שלימות האדם

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ב

ההנהגה הראויה לאדם השלם במדותיו היא שהסיפוק ההכרחי יהי' אהוב לו ולא תקוץ נפשו בו. ע"כ לא די שלא יבזה את הפת שהוא הנועד לחיים ההכרחיים של האדם במה שימאסהו, כ"א גם לא יזרקנו כ"א יתנהג בו באורח מוסר וחבה. אמנם המותרות, אם שאין למאסם ולאבדם, כי מיעוטם יפה, ומיני מתיקה מרגילין את הלשון לד"ת והרחבת דעת האדם ע"י פינוק חושיו במה שמישב דעתו בדברים ערבים ונעימים במדה ובמשקל טובה היא מאד, ע"כ אין ראוי למאסם. אמנם ראוי להשקיף כי הנטי' אחרי המותרות מבלי זהירות תעשה אותם למוכרחות ויעשה האדם להם עבד מכודן עד שיביאהו המצב לעזיבת השלמתו האמתית כמו שקרה לרוב בנ"א, ע"כ ראוי להורות כי זורקין את האוכלין שהם חוץ מפת, כי לפעמים ראוי לעזבם ולהשקיף עליהם בשאט נפש, לעומת המתמכר אל מנעמיהם. אבל חלילה למאסם ולאבדם, כי מעשה ד' כולם ומביאין תועלת גדולה ללוקח מהם כשיעורם. "ועת ומשפט ידע לב חכם", ו"לו עמי שומע לי כו' ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

