רוחניות וגשמיות (היחס ביניהן)

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ט

...כי ראוי לשום אל לב, כי תכלית התפילה היא שתוסיף תת פרי' בהנהגת האדם, שיהיו טובות וכשרות ג"כ אחר תפילתו, מעין של התרוממות נפשו בתפילתו. וכדברי החבר בכוזרי, שמאור התפילה יגיה הנפש וימשך עד עת תפילה אחרת, שתלך הלך והתקדר מעט עד אשר תחדש אורה בתפילה האחרת. א"כ ראוי להתפלל אחר התפילה שיהיו לרצון הדברים והגיון הלב, שבכלל זה הרצון הוא שיפעלו פעולתם יפה על הנפש גם באותן השעות שהוא נפרד מהתפילה. ע"כ יאתה ביותר לומר תפילה זו בהיותו מוכן להפטר מתוך תפילתו ולצאת לעסקיו הנפרדים מרעיוני קודש...וע"כ הי' דוד נעים זמירות ישראל, הוא הגבר הוקם על, דהיינו שיש לו קיימא בעלייתו ברגשותיו הנעלים. כי הי' משתדל שיהיו מעשיו דומים לרגשותיו הגבוהים בעת תפילתו תפילת ישרים, וממנו נלמד עקר תועלת הבאה מהשתפכות הנפש לפני קונה בתפילתה, שהיא הדרך הקרובה אל ההנהגה התמידית בחיים, וממילא ילמד האדם לקדש את החיים, עד שיהיו קרובים לרגשי הקודש המושכלים בשעות הקדושות של התפילה.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ה

וסיפר זה באמרו, "מעשי ידיו אמת ומשפט", שאין מקרה והפקר בכלל הבריאה התמידית כ"א הכל לתועלת ושכלול. כן "נאמנים כל פקודיו" שהם לתועלת שכלול החלק המוסרי הרוחני שבמציאות, שהוא החלק המעולה והתכליתי ממנו, "סמוכים לעד לעולם", שהמה נשענים לעד על אדני החכמה האלהית להיות לאור עולם.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ט

וההרגש בהיותו חוש גשמי בשיתוף עכ"פ יתפעל ביותר מתכונת החלב המקבל איזו השפעה ממקום הויתו בגוף, ע"כ נוסף כאן שלא ינק ממקום הטינופות לעומת ההסתכלות בערוה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל

ואחר כל אלה הנה הפליאה היותר גדולה, המבהלת לב קצרי הדעת ומביאה לעצב ושממון את ההולכים רק אחר הרגש הבא מהתפעלות החושים לבדם, הוא יום המיתה, הנה הוא ע"ה נסתכל ביום המיתה, וראה מה גדולה היא החליפה הנפלאה שהאדם מתחלף מחיי גשם לחיי רוח, מחיים מלאים חשכת ספיקות וצללי רשעה, לחיים מלאים אור וצדקה ונועם ד'. הכיר ביתר שאת מהחכמה הצפונה את תורת החסד שיש בזה, ואמר שירה.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ד

מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה. הורו כאן שאין בנפש האדם שום כח רע לעצמו, והכוחות הרעים אינם באים כ"א שע"י עובי הגוף וגסותו לפעמים לא תפלש הנפש השכלתה להיות עושה עם כוחותיה את הטוב המוכן, ע"כ ימצא גם הרע במציאות. כמו שהקב"ה משפיע שפעו לתכלית טוב, והרשעים מהפכים לפעמים הכונה ומריעים לנפשם בבחירתם.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ו

