רצון ה'

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

ומתוך שמשיג המשכיל את החפץ העליון והמטרה האלהית, [שהיא] רחוקה מכפי המצב השפל ההוה, שע"י בחירת האדם נשפלה, הרי הוא משתומם מרוב צער של ירידת האדם. ובהשגתו את התעודה האלהית, ירגיש עמה יחד הצער הגדול על האור הבהיר המתרחק מבני אדם, מפני חסרון חפצם לשא מרום עיניהם, לדעת מעשה ד' הגדול. ד' ממרום ישאג, מרום המחשבה והעצה האלוהית להגיע את האדם לרוממות מעלתו, והוא בשפל יושב, בהתרחקו בחייו הפרטיים מאור פניו, בנמיכת דעת וחסרון שכל. וממעון קדשו יתן קולו, קול אלהים הראוי לחדור ברגש הלב גם באין דעה והשכלה גדולה, אך היא נדממת, עד שכל מוסר והוד, כל מדה יקרה, אינה תופסת את מקומה הראוי לה בלב הבריות. ועי"ז המעשים הולכים ויורדים, ומקום הדום רגלי ד', מקום ההוראה והמעשה, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", אינו ניכר בחיים המגושמים אשר לאדם, שגורם סילוק שכינה וחורבן ביהמ"ק. ע"כ בכל השלש משמרות דהוי הלילה, על [כל] משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי, שנאמר ד' ממרום ישאג, לעומת רוממות השכל, שהי' ראוי להתגבר במין האנושי בהתיחדו עם שלמות עצמו. וממעון קדשו יתן קולו, לעומת כח הרגש הנשפל ונדחה. שאוג ישאג על נוהו, לעומת המעשים, שזהו יסוד נוה ד' בעולמו, "מקדש ד' כוננו ידיך". אמנם אע"ג שאין הדבר ניכר איך המהלך הולך לעשות את חפץ השי"ת באחרית, מ"מ ידענו ברור שהגבורה העליונה תבא לתעודתה. ע"כ היא רק לערכנו מתאחרת, ואין אנו מרגישים את מהלכה, אבל מ"מ היא פועלת את פעולתה לבא לתכליתה לקץ הימים. ע"כ השאגה היא כארי, הבטוח בכחו כי עז, ימין ד' רוממה.

סדר זרעים פסקה ט״ז

שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט, המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע[ו] בו מסמרות חזקים. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לב זחוחי הדעת לאכלם פגה, ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה. למשל, יש באדם חיובים למשפחתו, אח"כ לעמו, אח"כ לכל האדם אשר ע"פ האדמה, אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים בסדרן, הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה, שהיא חפץ ד' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק ג"כ [ב]טובת כל המין האנושי אז אשרי חלקו.

סדר זרעים פסקה כ״ז

בנוהג בין האומות הוא שאומה שכל עסקה ומחיתה אינם כ"א עבודת אדמה, ולא תשים מגמתה למסחר ולחרשת המעשה שהוא מורכב עם המסחר, לשום מקום דרישה למעשי ידי האומנים בעלי מלאכה וחרשת, היא יורדת בהתפתחותה בכשרונות נפשותיה, מפני שהיא ע"פ זה המצב מתבודדת לעצמה, ואין לה מקום לקלוט רוחות של דיעות ומדות חדשות מיתר האומות. אמנם עם ד' אלה, אע"פ שתכליתם היא ודאי להיות עם חכם ונבון, כלילי המעלות המדות והדיעות היותר טהורות ומושכלות, מ"מ חפץ ד' הוא שיהיו דוקא נטועים על אדמתם נהנים וניזונים מטוב ארצם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ולא ישימו כל מעיינם בעניני כלכלה זולת עבודת אדמתם ויבולה, שמביא[ים] להיות נפזר[ים] בעמים שונים לעשות מסחר וקנין. והוא מפני שכבר שם בכח האומה היקרה הזאת שתהי' יכולה להשתכלל בעצמה בכל חמדת שכל ורעיון וכל כשרון, ואין לה צורך לקלוט רוחות מן החוץ.

