רוחניות וגשמיות (היחס ביניהן)

שבת פרק א׳ פסקה מ״א

הנסוגים מדרכי תורת ד', שבעטו בקדושה החיצונית, בגופה של תורה, ורצו לקנות את הרוח, פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין, הם ישכחו גם את הקדושה הפנימית כי לא הוכשרו לקבלה

תכלית התפילין, הקדושה החיצונה הנקנית ע"י זכרונות של מעשים העומדים מחוץ לנפש, לבא על ידם לקדושת השבת, הקדושה העצמית הנותנת נפש יתירה. ע"כ לא תעיק לעולם הקדושה החיצונה את הפנימית כ"א תסעד אותה, ובבא זמנה תזכיר היא עצמה לקבל אותה כראוי. אמנם הנסוגים מדרכי תורת ד', שבעטו בקדושה החיצונית, בגופה של תורה, ורצו לקנות את הרוח, פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין, הם ישכחו גם את הקדושה הפנימית כי לא הוכשרו לקבלה. והתואנה אשר יבקשו, כי הקדושה החיצונה תשקע דעתו של אדם במעשים וישכח את המושג הפנימי העיוני. לא כן הוא, שמתוך שמתעסק במצות המעשיות הדברים הכמוסים וגנוזים בעומק יסוד המצוה מתחקקים בגופו ונפשו, והזכירה תגדל ביותר למשכהו אל מעלת הקדושה של הדיעות והתכונות הרמות, הלכך מדכר דכיר להו. ובבא קדושת השבת בזמנה ישכיל ויזכר לקבלה בלב טוב ובנפש נדיבה, ולא יעיקו לעולם התפילין לגבול קדושת השבת. ע"כ יצא בהם גם בע"ש עם חשיכה.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ה

יש ערך רוחני בטובתו הגשמית של הפרט, לא רק מצד עצמו אלא מצד היותו חלק מכלל

...רבי יהודה אומר, שאמנם יש התרוממות הנפש באהבת הפרט מצד שהוא פרט אחד מכלל גדול, ואין זה דומה לאהבת איזה פרט מצד עצמו. אמנם הוא נעלה מזה הרבה, באופן שראוי גם מצד המעלה השכלית היותר נשגבה לבקש גם היחיד מצדו טובתו ובריאותו, לא רק בערך עצמו בלבד כ"א מצד היותו פרט אחד, ופרטים כמוהו רבים המה בהכלל.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

השפעת הגשמיות על מושגיו הרוחניים של האדם. אימתי צריך האדם שמירה מהלכד באהבת עצמו יותר מדאי ע"י הגברת החבה הלאומית, שאחד מהאמצעיים היא השפה, זהו רק כשהוא עלול לכך מצד התגברות גסות חומריותו עליו, להעמידהו רק במצר של חיי עצמו הפרטיים לבדם. אבל חולה ששכינה עמו, עצם ביקור חולים פועל לטובה על חושי האדם, מכניע את לבבו ומקרבו אל הטוב והצדק בתכלית. במצות ביקור חולים מחוברת ההתעלות של המוסר וההכנעה הנכנסת בלב אדם מצד ראותו בעיניו את חלישות הגופניות ואיך שאין ראוי לעשות עיקר כ"א מעניני הנפש העומדת לעד

...וריו"ח הוסיף ביאור שכל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, אפילו אם יאמר להיות עיניו ולבו אל התכלית הכללית אל חפץ ד' האחרון, שהוא טובת כל האדם אשר עשה ד', ומה לו להתגדר בלאומיות פרטית, מ"מ האמצעיים יחסרו לו, כי לא יוכל האדם להגיע עד רום המעלה של התכלית הכללית כ"א ע"י המדרגה של האהבה הלאומית שהיא הכנה לה, ומלאכי השרת אינם מכירין בלשון הארמי, הכחות השכליים והרגשיים, שהם ממצעים בין האהבה הגסה הפרטית של האדם עד רום המעלה של אהבת כל היצור, המה בנויים ע"פ אמצעות האהבה הלאומית, שמתגלה בישראל בלשון הקודש. ומלאכי השרת, האמצעיים המובילים אל התכלית הגדולה שהוא שם ד' הגדול התכליתי, הם מכירים את לשון הקודש. הרגשות של החבה הלאומית שמתגלה ע"י התגלות השפה והסגנון הלאומי, הם מרוממים את האדם מעל לחפציו הפרטיים אל הדברים הכלליים של האומה. ומזה יבא הוא וכלל האומה אל החשק של התכלית היותר רמה ונשאה, כשיבא הזמן המאושר ע"פ חפץ ד'. ע"ז השיב שאני חולה דשכינה עמו, אימתי צריך האדם שמירה מהלכד באהבת עצמו יותר מדאי ע"י הגברת החבה הלאומית, שאחד מהאמצעיים היא השפה, זהו רק כשהוא עלול לכך מצד התגברות גסות חומריותו עליו להעמידהו רק במצר של חיי עצמו הפרטיים לבדם. אבל חולה ששכינה עמו, עצם ביקור חולים פועל לטובה על חושי האדם, מכניע את לבבו ומקרבו אל הטוב והצדק בתכלית. במצות ביקור חולים מחוברת ההתעלות של המוסר וההכנעה הנכנסת בלב אדם מצד ראותו בעיניו את חלישות הגופניות ואיך שאין ראוי לעשות עיקר כ"א מעניני הנפש העומדת לעד, נוסף לזה מתעוררים כחות הרחמים והחמלה בעצם טהרתם.

