שלימות האדם

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ד

התפילה היא אמנם עבודה מתיחדת בנפש המתפלל, אבל התנאי ההכרחי לההשלמה שתפעול על המתפלל, הוא ידיעתו השלמה בערכו אל כל העולם החיצון, אז יפעול שלימות נאה על עצמו וזולתו. אבל מי שההתיחדות בעבודתו המיוחדת תביאהו להפרד מכל יחש [אל] העולם החיצוני, לא יבא לתכלית שלימות התפילה, שהיא צריכה להחיות את האדם להיות מוכן לפעול ולהתפעל בצדק ויושר ע"פ רוח ד' שתעוררהו. ע"כ אל יתפלל אדם אלא בבית שי"ב חלונות, שאפשרות הראי' אל העולם החיצוני תעוררהו על חובתו אל העולם כולו שהוא חי בו. אמנם השימוש של העולם החיצוני צריך שיעלה לצד ההכשר של האושר האמיתי שהוא השלום הכללי, והידיעה האמתית שזאת היא מטרת ירושלים, שממנה יצא דבר ד', ע"כ כוין פתיחין לי' בעיליתי' נגד ירושלים.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ו

וכיון שלפי ערך האדם כשתהי' התפילה פועלת לכל פרטיה ותנאיה, וכל שתהי' ביותר כונה וביותר שלימות ההנהגה המוסרית של המתפלל, כה תוסיף אומץ ותגדל פעולתה, מפני שבאופן כזה תפיק תכליתה להשלמת האדם וקרבתו אל הוד האושר האמיתי שחקק עבורו יוצרו.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ז

האדם צריך שיכיר כי השלימות האמיתית שעלי' נוסדה ההדרכה השלמה של תורת השם ית' היא נעלה מכל דיבור ושפה, ע"כ גם ההריסה של החוטא היא ג"כ בהכרח נעלה מכל דיבור. ע"כ מאן דמפרש חטאיה, וחושב כי בדיבור פיו ביטא כל ההתאוננות הראויה להכרת גנות החטא, וכבר ציור הגועל שראוי להיות בנפש להנליזה מדרך ד', שלמה בנפשו במה שפירש בפיו, הוא חציף באמת. רק צריך שיכיר כי ההשחתה של כל חטא גדולה היא מערך כל פירוש וסיפור, כשם שהוד השלימות הוא נעלה מכל דיבור. ורק אז יכיר הוד האושר האמיתי, ותהי' תשובתו גמורה מאהבה וענות לב, וזכר לדבר "מעודד ענוים ד' כו' " סמך למקרא שלפניו "גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר". ועיי' מה שכתבנו בע"ה לעיל במאמר ריב"ל זה יין המשומר כו'.

ברכות פרק ו׳ פסקה ב׳

השירה מורה על התרוממות הנפש למשאות נעלות, שמשקפת בהיותה מוכתרת בשכלה בבהירותו. והנה הנפשות מטבען נמשכות הנה לערוג לרוממות שלימות היושר והצדק האמיתי, ע"כ בעת רוממותן יאמרו שירה. אבל היסוד שהאדם צריך לעבוד, הוא שגם הגוף בכל פינותיו יהי' נמשך בפעולותיו לקראת רוממות השירה הנפשית. ואם רק הנפש תערוג אל ההוד האלהי והגוף בהנהגתו ישאר על עמדו הבהמי, הרי הוא נאה דורש ואין נאה מקיים. וזה הוא יסוד תורת השם ית', שנמשלת ליין שמרוממת בתכונתה אל מרום השירה את הכוחות הגופניים, ע"כ אין אומרים שירה כ"א על היין, להורות ששלימות השירה היא לכלול הגוף עם הנפש בכל משאותיה הרמות. והיין המשמח לבב אנוש הוא באמת משמח את האלהים, בהיותו לקוח במדה שתרומם כחות הגוף לעומת (ה)התרוממות הנפש הרוחנית, להיות עושה בפועל את המושכל בשכל וביושר לב. אמנם לכונן שיטת הנהגה שלמה, שמביאה תמיד רק לצדק עולמים ו[ל]שמחה האלהית, אי אפשר כי אם בדבר ד' שהשמחה במעונו, כי רק פקודי ד' המה ישרים משמחי לב, וטובים דודיך מיין.