סדר זרעים פסקה ל״ב

בנין האומה בשלמותה יהי' ע"י התאחדות שלשה כחות ראשיים בהנהגה. כח הממשלה שהוא כח סידור הפעולות, כח הרוחני מתורה חכמה ועבודת ד', וכח הכסף, העושר הנצרך לתכלית הכלל והפרטים. ע"כ היו יוצאים לקראת מביאי הביכורים, שמורים על אחדות פרטי האומה והצטרפות העבודות הפרטיות לאוצר הכלל כולו, למען תבא התכלית העליונה הנכספת מכלל האומה, שהוא חפץ ד' בעמו, היו הראשים בשלשת החלקים. הפחות הם שרי הממשלה, הסגנים הם שרי הקודש כי מצינו סגן הכהנים, והגזברים הם הממונים על עניני הכספים, שמורה על הרכוש והעושר הכללי, וכשתעמוד הממשלה והכסף, לחזק את התעודה היוצאת מכח הקדושה, אז תפרח האומה בגאון ד'.

סדר זרעים פסקה ל״ח

החילוק הנמצא בין המעשים והדיעות הוא שהמעשים הם יותר תלויים ע"פ הוראת הכהן המיוחד להורות תורה כאשר ביארנו, "ע"פ [...] המשפט אשר יאמרו לך". אע"פ שאין ההכרה הפנימית של הפרטי מכרת את ערך הדבר, על ימין שהוא שמאל שמע לו, מפני שכך הוא חפץ ד' למען אחדות הכלל, וזקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו, אינם מוחלין אמרו חז"ל, כדי שלא ירבה מחלוקת בישראל.

שבת פרק א׳ פסקה ג׳

...אמנם ארץ ישראל שאוירה מחכים, ושתעודת העם היושב בה היא להיות כל בניו לימודי ד' הוגי דיעות וחושבי מחשבות, (ו)רק לפעמים בעת הצורך יאמצו זרועותיהם ג"כ לעבודות גופניות, כי מתנאי החכמה לשנא עצלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אבל הנימוס הקבוע ימשכם למצב ראוי לעבודת רוח יותר מעבודת חומר. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" ומקרא מלא אמר הנביא, שגם לו יבא תר בחפץ צור ישראל, "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו".

שבת פרק א׳ פסקה י״ח

כשם שצריך לתן מקום לפיתוח הרגש של הכרת טובה, מפני שהוא כשישתלם כל צרכו יביא את הטובה היותר שלמה בעולם, שעם הדעת שתתגדל עד שלכל האנושיות יהי' מבורר מהו החפץ העליון בעולמו, שהוא תיקון ושכלול כל הברואים כולם בחומרם ורוחם, בשכלם ומוסריותם, בכלל ובפרט, יניע בחזקה רגש הכרת הטובה החזק מאד את גלגל החיים של כל המעשים היותר טובים ויותר קדושים ומביאים טובה לעולם, ויסיר כל תקלה וכל פגע מדרך האדם הכללי והפרטי...אמנם באשר רגש אהבת הטוב יוכל לתן כח רק בכל איש כפי הכרתו את מדת הטוב, על כן עליונה היא ממנה מדת הכרת הטובה, שהיא תגיע את בני האדם להסמיך את מעשיהם הטובים ע"פ חפץ עליון של האל הטוב, שכולל עומק הטובה היותר עליונה שלמה וכללית...אע"פ שכח אהבת הטוב מצד עצמו אי אפשר להתפשט באדם כ"א כפי מדתו, והיא דלה וקלת ערך לעומת הכח שהכרת הטובה תתן שהיא מסמכת את האדם לחפץ צורו, שהיא הטובה העליונה שאין לה מצרים, מ"מ היא צריכה לשמש בתור הכנה להשלמה היותר עליונה...ולפי ערך ההשלמה היותר רוממה ראוי שתפעל על הרגש בכח הכרת הטובה שראוי למתנה, שצריך הנותן להודיע את המקבל ממנה, מפני שלא יכול כח נפש האדם לכלכל את כל אור האוצר הטוב שיש בההשלמה העליונה של המציאות, עד שיהי' אפשר לומר שבאהבת הטוב יבא אל התעודה, כ"א בהחשק לרדוף אחרי חפץ ד' בעולמו, שהוא כולל את כל הטוב. וזה בא אמנם בהיות מושפע לטובה הרגש של הכרת טובה, שכשיבואר כראוי יניע בחזק יד את כלל הברואים ופרטיהם לעשות הטוב היותר שלם, "אחרי ד' ילכו כאריה ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים", וזהו מתן שכרה דלא עבידא לאיגלויי, שע"ז נאמר "לדעת כי אני ד' מקדשכם".