היחס בין כח הנבואה לכח המלכות

כח הנבואה שהשפיע הקב"ה לישראל בזמן הנבואה היתה תעודתו למלא את הצרכים הנצחיים של האומה, להנחילה חיי עד רוחניים, גם ללמדה ארחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהי' רוחה חי לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד. וכח המלוכה הי' לאשר את העם בחיים הלאומים בהוה. כי ישנם דברים והנהגות שמוסיפין בעם אומץ לשעה ונוטלים ממנו כח קיומו לעתיד, ולהיפך דברים רבים שאף שמחלישים אותו לשעה מ"מ מוסיפים הם לעתיד עז וגבורה. והנה הנטי' לאחד הקצוות לעולם קשה היא ומזקת. שאם ישים העם דאגתו רק לקיומו העתידי ולמצבו ההוה לא ישים לב, הלא אז יבוזו זרים יגיעו ויפול בנופלים, עד שגם מעלות רוחו ושאיפתו לקיומו הנצחי יאבדו ממנו. ולעומת זה מה רבת ערך ההשחתה, אם יפת לב העם לשום על דגלו רק חיי שעה וחזקו הזמני, כי אז בעבור דור יסוף כחו ויכשל ויפול. והנה השי"ת השומר ישראל הכין תמיד סיבות תדיריות, שישקלו בד בבד כח המקיים הנצחי וכח הקיום הזמני, באופן שלא ימעדו צעדי האומה ותעמוד לדור דורים, "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' עומדים לפני וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם". ע"כ ישעי' חרד פן בבכרו את כח המלוכה על כח הנבואה, יפול העם ברוחו וישכח דאגתו הנצחית. וחזקי' דאג אם יראה העם, שכח המלוכה רפה הוא לעומת כח הנבואה, יסור חזקו המדיני ההוה ממנו ומזה תצאנה תוצאות רעות למצב המוסרי ג"כ, של תורה ויראת ד' ומדות טובות, הנתמכות כולן בעז מלך. והקב"ה הטיל פשרה ביניהם, שעין השגחתו צופיה, שלפי מצבם של ישראל בעת ההיא, הדבר מוכרח שיהיו שני אלה הכוחות שקולים ובאופן מדוייק, דהיינו שלפי המראה החיצוני תהי' למלוכה רוממות על הנבואה למען חזק המשרה והעז הלאומי, אבל להחודר בפנים הדבר יראה שהמלך נכנע בהנהגתו הזמנית לבטלה מפני הטובה הנצחית הנבואית. זוהי הפשרה של הקב"ה, הביא יסורים על חזקי' וא"ל לישעי' לך ובקר את החולה. הרי בגלוי, היתה המלוכה רוממה, שהרי ישעי' הנביא עכ"פ הלך אל חזקי' המלך, אבל בתוכם של דברים, מי סבל מכאוב ונדחה, המלך. להורות שלפעמים חובה להכניע ההשקפה הזמנית מחסן הלאומי בהתנגדה לתעודה נצחית. והדבר מקביל מאד אל הצורך להנהגה, כי מצד החיצוני של האדם ותאותיו החושיות צריך הוא למשרה עזה נאדרת בכח, והיא המלוכה אשר לה זרע עם גבורה. אבל מצד הפנימי של האדם, מצד שכלו הישר ושאיפתו לכל טוב וקדושה, צריך להתנהג ע"י ממשלה של מקל נועם, המורה רק את הדרך הטוב, ומאהבה ילך בו לכשיתגבר עליו יצרו הטוב. וכד' הרמב"ם בה' מלכים שיש יתרון למלך על נביא בהנהגה חיצונית, אבל בשבתו בביתו אמרו עליו על יהושפט מלך יהודה כשהי' רואה ת"ח הי' עומד מכסאו, ואומר לו רבי רבי, מרי מרי.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ט

אבל נפלגו. חד אמר (לפי הנראה הוא רבשקה) חזי רישא דאבא למיטוי בי' גלדנא, כלומר כשרונו של אביו שמשים [לבו] להנהיג את העם בדרך תבונות, להשכילם בתורה ובמדות טובות, לא הי' כ"ז נחשב למאומה בעיני הבן ממר הלזה. והוא אמר שראוי להנהיג המלוכה רק להשיג תאות החושים הזמניות באופן היותר פחות ונבזה בעיני כל בעל נפש. מובן הדבר שבעצמו פנה לו נתיב לפרוק מעליו עול מוסר יראת ד' ודרך ארץ, ופנה אל הזוללות וכל תאוה נמבזה. וחד אמר חזי רישא דאבא לקרובי עלי' קרבנא לע"ז. הוא הכיר שצריך ג"כ תעודה מוסרית לעם, אבל לא זאת התעודה שחזקי' עמל עלי', שהיא תורת ד' המנשאת את האדם למעלה ראש, כ"א להתמכר להרוחניות של ע"ז שהיא אינה דורשת מן האדם מעלות רוח רבה, והולכת יחד עם כל התאות כולן. חבטינהו אארעא, בהיותו רואה שהדרכתו להם הוא ללא תועלת, ובהוסיפם דעת יוסיפו רעה והשחתה, הניחם על טבעם להתנהג כבחירתם. מנשה חי'. שעכ"פ היה בו איזה רעיון מוסרי אע"פ שהושחת, מ"מ כיון שיש איזה מאור שכלי, הוא ראוי להתקיים, מפני שהרי הוא לא ישחית עכ"פ את הגוף בתאותיו המשולחות, כי הכיר שעכ"פ למען התמדת הגוף דרושה הנהגה רוחנית במקצת עכ"פ. ועוד כיון שעכ"פ יש לו איזו מטרה ומקום (לחשוב) שכליות, יבא יום (ויתבשל) [ויבשיל] שכלו ויכיר כי אבד דרך וישוב, כאשר כן הי' אצל מנשה. אבל רבשקה, שהיתה תכונתו גשמית כולה, בלא שום צירוף מוסרי, מת. כי נחלשו כוחותיו הגופנים ונהרסו משיטופו בתאותיו הרעות מאין מעצור. והיתה ברבשקה התגברות כח ההוה בדרך רעה בולטת. והתגברות כח הנצחיות פעלה על מנשה, להיות עכ"פ מצרף רגש ורעיון שכלי להוללותיו. ודין גרמא לו, שעכ"פ התקיים במלכות, ויצא ממנו חוטר וזרע מושל, וגם בעצמו שב אל ד'. והיתה עצת ד' למזג כח הנבואה עם כח המלוכה, וזוהי חכמתו של הקב"ה, שבצדק נתפלא ונאמר "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר". ועל רבשקה קרא בצדק, "וכלי כליו רעים". הכלי לא יכיר כ"א עצמו, וכן השטוף בתאות החושים אינו מכיר כ"א עצמו, כי אין בחושים כ"א ההרגשה, וההרגשה לא תעבור לזולתו, אבל מי שיש בו איזו שכליות, בשכל מכיר הוא ג"כ את זולתו, וא"א להיות כילי גמור. אבל הכלי כליו רעים, כי א"א שיתקיים ג"כ לעצמו, והקיום הנצחי בא מהשכל שמכיר את זולתו ג"כ, ככלל הרמב"ם במו"נ כי אין בחוש כלל ואין בשכל פרטי, ע"כ ירגיש ג"כ בזולתו ויתחבר עמו ויועילהו, ומזה תוצאות אל הקיום הנצחי, "וצדקה תציל ממות", "ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" ויתקיים לנצח.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

