הקדמת עין איה עמוד כ״ג
בהתחלת הופעתה של דעה חדשה קשה לצפות את רמת השפעתה, ואת הטעויות העלולות להיגרם למי שלא שימש כל צרכו. ההתנגדות של גדולי ישראל לדרכים בתורה שעלולות גם ליצור נזקים, והתועלת לדרכים אלו עצמן כתוצאה מההתנגדות הזו
והנה מודעת זאת שבדורות שעברו היו מחלוקות רבות בישראל בדבר הדיעות וההגיונות האמוניות. יש אשר נטו לדרך הפילוסופיא ויגדילו על פיה כמה ענינים בתורת המוסר והאגדה לפי רוב מקצעותיה. ויש אשר התאמצו להרחיק כל רעיון לקוח מחכמה אשר מוצאה לא מעיקר התורה ויסודה, והרבו להרחיב את חכמת האגדה והמוסר ע"פ הקבלה ושיטותיה הרבות המלאות הגיוני קודש וחכמת אלהים. ויש אשר חשבו שיש לחוש ממפגע גם בשני הדרכים הגדולים, וטוב לאחוז בתם דרך ובהרחבת דברי מוסר ע"פ תכונת תמימות האמונה ויראת ד', ע"פ יסודות לקוחים מדברי חז"ל המפורשים, והדברים המבוארים בטבע הנפש התמימה מדברי תורה וכתבי הקודש. ובאמת כל אחת מהמפלגות, שעסקו להן כ"א במקצע המיוחד והחביב להן, הרבו לנו רב טוב, ואנחנו בדור אחרון נאסוף ברינה את אשר זרעו הן בדמעה. כי בהתחלת כל ענין ודעה מוסרית והגיונית לפעול, בהיותה מתרחבת בין העם, עם ד' אלה, לא היה אפשר לצפות מראש את כל אשר תפעול על הלבבות. ואם נחזה לפעמים שיש מקום בפינה אחת מן החכמה ההגיונית, בהיותה נושאת דעה על ענינים הנוגעים לחובת הלב, ג"כ מקום לטעות למי שלא שמש כל צרכו, כי אין אדם עומד ע"ד תורה אלא אם כן נכשל בהם, ע"כ ימצאו ג"כ גדולי עולם בעלי נפש יקרה, היראים וחרדים מאד אולי יתרחב המכשול באופן כזה שיצא שכרו בהפסדו. ע"כ עמדו לפעמים מנגד, מהרחבת דברים שאנחנו נמצא בהם חן ושכל טוב. ואמנם גם אנו נחזיק טובה לטהורי לב אלה, כי ההתנגדות הבאה מקירות לב טהור היא שגרמה באמת לזקק את הדיעות, להסיר את הסיגים ולהעמיד את חלקי הדברים הנלקחים מאוצר התורה ברורים ומזוקקים כזהב מזוקק. הגלות והפיזור הנורא, אבדן המרכז ומיעוט היועצים והשופטים המורים הטהורים המאירים את דרך ד' לפנינו, "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה", הוא שגרם לנו שנתקיימה בנו המארה של "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור (עמ' כד - ) באפלה".