שבת פרק א׳ פסקה כ״ו

...כח הזרוע ולאומיות חומרית שכל מגמתה…התכלית הנשגבה להיות מצטרפת להתכלית העליונה שהוא חפץ השם ית' ושמו שנקרא על עמו.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ב

מעלתה של המלכות ביכולתה לכוון לרצון ה' בסידור סדרי החברה

סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר והם אחוזים זה בזה. ע"כ אין למהר להתפרץ להרס סדרי החברה המדינית גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו. כי מי שמהרס איזה בנין ע"מ לתקנו צריך לכלול בשכלו את כל תכונתו. ובאשר אי אפשר לאדם להקיף את כל ארחות החברה האנושית לכל פרטיה, ע"כ לא יוכל להשען על בינתו, כי במקום הירוס איזה סדרים שיתוקנו לפי השערתו בטובים מהם, לא יגרם עי"ז קלקול רב ביתר הסדרים הרבים הנעלמים מעיניו. ע"כ בענין רב ועצום כזה, שהוא גדול ממצע שכל האדם לסדרו כולו, ראוי להתנהל בנחת לפי סדרי התורה וארחות הצדק בשלום וריעות, ולהאמין שיד ד' אוחזת בארחות התולדה האנושית לרוממה ולהעלותה בצעדיה המוכנים לה ע"פ קורא הדורות מראש, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות". ע"כ ראוי לכל איש ישר הולך להיות נאמן לכח ד' הממליך מלכים, ולצפות להרחבת הצדק והאמת ע"פ הסדרים הנהוגים בחיי החברה ע"פ מהלכם הקבוע בדרך שלום ואמת, מאין פנות אל המתפרצים המהרסים כל סדר, הבלתי מרגישים שיוכל היות שבמקום תיקון אחד הבא מהריסה חצופה, יוכלו להמצא מגרעות וקלקולים רבים הנמשכים ממנה, מהדברים הנעלמים ונסתרים מעיני המשקיף, שיצא שכרם בהפסדם. ואם יאמרו המהרסים שיבאו ע"י הספרות שתתפתח על כל ארחות החברה לידי חשבון, ועל פיה יבקרו את הסדרים, יבורו הטובים, וברעש יסירו הרעים לפי מושגיהם. אמנם צריך לשום אל לב שפרטי החיים וענפיהם כ"כ רבו ורחבו, עד שכל ספרות לא תוכל כלל לכללם לפרטיהם, עד שיהיה ביד האדם להציב משפט נכון על כל סדריהם, כי אלמלא כל הימים דיו, וכו' וכל בני אדם לבלרים אין מספיקים לכתב חללה הפנימי של רשות, הכוללת סדרי החברה האנושית לכלליה ועמקי פרטי פרטיה. ע"כ במקום שאין היד שולטת, כזה, ראוי לאדם לעזוב התחכמותו ולהיות הולך תמים, "ירא את ד' בני ומלך עם שונים אל תתערב" ו"תומת ישרים תנחם".

שבת פרק א׳ פסקה ל״ו

מהי התענית הרצויה לפני ה'

התענית בצורתה השלמה צריכה שתפעול [על] כל כחות האדם לרוממם, להאדיר את הצד המוסרי והרוחני שבאדם מפני החומריות שהתגברה עליו. נמצא שהאדם צריך לקבץ את כל נפוצות כחותיו ורגשותיו אל תכונת התענית. אז תפעל פעולתה כראוי, להאיר לאדם את דרכו בחיים מחשכת הגופניות המאפלת עליו. ע"כ לשון חכמים הוא, לא מתענה אנא, שיורה רק על הפעולה של שלילת האכילה, שאינה נחשבת לעצמה מאומה, כי לא תחפוץ תורת ד' התמימה בסיגוף האדם וענותו [את] גופו, כ"א לצד המטרה של התרוממות כחותיו כולם בהתנערם מעפר גסות החומריות, המתטבעת באדם ע"י התמדת פעולותיו בהנאותיו הגסות הגופניות, כ"א בתעניתא יתיבנא, ששרוי בו בכל נטיותיו ורגשותיו, למען יתקדשו כולם מכח התענית, שפונה בו האדם רק לצד נפשו המשכלת ולצד תכונותיו המוסריות, התובעות ממנו תענוגים רוחניים, חסד ואמת ודעת אלהים, והוא מוצא בו בתעניתו מקומו וישוב דעתו. ואמרו חז"ל "ויבא המלך דוד וישב לפני ד' ", שישב עצמו בתפילה. וכמו כן הישיבה בתענית מורה על השימוש השכלי שילוה לאדם בתעניתו, ע"ד ערכה ופעולתה הרצויה של התענית, זה יהי' צום יבחרהו ד' ויום רצון לפניו.