חיבור החיים הגשמיים עם החיים הרוחניים. כשאדם חי בהתאם למטרת החיים, הוא זוכה ממילא להמשכת שפע החיים למעלה מסדרם הטבעי

שפע החיים להמשך בגוף, ראוי הוא למי שהשלים לעשות מקום גשמי להועיל למטרת החיים. ע"כ השונמית שעשתה עליית קיר, מקום מושב לאיש אלקים קדוש אלישע, שהשלם הגמור הוא מטרת החיים כולם, כמ"ש "כי זה כל האדם", ראוי להיות השכר הנמשך מזה המשכת החיים עצמם. א"כ מקום המקדש, שהוא יסוד מטרת החיים לכל האנושיות כולה, כאמור "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", ודאי ראוי שבזכותו ימשך שפע החיים לזרעו גם בשעה שאין הסידור הכללי מסכים. כי המטרה והתכלית היא למעלה מכל סידור ומערכה, שכל הסיבות אינן כ"א אמצעיים אל תכלית החיים. אבל מי שזכה למטרת החיים עצמן הוא למעלה מכל סידור טבעי, וראוי הוא לניסים עליונים, ומהם להמשיך שפע החיים למעלה מסדרו. ויותר יש לדעת, שהאמונות התוריות באמתתן הן ממשיכות עמהן שלמות מוסרית נשגבה לכל המין האנושי. והנה אמונת תחיית המתים, לבד אמתתה היא עמוד המוסרי של השלמת האדם בעולם. והנה אין אנו מדברים לעומת הכופרים בכל תחי', הרשעים המוחלטים שגם בתחיית הנפש והשארתה הנשגבה לא ירוממו, שהם הם המהרסים את כל אושר האדם, וכל חלקת המוסר יכאיבו בנכליהם, כי תנתן יד לכל פושע ועול לפלס חמס ידיו ולאמר "אכל ושתו כי מחר נמות", אלא שגם עם אמונת השארת הנפש לא יוכל עוד המין האנושי להתרומם אל רוממות מעלתו המוסרית, רק עם אמונת תחיית המתים הגופנית. כי האדם להיותו במעלת שלמותו האמיתית, צריך שיהי' שלם בנפשו גם שלם בגופו. ותכלית השלמות היא, שתהי' נפשו רוממה תמיד לשאוף אל תכלית השלמות, שבזה יגיע לשלמותו ויזכה ג"כ את זולתו. אמנם לזכות לתכלית השלמות הנפשית בכלל האנושי[ו]ת, צריך ג"כ הרחבה של שלמות גופנית חמרית במעלה עליונה. והנה לפי טבע האדם יוכל אחת משתי אלה להיות, או שישים דעתו רק על ההוה ולא יחשוב ע"ד הנצחיות, הנה מזה יצא רפיון כח מוסרי בודאי כי יהי' לבבו פונה רק אל צרכי השעה, ומזה יבא לעשות עיקר רק את הנעימות המורגשת בחוש. ואם ישים לבבו אל התעודה הנצחית, אז הלא הציור שגופו וכל רגשותיו והמית החיים שבו והדרם יחד לעפר ישכבו, תשפל רוחו, אף שיחזק אותה ע"י הציור האמיתי של החיים השכליים. אבל הציור המופשט לא יוכל לתן תנחומים לחגור מתנו בעז וגבורה, ובהכרח ישפלו כוחותיו. אבל עם אמונת תחיית המתים, בהיות האדם השלם יודע שלסוף כל סוף החיים הגופניים יתעלו ויהיה להם אחרית ותקוה, שהם ילכו שלובי יד עם החיים הנפשיים באין ביניהם הפך והתנגדות, אז תרומם רוחו בכל עת לעסוק בכל מיני השלמות, בין הגופניים בין הנפשיים, רק יזככם להיותם פונים אל תכלית הטוב והנשגב. ע"כ ההתעסקות החמרית של בנינים, שהם היסוד להשלמות הגופנית, שאי תמידיות הגוף תתנגד להם במושכל, הם נובעים מהשלמות של אמונת תחית המתים, ע"כ ראוי שהמעשה ההוא יעזור לתחיית המתים הפרטית. ע"כ בנין הקיר, לצורך שלמות נשגבה של מקום מנוחה להנביא, לעסוק בשלמותו העליונה, ישובו של עולם כזה הבא לתכלית מעולה, בהיותו מתרחב ומתפשט לא יהיה נשלם כ"א עם אמונת התחייה, ע"כ גם התחלתו והחלק הקטן ממנו יש לו יחש לתחה"מ. וק"ו הדברים, הרחבה נפלאה כבנין ביהמ"ק, שבו צריך שתתאחד בעוסק בו הרחבת הדעת וחוזק הנפש לתעודה הנפשית הנצחית, ועם זה לא יעיבהו יגון הפסד הגוף שמביא ציורים שפלים, המחלישים את הכשרון לההרחבה החמרית. וכיון שהשלמות הזאת נובעת מיסוד תחיית המתים, ראויה היא להשפיע חיים למי שחשוב כמת מצד הגזירה הכללית, למען יהי' חי חיים גופניים המשלימים את החיים הנפשיים באין שום התנגדות. ע"כ כפל הדברים בשירתו, חזקי', "חי חי הוא יודך", והאריך לספר "כי לא ישברו יורדי בור אל אמיתך". א"כ מאין יבא השבר אל אמתתו ית' לבני תמותה, כ"א מידיעתם את השלמות העתידה לבא לסוף בתחיית המתים, ע"כ לעולם הם נקראים חיים.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ח