ברכות פרק ו׳ פסקה ח׳

[ה]אם תכונת האדם מצד עצמו ראויה היא להיות עוסק תמיד רק במושכלות בלא הפסק, והשימוש בענינים מעשיים המה לו רק להכרח והם למטה ממעלתו הטבעית, או שמצד תכונת האדם הוא מורכב מנטיות מעשיות ועיוניות, והעסק במעשים חמריים, אם הם לפי המדה, הם לא רק מצד הכרח כ"א משלימים ג"כ את תכונתו על פי טבעו, הוא דבר ראוי להסתפק. ובזה חולקים רבי ישמעאל ורשב"י, דרי"ש ס"ל שהעסק התמידי בעיון אינו לפי תכונת האדם, על כן ההפסק שבא, אם הוא רק בדרך ארעי לעניני דרך ארץ, אין לחשבו לחסרון כ"א להשלמת האדם כפי טבעו, ע"כ משפט התורה היא להיות מנהיג בהם מנהג ד"א. ורשב"י ס"ל, שמעלת האדם לפי טבעו האמיתי ראוי להיות כ"כ נעלה, עד שלא תשבע נפשו מהתענג רק על שלימות השכליות. והמקרא ככתבו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוא נאות לפי טבע האדם השלם שלא נתקלקל בחטא. ע"כ ראוי להדריך תמיד את עצמו וזולתו לבא אל מעלת האדם השלם, ומה שאי אפשר הדבר, בין לפי ההכרחים החיצוניים בין לפי החשק הפנימי שנעשה כהה מרוב עבודת העיון, אינו בא כ"א מחסרון השלמה. ובהשלמתן של ישראל מלאכתן נעשית ע"י אחרים, והם מצד עצמם כל ישעם וחפצם להיות עסוקים תמיד בידיעת התורה, לדעת את ד' ודרכיו. ורבי ישמעאל לקח לראי' תכונת האדם, שתקצר נפשו אם יתמיד רק במושכלות, ולא יחליף העסק במעט זמן ג"כ בעסקי החברה. א"כ ראי' שתכונת ההשלמה של האדם תובעת ממנו ג"כ העסק המעשי. ורבי שמעון ס"ל שגם זאת התכונה באה רק מחסרון מוטבע שנתיישן הרבה באדם, עד שקשה לו לקבל רוב הטובה הראויה לפי מעלתו, שהיא "ותחסרהו מעט מאלהים". ע"כ ההשתדלות המחוייבת היא להשיב את האדם אל מעלתו בכל עז, ואז ישכיל כי הוא באמת ראוי לכך ודעת לנפשו ינעם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ט׳

מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כ"א בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו, ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל הוא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. ע"כ אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כ"א מהניסיון נדע שהדבר הנוהג ברוב הוא מורה על היסוד הטבעי. ע"כ באשר אנו רואים שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, ומצאו קורת רוח בין בתורתם וחכמתם, בין בעמלם בחיי החברה וכשרון המעשה. כר"ש ולא עלתה בידם, כי ירדו כשרונותיהם מסבת ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מעסק העיון ועבודת השכל הבלתי מתחלף בעסק גופני, מזה אנו רואים שלפי טבע האדם הוא ראוי להתנהג במדת ד"א עם התורה כמדת רבי ישמעאל, ומדתו של רבי שמעון היא לפי מעלת המעולים שבאנשים שהם למעלה מטבע האנושי, שלהם יאתה להתנהג לפי מעלת טבע רוממות נפשם ולא לרדת ממעלתם בודאי.