שבת פרק א׳ פסקה מ׳

ההשכלה מהו חפץ ד' בעולמו ומהי המגמה העליונה של החיים, כפי גדולת ערך האדם בחכמת אלהים וביושר לבב כן ישכיל יותר אל דעת יסוד תכלית החיים. אינו דומה דבקות הנפש של מי שעדיין עומד הוא באמצע דרכו ותכלית החיים והמציאות צריכים לפי מדעו להתפזר על עברים שונים, לבין מי שכבר השיג עומק החפץ האלהי לפי ערכו, וכבר נתכנסה אצלו התכלית האלהית אל מקום אחד רם ונשא

החיים מחוברים הם מתכליות ואמצעיים, המאושר ההולך בדרך ד' הוא לא יחליף את האמצעיים בעצם התכלית. מי שלא ישרה נפשו בו יאבד דרך ויטבע בדרך החיים בהיותו עוסק באמצעיים של החיים להסיר מלבבו התכלית שלהם. הידיעה בערך התכלית של החיים לא תהי' בכל הנפשות בשוה. אמנם "כל מעשיך יהיו לשם שמים", כבר ביאר הרמב"ם בשמנה פרקים, גודל מה שאמרו בו ז"ל, למצא נקודה מרכזית לכלל החיים שכל פרטיו אליו ישובו. אבל ההשכלה מהו חפץ ד' בעולמו ומהי המגמה העליונה של החיים, כפי גדולת ערך האדם בחכמת אלהים וביושר לבב כן ישכיל יותר אל דעת יסוד תכלית החיים. והנה האיש הגדול ישכיל בגודל דעתו את הנקודה היותר עליונה שהיא המרכז האמיתי של החיים, וכל המעשים הרבים והעצומים יהיו לו רק פרטים שהם חיים משפע הכלל של הנקודה העליונה שכבר השיגה ברוממות נפשו, סוד הרצון האלהי בכלל המציאות וקשר הרצון העליון הזה בפרטים הרבים ובהליכותיהם השונות. אמנם כלל האנשים שלא יוכלו להשיג עד המעלה הרמה הזאת, אי אפשר להם להשיג במושג אחד את כלל התכלית האלהית, ע"כ יתפזרו להם המרכזים בתכליות שונות, ויהי' אצלם התורה והעבודה, החסד והרחמים, החכמה והנבואה, וכיו"ב כל אחד ממלא תעודה נכבדה תכליתית. כי באמת כדאי הוא כל חפץ נכבד לעצמו להיות נקבע בתור תכלית לחפץ העליון בחיים, ואל כל אחד מאלו המרכזים שישיגום לפרטיהם יוכלו לצייר המון מעשים והדרכות השייכים לו, ובזה ימצאו דרכם בחיים עד שיתרוממו יותר, וכל מה שיתרוממו יותר ישיגו את אחדות התכלית ביותר עד שלפעמים יוכל איש להשיג בראשית דרכו את התכלית הכללית מפוזרת בכל מעשה טוב, בכל מצוה פרטית, וכשהכרתו תתרחב ישכיל איך המצות הרבות ומעשים טובים רבים למשל, מתכנסים לקומם תכלית מאוחדת נשגבה ונעלה שהוא חפץ ד' הפנימי, תתכנס אצלו השגת התכלית, תחת נקודות מפוזרות, למקום אחד נשגב עד שברום מעלת הדעת וההשגה הטהורה ישכיל לכנס את כל פזורי התכליות אל מקום אחד, חפץ ד' בעולמו, שהוא ית' אחד ושמו אחד. והנה מובן הדבר שלפי ערך גדולת השגת התכלית, כן יהי' הרושם שיעשה על הנפש להמשיך כל פרטי מעשיה ודרכיה אליו. ע"כ אינו דומה דבקות הנפש להיות הולך אחרי ד' ודבק בחפץ העליון בשמחה ולב טוב, למי שעדיין עומד הוא באמצע דרכו ותכלית החיים והמציאות צריכים לפי מדעו להתפזר על עברים שונים, למי שכבר השיג עומק החפץ האלהי לפי ערכו, וכבר נתכנסה אצלו התכלית האלהית אל מקום אחד רם ונשא.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ב