ההשגה הגדולה, כנבואה והענפים הדומים לה, סוקרת את ההקפה של כל השלימות כולה הראוי' לאדם בשכלו ובהנהגתו, עד שלא יעזב מחקר רום פסגת המושגים היותר נעלים בהשגה גם את כל חקירת הדרכים היותר רחוקים, שמביאים בדרך ישר או מסובב הרבה לסור מעל ההדרכה הישרה המביאה לאושר האמיתי של האדם שהוא אור פני מלך חיים. וההשגות האמיתיות שממלאות בקדושת אמתתן את הידיעה היותר בהירה, ללמד את תוכן הדרכים שראוי לסור מהן, כדי שלא יעכבו את התכלית הנשגבה שאליה נושא האיש השלם את נפשו, אם שהיא נשגבה ואי אפשר להשתלם בציוריה הפנימיים כ"א למי שהוא כבר קרוב למעלה של השגה כזאת. אבל כפי הראוי שיצייר האדם בניב שפתים זאת המעלה ההקפית שמתחלת מלמעלה רום פסגת השגות אלהיות של אור פני ד', ומקפת והולכת גם את השכלת הדרכים היותר דקים שבמעשים היותר נמוכים, שאם יונהגו שלא כשורה יהיו גורמים הסרה מדרך האושר, כשמתגלה ע"פ חזון רוה"ק הסמוכה לנבואה, היא השיחה של מלאכי השרת, שיאמר עליה סח לי סוריאל שר הפנים. והנה יסוד התורה היא בדקדוק המעשים לתכלית מעלות רוממות והשגות אמתיות. וע"פ היסוד הנאמן הזה תלך מדת החסידות הלוך והתרחב, שכל אשר יוסיף האדם השכלה ודעת אלהים אמת ודרכי האמת לאמתתן יותר ירגיש בנפשו עד כמה צריכים המעשים להיות מיושרים תמיד, כסימנים טבעיים שא"א לזוז מהם אל ההדרכות הגדולות הכלליות. והנה רושם המעשים פועל על הדיעות והמדות תמיד, וביותר המעשים הראשונים לעת בוקר שיפקח האדם את עיניו וירגיש את התבל ומלאה וכל החיים הסובבים אותו, אז על הצעדים הראשונים של חיי כל יום יפעלו יותר המעשים, כשהם מדוקדקים להיות לעזר לאור הדרך הישרה, ופועלים ביותר לערבב את המושגים הטהורים כשהם קרובים להעיר כוחות בלתי מביאים למעלות, וקרובים אל קנינים של מדות רעות ודיעות מפסידות. כי בהתחלש הציור ע"י המעשים שמרשימים פעולתם על הנפש יתחלש ג"כ השכל הנעזר על ידי הרגש שבא בכח המדמה, ויחול ההפסד בהכח המדמה ע"י דמיונות בלתי צודקים המעורים את עיני השכל מראות נכחה באור ד'. ומזה יתעוררו כוחות רעים הצפונים ביצר לב האדם לחולל ג"כ מעשים רעים בפועל, והקישי שכל מפורשים מטעים. והנה ראשית כל חמדה היא הענוה, ולעומתה הגאוה היא ראשית כל חטאת. פתח הגאוה הוא בהיות האדם מיחש לעצמו מדת האדנות כאשר ביאר החסיד בחוה"ל, ע"כ בתחלת הקיצו ופקחו עיניו ראוי שלא ימשיך על עצמו מדת האדנות, וראוי שיהי' עבד לעצמו. ותחת הרושם של הגאוה והשליטה על זולתו שתרשים עליו פעולתו הראשונה בהשתמשו בשמשו המשועבד לו מפני שינוי המקרים שבמצבו, תרשים המניעה מזה בנפשו הכנעה וענות צדק. ע"כ אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש, כ"א בעצמך שמש את עצמך, פתח ציור הענוה בלבבך בראש הצעד של אורח החיים ליום הבא לפניך, כי אינך ראוי באמת שאנוש כערכך, נברא בצלם אלהים כמותך, יהי' מוכן לשרתך, ובכלל אין השררות נאה באמת כ"א לאדון כל המתנשא לכל לראש, ב"ה. אחרי הערת הענוה הכללית תבא הערה כוללת בהישרת האדם את דרכיו ושכלו, הלא צריך הוא לשאוב דעת ממקור חכמים, ובנוגע למעשים הטובי' צריכים הם להיות שאובים מהתכונות הפנימיות שבנפש. והנה לפעמים יואל האיש לשאוב הידיעות הנחוצות לו באורח משרים מכל מקור שיזדמן ע"י כל פועל שיזדמן לו. ובאמת, אף בגדול נאמר "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשיב לדעתי" - לדעתם לא נאמר כ"א לדעתי, וכך דרש ר"מ כשלמד תורה מפומי' דאחר, ותוכו אכל וקליפתו זרק, אבל יש להשכיל כי עכ"פ הפעולה המוסרית היוצאת מפועל שהוא אינו הולך בדרך משרים, תוכל כפי הרגיל לקלקל הרבה אורחות הצדק, ומעטים המה חזקי הנפש בעלי עצמה כר"מ, וגם הוא לא אמר קב"ה שמעתתא מפומי' בראש, להורות כי עכ"פ איזו הורדה היתה למעלתו לפי ערכו עי"ז, אלא שלפי רוב חילו הרוחני חזר הכל לטובה. אבל ההדרכה הקבועה הראויה לאדם, היא להיות לוקח את הלקח הטוב דוקא מן הטובים, מאותם שמעשיהם מוכיחים שחכמתם היא בתוך לבם. וכן בארחות הפרטיות, המעשים הטובים הם צריכים לגורמים אותם, ולפעמים תכונות בלתי טובות מולידות מעשים טובים, גאוה ואהבת הכבוד וכאלה, נמצא שבאה הטהרה ממקור פועל בלתי טהור, וראוי להרשים זאת ההנהגה בראשית אור בוקר, שלא תטול ידך ממי שלא נטל ידיו. הכח המטהר, בין שהוא איש מן האישים בין שהוא כח מכחות הנפש, יסוד נאמן הוא שצריך שיהי' הוא טהור תחלה. היסוד השלישי לעבודת ד' התמימה ושלימות האנושית בדרכיו ובמדותיו הוא הכרת הטובה, ויותר מזה אמונת הרוח והמשרים. והנה היסוד היותר אדיר ביראת ד', הוא כי הכוחות כולם, הגופניים המוסריים והשכליים, הם מאת ד' יתברך, אדון הצדק והמשרים, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ע"כ מחק היושר ראוי להחזירם לו, ואיכה ישיב האדם לקונו את כחותיו וכל קניניו? רק בהיותו מתנהג בהם ע"פ התורה והמצוה לעשות הישר והטוב, שבזה פעולותיו כולן הן קרובות אל ד' ונגשות לפניו, מפיקות את חפצו אשר יעדן לזה. וזה ראוי להרשם בהפעולה הראשונה הנהוגה בהשכמת הבוקר, להוספת הכוחות והתפתחותם. כוס של איספרגוס הנשתה אליבא ריקנא, והוא המרומם את הנפש בכוחותיה הרוחניים, יפה ללב, ומוסיף עצמה לחושים ולכח ההזנה וכח הגוף בכללו, טוב לעינים וכש"כ לבני מעיים ולכל גופו הרגיל בו, וכאשר בארנו הדברים ב"ה. על כן יהי' בין עיניך החק היושרי, אל תחזיר כוס של איספרגוס אלא למי שנתנו לך, למען תעיר עליך הפעולה של האזהרה, וההסרה מהפעולה ההפכית של חסרון ההקפדה להחזיר למי שנתנה, את העומק הקדוש שנוסד בפעולה זאת. וההסרה הזאת, מדרך הבלתי סלולה שהאירה בכח הידיעה האלהית, תביאך להיות משרי קודש הקרובים אל אור פני מלך חיים, "שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח", "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם", כבושות ע"י הציורים שמצטיירים ע"י המעשים הנמוכים שמתנאיהם להיות נמצאים דוקא בדקדוקי מעשים חומריים...וזהו יסוד התורה כולה שלא יוכל כל איש, יהי' חכם וגדול דעה עד מאד, להתיר אגודת רגשותיו הפנימיים מהמעשים הנלוים עליהם. ע"כ שמירת המעשים ודקדוקי המצות, היא פינה גדולה בתורה, והוספת הדקדוקים והידורן של מצות, ופרישות מהדומה לכיעור היא יסוד להחסידות האמיתית, כשמתלוה עמה הדעה האמיתית. "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳

והנה נמצאים פרטים מבני אדם שכבר זככו דיעותיהם ומדותיהם עד שהם ראויים למדת תחיית המתים, ושעל כן מנה רפב"י במאמר הברייתא של מעלות החסידות ג"כ את תחיית המתים לשם מעלה נשגבת קנויה בבחירה והדרגה של קנין שלימות. אמנם לפועל "מי גבר יחי' ולא יראה מות", וגם היחידים המתעלים עד שאין המות נחוץ להם מצד עצמם, יחושו בו תועלת מצד מה שפעל עליהם היות כוחותיהם לקוחים מהורים בלתי נשלמים, שלא תגיע ידי בחירתם לשכללם כולם. ע"כ הננו למדים מזה כמה גדולה היא ההקפדה להשקיף על כל דבר שלוקח האדם ממנו להשלמתו, בין בהרגל, בין בדיעות, בין במדות, לא רק על עצם הדבר כ"א ג"כ על מקורו ופועלו. שהרי אין האדם יכול לטהר את כל כוחותיו שהם ברשותו ובחירתו, עד שלא יהי' צריך לתקנת המות, לא רק מצדו כ"א ממה שפועלים עליו מקורי הכוחות מאין שלוקחו.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ה