ברכות פרק ו׳ פסקה י׳

הסבה שאין האדם מוצא קורת רוח שלמה בהתעסקו רק בחכמה ועיון אם לא יצרף עמה ג"כ מעשה ועבודה, הוא לפי שכך חקק יוצרו ית' בטבע נפשו, כדי שתדחפהו תשוקתו הפנימית לדאוג בעד צרכיו ההכרחיים שגם הם רבים. ומבלעדי תשוקה זו היו רבים מבני אדם מונעים עצמם משיתוף כל עבודה בעסקם רק במושכלות, והיתה אח"כ [מניעה זו] מביאה למחסור ולא יהיו מוצאים ג"כ מבוקש החכמה מפני הטרדא. ע"כ כשימלא אדם את תעודתו, בעסק המעשי החמרי גם בזמני השנה הראויים לכך, ימשך מטבעו ג"כ אל התלמוד והעיון ביתר חלקי זמן השנה. ואולי אביי ורבא חולקים בטעמו דרבי ישמעאל, דאביי ס"ל דלבד מצד ההכרח, עצם טבע האדם הוא לעבוד ג"כ במקצת בעבודה ועסק של ד"א, וזה בא מהוראת הניסיון של הרבים, שניכר הטבע ע"פ רושם הרוב. ורבא ס"ל שאין לדון בדבר כ"א מצד ההכרח, וכל האפשרי להועץ להיות מסולק מעסקים מעשיים כדי להיות מסור אל התורה ועבודת השכל לדעת את ד', היא מתכונת מעלת האדם, ביחוד האיש הישראלי, שראוי לרדוף אחריה בכל האפשרי, ואפשר לו להאדם להדחק עצמו לבא לזאת המעלה, שיהי' רק בתורת ד' חפצו, בהכינו לעצמו צרכיו בזמנים קבועים.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ד

האדם במהותו עלול לחטא, ולכן גם חטאה הארץ כדי למעט מהנאתו ממותרות (אך אין זה קשור לאיסור ערלה)

י"ל שהי' עולה על הדעת לדון בטעם ערלה, ע"פ דברי חז"ל באגדה שהגזירה היתה שיהי' טעם עצו ופריו שוה והארץ חטאה בזה. והביאור הפשוט הוא שהי' ראוי שתצא הבריאה בשפע יותר גדול להשביע מטובה את הבריות, אלא שהאדם העלול לחטא אינו יכול לקבל רוב טובה, והחטא מוכן בטבע חמרו שהוא מהארץ. ע"כ נתגלה בזה שאין טעם העץ כטעם הפרי, וממילא אין הפרי בא לשלימות טעמו, כי הוא מפיג הרבה בעבור הלח מעומק הארץ עד הפרי דרך העץ. מה שא"כ אם הי' גם טעם העץ כטעם הפרי, הי' מתחזק טעם הפרי והי' מוסיף הנאה לבנ"א. ובאשר בכלל פרי העץ המה מכלל המותרות שאפשר לאדם להתקיים מבלעדם, אמנם כשהאדם עולה במעלות השלימות כל המותרות המרחיבים את דעתו נאים לו מאד, אבל כשסר מדרך הישר, לבקש רק ההנאה החומרית, ראוי לקמץ המותרות עבורו. וזהו חטא הארץ, שבכח כבר הי' מוכן החטא לצאת. ע"כ נקמצו המותרות וע"כ גזרה תורה ג"כ ערלה בפרי העץ לחסום תאות המותרות. וע"כ הפלפלים שטעם עצם ופרים שוה, שלא נשאר בהם רושם מחטא הארץ, הי' מקום לומר שפטורין מערלה, ע"כ אמר שגם הם חייבים.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ט

האדם הגדול איננו מסתפק בעיון שטחי כ"א הוא יורד לעומק העיון, ביחוד באלהות שהיא תכלית שלימות הידיעה האנושית. ע"כ כשביארו לו שהוא אדם גדול, מורה שידיעתו ועומק עיונו הולכים על צד הגבוה שבעניני הידיעה האלהית. אמנם גם האדם הגדול יש שעם עומק עיונו לא ימצא דרך ישרה איך להכניס עמקי רעיוניו בביטוי שפתים, ע"כ אמרו שהוא ג"כ בקי בברכות ויודע לשקול הדברים איך יהיו נאמרים באופן שיכלול הדיבור את עומק הרעיון ומ"מ יהי' ג"כ שוה לכל נפש, כראוי לעניני הברכות שהם חקה אחת לכל עדת ד'.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ב