הקדושה עניינה שהחומריות לא משפיעה על האדם, בניגוד לטבעו הרגיל

הקדושה ענינה להתרומם מעל לתאות המורגשות, באופן שלא יפעלו על האדם כלל, ואף בהיותו עסוק בהן לא ימשיכו לבבו כלל להיות נוטה אחריהן. וזאת היא הקדושה במובנה האחד שהיא התעלות טבעית, שלפי הטבע בשעה שהאדם מתעסק במורגשות, הוא נמשך אחריהן ברב או במעט, ומי שכבר הגיע למעלה רמה, ששכלו שליט עליו תמיד גם בעת התעוררות ההרגשות, הוא קדוש באמת. ויש עוד מעלה, שהאדם אם כבר הפך טבעו לטוב כולו, אז אין צריך כ"כ לשמירה שכלית, ועצם חומרו נמשך אל הטוב מאליו ולא יגורהו רע. ואלה המה שני הענינים שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו, מורה שגם בעת אכילתו לא פעלה על נפשו הרגשת האכילה הגופיית, להיות נפרד מהשכל האלהי, באופן שיתעורר יותר מכפי המדה השכלית גם במעט. ויצה"ר דומה לזבוב, כי ההרגשות החושיות מתעוררות במעט גירוי, כזבוב שע"י תנועה קלה סמוך לו הוא ממהר לעוף ולעלות למעלה. וח"א כי כ"ז שהשכל שליט באדם בהיותו ניעור עוד אין מופת חותך על הקדושה, דהיינו ההשלמה העליונה של היפוך כל טבעו לטוב במה שאין החושיות שולטת, די"ל שתוקף השכל הוא שמתגבר עליו. אבל הבחינה הנאותה היא גדולת הנפש, שגם בעת התגברות החומריות בעת השינה לא ידע רע, שזה יבא לאדם בהתגברו לזקק טבעו הגופני כולו, עד שא"צ סעד לתומכו וגם בהיות עזרת השכל בל עמו עומד הוא בקדושתו.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ב

לבד ההערה הפשוטה, של שברון רוח גאות האדם הראוי לתפילה, יש בזה הערה נגד הדמיון הבא מציור הכוזב של הגשמה, שידע האדם שאין חילוק בקרבתו לאלקים בין אם יהי' במרומי השמים או בתחתית ארץ, כדברי הרמב"ם במו"נ. ועיקר קרבת אלהים תלויה רק ע"פ הכרתו וידיעתו עם קנין המעלות הטובות שהן דרכי השם ית'. עוד יש מקום גבוה ומקום נמוך גם ברגשות הנפש ורוממות הדעת. יש מעלה גבוהה, שלפעמים האדם מרגיש נועם ד', ומתגברת עליו רגשות הדר כבוד עליון עם ידיעתו ברוממותו כפי השגתו, עד שאינו חפץ בשום ענין כ"א להיות מתענג על ד' וכל הצרכים אינם תופסים אצלו מקום כלל. ובשעה רוממת כזאת איננו מרגיש איך שהדברים המעיקים הם בכל אופן מונעים אל השלמות, כי לא ההרגשה הרוממה לבדה מספקת לשלמות, כ"א צריך להשיג ג"כ האמצעיים כולם לגדל ולרומם את השלמות הפרטית והכללית.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ד

ההרגשות הראשונות פועלות באדם בהתחלת כל יום, לכונן על פיהן מטרת הנהגותיו ותהלוכותיו בחיים. ע"כ ישתדל האדם שתהי' ראשית הרגשותיו נעלות ורוחניות לתכלית השלמות האמיתית, וזה יקנה ע"י התפילה הבאה בהרגשת הנפש, כי הדם הוא הנפש, ולא יאכל תחילה שלא יקדים לנפשו רגשות בהמיים, שבהיותם קודמים לרגשי קודש יפעלו עליו להמשיכו בתכונתו והליכותיו אל שפלות ערכם.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ח