הקדמת עין איה עמוד כ״ד
גם בימים האחרונים, שהתעוררו יחידים בתחלה, גדולי חקרי לב ואנשי קודש, להרחיב את תורת המוסר ע"פ יסודות החסידות, אשר גם היא הטילה סער גדול במחנה ישראל, ג"כ מדאגה מדבר, מאפס בחינה לדעת מה יהיה דרך רוח חדשה כזאת בהכנסה בלבבות של רבבות עם. ע"כ היתה ההתנגדות והמעצורים דברים מוכרחים, שגרמו לנו רב טוב וחשכו מנזק רב שהיה אפשר לבא מסבת מתלמדים שלא שמשו כל צרכם, שלפעמים גם דיעות היותר קדושות ונשגבות מתקלקלות ונהפכות לרועץ על פיהם. אמנם עתה אחרי הרעש, הנה נולדו לנו ג"כ ע"פ תורת החסידות גידולים חדשים, אשר גם מהם נקח לעבוד את ד' אלהינו, ולהרחיב דברי אמת וצדק בתורת המוסר והאגדה להיות לנו למאורות, כי ע"פ ריבוי השיטות ירבו בירורי הדברים. ובזמן שכולן פונות למטרה אחת לדרך העולה בית אלהי יעקב, הנה אלו ואלו דברי אלהים חיים המוסיפים עז ותעצומות לישראל, ומחדשים בכבוד פנים מאירות בתורת אמת, להגדיל תורה ולהאדירה. ת"ח מרבים שלום בעולם. ת"ח הם אותם שקראו ושנו ושמשו ת"ח, שירדו לעומקה של הלכה, איזוהי פרשת דרכים, זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, סליקת שמעתתא אליבא דהלכתא, כמו בהלכה כן באגדה היא הדרך המלאה אורה, ומי שהגיע לה באמת הוא ניצול כבר מן הקוצים, מן הברקנים, מן החיות ומן הלסטים, ויודע באיזה דרך הוא מהלך....
ברכות פרק א׳ פסקה פ״ז
אין השלמות הבאה מידיעת התורה נגמרת באדם כ"א כשיחקק בלבבו גודל ערכה ורוממות כבודה. ע"כ כ' תוס' ריש מגילה דכבוד תורה דיחיד חמור אפי' מת"ת דרבים, דהכבוד הנודע בלב אל התורה היא ידיעה שלמה מצורפת לכל הידיעות ומעטרת אותן. וזה ההרגש א"א לבא בלב, כ"א בפועל ע"י השימוש המעשי של ת"ח, שמשים עליו מורא רבו כמורא שמים, ומתחזקת ההכרה ע"י הפעולות. נוסף לזה הורה כאן, שהתורה בהיותה תורת חיים, עיקר פרי' הוא לדעת איך להתנהג בחיים ע"פ דרכה וערכה, ויען שתכונת המעלה של איש קדוש הדבק בתורה, א"א להתבאר בפה וכש"כ בכתב, כ"א עין הרואה הליכותיו בקודש היא תשכיל ערך הפעולה שהתורה פועלת על גדולי המעלה הדבקים באהבתה, ע"כ גדולה שימושה, שאז בעיניו יראה את הליכות הקודש של הרב, הנעלה יותר מלימודה.
ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט
הגדרת ומעלת שימוש תלמידי חכמים בדעה וסברא
אמנם עם חוזק הרעיון בבטחונו וחיזוקו, צריך האיש הישראלי לחוק בלבבו איך שהמוסרים הכלליים כולם מקושרים הם בצאתם לפעלם בתנאים מוכרחים עם כל מעשי המצות ודקדוקיהם, ומכל נימה ונימה של דקדוק מצוה יב(ו)נה בנין המוסר הישראלי לאות ולמופת לדעת את ד' באמת, ולקנות בפועל את כל התכונות הישראליות לעד לעולם, וע"ז באה מצות ציצית בכנפי הבגדים. הבגד עצמו הוא חיצוני לאדם, וכמה רחוק הוא הכנף ויותר רחוקה היא הציצית, שאפשר לה ג"כ להיות נגררת ע"ג כסתות, ומ"מ היא כוללת את זכרון כל המצות למנינן בדיוק פרטי, והיא מקשרת האגד של עמודו של עולם הבנוי מדעת ומעשה ודיוק היושר בפלס נכון. וכל זמן שלא תהי' קנוי' בלב האדם בישראל זאת הדעת, אף אם יבאו בלבבו מדעים מוסריים כלליים עוד לא יוכל להיות נבנה בבנין קיים לעזור בבית ישראל, כמשפט ת"ח שהם בוני הבית "א"ת בניך אלא בוניך". נמצא שאל חידוש הרעיון ותוקפו צריך קישורו אל הפרטים המעשיים כולם...נגד קשר הפעלים כל שאין לו ציצית בבגדו...