כבר ביארנו בהוראת כוס של ברכה, שהיא על ענין הרחבת החיים בכל מילואיהם, שראוי לאדם השלם שישתוקק להם לעצמו וביותר לעמו ולכלל האנושיות, למען השתמש בהם לתכלית המעלה והשלימות, ליראת ד' ולאהבתו, ולעשות החסד והטוב. והנה הכח הדברי שבאדם לפי תכונתו ראוי שיהי' משמש רק לדברים שכליים, כי יסודו איננו כ"א מצד יתרון השכל של האדם על כל החי, ומה שהאדם משתמש בו להנאותיו וצרכיו החומרים, ראוי שיכיר בזה צד חסרון וחוסר סדר שההכרח יאכף עליו להשתמש בכלי חמדה של הדיבור לדברים שאינם מערכו. ע"כ ראוי להרשם כי זה החסרון לא יתמיד כ"א כל זמן שעוד לא נשלם העולם בכל אורחות החיים. אבל כשתתמלא ברכת ד' בכוס החיים בעולם לעת המאושרה, אז לא יהי' כל חסרון סדר ושימוש בלתי טבעי בכל כח שבעולם, אז לא יהי' האדם מוכרח להשתמש בכח הדיברי כ"א לענינים שכליים נשגבים, אבל לצרכי החיים החומריים בהמלאם בכל תנאיהם, כמראה כוס של ברכה ותקותו בחסדי הטוב לכל יתברך, לא תהי' שיחה נוהגת עבור אלה הענינים. וכבר אמר רשב"י בירו': אלו הואי בטורא דסיני הוינא בעי תרין פומין, כי הכיר עלבון הכח הדברי להשתמש על ידו בהשגת דברים חומריים. וכך היא המדה שכלי שמשתמש בו קודש לא ישתמש בו חול כ"א לצד ההכרח, והכרח המותר על מה שהי' ראוי אינו בא כ"א מצד חסרון, אשר לעת השלמת כל חסרון ראוי לקוות שיסור, ביחוד בעם ד' אלה המובטחים שיעמדו "זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו", שיכירו כל העמים כולם, שראוי לכונן שלום העולמים ע"י חלוקת העבודה לכל עם ולשון לפי מה שהוא ראוי להצטיין בו. וחלק העבודה של עיונים ולימודים המוסריים, של דעת אלהים ודרכיו, יפול בגורלו של ישראל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". א"כ בחפץ לב ושמחה יסירו מהעם הזה הנועד לנשגבות וחקר אלה ודרכי טובו לאור עולם, את עמל החיים וטרדתם. ע"כ לא תבא שיחתם ושיגם כ"א בדברים עליונים שכליים, ולא לדברי מחיה וכלכלה וצרכי החיים החומריים שהם יבאו להם בלא עמל וטורח, ומכל שכן שלא יצטרכו להפך את הסדר, להתעמר בכח הנשגב של הדיבור לצרכי החומר. ע"כ אין מסיחין על כוס של ברכה.

ברכות פרק ח׳ פסקה ט׳

ההחזרה אל הציור של הגברת הגופניות כשכבר נתרחק ממנה ע"י עסקים אנושיים אחרים, תביא את העוסק בזה לשם שמים כדי להוציא את הטוב הנמצא בעומק חוזק כוחות הגוף, שבאמת גם הגוף עם כל נטיותיו וחזקתו הוא בריאה טובה הוכנה להשלמה והצלחת אמת, אלא שהטוב הפנימי הוא צבור ומכוסה ברוב נטיות בהמיות עד שלא יראה לעין בנוגה זהרו. והאדם השלם צריך לזקקו ולצרפו, כמשל הזהב הנמצא במעבי האדמה, שצריך הצורף לזקקו בכור ואז יצא זהב טהור. והנה זאת המעלה הדומה למציאת גרעיני זהב מפוזרים שמהם יעשו כלי זהב נחמדים, היא מגעת למי שמהלך ע"פ הטבע הישר, משתמש בכוחות הגוף לחזקם ושומר תורה ומצוה, שע"י קדושת התורה המחוברת לכל הדברים החומריים, יזדקקו כל התכונות הפרטיות ויצרפו כזהב. וע"י הוספת הכח הגופני, יחזק באומץ השלימות והעבודה, ויחזק השכל ותגבר ג"כ התכונה הטובה בהוספת כוחות חומריים המוסיפים כח בגויה הפועלת על יד נשמת ד' אשר תנהלהו ברוחה. אמנם יותר מזה יארע לאיש אשר בשוגג התרחק מהתכונה הגופנית, שאמנם כשיברך בהמ"ז במצבו שכבר נעשה יותר טהור ועם זה יותר רחוק מהניסיון, איך יפעל עליו הרגש הטוב בעת תגבורת כח הגוף. האיש הזה כשנדבה רוחו לגבר עליו כוחות הגוף וציור החיים הגופניים בכל עוזם, כדי שיוכל לקחת כלים חזקים אל התכלית המעולה, שהיא נזר חייו ומטרתו הכוללת, הוא יגבה מאד שלא רק גרעיני זהב ימצא, לא רק כוחות קטועים שעוד רבה העבודה לצרפם לכלי מעשה, כ"א כוחות שלימים גופניים שהם כבר מוכשרים להעשיר את התכונות הרמות הנפשיות ימצא, אם שהם מכוסים בתואר גופני בחיצוניותם, דומים המה לארנקא דדהבא, הכוללת זהב צרוף מוכן לכל חפץ עם שהוא מכוסה בארנקא. במדת השגיאה הזאת הקטנה, יעלו בעלי תשובה על הצדיקים הגמורים, כדברי החסיד בחוה"ל, שלפעמים תועיל חטאת אחת לשב, הרבה מרבות מצדקות הצדיק, שיוסיפו על תכונת מוסרו ענות צדק ושפלות הרוח. ע"כ אם שלא יתכן לאדם שיאמר אחטא ואשוב חלילה, אבל כאן ישוב המקרה של שגיאה קטנה לטובה, לחזק הכח הטוב, שבשובו לצייר את ההרגשה הגופנית כדי לרומם אותה ע"י קדושת ברכת המזון, ישתמש בה באופן יותר בהיר מאלו לקחה במקומה בעת התגבורת הגופנית הטבעית. כי עם זה יתלמד ג"כ כל ארחות הדרושות לו להגביר חזקתו המוסרית נגד השליטה הגופנית כשתבא לפרוץ גדריה.