הנהגת כל אדם ישר טבעי, היא ע"פ תכונותיו הטבעיות, שבכלל "עשה האלקים את האדם ישר". וכשהאדם נזהר מלקלקל בידיו כוחות נפשו יהי' ישר וטוב, אם שיתדבקו בו חסרונות גופניים אבל הטוב הטבעי עכ"פ ינצח, כי כן חקק השי"ת שתהי' תעודת בריאת הטבע לטוב. אמנם כל זה הוא כל זמן שלא התרומם להיות איש שכלי, אבל ת"ח השואף לדרכה של תורה, שהוא מתרומם על ההרגשות הטבעיות ופועל טוב למעלה מהרגש הטבעי ע"י אורה של תורה, ע"כ אם שבצערו של כל אדם ראוי לעורר בו ההרגש הטבעי להתפלל עליו, שעם זה יתעורר בו הרגש להשתתף בצערו ולבקש ישועתו. אמנם אם ת"ח הוא צריך שיתגבר על ההרגש הטבעי וישום לבו ורצונו לבקש ישועתו בהרגש עצום יותר מכפי כוחותיו הטבעיים, למען יכיר ערך הת"ח ופעולתו בהיותו שלם בגופו ובכל אשר לו, שהוא ע"כ נעלה מכוחות הטבעיים הגופניים, ע"כ צריך שיחלה עצמו עליו.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

ובאמת לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצות ע"פ תכליתן הלאומית, ואיך הוא דבק בעצם התכלית של אחדות השי"ת, ולומר זה הפסוק לבדו, כמו להשריש דעה נפרדה לעצמה ע"ד תכליתן של ישראל ומעוזם הלאומי, שבזה יתעוררו רגשות לאומיים שהוא טוב מאד לחזק כל כושל. אבל כל פרשה דלא פסקה משרע"ה לא פסקינן, וכל הדיעות המחוברות עם השייכות להן ע"פ ד', צריכות מאד להשמר שלא תצאנה לבדן. ע"כ הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצות, הרי יסודתה בהררי קודש. אבל בהפרדה ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חמרית לעצמה, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ד' מלבות עם ד'. אמנם רגש עול מלכות שמים בחיבורו עם עול מצות, גם בלא הידיעה הפרטית של התכלית הלאומית רגשי הלאומיות הטובים אי אפשר שתחסרנה לגמרי, גם התכלית עכ"פ יהי' יוצא, כי ע"י תורה ומצות יעמוד ישראל לעד, ורוח ד' תניחהו לרוממו לתכליתו, ודבר אלקינו יקום לעולם, ואם שתוסיף תת פרי' בהיותה מתבארת יפה, ככל ידיעה טובה של שרשי תורה שמוסיפה טוב ושלימות, אבל א"א לקבע זה בחובה מפני טורח ציבור, כי לא רבים יחכמו איך ללכת בדרכי תורה ויראת ד' באמת ע"פ השקפה זו הדורשת דעה והשכל. ודי לנו בידיעה זו שבקשו לקבע, שמזה נדע שכשתהי' השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים ג"כ בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ב

הצורך בכוחות החומריים להתעלות האדם והעולם, ואפילו הכוחות החומריים הרעים והפחותים. הצורך באנשים פחותים לשם כך

האדם הפרטי והעולם הם דומים בהנהגתם לשלימותם. באדם ישנם כוחות טובים ורעים, הרעים כשהם יוצאים לפעול אם יהיו מעוכבים שלא יצאו כלל אל הפועל, יהיו הרבה דברים טובים חסרים שצריך להם כח הכוחות הרעים וחזקתם וקשיותם. אמנם אם יצאו בלא שום מונע, יעברו גבול ויביאו את העולם למצב נשחת מאד. בתורה נרמז, כי יצא תחילה עשו, שהוא הנושא של הכוחות הגסים, אמנם יעקב לא מנע יציאתו, אבל ידו אוחזת בעקב עשו, שלא ילך כרצונו בלא גבול. אמנם כאשר הכוחות הרעים יצאו אל הפועל, אין די במה שהכוחות הטובים לא יניחו אותם לעבור גבול, כ"א העיקר הוא שצריך שיסורו למשמעת הטוב ויהי' הטוב השר והשליט עליהם, אז תצא ההשתלמות בכל הדרה, וע"ז יורה שם ישראל שבא אח"כ "כי שרית עם אלהים ועם אנשים". ע"כ גם בהיות הטוב עסוק בסידור הכוחות הרעים צריך הוא מ"מ לשום מתג ורסן שלא יפרצו גבול להתחזק יותר מדאי במציאותם. כי אם יהיו חזקים יותר מדאי לא יסורו למשמעתו, ע"כ יעקב טפל לישראל. גם בכלל העולם לא הי' אפשר שכלול בעולם בשום אופן לבא, כ"א בהתחזק ג"כ הכוחות החומריים ואפי' הפחותים שבהם, ובאו ע"י אנשים שלא השכילו לאחוז בטוב ולשאוף לשלימות האמיתית. כחן של ישראל שהודיעו דעת ד' ודרכיו, שהם צדקה ומשפט וחסד בעולם, שם רסן שלא יוסיף הרע להגדיל עקב יותר מדאי ולשלול לגמרי את רוח הנדיבה של האדם. אמנם כ"ז שישראל בגולה, פועלת פעולתו זאת בהעלם ומועלת עכ"פ להשביח שאון גלי רעת הירוס המוסר וחוזק הרשע. אבל כשירים ד' קרן עמו, אז יהיו גם המסדרים את הכוחות החומריים הנתונים לכל עמי הארץ, איך יפעלו כל אחד לתכלית למען הטוב והצדק. ע"כ ילכו עמים רבים אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, לאמר יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. ומ"מ גם אז לעת השלימות הכללית, שיהי' העיקר הסידור השלם, צריך יהי' להנהיג סדר ג"כ כדי שלא יתרומם הרע החומרי המביא לפריעת מוסר ולשבור מוטות הצדק, כאמרם ז"ל "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנים יקולל" באו"ה כתיב, ובישראל נאמר, "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים".