מטרת השבת להעמיד את צביונו האמיתי של האדם בהתאם לרצון ה' החפץ בהצלחתו

אחד מיסודי קדושת השבת הוא להשוות [את] החיים החיצוניים אל ערך החיים הפנימיים, שכפי רב המרחק שביניהם יגרע מצב האדם ויהי' יותר רחוק מצביונו ששם לו אדון כל החפץ בהצלחתו.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ג

היחס בין הרצון האלוקי לרצון האדם. המדה הראויה לאדם היא המדרגה הראשונה, שיניח וימלא את משאלות לבבו וחפצו הטבעי, החפץ בחיים טובים בבריאות גופו ושמחת לבבו בכל טוב על מכונו, ועל פיהם ישתמש בעת צרה לטהר רגשי לבבו ולקרב לבבו לאביו שבשמים, ובזה תצמח ג"כ ארוכתו. אע"פ שאינה עוד המסילה היותר גבוהה במערכות הלב, מ"מ לפי מדתו של האדם היא קרובה אליו וראויה לפעול עליו לטובה, זולתי יחידי הסגולה שבבני אדם שלא יחפצו כ"א חפץ צורם

...והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב. ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל. והנה זאת הדעה תמנע חפץ התפילה מן האדם, כי מה יזעק ומה יעתיר והנה הוא שמח ברצון ד' איך שיהיה. והנה המדה הראויה לאדם היא המדרגה הראשונה, שיניח את משאלות לבבו וחפצו הטבעי, החפץ בחיים טובים בבריאות גופו ושמחת לבבו בכל טוב על מכונו, ועל פיהם ישתמש בעת צרה לטהר רגשי לבבו ולקרב לבבו לאביו שבשמים, ובזה תצמח ג"כ ארוכתו. אע"פ שאינה עוד המסילה היותר גבוהה במערכות הלב, מ"מ לפי מדתו של האדם היא קרובה אליו וראויה לפעול עליו לטובה זולתי הסגולה שבבני אדם שלא יחפצו כ"א חפץ צורם, שהם אינם צריכים לטהר את רגשותם ע"פ מערכת התפילה שמתוך צרה, ע"כ אצלם ישתמש כל מצב של יסורים וחלאים רק להגביר את הדעת להכיר מה רם ונשא הוא חפץ העליון המתקן כל דרכי היצורים להטיב להם. ולפי עומק הצרה וגדלה הם מרגישים יותר את עומק הטוב הצפון בה מהאב הטוב והרחום. והנה בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה. אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה. אבל לא יחשוב האדם, כי רק בזעקה המרשמת את פעולתה ע"י חפץ האדם החזק להנצל מחליו, וכיון שפונה אל התפילה הרי היא נכונה להשלים פעולתה למהר הרפואה, אבל בהיותו מתהלך במעלת הדעת והבטחון לשא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, א"כ כשם שלא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה, שע"י זה תתאחר הרפואה לבא, לא כן הוא, שיסוד קרבת הרפואה שבאה ע"י תפילה באה אמנם לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה המוסרית שלכך נוצרה, א"כ כשם שבפעלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה היא קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון, שהם ענינים מוסריים יקרים וקבועים המביאים טובה רבה לכלל האדם ופרטיו בהתהלכם בהם, ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ד