הכעס ישנו בשני אופנים: כעס הלב הבא בטבע ונמצא ג"כ לפעמים באיש שלם במדותיו, כשבא לידו דבר הראוי שיכעס ע"ז בטבעו כשיראה עול וחמס וכיו"ב. ויש כעס הפנים, ו"ברע פנים ייטב לב", אלא שברצון יפעל עליו מדת הכעס, מפני שכך צריך להיות, כדי לתקן ההנהגה אע"פ שאין בטבעו שום התעוררות של כעס. והנה יש הבדל אם הדבר שמביא להיות כועס הוא דבר שעצם ההרגשה הטבעית בהעיוות הנעשה לא תגרר עמה כ"א דברים טובים ומדות ישרות, אז ראוי שיהי' הכעס ג"כ כעס הלב. כי זהו בעצמו יחשב שלימות מה שמתרגש טבעו ולא יוכל להביט אל עמל. אבל אם תהי' אמתת המטרה טובה, אבל עמדה תגדל הערה שתוכל לעבור במי שמתפעל ממנה את גבול המדות הטובות, אז אין ראוי להיות כועס בהתפעליות הנפש כ"א כעס הרצוני לבדו.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ז

אם שהאדם הרחיב צרכיו בכל עניניו והרבה להשתמש בכל ענינים מורכבים שהמציא בעמלו והמצאותיו, מ"מ ראוי שיזכר תמיד כי ראוי להתקרב תמיד אל עצם הטבע, ולהרגיל עצמו להיות חי עמו ולא ישכח את המקור הראשי לכל ההרכבות. והחינוך הזה יועיל הרבה לבריאות הגוף, שלא ימשך הרבה במותרות שאין להם סוף, שהמותרים המתרבים בלא גבול יאבידו מן האדם את ההמשכה להענינים הטבעיים במקורם. וגם תימשך מזה תועלת נפשית בשכל ודעת וממנה ליראת ד' ו[ל]שלימות האמיתית תוצאות, כי אע"פ שירחיב דעתו בתולדות רבות שכליות, מ"מ היסודות הפשוטים שהם המושכלות הראשונות ושרשי האמונה הפשוטה הברורה ע"י הקבלה המפורסמת, תמיד יהיו בפיו ובלבבו. וכשם שבאכילתו אחרי כל אכילתך אכל מלח, שהוא המאכל האחד שיוכל האדם לאכול את היסוד הטבעי כמו שהוא, שלא חלו בו שינויים ותמורות, כי הוא נמצא ג"כ בעמק האדמה כתבניתו בלא ידי אדם וגם שינויים טבעיים לא חלו עליו מיום כוננו ד' ביסודות הארץ, והמים ג"כ המשקה הטבעי שלא חלו בו ידים, והם מרגילים את הגוף והנפש גם יחד לזכור את המקור הנקי והפשוט שממנו תוצאות להמון ההרכבות, כן הוא מעיר את השכל שלא להתרחק מהמקור הראשי, שהאלהים ברא את האדם ישר, וישיג האמיתיות הדרושות לשלימותו באורח ישרה, וע"פ הטבע הישר של הנפש יעלה להתגדל בחכמה ודעת. ואם לא יבקש חשבונות רבים, כ"א ידע שחשבון יחיד עליו לבקש מבלי להתרחק מהיושר האלהי המוטבע בנפשו, אז ימצא אשרו ומעלות רוחו בכל המון ההרכבות השכליות ולא יתעה מני אורח כ"א ילך בדרך צדיקים הולך ואור.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ט

לפי דברי הרמב"ם שכ' בה' דיעות שאין לשתות הרבה בסעודה כ"א כדי לשרות המאכל, י"ל המקפה הוא לשון מקפה של גריסין (סוכה פ"ב), שעושה אכילתו ע"י המים ששותה כשיעור כדי שיעשו כעין מקפה, אז הוא פועל להיטיב העיכול, ואמר קיתון לפת, שתהי' שתיית המים נערכת נגד האכילה בערך הראוי. ומהראוי להתעורר שנמצא תמיד שיווי נערך מעניני הגוף והליכותיו אל הענינים הנפשיים, שמזון הגוף בלחם ומים כערכם במזון הנפש, הלכה והגדה, כאשר ביארנו...והנה ראוי שישמר הערך בין ההלכה להגדה, ויהי' המשך המשל נאות לפירושינו עפ"ד הרמב"ם. ולפי פירוש רש"י דפי' הצף לשון קפא פרזלא, יתכן בגדול בתורה שכבר מלא כריסו בהידיעות המעשיות, שלרומם נפשו עיונו העקרי יהי' תמיד בענינים האלקיים שהם יסודי דברי האגדה ועקרם, והוא תכלית השלמת האדם והדרך המביאה אותו להנצל מכל מדוה ויצר הרע.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל׳