ברכות פרק ב׳ פסקה ט׳

טעם שיש לקרוא קריאת שמע דווקא עם תפילין

המנחה והנסכים בקרבנות הם מסוג הצומח, והקרבנות דבע"ח הם מסוג החי שגבוה ממנו, והמזבח עצמו שעליו מקריבים מזבח אדמה, הדומם. להורות שאנו חייבים לעבוד את ד' בכל הכוחות הטבעיים הנתונים לנו מחסדו, ואם נעבדהו רק בכוחות העליונים ולא בהכוחות השפלים, לא נגיע אל מעלת השלמות. וכנגדם גם באדם, בנפשו, ישנם כוחות גבוהים, שהם כח השכל והדיבור, וכח המעשה הוא כח החיים השפל. וכשקורא ק"ש, ומשתמש ביסוד קבלת עבודת ד' רק בכחו הדברי שהוא הכח הגבוה, ואינו מניח תפילין אז, להורות שגם הכוחות המעשיים שהם חומריים כולם משעבדם לעבודתו, הוא דומה כאילו הקריב עולה בלא מנחה, וזבח בלא נסכים. שרמז לעבודת ד' את הסוג העליון ולא את הסוג שלמטה ממנו, שלא השלים את הכונה הראויה.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ט

שתי רמות בשימוש האדם בכוחותיו הגשמיים להתעלות רוחנית. האדם יכול לגלות את כוחותיו הטבעיים יותר מהרגלו

הכוחות והנטיות כולם שבאדם, יש בהם מדתן שהם מתהלכים ע"פ דרכי טבעם שמתעורר לפעול ולעשות כפי תכונתו. ותחת שאם האדם הוא חמרי, כל הליכותיו הטבעיות פונות רק להוציא לאור תשוקות חומריות, כשמקבל עליו עול מלכות שמים, אותם הכוחות הטבעיים שבכח החיים שלו עצמם, פונים לתכלית עליונה מעולה. והנה גם זאת היא מעלה עליונה, שכפי המדה שהכוחות החיונים פונים לתכלית השלימות, אף שאינם מוסיפים עצמה לעסוק לתכלית השלימות יותר מאילו היו עסוקים לתכלית הטבעית החמרית. אמנם המעלה היותר עליונה היא, שבהכיר האדם כי הפני' לתכלית שלימות עליונה, היא נעלה ונכבדה בערכה באין ערוך, ע"כ מתעורר הוא לתכלית העליונה, לעסוק ביתר זריזות בכל פעולותיו, מאילו היתה לנגד פניו רק התכלית הטבעית לבדה. ועל אלה שתי המעלות, שהן זו למעלה מזו, יבאו ק"ש ותפילה, "כן אברכך בחיי", כפי כח החיים שלי, כפי ערך שכחותי הטבעיים פונים לאהבת החיים החומריים, פונים הם לתכלית העליונה שהיא לברך את שמך, ע"י עשות הטוב והישר. ועשות כל המעשים אל תכלית המעולה, שהיא ברכת ד' באמת, זו ק"ש, שמקבל עליו עול מלכות שמים ומשעבד כל כוחותיו החומריים והרוחניים לעבודתו. אבל עוד לא התרוממה נפשו עד זאת המדה. כי בהכירו את ערך החיים ע"י ברכת ד' שבהם, ע"י מטרתם הנעלה לעשות חפץ ד' בעולמו, שעוד יתגברו כוחותיו הטבעיים ביתר אומץ. על זאת באה התפילה. התפילה היא התרוממות הנפש במעלה עליונה, שתתבונן על יקרת ערך החיים בהיותם ממלאים רצון ד', שהם יקרים יותר משאר חפצים ותכליות, ומזרז ע"י הכרה זו יותר את פעולותיו כולן, כיון שמכיר רוממות מטרתן. "בשמך", ע"י שאכיר שם ד', "אשא כפי", ביותר עז ואמץ. ההתעוררות הטבעית לתשוקת החיים זו תפילה, שנפשו מתרוממת למעלה מהכשר טבעה. והנה בהיותו משלים חק ק"ש ותפילה, בהיות כוחותיו הטבעיים, וגם כח ההתעוררות שהוא למעלה מגדרי טבעו הקבוע, בנויים ע"פ חפץ ד' מהכירו רוממות ערכו, אז יתעצם טבעו להיות העבודה תענוג לו, ולא יהי' עוד זקוק לכוף טבעו לעבודת ד'. כי הלא ימצא עצמו מוכן ברגשותיו הפנימיים לתכלית השלימות. א"כ "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", זה הפירות בעוה"ז מהתענוג שירגיש בעבודתו. אבל עצם שכרו הוא שנוחל שני עולמות, עוה"ז, ע"י שהשוה כוחותיו החיוניים לחפץ ד', ראוי הוא לעוה"ז הטבעי. וע"י שהתעלה, שע"י שם ד' עוד יוסיף אמץ יותר מכוחותיו הטבעיים, ראוי הוא לעוה"ב שהוא עודף על הטבע. תוכן הדבר הוא, שהעובד ד' החכם השלם, הוא מכבד את החיים מאד. ע"כ יסדר את דרכיו להוסיף אמץ גופני ג"כ, ולאסוף קנין ועושר שהם אמצעיים להגדיל ערך החיים, יותר מהמכיר את החיים רק מצד טבעם, שהוא לא יוכל להכיר רוממות ערכם כלל. וע"ז נאמר "בשמך אשא כפי", שהפעולות יתרוממו לפעול דרכי החיים בכח מלא יותר מאילו הי' בהם כח המושך הטבעי לבדו, מפני שהכירו את שם ד', שהוא נעלה באין ערוך מההכרה הטבעית וכל כוחותיה ומטרותיה.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ד

