות רגשי לב והרהורים למצב הסכמות מעשיות, יביאוהו למעשים רעים והשחתות גדולות. זאת היא מדרכי החכמה העליונה, שלפי מצב נפילה רוחנית באדם כן יבעתוהו חלומותיו. ובהיותו זריז לחפש דרכיו ולתקן ולקומם מיד את נפילתו, העומדת רק בתור נטיה והכנה, הנה קלע אל המטרה שאליה נוסדו טבע החלומות ביצירה בכלל…הנה השבת באה לרומם את הקדושה הכללית והפרטית, "קודש היא לכם". עונג השבת באכילה ושתיה נכבד הוא מאד, כל זמן שיוכל האדם לרומם את כחותיו הטובים הרוחניים לרגלי התחזקות הכוחות הגופניים. אמנם החלום המבעית בא לאות כי אין שלום פנימי באדם, כי נטייתו החומרית הבהמית התגברה עליו עד שקרוב הדבר שתמשכהו ברשתה ויפול גם במעשים רעים, ע"כ אין העידון החיצוני מוסיף לו אז ברכה, כי מה בצע שיתענג בשעה הקטנה של האוכל והמשתה, אם בקרבו תסתער סערת לב מאבדן השמחה הרוחנית הטהורה הממלאת תמיד לבותיהם של צדיקים וישרי דרך. ע"כ העונג האמיתי ישוב לו במלאו [את] נפשו בדבר אשר היא מרגשת בו חסרונה, בחיים שקטים ועידון פנימי, בהישירו משקל דרכי חייו ושומו גבול לכוחות נפשו, שיצעדו בטח דרכם בדרך החיים והטוב ולא יניח להנטיות החומריות, שכבר בא האות שהרחיבו את צעדיהן יותר מהראוי, להתחזק עוד יותר ע"י הגסות שיעיב עליהם התענוג החומרי של מאכלים ערבים ומעדנים, שעלולים להמשיך ביותר את האדם אל נטיה לחיים גסים בהמיים, בעת שמצב נפשו עומד בהתרגשות, ואין שמחת לבבו עמו מפני ביעתותי לילה. ע"כ טוב לו שימשך ידו מזה, ויתעדן בעונג פנימי הבנוי ע"פ הנטיה היותר פנימית שבנפש, שהוא עונג אמיתי, שרוחו יתחזק על ידו ונפשו תחגור עז ובטחון, ושמחה בד' הטוב וישר המורה חטאים בדרך, ע"כ א"ר יוסף ואפילו בשבת. ובכלל הננו למדים שעניני החלומות עיקר הוראתם הוא מפני שבהיותם מרעישים ומבהילים הוא אות על מצב הנפש שאינה בתומתה. כי שלות צדיקים הפנימית היא מחוברת תמיד עם תם דרכם וטהרת לבבם, ובסור אדם מדרכי ישרים תסור ממנו שלותו הפנימית. אמנם יוכל למלא ריקניותו ע"י סערת החיים החיצוניים, בשחוק עליזים ומשתה שמנים, או ישכח את מצבו הפנימי ע"י טרדות החיים ועמלם. אבל בחלום חזיון לילה, שהחיים החיצונים לא יפעלו על האדם ברב רגשם, יתעוררו כחות הנפש ודמיונותיה לפי ערך המצב הראוי לה מצד חייה הפנימיים. ע"כ צדיק ההולך בתומו ככפיר יבטח, ואם ישכב לא יפחד ולא ידע רע, ורשעים תיסרם רעתם ומפחד בלילות יבוהלו.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ב

הצורה החיצונה אינה מבחנת בין ארחות הלב בכונתם

ע"כ דבר אשר לפי מושגו הרוחני לא יבא בכלל חילול שבת, אמנם בהיותו מזדמן בתדירות יפעל על הצורה החיצונה להיות מעמם קדושתה חלילה, מכח הכלל הגדול של תכונת השבת יתחייב בזה הזהירות. שכחת איזה דבר בבגדו לפי שורת ההלכה, אינה מכלל חילול שבת, מתעסק הוא כדכתבו בתוספות. אמנם הצורה החיצונה אינה מבחנת בין ארחות הלב בכונתם, ונמצאת קדושת השבת מתחללת מצדה זה. ע"כ ימשמש אדם בבגדיו ע"ש עם חשכה, למען תהי' קדושת השבת שלמה גם בצורתה החיצונה.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ג

הנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב. ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו. יחידי הסגולה שבבני אדם שלא יחפצו כ"א חפץ צורם, הם אינם צריכים לטהר את רגשותם ע"פ מערכת התפילה שמתוך צרה, ע"כ אצלם ישתמש כל מצב של יסורים וחלאים רק להגביר את הדעת להכיר מה רם ונשא הוא חפץ העליון המתקן כל דרכי היצורים להטיב להם. ולפי עומק הצרה וגדלה הם מרגישים יותר את עומק הטוב הצפון בה מהאב הטוב והרחום

...והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב. ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל. והנה זאת הדעה תמנע חפץ התפילה מן האדם, כי מה יזעק ומה יעתיר והנה הוא שמח ברצון ד' איך שיהיה. והנה המדה הראויה לאדם היא המדרגה הראשונה, שיניח את משאלות לבבו וחפצו הטבעי, החפץ בחיים טובים בבריאות גופו ושמחת לבבו בכל טוב על מכונו, ועל פיהם ישתמש בעת צרה לטהר רגשי לבבו ולקרב לבבו לאביו שבשמים, ובזה תצמח ג"כ ארוכתו. אע"פ שאינה עוד המסילה היותר גבוהה במערכות הלב, מ"מ לפי מדתו של האדם היא קרובה אליו וראויה לפעול עליו לטובה זולתי הסגולה שבבני אדם שלא יחפצו כ"א חפץ צורם, שהם אינם צריכים לטהר את רגשותם ע"פ מערכת התפילה שמתוך צרה, ע"כ אצלם ישתמש כל מצב של יסורים וחלאים רק להגביר את הדעת להכיר מה רם ונשא הוא חפץ העליון המתקן כל דרכי היצורים להטיב להם. ולפי עומק הצרה וגדלה הם מרגישים יותר את עומק הטוב הצפון בה מהאב הטוב והרחום. והנה בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה. אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה. אבל לא יחשוב האדם, כי רק בזעקה המרשמת את פעולתה ע"י חפץ האדם החזק להנצל מחליו, וכיון שפונה אל התפילה הרי היא נכונה להשלים פעולתה למהר הרפואה, אבל בהיותו מתהלך במעלת הדעת והבטחון לשא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, א"כ כשם שלא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה, שע"י זה תתאחר הרפואה לבא, לא כן הוא, שיסוד קרבת הרפואה שבאה ע"י תפילה באה אמנם לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה המוסרית שלכך נוצרה, א"כ כשם שבפעלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה היא קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון, שהם ענינים מוסריים יקרים וקבועים המביאים טובה רבה לכלל האדם ופרטיו בהתהלכם בהם, ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ד

חוזק רגשי לחולה מעצם הבנת תכלית המחלה

...אמנם הדעה השלמה תנחם את האדם ותשמחהו, בידיעתו כי אין צרתו מגעת לו מפני סבה מוכרחת שאין להשיבה, שההכרח יוכל להצטייר גם אם לא תהי' לו אחרית טובה תכליתית, שאז אין לאדם במה להתנחם, אבל בהיותו יודע כי היכולת ביד ד' להניח לו מעצבו ולרחם עליו, וכיון שלמרות היכולת העליונה לרחם מניחו בצרתו, ודאי יש ע"ז תכלית טובה, שלפי גודל הצער והמכאוב תבחן התכלית ההיא כמה טובה ויפיה. ע"כ ראוי רק להזכיר את היכולת לרחם, ובזה כבר האדם מנוחם ולבבו ימלא אומץ, בידעו שהאב הרחום שביכולתו לרחם עליו, מיסרו, ודאי הטובה שבזה היא עודפת.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

ומלאכי השרת אינם מכירין בלשון הארמי, הכחות השכליים והרגשיים, שהם ממצעים בין האהבה הגסה הפרטית של האדם עד רום המעלה של אהבת כל היצור, המה בנויים ע"פ אמצעות האהבה הלאומית, שמתגלה בישראל בלשון הקודש. הרגשות של החבה הלאומית שמתגלה ע"י התגלות השפה והסגנון הלאומי, הם מרוממים את האדם מעל לחפציו הפרטיים אל הדברים הכלליים של האומה. החולה, דכדוך נפשו מסיר מעליו כל התשוקות הדמיוניות והוא קרוב לתשובה וליראת ד' טהורה, אינו צריך לאמצעות מלאכי השרת ממשיכי רגשות הלאומיות ומושגיה