ברכות פרק ח׳ פסקה י׳

כי כאשר אין חיה רעה מושלת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה כדחז"ל בשבת. והדמיון לבהמה יהי' ע"פ התכונות הפנימיות, שהאדם שהרגיל כוחות הגוף גם בעת גבורתם להכנע מהיד המוסרית והוד יראת ד', כבר פועל הדבר על תכונתו הפנימית להקבע צלם אלהים בתוכיותו, והוא יוכל ג"כ לקיים את התורה מעושר. וכאשר ירום לבבו בעשרו יגבה לבו רק בדרכי ד', ואריה החת מפני צלם אלהים אשר באדם לא יפול עליו, והוא ראוי להיות אכיל תרי עלמא, ועם הארנקא דדהבא ירבה לעשות טוב ולהוסיף שלימות אמיתית.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״ב

מענותנותו השלמה של רבב"ח, לא יחס לעצמו זאת השלימות הראוי' לצאת מפעולת הברכה על המזון במקומה, כפי הכונה התכליתית, ע"כ לא הסתפק במשל העפיפה מאיזה עוף אחר פרטי, כ"א נקט יונה, משום דכנס"י נמשלה ליונה דהיינו שראוי להוקיר פעולות המצות ודקדוקיהן כפי מה שהן פועלות בכלל ישראל, ובכללות האומה הלא נמצאו אנשי לב שהמצות פועלות עליהם כפי עומק תכונתן המכוונת. ע"כ ההתאחדות הלאומית פועלת שלכל יחיד העושה ומשתתף בעשי' בכלל עם ד', הוא מקבל חלק רשום מכללות הפעולה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ג׳

...הטבע כמו שהוא, הוא ג"כ אמצעי ישר לכל מסתכל לבא על ידו לדעת השם יתברך ויראתו. וע"פ המדה שלמדונו חז"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, עלינו להכיר כי המדה של השלימות שנקנית מהטבע היא עוד נעלה מהקנויה מהניסים, שהרי הטבע מתמיד ותדיר ואין הניסים תדירים. אמנם להשלמת השכל הישר הטבעי, מועיל הטבע מאד לכל מעיין בו בדרך טובה וישרה, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "כי שמחתני ד' בפעליך במעשי ידיך ארנן". אמנם האדם צריך להתרוממות הרגש הנרדם בו, כדי לעורר כוחותיו השכליים, וזה הוא כעין אמצעי אל התכלית הנשגבה של מעמד השכל בדרך אמת. לזאת יבאו שימושי הניסים, בעיתם ובזמנם, כפי אשר יודע רבון כל המעשים שיהיו לברכה ולתכליתם הרצויה. והנה דבר הבא להשלמת הרגש של התעוררות השכל ישלים פעולתו דוקא בחסרון התמדתו, כי ריבוי התמדת הרגש יבטלהו. ע"כ זכרון הניסים ראוי שיבא רק מזמן לזמן כמו שהם נפעלים רק לזמנים מופלגים ע"פ העצה העליונה, "עצת ד' היא תקום". ע"כ אם שהניסים שנעשו לרבים, ודאי כשם שהמשקל של פעולתם הרוחנית היה לפעולה של התעלות הרגש השכלי לשעתם, כן הנחתם לזכרון באומה ובכלל הי' ג"כ כדי להשלים את המשקל של הרגש הנעלה ההוא החסר, כפי הראוי בכל דור ודור גם להפרטים שהם אברי הכלל, וההזדמנות של היחידים לבא במקום ההוא שאין דבר זה ג"כ במקרה, ע"כ החובה להשתמש בהמקרה ההוא המכוון לההשלמה הרוחני' המכוונת מראש. אמנם אם הניסים הפרטיים של היחידים, ישתמשו בהם ג"כ הרבים זולתם לברך עליהם בבאם במקום ההוא, יצא הדבר המכוון בעקרו להתעוררות הרגש, ושתהי' פעולתו בלתי תכופה לתכופה ומתמדת, וזהו נגד הכונה השלמה, שראוי שהשאיבה הקבועה של הרוח הטהור לדעת את ד' ואהבתו ויראתו, תהי' מהידיעה האמתית של ההנהגה הקבועה הטבעית, וכאשר הורו בזה חז"ל באמרם: הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף. כי מזה שמטביע המקום של המשכת התועלת הרוחנית הקבועה שהיא ידיעה השלמה של השכל השוקט, שזה צריך להיות באדם השלם בכל עת ובכל שעה, ושתהי' נובעת מהשקפה מובהקת תמידית ממעשה ד' הנפלאים בההנהגה הקבועה. וזה שמפנה את ההשקפה התמידית למדרגה של התעוררות הרגשית, נוטל הוא מן טבע השכל הקבוע את זיוו והדרו, ותמעט הבנתו לדעת מפלאות תמים דעים מההנהגה הקבועה. אמנם היחיד ודאי כל מקריו מכוונים ע"פ אותה המדה של ההשלמה שהוא צריך אלי', וכיון שהזדמן לאותו המקום ששם הותקן לו לחדש את ערך הרגשתו הנעלה, להיות לבו ובשרו מרננים לאל חי, חייב הוא לשלם חובתו שמשלמת אותו באמת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ז׳

המלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרוע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושית. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו. נמצא שיסוד הבטחון ותכלית ההוראה שהראה השם יתברך ע"י ההנהגה הניסיית עם ישראל, כי לד' המלחמה, היתה לא להחליש את הציור שצריך התאמצות האדם להקמתו הכללית והפרטית, כ"א לשכללה שתהי' שלמה מכל צדדי', היינו שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כ"א תפנה על כל הצדדים של שלימות הפרטית והכללית. וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ד' תמימה.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ד

המלחמה הראשונה שנלחמו ישראל בכבוש הארץ העיקרית, מלחמת יריחו, הוצרכה להיות לה ערך ציור כללי, על יחש ההסמך על הנס עם חריצות והשתדלות של עצמה וגבורה, שגם אלה הם משמשי תקומת האומה הדרה וכבודה, ועם זה כל שאיפותי' הרמות בגאון ד'. ע"כ היתה ההוראה, שאמנם רק בזה המצב יצדק ההעזר בניסים, במקום שאין יד ההשתדלות וגבורת אדם מגעת שם, ע"ז יועילו הניסים, להודיע כי ד' אתנו, וגם במקום שכבר פס כל עזר מצד הטבע, תשועת ד' תשגבנו. וההסמך על ניסים באופן כזה, מוסיף רוח אומץ וגבורה, ומקנה עז נפש עם שלימות בטחון ואמונה בצור ישעינו יתברך שמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ז

הכרת הטובה היוצאת גם מהמרדות והרעה צריכה לציור של אגודת הכלל. אם ישים היחיד רק את הרגשת הנאתו נגד עיניו, לא יוכל להכיר את הטוב האצור בהמוסר עצמו שהי' לו לצער. אמנם הצירוף הכללי משיב הכל לטובה, מאחד הסובל ילמדו רבים ויקחו מוסר, והמוסר עולה הוא בערכו מצד תועלת הרבים עד ששוה להצטער עליו אותו הצער בשמחה וטוב לב. וכשהאדם משים לבו, שראוי לו להיות נוטה אל השלימות האנושית שבכללה היא אהבת הצדק והטוב, ישמח על כל אשר יסבול לטובת הכלל, הרבים. ע"כ יודה קמי עשרה שהוא סכום אגודת הרבים במספר.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ח

מעלת הציבור שגורמת להשכיל את ערך הטוב הצפון במוסר שדי, להודות בלב שלם ודעה ישרה לגומל לחייבים טובות היא באה בביאור רק בההכרה שתעודת הציבור היא השלימות המוסרית בעצם, להרבות בחכמים יותר מהכרח ההנהגה, כי לענין ההנהגה דבר אחד לדור, אבל לענין סגולת אהבת התושיה מיקרת עצמה, תבא ההשתדלות להוסיף כפי האפשרי. ובאשר רק ע"י קיבוץ רבים עוסקים בהכנות חומריות תוכל לצאת תכלית החכמה מיחידים, ע"כ חביב הוא מאד גם הציבור ההמוני, שממנו בכללו תצא תורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ה

חובת האדם השלם הוא ששום שאיפה היותר גדולה לא תבלע את הצרכים היותר קטנים, ואין לך דבר שאין לו מקום.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ח