השפעת התורה על רוחניות האדם ועל מידותיו. ללומדי תורה השינה אינה השתקעות חומרית אלא הכנה להמשך ההתפתחות הרוחנית

טבע החלומות לא נברא ללא תכלית. וביאר שהמחרידים שבהם תכליתם לרכך קושי הטבע שביצר לב האדם. ע"כ בהיות עובר זמן הגון ואין שם דבר הגורם לרכך טבעו הקשה, יקנו מדותיו הקשות אבירות ויקרא רע. אמנם ביאר ר"י שכל זה הוא במי שכל תהלוכותיו הן רק ע"פ טבע נפשו, אבל מי שמשים לבו לתורת ד', הוא אינו צריך לריכוך מדותיו מסיבות טבעיות, שהתורה תלמדהו ותישרהו. ע"כ מי שמשביע עצמו מד"ת ולן, אין מבשרין אותו בשורות רעות, כי הוא לעולם קרוב אל דרך הטובה. וע"י תושיה שמתשת כחו החומרי של אדם יעשו מדותיו הגונות. ויתכן עוד שהאדם בהיותו בעת השינה, מתגבר בו טבע החומרי, וימשך ביותר אחר חומריותו. ע"כ בהיותו חולם עכ"פ ישתמש אז בדבר שכלי קצת לדמות ולצייר, יועילהו שלא יהי' נשקע בחומריות יותר מדאי ע"י השינה. אמנם המשביע עצמו מד"ת ולן, מה שהוא מוצא מנוח לגופו מעמלה של תורה, אינו נחשב השתקעות חומרית, כ"א הצעה לשלימות רוחנית, ע"כ ראוי הוא שלא להפריעו, ושנתו תערב לו.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ה

ויצר טוב, שלא נצטרך להשתמש במדת השנאה לכוחותינו הגופניים באשר ילכו בדרך ישרה ולא יתנגדו אל השלימות.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ׳

נתן פתרון על מציאות היסורין בעולם, שהוא מאחר שתכלית החיים היא המות, והאדם מוצא את תעודתו לאחר כלות חייו הארציים, הנה לולא היסורין שמחלישים מעט את קישורו לחיים הגשמיים, למען תוכל הנפש למצא מרגע מהר בהפרדה מהם, הי' קישור הנפש אמיץ באהבת החיים החומרים, והי' מונע משלימותה, געגועי' אל הגוף ומקריו, כפי כח ההרגל, ע"כ יצר השי"ת בחכמתו, שהנפש לא תמלא ולא תמצא קורת רוח בעוה"ז, באשר סוף אדם למות, וסוף בהמה, שאין להם נפש מרגשת הרגשה עמוקה, היא לשחיטה. שנעשה מיתתה בבת אחת ואין צורך להעתיקה לאט לאט מכוסף החיים, עם שהכל למיתה עומדים, ע"כ תפס ציור השחיטה, שהיא ההעתקה מן החיים בלא הקדמות קודמות להחלישם.

ברכות פרק ב׳ פסקה ע״א

שישנם שעושין המצות מאהבה כפי השגתם בטעמן הנשגב, אלא שגופו של אדם הוא מונע מהכיר יקרת כבוד טעמי המצות, שבנויות על הצדק והיושר האלהי. ע"כ הם מסובלים ביסורין, הממרקין את הגוף, ועי"ז יבינו יותר יקרת ערך המצות והתורה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ב׳

השיווי של הנהגת הכבוד בס"ת לעצמות אדם, ילמדנו כי כאשר תכלית כבוד ס"ת היא להוקיר את דבריה ולהיות חרד לקיים בפועל כל הכתוב בה, כדי שנגיע אל השלימות האמיתית, כן הכבוד הניתן לעצמות האדם במותו, יהי' לנו להוראה על ערך היחש שיש לגוף עם השכל האלהי השוכן בו. ומפני ששלימות השכל היא דבר מושכל ומושג, נדע שכפי אשר תשיג ידינו להנהיג את הגוף על דרך שלימות בדרכי קודש וטהרה, יוסיף השכל אומץ. ע"כ גדלה מאד חובת השמירה לכל פרטי תורה הנוגעים [רובם] ככולם ביחש הגוף, מפני הקשר האמיץ שיש להעצמות הגופניות עם השכל הנקי, ותצא לנו תורה אחת, מכבוד עצמות כמכבוד התורה, להוסיף עז בדרכי ד', שהם חיים למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.