התמידיות ברעיון המוסר הפשוט של יראת העונש מביאה לידי עצב ושיעמום, שבסתר הלב הוא מחולל דיעות רעות, כי האדם שלם בדיעותיו ובמדותיו רק בעת שנפשו שמחה, ואז שפתותיו שושנים נוטפות מר, ששמחת הנפש מרחבת את הדעת ומגבהת את הלב ביראת ד'. אבל קדרות הנפש ועצבונה מורידים את האור הנפשי עד שתקצר נפשו ולא יערבו לו דברי תורה וארחות יושר.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ה

הציר שעליו סובבים כל עניני [ה]ברכות, הוא השלימות הנקנית על ידם בדיעות אמתיות כדברי הרמב"ם בה' ברכות (וע' מו"נ ג' מ"ד), והדיעות מביאות לידי מעשים ישרים, שהוא עשות הטוב והישר בעיני ד'.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ו

...היא המדה ג"כ בשלימות הרוחניות, שהאדם ע"י מה שישתדל להשכיל בכל מה שיהי' בכחו, יושפע עליו שפע דעת מחסדי ד' יותר מכפי כחו. ועלייתו למדרגה הרמה שיותר מכחו אינה צריכה להירוס הצורה הקודמת לה כ"א תסייע לעלות אלי'. מה שא"כ בהצורות החומריות שהן מתיחסות לעניני בשר ודם שאי אפשר למעלה חדשה לחול כ"א בהפסד הצורה הקודמת. וכלול בזה עיקר בעניני ההשגות הרמות, הנבואה ורוה"ק, שאי אפשר להן שיזכה להן האדם כ"א כשישלים חק השמיעה במה שתלוי בידו ובכחו. דהיינו אם שמע במה שברשותך, תשמע ג"כ במה שהוא למעלה מיכולתך, ואם לאו לא תשמע. וכד' הרמב"ם במו"נ שאין לומר שישרה השם ית' נבואתו על מי שלא השלים עצמו בהשלמה הראוי', וכדברי חכמים ז"ל: אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, דהיינו שיהי' כלי מלא בענינים שהם תחת ידו ובחירתו אז הוא מחזיק.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

כשם שהברכות עצמן מעירות את הלבבות לדיעות ישרות, שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהן להלכותיהן בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות. ובאשר חבת אה"ק היא יסודה של תורה, שהיא מביאה את כלל עם ד' וכלל העולם כולו להשלמתם, ע"כ מחוברים הם עניני הברכות בהקדמתם בסמיכתם לארץ שבתורה, להורות כי כל הקרוב קרוב יותר לארץ, [ו]מי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בענין ישוב ארה"ק הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות [שזוכים בה]...ע"כ אמרו לו כהלכה וכענין: מאן יהיב לן נגרא דפרזלא ונשמעינך, מי יתן לנו חוזק גופני וכח חומרי אמיץ כברזל, להיות שרירי הגוף חזקים, ונוכל לקבל ממך שלימות רוחנית גדולה כמדתך, לחבב את החוזק החומרי בכלל עם ד', מפני שמביא ודאי לחוזק הרוחני.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

התכיפה תאות לציין שהדבר הנסמך מיד יש לו יחש עם הדבר שסמוך אחריו, מפני שהיא מכשרת את הנושא לקבל התועלת הרצוי' מהפעולה הנסמכת אח"ז. והם מכוונים באלו הג' תכיפות: ...תיכף לגאולה תפילה, התפילה כ"ז שתהי' מובלעת באדם רק בשביל כוספו הפרטי להטבתו היחידית איננה בשלימותה הרצוי'. אמנם השלימות האמיתית היא שיעשה האדם עצמו מובלע ברצונו לחפץ הכללי של כלל עם ד' והיינו שמסמיך התפילה אל הגאולה. כי החשק אל הגאולה והצפי' לישועה הניכרים ומרושמים מההודאה על הגאולה שעברה, פועלים להכשיר את האדם לקבל תועלת התפילה על מכונה...ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות...והתפילה בלא גאולה, תרבה רק אהבת עצמו יותר מדאי, כשישים מגמתו רק לשם צרכיו היחידיים.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ג