...וריו"ח הוסיף ביאור שכל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, אפילו אם יאמר להיות עיניו ולבו אל התכלית הכללית אל חפץ ד' האחרון, שהוא טובת כל האדם אשר עשה ד', ומה לו להתגדר בלאומיות פרטית, מ"מ האמצעיים יחסרו לו, כי לא יוכל האדם להגיע עד רום המעלה של התכלית הכללית כ"א ע"י המדרגה של האהבה הלאומית שהיא הכנה לה, ומלאכי השרת אינם מכירין בלשון הארמי, הכחות השכליים והרגשיים, שהם ממצעים בין האהבה הגסה הפרטית של האדם עד רום המעלה של אהבת כל היצור, המה בנויים ע"פ אמצעות האהבה הלאומית, שמתגלה בישראל בלשון הקודש. ומלאכי השרת, האמצעיים המובילים אל התכלית הגדולה שהוא שם ד' הגדול התכליתי, הם מכירים את לשון הקודש. הרגשות של החבה הלאומית שמתגלה ע"י התגלות השפה והסגנון הלאומי, הם מרוממים את האדם מעל לחפציו הפרטיים אל הדברים הכלליים של האומה. ומזה יבא הוא וכלל האומה אל החשק של התכלית היותר רמה ונשאה, כשיבא הזמן המאושר ע"פ חפץ ד'...ביקור חולים הוא אות לרדיפת החסד, שהרי אין החולה יכול ללכת אל המבקרו עד שידריכהו מנוחה, כ"א המבקר מפני טוב לבבו ויראת ד' שבקרבו הולך לרדוף צדק וחסד. כשהאדם הוא נמצא כבר במצב רם כזה של עבודת ד' הוא אינו צריך לההגנה הלאומית, שאינו צריך לאמצעיים שיובילוהו אל המטרה, שהרי הוא כבר בתוכה. וכן החולה עצמו שדכדוך נפשו מסיר מעליו כל התשוקות הדמיוניות והוא קרוב לתשובה וליראת ד' טהורה, "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א", אינו צריך לאמצעות מלאכי השרת ממשיכי רגשות הלאומיות ומושגיה.

שבת פרק א׳ פסקה נ׳

הכחות הרוחניים פועלים הרבה על הכחות הגופניים לאמצם ולחזקם. הנוחם, האהבה, וכל רגשי יושר וצדק שבאים בלב האדם במנוחה וטוב לב, הם ג"כ מחזקים [את] הכחות הגופניים ע"י חיזוק הכחות הנפשיים, "יראת ד' תוסיף ימים".

שבת פרק א׳ פסקה נ״ט

כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות

...כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ב

לפי המצב הרעוע של הגלות שפעל הרבה לשחת כל חלק טוב מלב ונפש, היה יכול אור האהבה המקורית להיות נחשך. הדרכים למנוע התקהות של הרגש הפרטי והלאומי