שבת פרק א׳ פסקה נ׳

הכחות הרוחניים פועלים הרבה על הכחות הגופניים לחיוב ולשלילה. הכין השי"ת בתכונה האנושית, כי בעת חליו, שכחות הגופניים מתמוטטים הרבה, והי' אובד בעניו ובא עד שערי מות מחלישות כחותיו, אבל אז דוקא מתגברת רוחניותו של אדם, הכחות הטובים מתעוררים בו, ותחת לב רע ונפש קשה בא לו לב בשר רך, וציורי קודש נעשים קרובים ללבבו

הכחות הרוחניים פועלים הרבה על הכחות הגופניים לאמצם ולחזקם. הנוחם, האהבה, וכל רגשי יושר וצדק שבאים בלב האדם במנוחה וטוב לב, הם ג"כ מחזקים [את] הכחות הגופניים ע"י חיזוק הכחות הנפשיים, "יראת ד' תוסיף ימים". ולעומת זה הקנאה התאוה והכבוד, הכעס וההתמרמרות, חסרון האמונה והבטחון ורעת הלב, פועלים לרעה ג"כ על מוסדי הגוף. והנה הכין השי"ת בתכונה האנושית, כי בעת חליו, שכחות הגופניים מתמוטטים הרבה, והי' אובד בעניו ובא עד שערי מות מחלישות כחותיו, אבל אז דוקא מתגברת רוחניותו של אדם, הכחות הטובים מתעוררים בו, ותחת לב רע ונפש קשה בא לו לב בשר רך, וציורי קודש נעשים קרובים ללבבו אף שהי' רחוק מהם בבריאותו מפני החומריות הגסה ששלטה עליו, הבטחון בד', התקוה והאמונה מתגברות בו, ובזה הוא מוצא סעד לכחותיו הרפים. ובזה ממש הקב"ה סועד אותו, כי כן הוא כלל תכלית החלאים, לרומם את האדם משפלותו החומרית, ואין אדם עומד מחליו אא"כ מוחלין לו כל עונותיו שנאמר "רוטפש בשרו מנער ישוב לימי עלומיו", והתעודה הזאת בעצמה היא מחזקת ג"כ את כחות נפשו, ובריאות הנפש מחזקת את הכח החומרי ג"כ ומסעדתו, "רוח איש יכלכל מחלהו".

שבת פרק א׳ פסקה נ״א

הדיעות שבאדם מסתבכות ומתערבבות ע"י התגברות התאות שבאה מגסות החומריות. ע"כ הרשעים העושים פימה עלי כסל ונוטים רק לתאות שפלות גופניות, הם מלאים דיעות רעות ומדברים על ד' תועה. כל אדם לפי הערך שחומריותו פועלת עליו כן שכלו מוחשך ומוקף ענני חשך. ע"כ אף שהאמונה תאמצהו חיל, מ"מ לא יתיצבו המושגים הקדושים בדעת ד' ואמונה טהורה כמו חי לפניו. וזה גורם שרוחו ישפל ויפול לפעמים בשחיתות של תאוה או יפתה לקול אנשי שקר המדיחים מאחרי ד' ותורתו. אמנם החולה שסלק ידיו מכח חומריותו הגסה מתעורר בו השכל הטהור, ונמצאת השגתו זכה וצרופה. אם שאין האדם משיג אמתת ההשגות השכליות באלהות, אבל כל מה שהוא יותר מתקרב ומטהר רעיוניו הוא נעשה קרוב להשגת האמת. העיטוף בפני החולה מורה ג"כ על צמצום התנועה, כלומר הגבלה הפנימית שיהיו המעשים מצומצמים לפי מדת ההשגה הטהורה בדעת ד' הבלתי מעורבבת בגסות החומריות