שלימות פנימית ושלימות חיצונית

הפרנס אף שעיקר יתרונו צריך שיהי' במעלות פנימיות, שאב לכולן הוא טהרת הלב וקדושת המעשים הנובעים מקדושת הנפש ומדותיה הפנימיות, שהוא דבר הגלוי רק לד' לבדו שהוא חוקר לב. אמנם גם מעלות וכשרונות המוניות צריך שלא יחסרו לו, כדי שיהיה מוכשר להנהיג את הציבור בדברים ודרכים המתקבלים עליהם, וע"ז תורה ההמלכה בציבור, שעם היות עיקר הדיוק ליתרונותיו הפנימיים של הפרנס צריך שיהיו לו הכשרים שיד הציבור ג"כ משגת, כדי שיהי' להם קישור עצמי עמו. אמנם המעלות בכללם שלש הנה: [האחת], הקדושה הפנימית וזך הנפש הגלוי רק לפני בוחן כליות ולב. השני' לה היא החכמה העמוקה הגדולה שראוי שיעוטר בה פרנס הדור כדי לנהל בתבונת כפים את עדתו. וזאת אמנם תתגלה גם לאדם, אבל רק ליחידי הסגולה החכמים הגדולים שהם יוכלו לעמוד על סוף דעתו של המורם מעם ולדעת ערכו, ולכל העם אין בזה הכרה. והמעלה השלישית היא השלמות ההמונית כמו איש תואר ובעל קומה, צח הלשון הלוקח נפשות בחין מדברותיו. אמנם אימתי תהיה הדרכת הפרנסות שלמה והגונה? בזמן שכל אחת מן המעלות תופיע על ערכה הראוי לה, ויהי' העיקר הגדול השלמות האלהית, צדקת הפרנס וחסידותו האמיתית. השני' לה מעלת החכמה היתירה. והשלישית המעלה ההמונית החיצונה, אז תהי' המעלה הנמוכה טפילה אל המעלה הרוממה ממנה, ותצליח הפרנסות להנהיג את הציבור בדרכי הטוב והחיים. אמנם כשיתהפכו הסדרים, ויעשה העיקר המעלות החיצוניות הנובעות מהמלכת הציבור, ואחריה מעלת החכמה היתירה, ואחריה מעלת החסידות וקדושת הצדק באחרונה, אז תסלף הפרנסות את דרכיה. ע"כ בשאלה הגון עליך בצלאל המיוחסת אל הקב"ה למשה, היתה התשובה כערך השאלה. השאלה היתה לעורר, שראוי לדייק עם צדקת בצלאל, הגלויה ליודע תעלומות שהעיד עליו, גם על יתרונו בתורה וחכמה ברב יתרון באופן הגלוי למשה. והיתה התשובה, שאם לפניך הגון לפני לא כש"כ, כלומר היתרון שאני משכיל עליו ביחוד שלמות החכמה, הוא שני במעלה נגד שלמות הקדושה הנפשית שהוא העיקר הגדול בפרנס. ומשה הציג הדברים לעיני ישראל, להעיר לבבם ג"כ להשכיל אל השלימות ההמונית אם הם מוצאים בו כפי הבנתם. והם ג"כ השיבו כהלכה: אם לפני הקב"ה ולפניך הגון לפנינו לא כש"כ, כמכירים כי המעלות המיוחסות להקב"ה ואחריו למשה, היינו הקדושה הפנימית והחכמה הנפלאה, המה העיקרים, והשלימות ההמונית היא הטפילה להם, ולא ישימוהו עיקר. וזאת תהי' התעודה לדורות, לדעת את האופן המעולה בבחירת פרנס, שתלכנה מעלת הצדק, החכמה והחן הטוב כסדרן זה אחר זה. ואם אין לנו עדות ברורה על קדושת הנפש, תעמוד לנו במקומה עדות השם הטוב והפרסום בצדק וכשרון המעשים שיהיו מראשית של כל דרישה שצריכה בעיכוב לפרנס הממונה על הציבור. מובן הדבר שאנו עסוקים בפרנס הראוי מצד ידיעותיו לעבודתו בקודש, ואחריה יתרון החכמה, ולאחרונה תבא המעלה החיצונה שראוי גם בה לבחור כפי האפשרי, ומשבחי הדיין הוא שיהיה בעל תואר ובעל קומה נוסף על יראה חכמה וענוה ויתר המעלות הרוחניות. השאלה אמנם תציין שיש עכ"פ על מה לשאול, היינו שראויות להמצא ג"כ המעלות הנמוכות עם מציאות הגבוהות מהן. והתשובה תורה על ביטולן והכנעתן אל ערך הגדולות והנכבדות שבמעלות. ובזה הננו עומדים על הדרך הנכון המתווך בין ההמלכה עם הציבור אל כוונת התכלית היסודית שהוא עיקר פעולת הפרנס לתקנת הציבור האמיתית.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ה

ספק נובע מחסרון שלימות

...ספק איסור אמנם פעמים רבות בא מחסרון ידיעה וחסרון זהירות ומיעוט חכמה וכיו"ב, שיותר טוב ונעלה הי' מצב האדם שהי' יכול להכריע את הספק בדרך בירור, אבל כיון שמצבו הביאו לידי כך שהוא עכ"פ מסתפק, זאת היא טובתו ורפואתו שיסבול עול הספק ג"כ באהבה. ומ"מ היא ברכת ד' שלא יעמדו לו למעצור במקרה חייו ענינים של ספק כי הם באים מחסרון שלמות, כ"א כל אשר יתקדש בדרכיו וימנע מרצונו יהי' הכל ע"פ הדרכת התורה והמצוה מעצם הכונה האמתית של תוה"ק.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ג