ברכות פרק ג׳ פסקה ד׳

ידענו ששלימות נפש האדם היא שתהי' בגוף, ע"כ תכלית האחרונה של השלימות תהי' בתחית המתים. אמנם אע"פ שאין מצב הנשמה אחר המות קודם תחית המתים בשלמותה, מ"מ יש לה שלימות גדולה ומציאות נכבדה. ע"כ בהראות יתרון פעולות החיים יראה כמחרף אותם, שמראה הצד שהם חסרים. והנה אם לא היו בנ"א עומדים למצב שלאחר המות, א"כ לא הי' להם כל מושג מזה, שיש לכבד ג"כ את המצב ההוא ע"פ תעודתו. אבל כיון שלמחר באין אצלינו, ויש מצב כזה בהם בכח, יש להם אפשרות להשיג ציור כבוד של המצב העתיד, א"כ למה מחרפין אותנו עכשיו, ראוי להם לצייר הצד שיש במצב שלילת הגוף לטובה ג"כ. גם הורה בזה שהמושגים שאינם נתלים בחמרים, והם עונג לנפש בעוה"ז, ימצא זה העונג לנפש ג"כ בהפרדה מהגוף. והנה אחד מהדברים שנפש אדם ישר מתענגת עליהם היא אהבת רעים. וראוי להתבונן כי מציא[ו]ת האהבה איננה תלויה בגוף ובמקריו, כ"א בהשגת הנפש את עצמה וזולתה ובהעריכה את יקרת ערך כל אחת לאמתתה, א"כ ראוי שלא לעשות דבר המפריע אהבת רעים לפי חקי האהבה. וכ"ז ללמד לעצמינו השארת הנפש וכוחותיה, למען נוסיף אומץ לעדן את כוחותיה בדברים שהם כבוד לנושאיהן לעד לעולם, שהם מושגי הטוב והיושר.

ברכות פרק ג׳ פסקה ה׳

היחס בין רוחניות וגשמיות בעיני הצדיקים בעיני הרשעים

ציור ההעדר של המצוי עצמו לפי האמת יקשה מאד, כי איך יצייר לאמתתה העדרו, וציורו עצמו צריך הוא למציאות של נושא הציור. אמנם אפשר לצייר העדר זולתו, או העדר איזה דבר המתיחס לו, בצירוף של התמדת מציאות עצמו. ע"כ הצדיקים הם מתעצמים בכל רגשותיהם ותשוקותיהם לדברים שאינם בנויים דוקא על הגוף ותאוותיו ותשוקותיו. כי אהבה לשם ד' ית', לתורתו, לדרכיו הגדולים, לעמו ישראל, ובכלל אהבת הצדק, האמת, החסד והיושר בהם מתעצמת נפשם, וההרגשות הללו הן יסוד חייהם ומרכז תכלית מאוים, א"כ עיקר מציאותם המה מרגישים בדברים נצחים, ומקרי הגוף שהם כלים במות המה משקיפים עליהם כדבר שהוא רק מצורף לעצמם, ע"כ יכולין לצייר מיתתן לאמתתה, ואינה מחרדת אותן יותר מדאי, ולא מבלבלת שמחתם בהשגת השלימות והטוב, ואינם אובדים את הרגש קיום עצמם בציורם. אבל הרשעים, שכל מרכז חייהם נתעצם אצלם בתאוות החומריות ובהשגת החושים לבדם, והקנינים הנפשים הם משקיפים עליהם כעל דבר טפל וזר להם, אי אפשר כלל שיוכלו לצייר על נכון מיתתן. כי בציירם מיתתן יציירו אפיסת עצמם והעדר מציאותם, ואז מי הוא המצייר. ע"כ לא יוכלו לצייר דבר זה באמת, לבד ההבהלה הטבעית שמוכרחה לפול עליהם בציירם מעמד שבו יסופו כל מגמותיהם ויכלו כענן, ע"כ אינם יודעים מאומה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ו׳

בהיות שמרבית קשר חייו נקשרו לדברים נעלים למעלה מגדרי הגוף ומקריו, והם עיקר חייו בחיים, ואינם נפסקים כלל במות כ"א מוסיפים זוהר. ויותר יתפרש שבח זה בבן איש, להורות כי השלם האמיתי, ציוריו האמיתים אינם זזים ממנו ומתלוים עמו בכל פנותיו, עד שהקישור הטבעי של העמדת בנים, יהי' גם למגמת פנים של הצדק והטוב, שעומד לעד.