הכבוד האמיתי ראוי הוא אל השכל. השכל הטהור שעל ידו משיג האדם את קונו, הוא המעורר את הכבוד בלב האדם השלם. כביאור הרמב"ם במו"נ במאמר המועתק במעט שינוי בהגהת רמ"א הראשונה לשו"ע או"ח, שהכבוד שיתן האדם בציורו לשכל הטהור הקרוב לו ושהוא עמו נמצא, בחשבו שהוא יותר נכבד גם ממכובד שבאנשים יביאהו למעשים טובים ומדות טובות וקדושות. והנה הדיעות שבאדם ג"כ מסתבכות ומתערבבות ע"י התגברות התאות שבאה מגסות החומריות. ע"כ הרשעים העושים פימה עלי כסל ונוטים רק לתאות שפלות גופניות, הם מלאים דיעות רעות ומדברים על ד' תועה. ובהמצא להם היכולת לחק חקקי און עלי ספר, הם ממלאים ספרים בדברי שקר ותועבה להשחית נפשות תמימים. אמנם כל אדם לפי הערך שחומריותו פועלת עליו כן שכלו מוחשך ומוקף ענני חשך. ע"כ אף שהאמונה תאמצהו חיל, מ"מ לא יתיצבו המושגים הקדושים בדעת ד' ואמונה טהורה כמו חי לפניו. וזה גורם שרוחו ישפל ויפול לפעמים בשחיתות של תאוה או יפתה לקול אנשי שקר המדיחים מאחרי ד' ותורתו. אמנם החולה שסלק ידיו מכח חומריותו הגסה מתעורר בו השכל הטהור, ונמצאת השגתו זכה וצרופה, ומה שהוא משיג בתוכיותו מאהבת ד' והחפץ ללכת בדרכי ד' ולהתמם עמו, לא יוכל הבריא לפי ערכו לבא למדה זו, כי החומריות תעכבהו. ע"כ הראש, שהוא מקום המחשבה, הוא מעון לשכינה, ואם שאין האדם משיג אמתת ההשגות השכליות באלהות, אבל כל מה שהוא יותר מתקרב ומטהר רעיוניו הוא נעשה קרוב להשגת האמת, עד שהשכינה למעלה מראשותיו, וראוי לאדם להרשים את ערך הכבוד הראוי למחשבות קדושות של החולה שבהן השכינה שרויה, ע"כ לא ישב ע"ג כסא ומטה, כאיש אשר אין לו ללמוד מאומה כ"א מתעטף כתלמיד לפני רבו, והעיטוף מורה ג"כ על צמצום התנועה, כלומר הגבלה הפנימית שיהיו המעשים מצומצמים לפי מדת ההשגה הטהורה בדעת ד' הבלתי מעורבבת בגסות החומריות, ויושב לפניו במחשבה זאת הנעלה. ובזה תושלם תכונת ביקור חולים מכל הצדדים להגדיל כח החסד ולהאדירו בלב ובפועל מתגבורת כח הרחמים בראותו בעניות רעו, והגדלת כח האמת בטהרת הלב והארת השכל הפועל פעולה רבה ללכת בדרך ישרים, שחברת החולה פועלת על המבקרים, והחולה הוא נסעד מד', מעז ד' וטובו. ומקור ציורי לבבו שהם נוטים לקדושה ולטוב, הלא הנה הדיעות האמתיות המתגלות בראש כשכח המתעה של החומריות נופל, והוא מסעדו בתנחומי קודש הנובעים מדיעות האמת המקרבים לבו של אדם לאביו שבשמים, "ה' יסעדנו על ערש דוי".

שבת פרק א׳ פסקה ס״ה

עם שמעשה ההרגשה צריכה בהיותו בחיים הגופניים לקשר של הכלים העצבים והעורקים, אמנם בהיות מקור ההרגשה נטוע בנפש, ע"כ יש בכח הנפש עצמה כל אותו הכח שמתגלה ע"י כליה, כי רק הנפש היא הנותנת כח החיים וההרגשה לכליה. ע"כ באשר שאיבוד הגוף ע"י ההשחתה הטבעית של הרימה, בהיות הגוף עומד על כנו, היתה הרגשה כזאת באה ע"י אמצעות הכלים. אמנם הנפש בעצמה היא מרגשת את דעת ההרגשה מצד עצמה ואינה צריכה למיצוע של העורקים והעצבים, וגם בהפרדה מהגוף היא מכרת את כל פרטי הרגשותיו מצד הצד המדעי שבנפש. בהיות האומה עומדת במצב חיים שלמים אין ההרגשה הפרטית עומדת חוץ מההרגשה הכללית, כי הולך הכל ביחד, בין בחיים הגופניים בין בחיים הרוחניים, והעין רואה והלב מרגיש איך בהנשא ערך הכלל ינשאו מיד הפרטים לעומתו. מרכז החיים מתרכז במקום שהחיים שוטפים ואינם מרגישים כלל בבשר המת שבחי, כי ההרגשה פונה למקום שיש חיים. הנפש הנפרדת מעל הגוף, עסקי הרגשה של חיים גופניים אחרים אין לה, ע"כ נטיותיה פונות להשכיל היטב אל מצב הגוף שיש לה יחש עמו, בין מצד העבר בין מצד העתיד של תחיית המתים, בשונה מנשמת האומה בזמן הגלות