יד ד' נטויה על עם קרובו להחיותנו ולהקימנו לפניו לעם, על כן הוכנו סיבות גדולות בסדרי התולדה שהן הן גורמות לחזק את קיומנו. והנה הדבר פשוט שקיומן של ישראל בכלל תלוי הוא לפי רוב אהבה שתמצא בקרב כל אחד מעם ד' לתורת ד' אשר בקרבנו, לשם ד' אלקי ישראל ולעמו בכלל. והנה האהבה נובעת בראשיתה מצד הטבע החומרי והרוחני, מצד נטות הנפש בקדושתה ע"פ תולדתה למקום גזעה ומעון אור חייה שם ד' אדון הברית, והשכל והיושר מסעדים אותה בהראותם כמה ראויה היא האהבה להמצא בכל פרט מפרטי האומה אל הכלל כולו ואל תוה"ק שהיא תורת כלל עם ד', שהיחיד הוא עצם מעצמיו. אמנם לפי המצב הרעוע של הגלות שפעל הרבה לשחת כל חלק טוב מלב ונפש, היה יכול אור האהבה המקורית להיות נחשך, ובזה הי' הרפיון מתגבר והיו היחידים חלילה מתפרדים כ"א איש לעברו, לפי מראית עין של התועלת הפרטית לו לבדו מבלי להשקיף על כל קשרי הקדושה שבינו ובין ברית ד' השורה על הכלל ומסתעפת ממנו לפרטיה. ע"כ צריכים מאד אמצעים אחרים שהם מעוררים את נטיות האהבה והגעגועים של כל יחיד אל הכלל להיות מורגשים. והאמצעיים שעומדים להגן על הכח הרוחני שלא ישחת ולא יעלה חלודה, כבר פעלה ההשגחה האלהית באדם בכלל לצורך שמירת הפרטים, במה שגזרה החכמה העליונה שתהי' לידת הבנים בעצב, בחבלי לידה יסורין נוראים וסכנות גדולות, כדי לרומם ע"י קושי ההשגה של קנין הילד את האהבה הטבעית בלב האם במעלה יותר עליונה האפשרית, באופן שתהי' ראויה לסבול עליה את כל טורח הטיפול של גידול העולל המוטל על האם, מה שרגש האהבה הטבעית והמוסרית לבדו לא הי' מתעורר מבלעדי החבלים המעוררים אותם. כן הדבר באומה הישראלית, קדושת התורה והאמונה והקשר הכללי של העם כולו, שהוא ראוי לאהבה רבה ולסבול כל טורח וכל מעמסה מצד הפרט, רק שלא להפרד מבית חייהם של הכלל. אמנם כדי שלא יועם הזוהר הגדול הזה בשפלות הגדולה של הגלות, ומה גם בראות הפרט לנגד עיניו עמים רבים שאחרי שנשבת עזם המדיני נפרדו ונתערבו בין העמים התקיפים, ובמה איפוא תעלה הרגשת האהבה הישראלית להתחזק, למען יכיר הפרט היותר שפל ג"כ את ערכו הראוי, למען יסכים בנטיה נפשית פנימית לסבול כל עמל ותלאה של הגלות רק שלא להפרד מעל ד' ועמו, שימוש זה משמשות הצרות, הצרות הרבות שהשתרגו עלו על ראש ישראל סבא, "רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל". הצרות שעברו עלינו ושסבלנו בשביל קיום תוה"ק בשביל כללות האמונה, ובשביל מעמד שם ישראל בכלל, הן גורמות לעורר את האהבה בלב הבנים לדור אחרון ביתר שאת. כי ליקרת המציאות של הקדושה הנפלאה והערך הגדול של תוה"ק וקדושתן של ישראל, שבשביל כך הם עומדים לעד ולעולם כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני כן יעמד זרעכם ושמכם, מצטרפת החיבה המתעוררת בלב הדורות בשומם על לב את קושי ההשגה, והמחיר הגדול שנתנה כנסת ישראל בעד קיומה וקיום תורתה, וזה בעצמו מוסיף אומץ ורגשי אמונים. ע"כ כתבו מגילת תענית חכמי קודש שידעו את יקרת פעולת ידיעת הצרות והוייתן לדור אחרון, והיו מחבבין את הצרות.

שבת פרק א׳ פסקה ע״א

אם יגדל כח ציור יראת העונש יותר מזו המדה שיוכל לצייר כח האהבה ושמחת הנפש מתנחומים רוחניים הנובעים מהמוסר הטהור, אז לא יתן כח רגש פחדים כזה להעמיד את האדם בדרך סלולה של עשות הישר והטוב

יראת העונש בחיי היחיד ובחיי הכלל היא תופסת מקום גדול בחינוך הטוב ליחיד ולציבור. אמנם צריך שישמר תמיד כח המשקל, שנגד גודל הציור של יראת העונש יהי' ג"כ כח השמחה והעז מתנחומות אל בצד הטוב מצוייר יפה. שאם יגדל כח ציור יראת העונש יותר מזו המדה שיוכל לצייר כח האהבה ושמחת הנפש מתנחומים רוחניים הנובעים מהמוסר הטהור, אז לא יתן כח רגש פחדים כזה להעמיד את האדם בדרך סלולה של עשות הישר והטוב בעיני אלהים ואדם, כ"א ירעיש את כחותיו ולא יוכל לחזק מעמד נפשו כראוי, ומכש"כ שלא יוכל להתנשא אל המדות העליונות הבאות מאהבת ד' ויתר דרכי הקדושה. ע"כ כאשר כח המשפט היותר נמרץ, שהוא כח דיני נפשות, אמנם יפה כחו לרשום רשימות של יראת העונש בלבבות, אבל צריך עם זה שיהי' כח הרוחני של האומה בשלימותו, עד שכפי מדת גודל אותו הציור תוכל ג"כ להמשיך עליה ציורי חדות ד' וצהלת נפש של שמחה ואהבת ד'. אבל משירדה האומה פלאים, וארבעים שנה עד שלא חרב הבית שכבר לא הי' כח הקדושה ועז הרוחניות שלם, ראו שיותר מהמדה הוא לפי זה הציור החי של דיני נפשות בפועל.