כיון שקדושת השבת צריכה לפעול כ"כ על הנפשות, עד שלא יאבה האדם כלל להשתקע בפרטיות שלו, ולנגד עיניו יהי' רק חפץ ד' כנוסח התפילה הקצרה, "עשה רצונך בשמים ממעל והטוב בעיניך עשה", וזה הרעיון ימנעהו מזעקה על צרתו, ע"כ לא נכון גם להזכיר את יסוד טובת עצמו הפרטית במאמרו…אבל יען שהמדה הזאת אינה נאותה כ"א לקדושת השבת, אבל בימי החול אין אדם יכול לשאוב ממעיין הישועה הגדול הזה, כ"א הוא צריך להרגיש בצרתו ולזעוק את פני ד' להושיעו, ובזה הדרך יקנה בנפשו ההכנעה וקישור הנפש באמונה ויראת ד' ואהבתו, ע"כ צריך להמליץ את מדת היכולת המביאה כאן למנוע את התפילה והזעקה רק למדת השבת, כלומר לפי ההשגה הנאותה לאדם בשבת, מדה זו נוהגת. אבל לפי מדת החול, הזעקה וההתנפלות הבאה מהמית הנפש הטבעית בעת צרה וצוקה היא ראויה ומביאה את הפרי הטוב, בין למצב המוסרי בין להביא הרפואה על ידה. רק על אור פני ד' וטובו שאנו משיגים במדת השבת, אנו צריכים למנע מזעקה ולאמר יכולה היא שתרחם.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ו

...ביציאתו חיזק את רוחו בכפלים, באמרו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, להעיר על רוממות הדעה שראוי להתרומם אליה בשבת, לבקש רק את הטוב בעיני ד', וחפץ ד' עצמו תהי' המטרה ותכלית עומק הרצון, ע"כ אין מצד זה הדעת מקום לתפילה וזעקה, כי למה זה יזעק והנה חפץ ד' הוא חפצו. ובזה ג"כ תשיג המחלה תעודתה, כי תרומם את הכשרון המוסרי למדה זו של עשיית רצונו כרצון קונו, כדפירשנו לעיל. אמנם הוסיף עוד רעיון שני, שראוי להשתמש בקדושת השבת להוציא לקח טוב ממניעת התפילה, כמו שיצא הלקח הנאות בימות החול דוקא ע"י התפילה והזעקה. והנה זאת המעלה של מניעת התפילה מצד ביטול הרצון הפרטי לגמרי מצד רצון העליון, היא מדרגה עליונה שלא כל אדם ראוי אליה. אמנם יש צד יותר קרוב להרשים מוסר טוב במניעת התפילה, שכשם שהתפילה היא נצרכת בשעתה להרשים יפה בלב [את] קרבת ד' והכנעת האדם לפניו ית' ע"י עתות בצרה, כן ראוי ג"כ להרשים איך רחמי השם ית' מרובים הם כ"כ עד שנמצאו להושיע לאדם ג"כ אם לא יזעק ויתפלל, כאשר קדם חסד ד' עליו ביצירתו כהערת החסיד בחוה"ל, ולמטה מאותה המדרגה שמצדה נאמר שבת היא מלזעוק שתוכנה הוא ביטול החפץ הפרטי מצד רצון ד' הכללי שכולו טוב, ואז אין אנו פונים אל הפרט איך יהי' עניניו לשבט אם לחסד…ע"כ שבתו בשלום, אין ליחס זה החשבון אל עצמותה של השבת, שהיא מתרוממת למעלה מחשבון היחיד על טובתו, כי אם היא מתקשרת בעצם רצון העליון באין דאגה כלל איך שיהי' גורל הפרט לפי ציורו וחפצו הפרטי, וע"ז שייך שבת היא מלזעוק.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

אע"פ שיסוד התורה והעבודה בנוי הוא על תכלית רצון השי"ת בעולמו, ותכלית האחרונה היא קדושת שם השם ית' שימלא כבוד ד' את כל הארץ, מ"מ אין שום ספק שהיסוד של אהבת האומה הוא אמצעי גדול לתכלית האחרונה היותר נשגבה. מלאכי השרת הם האמצעיים לכל מעשה ד' וחפצו בעולמו. כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, אפילו אם יאמר להיות עיניו ולבו אל התכלית הכללית אל חפץ ד' האחרון, שהוא טובת כל האדם אשר עשה ד', ומה לו להתגדר בלאומיות פרטית, מ"מ האמצעיים יחסרו לו. הרגשות של החבה הלאומית שמתגלה ע"י התגלות השפה והסגנון הלאומי, הם מרוממים את האדם מעל לחפציו הפרטיים אל הדברים הכלליים של האומה, ומזה יבא הוא וכלל האומה אל החשק של התכלית היותר רמה ונשאה, כשיבא הזמן המאושר ע"פ חפץ ד'. אם לא תתרומם הלאומיות לתכליתה הכללית, שהיא תכלית רצון השי"ת בשמירת כל התורה כולה שתביא להמשיך מלכותו ית' בעולם, הלא היא ג"כ מכלל אהבת עצמו תחשב