אף כי "נפזרו עצמינו לפי שאול" ונהרסה כל קוממותנו הלאומית, מ"מ ההרס והחרבן לא חדר עד מקום נשמת החיים של האומה, כי בכח תורת ד' אשר עמנו ובריתו ושמו אשר בקרבנו עומד בנו טעמנו ורוחניותנו הכללית. אמנם הגלות עשקה מאתנו את הכלים שעל ידם ההרגשה הלאומית מתעודדת בשלמותה. והנה מצינו באדם שעם שמעשה ההרגשה צריכה בהיותו בחיים הגופניים לקשר של הכלים העצבים והעורקים, אמנם בהיות מקור ההרגשה נטוע בנפש, ע"כ יש בכח הנפש עצמה כל אותו הכח שמתגלה ע"י כליה, כי רק הנפש היא הנותנת כח החיים וההרגשה לכליה. ע"כ באשר שאיבוד הגוף ע"י ההשחתה הטבעית של הרימה, בהיות הגוף עומד על כנו, היתה הרגשה כזאת באה ע"י אמצעות הכלים. אמנם הנפש בעצמה היא מרגשת את דעת ההרגשה מצד עצמה ואינה צריכה למיצוע של העורקים והעצבים, וגם בהפרדה מהגוף היא מכרת את כל פרטי הרגשותיו מצד הצד המדעי שבנפש, הרי שהכח הרוחני כולל ג"כ את כל כחות ההרגשות כאילו היו הדברים באים לה ע"י כליה הטבעיים, כמו כן איך יתכן להיות שאין דרך בחיי הגלות לשער את עומק הצער ששולט בחיים הלאומיים כיון שכלל רוח האומה הרי חי וקיים הוא וההפסד אינו פוגע כ"א בכלים, איך יאבד לגמרי כח הרגש, עד שנאמר שאין אנו ראויים כלל להרגיש צרת הכלל בעוצם ציורה, עד כדי לכתוב ענינים לדורות בכח השפעה לאומית כוללת. התשובה היא אמנם, אם הי' רוח הכלל יכול להתנשא מעל החיים הפרטיים, כמו הנפש שאין לה עסק של חיים גופניים אחרים, ע"כ אותו הציור עומד הוא בה בכל תקפו, וקישורה אל הגוף בידיעתה והרגשתה לא נימח כלל. אמנם הרי אנו שקועים בהכרח בחיים הפרטיים לדאוג כ"א איש לגופו ונפשו, אלא שבהיות האומה עומדת במצב חיים שלמים אין ההרגשה הפרטית עומדת חוץ מההרגשה הכללית, כי הולך הכל ביחד, בין בחיים הגופניים בין בחיים הרוחניים, והעין רואה והלב מרגיש איך בהנשא ערך הכלל ינשאו מיד הפרטים לעומתו. אבל בגלות שנתרסקו אברי האומה, חיי הפרט וחיי הכלל נעשו נפרדים ולפעמים גם סותרים זא"ז, ע"כ דומה אצלנו ההרגשה בחיי הכלל כמו ההרגשה של בשר המת שבחי, שמרכז החיים מתרכז במקום שהחיים שוטפים ואינם מרגישים כלל בבשר המת שבחי, כי ההרגשה פונה למקום שיש חיים. כמו כן אנו, טבועים אנחנו בכל עצמיותינו בחיינו הפרטים, וחיי הכלל, שכליו נאבדו וליחו נס, דומים כבשר המת שבחי. ואע"פ שהרוח הפנימי מכיר ומרגיש, אבל אי אפשר שיצא אל הפועל בהרגשה גלויה מפני טרדת החיים במקום שההרגשה עומדת בכל תקפה, ואינו דומה למצב הנפש הנפרדת מעל הגוף שעסקי הרגשה של חיים גופניים אחרים אין לה. ע"כ נטיותיה פונות להשכיל היטב אל מצב הגוף שיש לה יחש עמו, בין מצד העבר בין מצד העתיד של תחיית המתים. אבל אנו בהיות לנו מרכזי חיים פרטיים, מתכנסת בהם כח ההרגשה כמו שמתכנסת בגוף החי במקום הבריא שבו, ואינה פונה למקום שנפרדו ונשברו כלי הרגשתו, אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל.