וברכת מזונא לא גמרינן, עד דאתא ההוא סבא והעלה שכיון שאמרו ניזול וניכול לחמא בדוכתא פלניתא, הרי הושוו בהסכמת השכל בקיבוץ החכמים שכמותם, ודאי יביאם ג"כ לתכלית העליונה שהיא החירות הגמורה שעליה מורה ההסבה שבמשנה. וכיון שאמרו כן, כהסבו דמי, וראוי לברך בזימון כי קיבוצים כאלה סופם לברכה, ומהם תתרבה השלימות ויגדל כבוד ד', וראוי לאמר על כמותם "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו" שמזה למדנו ברכת הזימון, וה"נ הסכמת השכל אל נטיית השלימות היא עיקר הנטיה המביאה ג"כ לההסכמה הטבעית.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ד

נטילת מים אחרונים באה להעיר על ההרחקה הראויה למי שיעלה בשלימות האנושית מהרושם הבהמי שמשאיר אחריו כל שימוש של הנאה חושית בהכרח. וכל זמן שלא סילק האדם מעצמו אותו הרושם הבהמי שהשאירה בו האכילה, אינו ראוי לברכה, כי לא תתרומם נפשו אל הקדושה העליונה הראויה להיות מוטבעת במברך את השם הנכבד והנורא ב"ה. ע"כ מי שמרגיש יותר בנפשו ההכבדה שמכבדת ההטבעה הבהמית, ומשתדל למהר להסירה ממנו ע"י הפעולה המכוונת לה היא מים אחרונים, הוא באמת מזומן לברכה. ע"כ נקבעה ההלכה להורות שיש יחש לברכה שמתרומם ע"י האדם אל אהבת ד' הטהורה עם נטילה האחרונה. ע"כ רבינו הקדוש ברצותו להעיר ע"ז תחת האמירה בפירוש שיברך, א"ל קום משי ידיך, להורות שרק ההטבעה החומרית שחלה בהכרח על כל איש באשר הוא חומרי מעכבת את המעלה של המצב הנפשי הראוי לברכה. ורב הוה מרתת, חשש שהעיר אותו להשליך מעליו הטבעה חומרית יתירה הרמוזה בחיוב נטילת מים אחרונים, ע"כ א"ל ר"ח שאין כונתו של רבי כ"א על אותה ההטבעה החומרית הבאה בהכרח מטבע החומר בהשתמשו בחושיו והנאותיו, שאין לאדם מצד בחירתו אשמה בזה, כ"א זאת היא מעלת כל שלם להתרומם על זאת הנטיה, ואז ישכיל איך המזון הוא ראוי לברך עליו מאד, שאין בו דבר הגורם הפסד וחסרון כ"א כולו טוב וחסד. כי בהשאר רושם התאוה החומרית הוא מקור נפתח לכמה חסרונות בהכרח, וא"א שיצא מהעיון ברכת המזון לכל פרטיו. ע"כ רק בהיותו נוטל ידיו ומסלק החסרון המוטבע, אז יכיר ג"כ לקבל אותה התועלת הרצויה, כי אחר שמתקדש האדם, גם הנטיות החומריות בכל תגבורת שלהן המה כלים נכבדים להפיק בהם הצלחה רבה וראוי לברך ולהודות עליהם.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