אמנם, היסוד הכללי הוא שצריך שיהי' המדע קבוע בקרבו והרצון חזק בלבבו לשאוף אל אור ד' וטובו האצור בתורת ד' התמימה, ושלימותו היא כשיהיו הכללים ערוכים ברוחו באורח נכון, והפרטים מובנים בהתאמתם וקישורם אל הכלל, בדרך הכרה ורגש או בדרך אמונה כללית. ע"כ ס"ל לר"מ, שאי אפשר להדעה השלימה של הכרת הכללים וקשר כל פרטי התורה והמצוה בהלכות ודקדוקיהן להתאמת בלבבו של אדם, עד שיהי' קרוב הדבר ללבבו לאהבם ולקיימם, כ"א כשיכיר בעצמו את הידיעה איך הפרטים יוצאים מתוך הכללים, והיא שימוש ת"ח בדעה וסברא לעמוד על עומקה של תורה, רק אז יצא מכלל ע"ה. אבל להמסר הדעת הנשגבה הרחבה והעמוקה של עבודת ד' בכל תכונתה, להיותה קבועה בלבבו של אדם, מבלי שיעמוד בעצמו על אורח דרכי הוצאתם של הפרטים והתאמתם, אי אפשר, ע"כ מוכרח ג"כ שעם שקרא ושנה יהי' ג"כ משמש ת"ח. ובזה נתבארו כל גדרי ע"ה לכל חד כדס"ל בהיותם כולם נקודות מרכזיות פועלות בפעולתן ומראות בתור עדה בקיומן על תוכן הנפש של הנאמן ביראת ה' התמימה הראויה לאדם מישראל בבואו להשלמתו, הנועדה לו שיהיו כל בניו למודי ד'. נגד חידוש הרעיון הכללי של התרוממות החיים בכלל, שהם נכללים באכילת חולין בטהרה ומעשרות השנויים לעיל, אמר ק"ש שחרית וערבית. ונגד בטחונו אמר כל שאינו מניח תפילין. נגד קשר הפעלים כל שאין לו ציצית בבגדו, ונגד עומק ההכרה כל שאין לו מזוזה בפתחו, נגד יסוד התקוה בחיים כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, ונגד ברור הידיעה אמר ר"מ אפי' קרא ושנה ולא שמש ת"ח ה"ז ע"ה, כי רק כשעיניו יחזו מוצא ההלכות מרחובות מבועי כללותיהן אז יבחין מתוך הפרטים עוצם כוח הכללי, ומתוך בירור הכללים ויחושם החזק אל הפרטים, כחם והודם של הפרטים איך כולם נתנו מרועה אחד. ועל כאלה נאמר: "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם. עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", "ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך". וכלל מציאות היחש האמיתי של הפרטים אל הכלל הוא היחש שבין תורה שבע"פ לתורה שבכתב. ע"כ אפי' קרא תושב"כ, ושנה בתורה שבע"פ, ולא שימש ת"ח להשכיל אל היחש שלהם זה אל זה, ה"ז ע"ה. כי הידיעה תשלם רק בדעת קשר חלקי', העז יתן כח אל המסלות הפרטיות שבלבבם. וגם שהדרך רחוקה והפרטים מיגעים, " 'במחשכים הושיבני' - זה תלמודה של בבל", "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שמהפרטים הרחוקים דוקא תצא האורה להשכיל כח הכלל הנהדר, "גם ברכות יעטה מורה", המלמד הפרטים בדיוק, שנראה כאילו אינם בכלל הברכה הכללית שמתברכת מפלג אלהים המדעי העליון הכללי, "ילכו מחיל אל חיל", בקיבוץ הפרטים למערכות שלימות וממערכה לגבוהה ממנה. "יראה אל אלהים בציון", שמה מקום כנסת ישראל, התכלית הכללית אל תורת ישראל בכללה, והיא שעמדה להם לישראל להוליכם בעמקי הגליות וים הסוער של המון עמים רבים, ולא עזבונו חסד[י]ו. "ד' צבאות", שכל צבאי צבאות שלו, "אשרי אדם", משלים את הצורה האנושית לכל פרטי' וכללי', עד באו אל תכלית זה ספר תולדות אדם. ומזה ימשך שיהי' "בוטח בך". "מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם הוא כלל יופיו והודו שאמתת ההוד הוא בהשלמת כל הפרטים וערכם הנעים והמדוייק. וזהו מקום בית מקדשינו שהוא נויו של עולם, בית תפילה לכל העמים, ומקום ששם חותכים את ההלכות, ששם סנהדרי גדולה יושבת והוראה יוצאה לכל ישראל מהם.