שבת פרק א׳ פסקה ע״ג

דבר זה עצמו, מה שמצד נערותו של האדם בעולם הזה מצד חומרו, הדרך המשריש בלבבו גודל כבודן של מצות ואלהיותן בא ע"י הריבוי של הדיוק הנמרץ שהוא מתנהג בהן, א"כ החכמה הזאת שמביאה לאדם להרבות דקדוקים מעשיים, היא עצמה ע"כ מתאמת היא לכל הדיעות היותר נשגבות והמדות היותר עליונות. ע"י חכמתך הילדותית, כלומר הרחבתך את הדברים המעשיים שהם ממשיגי החומר שמקומם נאות רק במצב הגוף שהיא ילדות לגבי עצמותה של ידיעת האמת המופשטת. תשמח לבי, ושמח לבי כלומר שתוסיף יותר קדושה ויותר נדיבות, יותר אהבת חסד ויותר התקדשות המדות והמעשים כפי אותה המדה של התחכמותך במעשה. היחס בין המצוות, המידות והדיעות. המצוות המעשיות הן אלה שבונות את בנין הרוחניות של הדעות הטהורות והמדות הקדושות באדם, ואי אפשר לקנות את הדיעות האמיתיות והמדות הטהורות מצד עצמן, רק מצד היושר והמאור שיש בהן עצמן במושכלן ואופין הרוחני. האדם בכלל כל ימי חלדו הוא דומה בערך תכלית השלמות לנער, שצריך חינוך מעשי בהנהגותיו בנימוס ובד"א, וכשהוא מתרגל במעשים טובים, והמה מצות התורה כולן, שהן עצות עליונות להחרית על ידן עמוק עמוק בנפש האדם כל דבר אמת וכל מדה קדושה וחשובה, רק אז יזכה לעצמו לשלימות הרוחניות, ויזכה את העולם בעתיד בהקנינים הנשגבים של המדות והדעות, שהן אורו של עולם הגנוזות באור תורה. לולא תורת ד' שהאירה לעולם בהדרכה זאת, היתה דעת האדם החלושה נוטה שצריך לקבוץ ולאחוז בתכליות עצמן, בשרשי הדעות והמדות החמודות, ולפנות עורף חלילה אל המעשים הרבים שהם נועדו ע"פ עצת ד' להכין הדרך לכל אלה. מרשיעי ברית פשטו יד בנטיעות המעשיות לבטלן. ועוד הוסיפו סרה לאמר שהעסק במעשים ודקדוקם יעתיק את האדם מלכת עד השורש של הדיעות והמדות עצמן, וישתקע במעשים שהם עומדים עוד הרחק מהמכוון הפנימי של יסודה של תורה. אמנם יד ד' עשתה זאת שבאה המציאות וטפחה אותה על פניהם, שהרי במי אנו מוצאים כל מדה קדושה וטהורה, באיזה אומה אנו מוצאים דעת אלהים אחד בטהרתה וברורה, הלא באומה הקדושה ובבחירי בניה ששמו להם דרך התורה לקו, והרבו לדקדק במצות ובפרטיהן, ואלה הדקדוקים היו להם למחיה לרומם נפשם, לקדשם ולזככם במדות נעלות וקדושות, בקדושה, ענוה, אהבת צדק ואהבת הבריות, וכל מדות מפוארות שהן תפארת לו לאדם. ושמח לבי כלומר שתוסיף יותר קדושה ויותר נדיבות, יותר אהבת חסד ויותר התקדשות המדות והמעשים כפי אותה המדה של התחכמותך במעשה. מחרפינו אמרו שהדיוק של הטהרה החיצונה הביא לזלזל במדות הרחמים והחמלה וכיו"ב. אנו רואים שבמי אתה מוצא מדת החסד הרחמים והחנינה, בעם ד' אלה המצויינים בדקדוקיה של תורה. יש תכלית המקיפה את כל המצות כולן, והיא ההכרה העליונה המשתרשת בלבו של אדם בהגדלת שם ד' ית' המביאה לכל טוב. אע"פ שאין האדם יכול לצייר בלבבו את עומק האמתיות של התכליות הגנוזות בכל מצוה בפרטה, מ"מ דבר זה עצמו, הדרך המשריש בלבבו גודל כבודן של מצות ואלהיותן בא ע"י הריבוי של הדיוק הנמרץ שהוא מתנהג בהן. ברור הדבר שהסיבות שמביאות להרחיב דיוק המעשים במצות, יביאו ג"כ לכל החמודות המכוונות במעשי המצות כולן. מצד אהבת ד' הגדולה הנטועה בישראל נטתה האומה תמיד לבקש שמירה דיוקית והרחבה רבה במעשי התורה והמצוה, ע"כ באהבה קבלה האומה עליה גזירות חכמים