יסוד הברכה, שחלה דוקא ע"י הכהנים, מורה שאין שום ענין שהוא לפי צורך האדם ותביעותיו הפנימיות שע"פ טבע נפשו נעזב מההשגחה העליונה, כ"א סוד החכמה העליונה הולכת תמיד להקביל הדברים ע"פ תורת נפש האדם, כי הכל מעשי ידיו ית'. וכיון שיש בנפש האדם כוחות של דמיון, של הרגשה וכיו"ב, גם הם צריכין להיות מונהגים בהשגחה וחכמה ורחמים גדולים, שתצא מכולם התכלית העליונה של ההצלחה הגדולה וההשלמה הכללית והפרטית. ע"כ החלומות גם הם מונהגים, עם כל רפיונם, בהנהגה והשגחה. ואין בכל דבר הנוגע לאדם באיזה יחש שיהי', שיהי' נעזב ומופקר למקרה, כאשר בכלל אין דבר קל בעולם שיוצא מכללות המציאות כולה מבלי הקשר אליה. עצם הברכה שתחול ע"י כהנים, היא בנויה מפני שע"פ רגש האדם הטבעי הוא מתיחש יותר אל הטוב והשלימות, כשיראה שיש מבני מינו אנשי קודש הנגשים אל ד' קוראים וד' יענם. ע"כ נקבע בזרעו של אהרן כח זה הנקדש, שמסגולותיהם יצאו בהכרח אנשים שברכת ד' תחול על ידם, ובשביל כן מלאה החכמה העליונה את הכח הסגולי הזה בכללות זאת המשפחה...כן הכח הפנימי שיש בנפש האדם ביחושה אל הטוב והצדק, הוא צריך לצאת אל הפועל בפועל כפים. וכל המערכה הגדולה שנעשית בנפש האדם פנימה, בהמון רעיוניו ורגשותיו ודמיונותיו הגורמים לו חזיוני לילה על משכבו, שפועלים את פעולתם בכלל לטוב ולכשרון, למלא לבבו ביראת ד' ולתומכו באורחות חיי עולם, הגרעין הפנימי הוא תמיד טוב. וכל המסיבות המזדמנות, אפילו היותר מקריות, הכל נארגות הנה במסכת סוד ההשגחה העליונה, שיצא אל הפועל הכח הצפון לטוב ולחסד. ע"כ החלום הנשכח, צריך לעולם שיובן בתור כח מניע פנימי אל צד הטוב, מפני העירו את לב האדם לזה. וחלישות נפש האדם הטבעית, שהיא מתפעלת מכאלה, אם היא פועלת עי"ז להוסיף בהשלמתה בדרך הטוב והישר, אין זה דלות נפש ורפיון כ"א נטיה הגונה טבעית, שכך יצר יוצר האדם את נפשו בחכמתו, ככל הנטיות הטבעיות שבהשתמש בהם האדם לטובה הוא קולע את סוד ההשגחה העליונה וכונתה בהן, כאהבת המשפחה, המולדת, הרחמים, היושר והצדק, שכולן באות ע"י רגשות פנימיים, שחלישות נפש האדם היא אמצעי להשרישם יפה בלבבו ולהעתיקהו על ידי כל אלה מתכונה לתכונה. וכשם שסגולת הכהונה תצא אל הפועל ע"י מלאת ידי הכהנים בצדק ובמשפט להטבת הכלל הרוחנית, ללמדם ולהדריכם, כן תצא סגולת חסרון הידיעה של החלום לטובה, בהוסיף האדם עי"ז יתר אומץ בדרכי ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״א

ושמך שלום, ודאי לנו שהתעודה הכללית של כלל המציאות היא הטובה הגמורה לנמצאים שהוא השלום. השם אמנם יאמר לדבר שאנו יכולים לבטאו בשפתינו, דהיינו חלקי המציאות ופרטי הפעולות המתהוות בעולם, שכולם הם ע"פ השגחתו ורצונו העליון, והוא רק לתכלית הטוב והשלום, כי חפצו ית' הוא שגם החלקים יהיו מוצלחים ומניעי התכלית הטובה יהיו ג"כ טובים, ע"כ נבקש יה"ר שתשים עלינו שלום, ביחש המציאות לנו יהי' שלום. ובזה נכלל ג"כ כל הפרטים הנרמזים בדבר אפשרות הגמורה של התהפכות כל הסיבות, בין מצד תכליתן בין מצד עצמן, לטובה אע"פ שהיו מוכנות להרע. מפני שהכל בידי שמים, והרע הוכן רק להשלים את הטוב, וההשלמה ביחוד בנוגע לבנ"א היא הטבת דרכיהם, וכל שתספיק בזה הידיעה של אפשרות הרע להיות סר ממנו, כבר הופקה התכלית ויצא השלום, וא"צ עוד שיהי' בפועל כ"א הטוב הגמור והברכה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

אחת מתכונות הנפש היקרות שבאדם היא הנטיה לעזר עצמי, כל אחד שנפשו בריאה מכיר איזו שפלות מנהמא דכיסופא ומכל טובה שבאה לו לא ע"י עזרתו העצמית והשתדלותו. אמנם זאת המדה הטבעה באדם כדי להשתמש בה במדה הראויה לה, שהאדם צריך שיחזק את עצמו בכחו העצמי מבלי השען על עזרה מאנשים זולתו, בין בענינים גשמיים בין בענינים רוחניים, ובזה יהי' תמיד מוכן להוסיף שלימות בכל עניניו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ו

חשיבות השמחה והצער לשלימות האדם

ע"כ החליט שמואל שהחלק המכוון של החלומות המה הטובים שבהם שהם משמחים לבו של אדם, וכל דבר שהאדם נהנה ושמח בו ודאי נוצר לכונה ותועלת, ע"כ אין החלומות מפאת זה שוא כ"א הם נכנסים אל חוג המכוון שעל סוגו העליון נאמר "בחלום אדבר בו". אמנם הרעים שבהם, המבעיתים ומסירים את השמחה מלב האדם שהיא דרושה מאד לשלימותו, ראוי ליחס למסיבות מקריות הבאות מסדר החקים הכלליים. מובן הדבר שהחלטה כזאת נאותה רק לקדוש עליון כשמואל, אשר לפי טהרת נפשו לא הי' צריך לשום דבר לתן בלבבו מורך כדי להחליש איזה כוחות רעים, שכבר זיקק נפשו למדי. ע"כ לא הי' לו חפץ כ"א באלה המאורעות המשמחים את הלב ומצהילים את הנפש. מה שא"כ אנשים שיש בלבבם קשיות של מדות רעות, להם נכונים החלומות הרעים בתור צירי השגחה לרכך קושי לבם, כדאמרי' "והאלהים עשה שיראו מלפניו" זה חלום רע.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ב