לשון הקודש אם שיש בעצמותה מעלה וקדושה, מ"מ עיקר הקדושה המתגלה היא תלוי' בתוכן הענין, שהרי דברים של חול מותר לאומרם בלשון הקודש גם במקום שדברי תורה אסורים שם, אלא שיש חיבה גלויה ללשון הקודש בישראל מפני שהיא שפתנו הלאומית. והנה אע"פ שיסוד התורה והעבודה בנוי הוא על תכלית רצון השי"ת בעולמו, ותכלית האחרונה היא כמו שאנו מבקשים בתפילת הימים הנוראים, "ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", ובתפילת עלינו בתור חתימה לכל התפילות, "לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך", הרי שאין אנו מתגדרים בהלאומיות הפרטית שלנו בתור תכלית האחרונה, כי התכלית האחרונה היא קדושת שם השם ית' שימלא כבוד ד' את כל הארץ, מ"מ אין שום ספק שהיסוד של אהבת האומה הוא אמצעי גדול לתכלית האחרונה היותר נשגבה. וכשהאהבה הזאת מתגברת בלב לשם שמים, תנחה את האומה כולה אל התכלית הנועדת לה. ע"כ יש לכמה מצות תכונה לאומית, כי תורה נקראת דרך, המובילה אל התכלית האחרונה הכללית. והנה כשם שמלאכי השרת הם האמצעיים לכל מעשה ד' וחפצו בעולמו, כן האהבה הלאומית הישראלית היא כוללת האמצעיים הרבים להגיע לתכלית האחרונה של מלואת כבוד ד' את כל הארץ, שיהי' ד' אחד ושמו אחד…וריו"ח הוסיף ביאור שכל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, אפילו אם יאמר להיות עיניו ולבו אל התכלית הכללית אל חפץ ד' האחרון, שהוא טובת כל האדם אשר עשה ד', ומה לו להתגדר בלאומיות פרטית, מ"מ האמצעיים יחסרו לו, כי לא יוכל האדם להגיע עד רום המעלה של התכלית הכללית כ"א ע"י המדרגה של האהבה הלאומית שהיא הכנה לה, ומלאכי השרת אינם מכירין בלשון הארמי, הכחות השכליים והרגשיים, שהם ממצעים בין האהבה הגסה הפרטית של האדם עד רום המעלה של אהבת כל היצור, המה בנויים ע"פ אמצעות האהבה הלאומית, שמתגלה בישראל בלשון הקודש. ומלאכי השרת, האמצעיים המובילים אל התכלית הגדולה שהוא שם ד' הגדול התכליתי, הם מכירים את לשון הקודש. הרגשות של החבה הלאומית שמתגלה ע"י התגלות השפה והסגנון הלאומי, הם מרוממים את האדם מעל לחפציו הפרטיים אל הדברים הכלליים של האומה. ומזה יבא הוא וכלל האומה אל החשק של התכלית היותר רמה ונשאה, כשיבא הזמן המאושר ע"פ חפץ ד'. ע"ז השיב שאני חולה דשכינה עמו…וכדי לתת אות שלא על הלאומיות לבדה יחיה האיש הישראלי, כי אם לא תתרומם לתכליתה הכללית, שהיא תכלית רצון השי"ת בשמירת כל התורה כולה שתביא להמשיך מלכותו ית' בעולם, הלא היא ג"כ מכלל אהבת עצמו תחשב, כי מה לי אהבת עצמו הנמצאת אצל יחיד או אצל אומה בכללה, כ"א גם אהבת האומה צריך שתהי' מיוסדת ע"פ דרך ד', ומי שלוקח את הלאומיות לבדה גם לאומיות אין לו, כ"א אהבת עצמו גסה בלבוש לאומיות, ע"כ לפעמים צריך לגלות את המאור הגנוז באוצר התכלית האחרונה שהיא עולה עוד על מושגי הלאומיות. וכשאדם עסוק ברושם דעה זו הנעלה איננו מקפיד על הלשון כ"א על התכן, שיהיו דברי חפץ מלאים זיו אור תורה ויראת ד', ואינו צריך לסיועם של מלאכי השרת כ"א לפני ד' ישפך שיחו, שמע, בכל לשון שאתה שומע.