התורה האלהית היא בנוייה על יסוד חיוב האדם בעבודת ד' בדברים מעשיים, שהם דוקא בונים את בנין הרוחניות של הדעות הטהורות והמדות הקדושות באדם, בכללו ובפרטיו. והנה לולא החכמה האלהית שהאירה עינינו במה לזכות את ארחנו ולמדה אותנו דרך חיים, שדוקא בעבודת ד' במעשה נזכה לאושר הקנינים הנעלים הרוחניים, ואם נחפוץ לאנות את עצמנו ולאמר שנזכה לקניני הדיעות האמיתיות והמדות הטהורות מצד עצמן, מצד היושר והמאור שיש בהן עצמן במושכלן ואופין הרוחני, לא תעלה זאת בידינו. כי האדם בכלל כל ימי חלדו הוא דומה בערך תכלית השלמות לנער, שצריך חינוך מעשי בהנהגותיו בנימוס ובד"א, וכל (כל) שלימות הטעונה חינוך מעשי היא טובה לאדם להשריש עצמו בהם בימי הנערות דוקא, כלימוד אומניות וכתיבה וכיו"ב. ורק בהתרגלו בחינוך מעשי ע"י דקדוק פרטי באומנות המעשית, רק אז יעלה במבחר ימיו וזקנותו להשכיל להרחיב את אומנותו ע"פ דרכי שכל של הרחבה, עד שימציא כלים חדשים נאותים ליהנות בהם הבריות. כן בכלל כל ימי חיי האדם כשמתרגל במעשים טובים, והמה מצות התורה כולן, שהן עצות עליונות להחרית על ידן עמוק עמוק בנפש האדם כל דבר אמת וכל מדה קדושה וחשובה, רק אז יזכה לעצמו לשלימות הרוחניות, ויזכה את העולם בעתיד בהקנינים הנשגבים של המדות והדעות, שהן אורו של עולם הגנוזות באור תורה, עד אשר ע"י העליה היוצאת מתוך ההרגל המעשי יבא העולם למצב הנכון והנשא, שלא ילמדו עוד איש רעהו ואיש את אחיו לדעת את ד' כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם. אמנם לולא תורת ד' שהאירה לעולם בהדרכה זאת, היתה דעת האדם החלושה נוטה שצריך לקבוץ ולאחוז בתכליות עצמן, בשרשי הדעות והמדות החמודות, ולפנות עורף חלילה אל המעשים הרבים שהם נועדו ע"פ עצת ד' להכין הדרך לכל אלה. חלושי הדעות הללו נמצאו ג"כ בהרבה דורות, שהתאזרו בגילוי פנים וחוצפא סגיא, לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ומרשיעי ברית כאלה פשטו יד בנטיעות המעשיות לבטלן. ועוד הוסיפו סרה לאמר שהעסק במעשים ודקדוקם יעתיק את האדם מלכת עד השורש של הדיעות והמדות עצמן, וישתקע במעשים שהם עומדים עוד הרחק מהמכוון הפנימי של יסודה של תורה. אמנם יד ד' עשתה זאת שבאה המציאות וטפחה אותה על פניהם, שהרי במי אנו מוצאים כל מדה קדושה וטהורה, באיזה אומה אנו מוצאים דעת אלהים אחד בטהרתה וברורה, הלא באומה הקדושה ובבחירי בניה ששמו להם דרך התורה לקו, והרבו לדקדק במצות ובפרטיהן, ואלה הדקדוקים היו להם למחיה לרומם נפשם, לקדשם ולזככם במדות נעלות וקדושות, בקדושה, ענוה, אהבת צדק ואהבת הבריות, וכל מדות מפוארות שהן תפארת לו לאדם. והנה הרעיון שמביא את האדם להוסיף אומץ ודקדוק במצות בפרטיהן ועוד לדקדק ולהרחיב המעשה בחוג היותר מרווח לעשות סייג לתורה וכדומה, הרעיון העקרי הוא בא בזה מצד ההכרה הפנימית בגודל החשיבות הראוי להנתן מצד האדם לדברי אלהים חיים. "במה יזכה נער את ארחו לשמור כדברך", ובמה איפוא יראה האדם בפועל שדברי תורה חשובים בעיניו חשיבות אלקיית, רק במה שמרחיב ומדייק הרבה ועושה סייג לתורה ופורש מן הדומה לכיעור. "לשמור כדברך", דברך לא נאמר