האופן של הישרת הדרך, בימי הבחרות ביחוד, שכוחות הגוף והנפש המה בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאד, היא בשני אופנים. הדרך הרגיל הוא, שאע"פ שכל רגשי היופי הם טובים ומרהיבים את הנפש ומי שהוא צדיק תמים שמשתמש בהם בדרך ישרה ודאי הוא דבר טוב ונעים, כי לא לחנם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ולא עוד אלא שרגשי היופי הם מפתחים כחות השכל ומגדילים ג"כ את הכוחות הנפשיים הטובים, דירה נאה אשה נאה וכלים נאים הם מרחיבים דעתו של אדם. הריח הטוב שהוא המושג הכללי של ההנאות היפות שראוי רק לבעלי נפשות עדינות והרגשות זכות, ע"כ אמרו חז"ל במוגמר שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש, ואמרו "חמרי וריחני פקחין", ומי שהתפתח אצלו חוש הריח באופן נעלה אמרו (בסוטה) "בני, טהרה יש בך", שכוחות הנפש כשהם מלאים בגבורתם הם כלים יקרים לכל אשר שאר רוח לו להשכיל ולהיטיב. והנה למרות כל השבח שיש ביסוד היופי בכל זאת ע"פ הרוב יאלץ ההכרח לדחותו בפרט בימי הבחרות, מפני ההפסד המוסרי שעלול לבא לרגליו. כדמצינו באותו נזיר שבא מן הדרום, יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ובכ"ז ראה להשחית שערו הנאה מפני שפחז עליו יצרו, ושמעון הצדיק נשקו על ראשו ואמר: "כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל", (נדרים). אמנם אם שהדרך הוא דרך משובח לדחות את היופי שאינו כ"א טוב חיצוני מפני הפסד עקרי, אבל כל זמן שיאלץ ההכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זו מציאות שלימה. והמעלה היותר עליונה היא שיהי' השכל שלם כ"כ וכוחות המוסר כ"כ חזקים, עד שיפונק גם רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, והם עוד יוסיפו הוד והדר לשלימות האמיתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלהים ביראת ד' ואהבתו.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממדות הרעות המוציאות את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון היא יסוד העולם, כי היא מרוממת את רוח האדם להכיר נו[ע]ם הכבוד האמיתי של שלימות וכשרון אמת בחכמה ובדעת האלהים וכבודו ודרכיו. ע"כ ראוי לאדם שיכיר כי ערך החיים עומד(ים) בעצמם, רק בהיותם מחוברים עם רגש הכבוד האנושי, אבל כשיתלוה עמם אבדן הכבוד האנושי, (אינו) [אינם] נחשב[ים] לחיים אנושיים. ואם כי ישנם גדולי לב שנושאים באהבה בוז, מפני שהם להם כדמות הכנה לכבוד יותר שלם ונעלה, שהוא כבוד השלימות, אבל אינו מפני שאין לכבוד האנושי מצד עצמו ערך, כי הוא תואר החיים האנושיים. ע"כ נח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפי' באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חבירו ברבים, שמאפיל את כבוד חיי חבירו לעתיד בעב שאינו נמחק, שהרבים רישומם חזק מאד, ובנפול כבוד חבירו ברבים כבר הוא אובד מדרגתו וערך חייו. ע"כ מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהי' נח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת. ואם כי יוכל היות שמצד התורה אין ראוי לעשות כן בפועל, מפני שיש לחיים השלמים רב יתרון שמרפא ג"כ חסרון הכבוד ומחזיר כל כבוד, אבל מצד הרגש הישר ראוי שיהי' כך, ותשוקת החיים הטבעיים ראוי שתתבטל, והרגשת הייסורין של שעה ראוי' להחשב כאין, מפני הידיעה האמתית של גודל האבדה של אבדת רגש הכבוד של זולתו ברבים, שהוא פוחת ערך חייו במשך [זמן] ארוך מאד.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ח

הגבילו תנאי חיים כוללים להתרחק מב' קצוות בהנהגת הנימוס שבד"א בחיי החברה ובהנלוה לו, והם ההתהדרות וההתבזות. ראוי לת"ח שיתבונן בב' הקצוות שלא יפריז על [ה]מדה, ואל תביאהו ההתהדרות להפרזה כזאת שמעוררת גועל נפש מוסרי, לצאת כשהוא מבושם לשוק, (וכדמסקינן במקום שחשודין על מ"ז). וכמו כן אל יהי' נוטה אל ביטול כל נימוס עד שיביאהו שלא להקפיד בהידור הראוי לאדם מן הישוב, לצאת במנעלים המטולאים. סמוך להתנהגות של ההתארה החיצונית היא הריעות והריחוק, וראוי לאדם השלם שלא לצאת לקצוות, לא ירחיק לצד הרחקת הריעות עד שיצא יחידי בלילה באהבתו שלילת הריעות, ואל תביאהו ההמשכה לצד הריעות לספר עם אשה בשוק שהיא נטיה לפריצת המוסר לערך שלימות הת"ח. סמוך לריעות ונעימות היחש היא החברה והבדידות, החברה להתייעץ בכל דבר ולהשתתף בחיים כלליים זולת צד הריעות שבהם, שהוא רק הנועם הסידורי לבדו, גם בזה צריך החזקת ב' הקצוות שלא יטו לקיצוניות, אל תרחיקהו אהבת הבדידות להתבודד באהלו בזמן ביהמ"ד, עד שלא יכנס באחרונה לביהמ"ד. ואל תשיאהו אהבת חיי החברה, לקחת חלק במסיבה של ע"ה ריקים ונבלים, כי מזה לא תבא טובה ושלימות. ידריך רבים בהדרכת תורה ומוסר אבל לא להשתתף עם שפלי נפש במסיבה של מאכל וחבורה.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ב

הרגשת היופי ראוי לאדם שלם שלא ימשך אחריה יותר מדאי, עד שיהי' משועבד לה ולא יוכל לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני. כי באופן זה יהפך לו זה החוש שניתן לעדן את החיים ולהרחיב את הדעת ולשמח את הנפש, למקור דאבון ושממון נפש, כי בכל מקום אשר [לא] יתמלאו בו חוקי היופי לפי טעמו ימצא בו קצפה ומפח רוח. אמנם גם לא יתכן להתעמר בכח הנשגב הלזה עד שימחק רגשו הנכבד, שהרי הוא מוכן לרומם את הנפש ולהכין את האדם לדעת האמת והכבוד האמיתי, עד שיקח חלק רשום בשלימותו האמיתית, שהיא הדעת את ד' וההתענגות על טובו ותפארתו. ע"כ רחב"א נפיק, כדי להורות שעכ"פ ראוי להרשים ג"כ בנפש רושם הבלתי-קפידא ושחרור השיעבוד ביחש אל נועם חמדת היופי. ולעומת זה לא יצא באופן העושק את הרגש הנחמד הזה באופן בולט יותר מדאי, כדי שלא לטשטשו מעקרו ויבא למדה זו שלא ימצא בו כח להשתמש כערכו באופן הראוי. ע"כ ימנע מטלאי ע"ג טלאי, כי כוחות הנפש מתפעלים מהפעולות והלבושים, ע"כ ב' הרשמים המה סימנים ומדריכים לשביל הממוצע.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ז

אם מי שאינו עסוק תמיד בתורה יתאחר תמיד לבא לביהמ"ד יתלו שהי' טרוד בעסקיו, אבל הת"ח, שברוב, תורתו היא אומנתו וחזקה שגם בביתו עסק בתורה, א"כ אין טעם למה התאחר לבא, אא"כ יאמר עליו שאינו חושש למעלת הקיבוץ של חכמים ויראי ד', א"כ הוא פושע, שמכונה בזה כל חוטא בלא תועלת של הנאה. והוא מחובר ג"כ אל הוראת פסיעה בסמ"ך, שמורה עושה פסיעה לצאת מהחבורה. ושלימות גדולה היא לאדם שיכיר ערך החבורה והקיבוץ, בין לתועלת עצמו בין לתועלת כלל עם ד'. ומצינו ג"כ הוראת פסיעה בשי"ן "עד המפשעה". והוראת הדבר היא, שצד הרצון לפעולה בלתי הוגנת ברוב מונחת בתאוה או בתועלת, באה מצד סכלות או תגבורת היצר, והם מכונים בחטא ועון. אמנם יש ג"כ יצר, לראות את עצמו יוצא מהסדר המוכרח מצד הצדק והיושר שהוא אמתת דרכי השם ית' בתורתינו הקדושה, ובעי למטעם טעמא דאיסורא, ולראות את עצמו יוצא מן השורה המקפת את הכלל, וזה נקרא פושע. והאדם הישר והחכם ראוי לו שישכיל איך תיקון העולם כולו תלוי רק באהבת הסידור המתוקן, שהוא יסוד התורה הקדושה שהיא הסדר האלהי, ואהבת חבורת החכמים היא מדרכת ביותר אל הסידור המתוקן. כי אע"פ שלפעמים יוכל האדם בבדידות לעיין בדברים יותר נשגבים מבחבורה, אבל תועלת הסדור ותיקון ההדרכה יוצא לעולם מתוך חבורת השלמים. ע"כ ראוי לחכם לזרז ולהקדים לבא לחבורה, ולא יכנס באחרונה.