ברכות פרק ז׳ פסקה כ׳
יסוד מידת שימוש תלמידי חכמים
...הת"ח, היודעים לקשר הדברים הרחוקים של הפרטים אל הכללים העליונים, שזהו יסוד מדת שימוש ת"ח.
ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ה
חשיבות שימוש תלמידי חכמים להצלחת הלימוד
הלימוד המעשי ביחוד בנוי הוא ע"פ נושאים ידועים, ע"כ ראשית הלימוד הוא הניסיון של הנושאים, הניסיון הוא המביא להכיר את הדברים התלויים בחושים הדקים, ומזה המין ההבחנה בין הדמים. ומי שברב סבל והכנעה לרבותיו יקנה לו יפה את כח השימושי הנסיוני, יבא מזה למערכה העליונה של הלימודים, עד שברוחב ידיעתו יוכל להגדיר כללי וערכי הלימודים, שלזה דרוש חכמה רבה באין ערוך יותר מהידיעה הצריכה לאיזה פרטים. דיני ממונות ודיני נפשות הם נחלקים בכלל, כי כל ענין יש להביט עליו משני צדדים, בפרט במקצע המשפט, מצד הענין הפרטי של אותו הנושא ומצד השייכות של אותו הנושא אל המעשים הרבים והמאורעות שחוץ לו. וההבדל שבין דיני ממונות לד"נ הוא, כי בדיני ממונות מיוסד הדבר הרבה על תיקון זה הנושא, לתקן העוול שבין אדם לחבירו. והיחש של הענין אל תיקון הציבור בהוה ובעתיד הוא ענין נטפל לו. ובדיני נפשות שבאים עפ"ר על ענינים שאין לתקנם ולהשיבם, עיקר ההשקפה צריך להיות בהם על ערך פעולת המשפט בתיקון הכלל. ממילא מובן שהריבוי של הפרטים מוכרח בד"מ להיות יותר משתנה בגווניו מבד"נ, שהרי העניינים הפרטיים אין לשינוייהם קץ. ע"כ דיני ממונות הוא מקצע גדול בתורה שמביא להתחכם יותר מד"נ ושארי המקצועות. אבל מי זה יעמוד על עומקו של זה החילוק מכל צדדיו בהבנה שלמה ומפורטת, עד שיהי' בכחו להוציא מתוך בירור הכללים הגדולים חילוקים ויסודות פרטיים, מי שהרבה לסבול עול רבותיו מענייני השימוש פעם ראשונה, ומענייני הלימוד פעם שניה.
ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ז
מעלת שימוש תלמידי חכמים
זיו שכינה הוא התענוג מנועם ד', שהוא נמצא רק בערך אל המשיגים המקבלים. כי ההשגה האמיתית בדעת אלהים היא נמנעת, אלא שהמושג המועט לפי ערך המקבלים הוא ג"כ די למלאות אורה ושמחת נצח כל מקום שהאור הזה מאיר שם. והנה ת"ח הגדול בקדושתו, שרמו דרכיו ועומק שכלו וטהרת רגשי לבבו, לא יוכלו להיות משוערים כלל אצל אנשים הקטנים ממנו בהרבה, כי לא יוכלו לקבל מאורו מצד גודל ערכו. במה איפוא תהי' השפעתו עליהם ראויה, שתהי' לפי מדת המקבלים כערך זיו שכינה? זה אפשר רק בשימוש מוחשי, בסעודה, שההשתתפות הפשוטה מצד האנושיות, שבזה יש שיווי עכ"פ בין גדולי חכמים וקדושי ד' לכל העם, אותה ההתחברות תפעל להיות מתקבלת אור ד' ונטיה גדולה לעבודת ד' ודרכי התורה, בלב כל הקרובים והמתחברים לחכם, מה שלא תוכל כ"כ לפעול בעת ההתגלות של כח חכמתו ועצם קדושתו, שבזה יראה להם מה גבהו דרכיו מדרכיהם, ויתיאשו בנפשם לומר: מי יוכל לדמות לאיש מורם אשר אין כח בכשרון נפשינו להדמות אליו. אבל השיווי מצד הגופניות יועיל הרבה להתקבל חלק רב ממדות היקרות של החכם המצויין. והרבה פועל הציור, שהרי גם הוא עם כל יתרונו הוא איש בעל חומר צריך לאכילה וצרכי הגוף, ועכ"ז עלתה בידו לבא למעלה רמה של קדושת המדות וטהרת הלב והמעשים, נעשה כן אף אנו לערכנו. ה"ז דומה להנאת זיו השכינה שהיא לפי ערך המקבלים.
שבת פרק א׳ פסקה נ״ה
הסדר המורגל הוא מקרא, משנה ותלמוד, שהוא שימוש ת"ח, כן הוא הסדר ההדרגי בתינוק המתחיל ללמוד מצד טבע הענין. שימוש ת"ח הוא שם מפורסם לדברים העיונים שבתורה, להורות כי מכלל הדברים העיוניים ישנם כאלה שלא יוכל ההוגה להוציא הבנתם ע"י דיבור פה, כי נעלים הם מכל שפה והגיון. לפעמים נמצאים דברים כאלה בענינים הגבוהים בחקרי אלהות, ולפעמים נמצאים ג"כ כאלה בדברים מוסריים המסתעפים ע"פ עומק חכמת הנפש, אשר אם יאמר האומר לבארם בניב שפתים לא יוכל. אמנם המשמש ת"ח ויכיר במעשיהם, וע"י המעשים החיצונים יעמוד ג"כ על מערכות רעיוני לבבם, הוא יכיר וידע ג"כ את אותו החלק העיוני שאינו יכול להמסר, לא בניב שפתים ולא בעט סופר, כ"א יתבאר ויוחק בלב מבין ההולך את חכמים. השפה והספרות לא יוכלו לתן כ"א את צל החיים של הקדושה והגיונה הנעלה, אבל עצמם של חיי הקודש הם נמצאים בת"ח החיים ע"פ דרכי קודש אלה, והאמצעי להגיע לעומק הידיעה בזה הוא שימוש ת"ח