אלא כדברך, אע"פ שעצמותם של המעשים הולכים בעיקרם אחר התכליות הנפלאות הגנוזות בהם, מ"מ בכלל יש תכלית המקיפה את כל המצות כולן, והיא ההכרה העליונה המשתרשת בלבו של אדם בהגדלת שם ד' ית' המביאה לכל טוב. א"כ הסבה המביאה להוסיף דיוקי תורה במעשה הוא הרעיון היותר נאצל ויותר גדול המקיף את כל החמודות כולן. ואע"פ שאין האדם יכול לצייר בלבבו את עומק האמתיות של התכליות הגנוזות בכל מצוה בפרטה, מ"מ דבר זה עצמו, מה שמצד נערותו של האדם בעולם הזה מצד חומרו, הדרך המשריש בלבבו גודל כבודן של מצות ואלהיותן בא ע"י הריבוי של הדיוק הנמרץ שהוא מתנהג בהן, א"כ החכמה הזאת שמביאה לאדם להרבות דקדוקים מעשיים, היא עצמה ע"כ מתאמת היא לכל הדיעות היותר נשגבות והמדות היותר עליונות. שהרי הצד הכולל כולן הוא הכרת כבוד ד' וגדלו, שזאת ההכרה תביא את העולם כולו לשכלולו ותיקונו העתיד, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד', כמים לים מכסים". ע"כ ברור הדבר שהסיבות שמביאות להרחיב דיוק המעשים במצות, יביאו ג"כ לכל החמודות המכוונות במעשי המצות כולן, ומתוך שהסיבה שמביאה לדיוק המעשים היא כ"כ גדולה ועליונה, ע"כ התוצאות היוצאות משמירת הדיוקים מביאות בפועל להשריש ג"כ עמוק בלבבות שומריהן את כל החמודות של הקדושות התכליתיות. וכשהדברים מתבררים בניסיון הם מטפחים על פניהם של חורפינו שאומרים: הרי אנו משתקעים יותר מדאי במעשים ודיוקים שעל ידם הננו נעתקים מהתוך והתכלית, כי אדרבא, הננו רואים בפועל שכשם שהסבה הגורמת להרשים את האלהיות שבמצות וכבודן ע"י דיוקי המעשים, היא סבה אדירה ופנימית המרוממת את הנפש ומקדשתה, כן המעשים עצמם והמון הדיוקים היוצאים מנטיה קדושה כזאת הם דומים לשרשם להגביר את הרוחניות וכל חמדת הקדושה בנוצריהם. "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", דרשו ע"ז חכמים ז"ל: הרבה דברים גזרו סופרים עלי וקבלתים באהבה. באמת רק מצד אהבת ד' הגדולה הנטועה בישראל נטתה האומה תמיד לבקש שמירה דיוקית והרחבה רבה במעשי התורה והמצוה, ע"כ באהבה קבלה האומה עליה גזירות חכמים, שהרי לקיימן ולאשרן צריך הגוי כולו, אי איכא הגוי כולו אין. וע"כ נתפשטו גזירות חז"ל וסייגי התורה בישראל, מפני שהם נאותים לנפש האומה, האוהבת את ברית אלהיה באהבת שמו ית' הנקרא עליה, והיא מבלטת את אהבתה הפנימית הזאת שרשפיה רשפי אש שלהבתיה, ע"י הוספת דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בפועל. עירובין, בהם ניכר הרבה הצד של גדולת הערך של המצות ואלהיותן, שע"כ צריך להרחיק ג"כ מדבר שיוכל הציור הנערותי של האדם לטעות ולומר שכשם שאין איסור בהוצאה מרשות המיוחדת למשותפת, כן אין איסור מרה"י לרשות הרבים. בנטילת ידים, ניכרת יפה הפעולה של הקדושה הצריכה להיות נמשכת בהליכותיהם של ישראל. הקדושה המעשית הזאת של טהרת הידים מעירה על טהרת הפעולות בכלל, ומביאה בזה לטהרת הלב והנפש. על ערכה של הסבה שהביאה להרחבת הדיוקים אלה המעשיים נאמר "בני אם חכם לבך", ולפי המצב הראוי לבן צעיר הכרח לאחוז בהרחבת המעשים כדי לגלות על ידם האהבה הקדושה הגנוזה בנפשך, תדע שזאת הסבה