הנבואה היא כח אלהי נמצא בכלל המין האנושי, ויוצאת אל הפועל ביחידי הסגולה מהאומה היותר ראויה להיות מרכז התורה האלהית בעולם, וכל דבר שימצא בצד השלם שבו, במעולים שבמין, א"א שלא תמצא הכנה לזה בכל אישי המין. ע"כ כ"א מישראל יש בו הכשר לנבואה, אמנם ההכשר ההוא גורם מניעות מצד חסרון ההתפתחות השכלית והמעשית בתכלית המעלה, שלא יוכל לצאת אל הפועל. והנה תנאי השלמת הנבואה הוא שלמות כח השכלי עם שלימות כח המדמה כמש"כ הר"מ במו"נ. מובן הדבר שצריך אל השלמת הנבואה חיבור הכח המדמה אל הכח השכלי, באופן שלא יזיקו זא"ז כ"א ישפיעו זה על זה לטובה. והנה בנביא השלם כיון שהשלים כחותיו בתכלית ההשלמה, אז בין אם תהי' נבואתו ממדרגה של חלום נבואיי "בחלום אדבר בו", שאז כח המדמה שולט בטבע, מ"מ פועלת כ"כ ההשלמה השכלית עד שאין השכל מסתלק ממנו כלל גם באותה שעה, כ"א הוא פועל את פעולתו בכל שלימותו, ע"כ יצא מראה הנבואה שלם בחיבור השכל עם המדמה, או שתהי' ממדרגה של "במראה אליו אתודע", שרואה נבואתו בהקיץ שאז השכל שולט בטבע, מ"מ כח המדמה הוא ג"כ פועל בכל תקפו מפני השלמתו היתירה. אבל בבני אדם שלא השלימו את עצמם לזאת המעלה האלהית, לכל החסרונות והמעצורים הרבים המונעים את הנבואה, תבא ג"כ זאת המניעה, שאין כח המדמה וכח השכל יכולים להתחבר יחד כי [אם] בעת השינה, בעת העלולה למראות של חלומות מפני שליטת כח המדמה, אז השכל אינו שולט, ובעת היקיצה שהשכל פועל כערכו בשלימות, כח המדמה חסר אונים הוא מפני החשבונות הרבים של בני האדם ששללו ממנו כחו הנהדר העצמי. אמנם כאשר הכח הנבואי הכללי שכבר יצא אל הפועל באומה הישראלית ונאצר בכתבי הקודש, יש חלק בנחלה הלאומית הזאת לכל אחד מישראל, ע"כ ראוי הוא שבעת ההתחברות האפשרית לכח המדמה עם הכח השכלי, דהיינו ברגע של חילוף המצב מן השינה אל היקיצה שהמשמרות נוגעות זו בזו, וכח המדמה עם הכח השכלי עומדים בנגיעה היותר אפשרית, אז הוא עלול להיות נשפע מעט מההכנה הכללית שיש לו באשר הוא בן לאומה זו שהנבואה האלהית היא לה לנחלה. ע"כ כשהשכים ונפל לו פסוק בתוך פיו ה"ז נבואה קטנה, באה אליו בערך חלקי מתוך הנחלה הכללית. וכערך ההכנה ביחש השלימות העליונה הגמורה, שעם כל מיעוטה יש לה איזה ערך, אשר לעומת הנבואה שנקראת בשם גדולה, דבר גדול מעשה מרכבה, "הגדולות אשר עשה אלישע", לעומת זה נקראת ההשפעה החלקית וההכנית בשם: נבואה קטנה, שימצא לה המשכיל איזה ערך.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״י

מהות העידון יחזה לו האיש ההמוני רק בחיים מרעישים, הנאות של המיון גדול, קול עליזים ורעש מרקדים וכאלה. אמנם השלם שבאנשים, המכיר מהי מהות העונג האמיתי שראוי לחמוד אותו, יגדירו בשלשה גדרים עקריים ובהם ימצא חזות הכל, מנוחה ואורה ועמהן סילוק כל חסרון.

ברכות פרק ט׳ פסקה קכ״ב

כל דבר הניכר שהוא עומד בטבע המציאות במצב בלתי נשלם, ודאי יצא אל פעולת שלימותו בקץ הימים. ובאשר התמותה האנושית וכל החי היא החלישות הטבעית שראוי לצפות ליום שתשתלם תכונת החיים כ"כ עד שלא תצטרך לה, ו"בלע המות לנצח".

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ג

שלמות הבטחון שכוללת כל ארחות הצדק והטוב, שמכיון שהאדם משליך על ד' יהבו כבר טהר לבו מכל רע והולך בדרך הטובה והישרה, ע"כ אין צורך לצרפו ולזקקו ע"י סבות מחרידות ולא יירא משמועה רעה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ז

הבנין הנפשי של הרגש אם נחזיקו בתור יצור שלם עומד לעצמו, אז יש ערך גדול כשנדע שכ"כ השתלם בתכונתו, עד שדי לו במציאותו לכל פרטיו, ואינו צריך לחבר את עניניו דוקא להוציאם מחק השכל, אם שהוא צריך להתחבר אל השכל בהוצאת משפטיו לפי חוקו, אבל אינו צריך להיות דורש מן השכל את סדרי חוקותיו, כי מה שהרגש והטעם השלם מחייב, כך הוא ראוי לפי מדתו...אמנם למ"ד זנב, שכל מציאות הרגש בא רק מצד התחלשות השכל, היש עוד צורך ללמדנו שעירוב השכל על כל דרכי הרגש הוא דבר מפסיד. שהרי כיון שיש ברגש צורך לעולם, והוא אינו נמצא כ"א מחולשת השכל וקהיתו, אלא שזאת היא השלמות האלהית הרצויה, שהתקנה השלמה האנושית באה על ידו, אבל כלום צריך הדבר להודיענו שאין צורך בשימוש משפט מחקר ושכל הוגה ושוקל בעניני הרגש. שהרי אם תגבר על פנה של הרגש את השכל המוכן לשפיטה חשבונית, תאבד כל הונו של הרגש.