הסדר המורגל הוא מקרא, משנה ותלמוד, שהוא שימוש ת"ח, כן הוא הסדר ההדרגי בתינוק המתחיל ללמוד מצד טבע הענין. שאם לא שיקדם המקרא אין ענין למשנה גם מצד התכונות הראויות להיות נקנות ע"י הלימודים. כי שלשה הם הענינים שצריך האדם להקנות לעצמו ע"פ לימודיו, רגשי הלב, שיהי' לבו לב שומע נוטה אל הטוב, הקדושה ויראת ד'. אח"כ הידיעה המעשית, איך להוציא אל הפועל רגשי הלב הטוב בחיים ובמעשה, שהם כל דברי התורה הזאת המעשית. אח"כ הגברת השכל בעיון, בדברים העיוניים, בין המעשיים במה שצריך עיון ושיקול, בין בדברים המופשטים מהדיעות והאמונות. והנה בראשית ילדותו של האדם איננו ראוי להבחין סדר מעשי, כי רוחו זר מהחיים לפרטיהם ואיננו מכיר הענינים המסובכים הנמצאים בחיים בפועל, שהם הם הגורמים להצריך לאדם סידור מעשי לימודי, החושך הנמצא הוא הגורם את הצורך לאור ד', "נר לרגלי דברך", שיופיע. והילד בתומת לבבו לא יוכל לשער כל אלה, כי לבו מלא תם ואהבה לכל החיים ורואה העולם כולו כמישור, מקור אורה ואמת, ע"כ לא לילד ללמוד המון פרטי גדרים מעשיים בהליכות החיים בפועל בראשית דרך התפתחות שכלו. אמנם הרגשות, צריכים לפתח בו רגשי קודש, שתומת הילדות תועיל להקליטם בלבבו הטהור והרך המוכן לאור קודש. ע"כ תורה שבכתב מוכנת לילד בראשיתו, שהיא אע"פ שממנה לא יוכל האדם להשתמש שימוש מעשי, אבל את הרגש הטוב היא מעוררת, קרבת ד', רחמיו והשגחתו, אהבתו וחמלתו על בריותיו וביחוד על ישראל עם קרובו. מוסר הנביאים, ותהלות אל חי אשר בכתבי קודש, המה מעוררים רגשי הלב הטבעים להדריכם בדרך ישרה וקדושה. אח"כ כאשר יכנס יותר אל עמקי החיים, צריך להדריכו בלימודים מעשיים, היא המשנה, ובהיותו כבר חמוש ברגשי לב נכונים ודעת המעשים הישרים, אז העת ראויה להגדיל שכלו בהתפתחות עיונית. אמנם האדם הגדול שכבר עול החיים עליו נטוי, הוא בהדרכתו התמידית לעצמו צריך להקדים הסידור המעשי, קודם שישתדל להגדיל את תפארת רגשותיו. כי עלול הוא סבל החיים לקלקל את סדר מעשיו, אשר אז לא יוכל כלל להתנשא אל הרגשות הקדושים הערוכים בתורה ובנביאים. ע"כ הסדר הרגיל בחיים לאיש בא כבר בשנים אשר בתורת ד' חפצו, הוא משנה ואח"כ מקרא, היפוך הסדר הטבעי הילדותי. ע"כ נאמר כאן בכיוון ששנה הרבה וקרא הרבה, ואח"כ הרבה חיל בפיתוח השכל בעיון, ושימש ת"ח הרבה. שימוש ת"ח הוא שם מפורסם לדברים העיונים שבתורה, להורות כי מכלל הדברים העיוניים ישנם כאלה שלא יוכל ההוגה להוציא הבנתם ע"י דיבור פה, כי נעלים הם מכל שפה והגיון. לפעמים נמצאים דברים כאלה בענינים הגבוהים בחקרי אלהות, ולפעמים נמצאים ג"כ כאלה בדברים מוסריים המסתעפים ע"פ עומק חכמת הנפש, אשר אם יאמר האומר לבארם בניב שפתים לא יוכל. אמנם המשמש ת"ח ויכיר במעשיהם, וע"י המעשים החיצונים יעמוד ג"כ על מערכות רעיוני לבבם, הוא יכיר וידע ג"כ את אותו החלק העיוני שאינו יכול להמסר, לא בניב שפתים ולא בעט סופר, כ"א יתבאר ויוחק בלב מבין ההולך את חכמים, המקיים "ולדבקה בו" ע"פ דברי חז"ל הדבק בחכמים ותלמידיהם, כי השפה והספרות לא יוכלו לתן כ"א את צל החיים של הקדושה (וההגיון) [והגיונה] הנעלה, אבל (ב)עצמם [של חיי הקודש] הם נמצאים בת"ח החיים ע"פ דרכי קודש אלה, והאמצעי להגיע לעומק הידיעה בזה הוא שימוש ת"ח.