עצמה תביאך לעוצם התכליות עצמן, שהן גנוזות בלבי. כלומר סוף שבזה הדבר עצמו יתרחבו יותר הכונות העליונות שהן עצמן הלב והתוך של התורה ומצותיה, כפי המדה היותר גבוהה שהיא ידועה ליוצרן ונותנן ית'. "אם חכם לבך ישמח לבי גם אני", לפי מדתי. ולענין הדברים המסובבים מהמעשים, אמר "חכם בני", התחכם בפועל, לא רק בחכמת הלב לבד, לא רק בעוצם הרגש הפנימי שמלהיבך להרחיב הדיוקים שבתורה הנך חביב עלי, כ"א גם בחכמה המעשית שבה תבנה אותם הדקדוקים, ותילי תילים של ההלכות שילווך בכל מצעדיך. "חכם בני ושמח לבי", כפי מה שתוסיף להיות מדקדק במעשים בפועל, כן תתגדל ותתאדר אצלך קדושת נפשך הפנימית שהם שמחת לבי. "ואשיבה חורפי דבר", המחרפים ואומרים שההשתקעות במעשים תרחק מהכונה הפנימית, והם מחרפים בזה בכלל מערכות אלקי ישראל, שהרי שורשה של תורה היא שמירת המעשים בפועל. אמנם כאשר ע"י חכמתך הילדותית, כלומר הרחבתך את הדברים המעשיים שהם ממשיגי החומר שמקומם נאות רק במצב הגוף שהיא ילדות לגבי עצמותה של ידיעת האמת המופשטת. תשמח לבי, ושמח לבי כלומר שתוסיף יותר קדושה ויותר נדיבות, יותר אהבת חסד ויותר התקדשות המדות והמעשים כפי אותה המדה של התחכמותך במעשה, שהיא המדה החינוכית, "חנוך לנער ע"פ דרכו". ובזה "אשיבה חורפי דבר", ראו כי שקר אמרתם שהדקדוק המעשי מפסיד את התוך, כי ראו נא אלה הבנים מרבי הדקדוקים, כמה הם קולטים בקרבם דוקא ע"י דיוקיהם את התוך והכונה הכללית שבתורה ומצותי' לאהבת חסד ותורת חיים, שמאור פני עליון. ונאות מאד "ואשיבה חורפי דבר" לנטילת ידים, שמחרפינו אמרו שהדיוק של הטהרה החיצונה הביא לזלזל במדות הרחמים והחמלה וכיו"ב. וכיון שאנו רואים שבמי אתה מוצא מדת החסד הרחמים והחנינה, בעם ד' אלה המצויינים בדקדוקיה של תורה, הרי החורפים מוכרחים להיות נאלמים, כי יראו שהמה מהבל יחד ודבר אלהינו יקום לעולם. ע"כ כשתיקן שלמה עירובין, להרחיב דקדוקי תורה במעשה בעניני שבת, ונטילת ידים, שהיא טהרה חיצונית מעשית, יצתה ב"ק ואמרה: בני אם חכם לבך ובאת להרגיש שיש חובה להראות את ההדר האלהי של התורה והמצוה ע"י הרחבת דיוקיהן בפועל, "ישמח לבי גם אני", אע"פ שמחשבותי גבהו ממחשבותיכם ודרכי מדרכיכם, מ"מ חכמת הלב שלכם מכוונת היא בערך של יחש אל לבי ותכלית הנשגבה שלי בתורה ומצותיה. ואמר עוד "חכם בני", כלומר לך בדרך חכמה זו של הרחבת המעשים בעיון דיוקי תורה ושמירת גדריה, "ושמח לבי", מזה יתגדלו אצלך הטובות הרוחניות שהן שמחת לבי. "ואשיבה חורפי", הטוענים שאין יתרון לעבודה מעשית, וק"ו המחרפים ואומרים שהיא מזקת את התרוממות הרוח והגיון הלב, אשיבה אותם "דבר". הנה לכם משל חי, "בני בכורי ישראל", השומר את הצד המעשי שבתורה ומדקדק בהרחבתו, וראו כמה נאים דרכיו וכמה נעלות הנה תכונותיו, עד שהוא משמח את לבי, כלומר נטיותיו הפנימיות הן הולכות לדרך העולה לתיקון היותר שלם לעולם כולו, עד שיביאו את המצב הנעלה של שמחת ד' במעשיו, מצד גודל ההשרשה המוסרית שפועלים דקדוקי תורה הרבים והרחבים, מה שלא יוכלו להביא לזה המון הגיונות מופשטים, "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר".