ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ב
בהפגש באדם המון ציורים מבעיתים מאד ממראה המות, עד שלא יוכל שכלו לעמוד בהם וסוף שיהפכו לרועץ, כי ההפרזה של כשלון החיים לא תוכל לבצר את מעמד המוסרי של האדם. וההתיאשות מן החיים ושמחתם הבאה לרגלי ציורים כאלה, תביא אחריה רגשות רעים מעוררים כוחות הפכיים להוללות ותאוה רעה, ובשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו. ע"כ יראה האדם לשנות מדריגתו, שהיא מקומו האמיתי, באופן שיצא לחפשי מאלה הציורים...אמנם כשהשעה לא תספיק, או המקרים לא יפיקו להוציא את המערכה המוסרית אל הפועל מכח הכרה פנימית עצמית, אז יעזר בראיות מדברי תורה שיביאוהו להשוות מדותיו, להנזר מן ההפרזה של העדר חמדת החיים הכשרים ושמחתם, שסופה להביא לידי התיאשות מכל מוסר והדרכה טובה, כשיקפוץ עליה הכרח החיים לדחותה בלא סדרים. ע"כ ליהדר אפי', הפנים מורה על השכל. ראוי לאדם שבהליכות המוסריות הפנימיות ישאוב מי דעת ממעיני נפשו, והערת השכל תחייהו, להתגבר להנות מאורה של תורה. אמנם זה נקרא הולך לפנים, שהעינים לפנים נבראו ולא לאחור, כלשון הרמב"ם ז"ל על ההחלטה שלא ישליך האדם את דעתו אחריו, בשמונה פרקים. אבל כשלא השיגה ידו לזה, ישתמש תחילה באורה של תורה, וממנה ישיג ג"כ כל חמדה בהשגתו הפנימית אח"כ, כההדרכה שהערת התורה מביאה להערת השכל. אע"פ שלפי הסדר הישר ראוי שהערת התורה במעשים תביא את האדם להערה השכלית, ואח"כ כשיעור השכל ישכיל בשכלו דרכי היושר הגדולים, וימצא בזה מים עמוקים ממקורה של תורה. אבל בהמצא איזה מעצורים על דרך זה, ראוי לפנות מיד אל התורה והיא תאיר כל מחשכיו, "עדות ד' נאמנה מחכימת פתי". ע"כ ליהדר אפי' ולא ילך לפי השקפותיו הבלתי זכות, רק יתן פניו אל התורה ויאמר "יגער ד' בך השטן", בעל ההעדר והכח המביא לשלילה מוסרית וכל סדר הגיוני, הוא השטן הוא היצה"ר הוא המה"מ, "ויגער ד' בך הבוחר בירושלים", נגד כשלון של שמחת החיים הבאה לרגלי ההתיאשות היתירה שמביאה לידי כל קלקולים מוסריים, ולעקור את התועלת המוסרית היוצאת מזכרון המות, שהחי בחיים אנושיים שכליים מלאי עז, יתן אל לבו ויישר דרכיו ויקנה קנין טוב להשכיל ולהיטיב, בירושלים, שמה הכין ד' להיות מקור נפתח לממשלה ומלכות צדק, להוד וליופי, לשמחת החיים "משוש לכל הארץ", ולקדושה ולפרישות מכל שמץ דופי.
ברכות פרק ח׳ פסקה ד׳
...וב"ה ס"ל דראוי לסמן ביותר הטובה היותר רוחנית של האור, שהאירה את חשכת הלילה והשיבה לאדם ששון לבבו, ורוחו הסוער הרגיעה, ועשתהו מוכשר להשתמש בראות עיניו להרחיב דעתו ע"פ השקפת הבריאה שחוץ להרגשת עצמו, גם בחשכת הלילה.
ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ז
ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו, רק ראוי לו לשמח בחיים ומתת חלקו כברכת ד' עליו, תתחלק לשתי מערכות: האחת, הודאה מלשון "וידוי", שיכיר עצמו לחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו, שהי' לו עד שבאו ימי הרעה, שבהם לא ידעה נפשו שבעה. א"כ השם יתברך הוא גומל לחייבים, המתאוננים על חכמתו וחסדו. "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותיו ולא ידעו כי רפאתים", "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע", הוא יתברך גומל טובות בעצם התוכחה והמרדות, שמעתה תכון רוחם וישתלמו שלמות מוסרית. ועוד תהיה טובתם כפולה כי עתה ידעו איך לשמח בגורלם, עתה יכיר כי הוא ית' גמלו מעודו כל טוב.
ברכות פרק ט׳ פסקה י״ז
הכרת הטובה היוצאת גם מהמרדות והרעה צריכה לציור של אגודת הכלל. אם ישים היחיד רק את הרגשת הנאתו נגד עיניו, לא יוכל להכיר את הטוב האצור בהמוסר עצמו שהי' לו לצער. אמנם הצירוף הכללי משיב הכל לטובה, מאחד הסובל ילמדו רבים ויקחו מוסר, והמוסר עולה הוא בערכו מצד תועלת הרבים עד ששוה להצטער עליו אותו הצער בשמחה וטוב לב. וכשהאדם משים לבו, שראוי לו להיות נוטה אל השלימות האנושית שבכללה היא אהבת הצדק והטוב, ישמח על כל אשר יסבול לטובת הכלל, הרבים. ע"כ יודה קמי עשרה שהוא סכום אגודת הרבים במספר.
ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג
והנה הבטחון, המדה היקרה הזאת הונחה באדם ונוסדה בחפץ עליון בכלל המציאות שתועיל הרבה לאדם בהיותה מוכרחת להעמדת מצבו הרוחני והחומרי, לבל יהי' נבהל להון ושטוף בתאוותיו. כי ידע כי לא אשר יראה האדם שהוא טוב הוא הטוב המוחלט, כי עניני האדם מונהגים הם ע"פ עצת ד' הקיימת לעד. גם שלא תפול עליו רוחו בעת צרה ומצוקה, כי ישים אל לבו כי אין מעצור לד' מהושיע.
ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ו
הכח המדמה נטע השם ית' באדם כדי שיצייר את הטוב ואת הרע, היוכל להיות לשניהם לעתיד פנים של הפלגה יותר ממה שהם כפי אמתת המציאות, וזהו לטובתו. את הטוב יצייר באופן של הפלגה ע"פ הכח הדמיוני, למען תתענג עי"ז נפשו ברגשי הענג המצויירים לפניו ברב שמחה ותקוה טובה, וציור השמחה והענג של התקוה יהי' לתועלת גדולה לאדם לחזק כחות גופו ונפשו.
ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ט
שמחה תאמר ג"כ על האמצעים מביאי התכלית שיהיו ענינים שמסבבים שמחה וטוב לב, והתכלית העולה מקיבוץ הסבות תהי' נאותה והגונה, מתוארת היא בתואר שלום, שהוא חותם כל הברכות ועקרם, והכלי המחזיק את הברכה בכלל.
ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה
שמחה בנפילת אויבים
ואולי נכלל עוד, שתבא ההשגחה להטיב ג"כ [את] המוסריות של השונא, שהי' ראוי לו ע"פ טבעו להיות חדי, וכתיב "בנפול אויבך אל תשמח", ובהיותו מקיים העצה המוסרית הזאת, כבר הי' ריוח בזה שהוטב מצב מוסרי של חלק מבני אדם ע"י המקרה.
ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ו
...ע"כ החליט שמואל שהחלק המכוון של החלומות המה הטובים שבהם שהם משמחים לבו של אדם, וכל דבר שהאדם נהנה ושמח בו ודאי נוצר לכונה ותועלת, ע"כ אין החלומות מפאת זה שוא כ"א הם נכנסים אל חוג המכוון שעל סוגו העליון נאמר "בחלום אדבר בו". אמנם הרעים שבהם, המבעיתים ומסירים את השמחה מלב האדם שהיא דרושה מאד לשלימותו, ראוי ליחס למסיבות מקריות הבאות מסדר החקים הכלליים.
ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ב
ובכלל הציור שראוי להצטייר מזה הפסוק הוא, שיהי' ענין של רע במצב החולם, שיארע לו ביחשו אל בניו ובנותיו, ואותו הרע יהי' ענין כזה שא"א לו לבא כ"א ע"פ הקדמת הטובה של מציאות הבנים והבנות. זוהי הרעה הכללית אבל עדיין יש לשקול את הערכים, ערך הטובה והרעה, שההוראה תהיה נכונה. אם נצייר שאמנם תהיה במצבו איזו רעה ומורת רוח ביחשו לטובת מציאות בנים ובנות, אבל תהי' רעה כזאת שהטובה ממתקתה, מעוצם מיעוטה וביטולה נגד שמחת הלב של הטובה. ויש ג"כ לצייר ציור של רעה שמאבדת את טעמה של כל הטובה. ולרבא שא"ל כבישתיה, צייר את הרעה באופן מכריע ומאבד את הטובה. ולאביי צייר ג"כ מחזה של מורת רוח, כיון שגעגועיו על בניו ובנותיו, וטוב הי' לו אם היו כולם נשואין בעירו, אמנם מה נחשבת היא הרעה לעומת הטובה, ופתר כי אין המחזה מתאים ע"ד הערך של הרעה עם הטו בה, כ"א ע"ד ההרכבה הכללית שלה.
ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ד
אכילת הלחם בשמחה, מצב השמחה וטוב לב ראוי לו לאדם מצד טבע נפשו הישרה. אשרי האיש שמצבו לא יסיר אותו מטבעו הראוי לו.
ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ט
שמחה בלימוד ובעבודת ה'
האדם מורגל מצד חומריותו ליחס הצלחתו רק בהנאה, ומהו קורא הנאה, רק הדבר הקרוב אל עצמו ואל בשרו בתועלתו הגסה הפרטית. ומזה יצא משפט מעוקל להיות סר מדרך הטובה והולך אחר שרירות לבו. אבל כאשר יבוא האדם חשבון צדק ויתבונן על אמתת מושג ההנאה, ימצא שגם עצם ההנאה אינה מה שמציב לו לפי דמיונו הגס, שהוא רק מה שתביא [הנאה] רק לפרטיותו, שהוא מציירה בציור של הבליעה לתוכיותו, להכניס אליו כסף וזהב וסגולות ולפטם גופו וכיו"ב. כי באמת ההנאה אינה מיוסדת כלל על ההכנסה לתוך גבולו ופנימיותו, כ"א על חקים אחרים לגמרי. הראיה היא פשוטה וחושית, הרי יש דברים הנכנסים לתוך הגוף ואינם מהנים, ויש דברים שאינם מובלעים בו ומהנים, א"כ ההנאה מיוסדת רק על חקים אחרים. א"כ ינסה האדם עצמו להיות נהנה מהטוב והצדק, מהשכל וההשגה, אז ינצחו אלה ההנאות הרוחניות את ההנאות הגסות המגושמות, ויהי' שש לעשות צדק ושמח להגות בדברי תורה וחכמה, כשיעמוד על מהותו של עונג האמיתי, ומזה יהיו לו תוצאות להגביר כחו למעלה למשכיל ללכת באור ד'.
ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א
נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה ומוצאת נחת ברגשותיה, וכל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית, התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה ג"כ דעתו. ע"כ המדה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעית היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע, חסד ד' המלא את כל היקום. קול זמרת הצפרים "מבין עפאים יתנו קול", מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ד' הארץ אשר נתן לבני אדם, אלה הם משיבין את דעתו אל הטבעיות אחרי התרחקו ממנה ע"י התרבות והחברה שהרחיקוהו, ובשוב דעתו אל מקור הטבע מעשי ידי יוצר, ישובו אליו כל חמדות הנפש הטבעיות, רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים, וכל מדות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר, אשר לא השחית דרכו ע"י עזיבתו אורח ישרים הסלולה.
ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ
המועדות הנקראים זמנים, בהיותם באים מזמן לזמן, פועלים את רישומם בערכם המוסרי דוקא ע"י ההפסק של ימות החול. כי רק בהיות הרושם של העז והשמחה והדרת הקדושה של ההתרגשות הפנימית הבאה לרגלי הזכרונות הקדושים של מועדי ד', נעשה כהה מעט ע"י הפסק של ימי חול, אז מתחדש אור הנפש הפנימי כשבא תור הזמן של התקדש חג.
ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ה
לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות.
ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ג
השמחה תלויה בדעת האדם
הברכות צריכות להיות טבועות במטבע של הרגש הזמני שמרגשת הנפש לפי טעמה וחושה בה, ע"כ בהכרח ישתנו בין הטוב ובין הרע. אמנם הדעה השלמה עולה עליהם במשפט ובחשבון, לקבולינהו בשמחה.
ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ד
האדם שנפשו אינה ישרה, כשמזדמן לו איזה מצב רע, אז לא די שלא יקבל באהבה, ולא יעלה להשכיל את הטובה הצפונה בהרעה, עכ"פ אל הכלל, ואיך ראוי להיות שמח בדרכי ד' הישרים, אלא שעצם הדבר לא יישר בעיניו, ומעשה ד' יהיו בעיניו כאילו הולכים להם באורח בלתי נכון. לענין ההצלה משחיתה זאת אמר, שהוא יהלל הדבר מצד עצמו באופן שוה, ופנייתו לטובתו הפרטית לא תשנה את השקפתו, כי יודע הוא שכל דבר נעשה בחפץ עליון ית' וכל מעשה ד' ראוי הוא לתהלה, כי ודאי עומד הדבר להצמיח ממנו ברכה ותהלה. למעלה מערך זה יעלה האדם, שלא זו בלבד שעצם הדבר יהי' בעיניו ישר, באשר יודע כי היא לטובה לכלל המציאות, כ"א הוא חש שגם בעצמותו הפרטית הוא ראוי להתעורר ע"ז בשמחה, ולא עצם הדבר והענין הנעשה יהלל, כ"א ישיר מעומק נפשו על קחתו חלק בהענינים הנוגעים לו, לבצע בהם את חפץ ד' הנהדר, בנעימה אחת כטוב וכרע מצדו. וזאת היא מצב שמחת הנפש להיות בהרגשתה הפרטית, להיות כ"כ טוב לב ושלם עם ד', עד שלא לבד שהדבר והענין ימצא בלבבו מקום הילול מצד טובת הכלל, שראוי לו לבטל את טובת הפרט בעבורה, כ"א ימצא בנפשו הרגשה מלאה, שזאת היא עצם טובת הפרט בהצטרפו אל יסוד הכללי, ע"כ אמר אם חסד אשירה ואם משפט אשירה.
ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י
סבות חטאת האדם יש להשקיף בהן שתי השקפות: הדבר יתכן שהאדם הוא ישר בטבעו כשהוא לעצמו, אמנם מה שאנו רואים שהמון רב מבני אדם הולך מדי יום ביומו ושוגה במעשים רעים זרים ומגונים, הסבה לזאת הן הסבות החיצוניות הרבות שהן מצויות במצב החיים להמשיך את האדם אל החטא, חברות רעות ומקרים מעציבים המונעים ממנו את אור השמחה וטוב הלב, עוני וחסרון לחם המעבירים אותו על דעתו, ושאר סבות רבות ושונות שכשהן באות לפעול על לב האדם החלש הוא נופל בפחת החטאים באין מעמד. ע"כ עיקר יסוד תיקון החינוכי של האדם יהי' לפי זה, הטבת הסבות החיצוניות שהם גורמי החטאים, וממילא ילך לו בדרך ישרה כפי רוחו הישר בקרבו...ע"כ העצה העקרית היא בהטבת מצבו המוסרי של האדם, להטיב מצביו החיצוניים...יש אמנם גם השקפה הפכית.
ברכות פרק ט׳ פסקה רי״א
...האלהים אשר עשה את האדם ישר, הדעה הישרה נותנת שאי אפשר שמילוי חק איזה כח יצורי יהיה לרועץ. ע"כ דוקא כשהכח החפצי הוא בכל עוזו, כשנפש האדם נשמרה מהחלש מכל דרך רע ותהפוכות, אז כחותיו כולם במילואם והימין הטבעי מושל בו, אז חזק כ"כ כח רצונו, עד שכל חק המקדש ומטהר ומעדן ביותר, בהרגשות יותר עדינות ויותר אנושיות, את התכונה הטבעית, הוא לו לא למשא כ"א לשמחה ומתנה טובה, ע"כ הטובה היא דימין. וחסרון הכח הוא יפעול אם נתחבל ע"י איזה סבה של פרעות, שיהיה שם חפץ של שקר הזר לתכונת האדם האמתית שנברא בצלם אלהים, חפץ שרק את הנטיה בעצמה יוכל שאת, אבל חלש הוא מרוח אמיץ כזה לחבב ולהוקיר באהבה ורוח צהלה את כל הדרכים שהם מקדשים את נטייתו הפנימית. דבר זה נמצא רק במילוי הכח, באופן הראוי לסמנו בימין. "לב חכם לימינו".
ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ז
שמחה עמוקה לעומת שמחה שטחית. שמחה מופרזת
טובים הם מאד חיי השמחה אבל גרועים ופחותים הם חיי ההוללות. האדם השלם המכיר בחכמת אמת את יקרת שמחת החיים וכי ראוי באמת לשמח תמיד בחייו, הוא לא יבא לאהוב את החיים מפני ההפך, מפני פחדו מהמות, [לא], הוא אוהב את החיים מצד ערכם הטוב של החיים. לא כן מי שלא בא לשכלול זה, הוא אינו מכיר ערך החיים, ואהבתו את החיים אינה נשקלת אצלו כ"א במדת יראתו מהמות, שהיא יראה דמיונית תולדה של קוצר שכל וחסרון ברור וידיעה. ע"כ כח השמחה שהוא צריך תמיד להלוות אל החיים, ורק אז ישכיל האדם לעשות טוב בחייו, להלוך בדרכי ד' ולעסוק בעבודת ד' בדעת נפש בשמחה וטוב לב, צריכה שתבא לא מכח הפכי לה, לא מבריחה מעצב שהוא מר ובלתי נעים, כ"א מעצם התכונה הנפשית הישרה, של אהבת החיים הטהורים. ע"כ לא תבא שמחה מקורית כזאת לעולם לידי הוללות ומעשים פחותים. אמנם השמחה שהכסילים קונים אותה ומשתדלים בהשגתה, אינה באה להם מכח הכרתם בעצם הוד החיים, כ"א מבריחתם מצער של היגון והעצב, ע"כ יתרחקו במדת שמחתם אל גבול ההוללות. האות הטבעי לזה הוא הטחול, הוא המיוחד לחולל העצב בעכירות לחותיו וטבעו העפרורי. וכ"ה בזוהר עציבו דטחול, ודוקא ממנו בא השחוק, וזה הוא מפני שהשחוק הוא תולדה של השמחה הנפרזה העוברת את הגבול הראוי, הבאה לאדם לא מיקרת עצמה כ"א מבריחה ממה שהוא כנגדה, ולזאת אין לה משקל ישר. מובן הדבר שהדברים נאמרים על השחוק הנפרז שראוי להתרחק ממנו, כאשר אמרו חכמים ז"ל לא ימלא אדם פיו שחוק בעוה"ז. כי ההפרזה באה מהכרה זרה, וראוי לבחור בשמחה הבאה מצד ערכה העצמי, שלא תבא מכחו של הטחול העצב כ"א שחוק צדיק תמים שמח בא להי ישעו.
ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ה
שמחת ה' בשלימות מעשיו
וכן הנטיות הגשמיות והרוחניות, כשתתגלה הנטיה לענינים של תיקוני החומריות בתוקף גדול כ"כ, כערך הראוי להתגלות אצל איש שאין לו כל מושג רוחני כאחאב, האיש המגושם, שלא היה לו אפשר לצייר ברצונו שלימות רוחנית, מפני רוב התמכרו אל החומריות כאשר אנו רואים ממעשיו, ועם זה תהי' כ"כ חזקה הנטיה הרוחנית לתורה ולעבודה ולכל מדה קדושה כר' חנינא בן דוסא, שלא הי' לו דבר וענין בעסקי החומר. לעת מעמד של שלום גדול כזה בין הגשמיות והרוחניות וכל התלוי בהן, הוא תיקונו של עולם והאופן הראוי לצאת אל הפועל כל חפץ השי"ת בעולמו, שישמח ד' במעשיו, שהוא ית' הוא אל עליון קונה שמים וארץ.
ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ז
...היסורין הארוכים, מכלי מות של נטילת הנפש, שם הוא מקום גילוי הגבורה של גיבורי כח עושי דבר ד', הששים ושמחים לקראת תעודתם, להיות מהעובדים היותר נחשבים לההשלמה היותר נכבדה של המין האנושי, הבאה רק מידיעת שם ד', ומבטחון קיום הידיעה הזאת שלא תוכל להמחק גם בכל כלי חובלים, עזה כמות אהבה.
ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ג
החיים בכלל הם מחוברים ממחזות שונים, מחזות של צער ושל שמחה, יגון וששון, שרק בהתמזגם הם מקבלים את תכונתם האמיתית, ששם חיים יקרא להם. ע"כ החכם האמיתי המכיר את החיים לכל פרטיהם, לא יכבד לו לשאת את כל צדדי החיים, כי יודע הוא שרק במיזוגם הנערך הם נמצאים ע"פ תכונתם. למשל, אפלת הלילה כשהיא לעצמה אינה מקובלת, בהתמזגה אמנם עם אור היום וישקלו זה לעומת זה, היא נכונה. כן הצער מתמזג עם השמחה והנחת וכיו"ב. אמנם לפי ערך גודל החיים, כן יהיו גדולים רישומי ההפכים שלהם. מובן הדבר שתכלית הכל הוא הטוב והנחת, העדן והעונג, הצער היגון והמרירות אינם באים כ"א לשימוש, כדי להמתיק על ידם את ערך הטוב והעידון, ע"כ מי שלא ידע את גדולת ערך החיים בכללם, וכמה גדולים הם במושגם העמוק של האושר והשמחה לפי האמת הנצחית, הוא כשיסתכל על חלק אחד של צער ויגון, ישתומם על מעשה ד'. אבל החותך חיים ב"ה, שלפניו נגלו כל צפוני החיים לכל עמקם ארכם רחבם וגבהם, הוא יודע שאותו החלק של הצער שנראה נורא מאד, איננו כ"א כערך גרגיר החרדל והמלח הבא לתבל את הקדרה שהיתה מבלעדה מחוסרת תבלין. ע"כ הפתרון השכלי, למה צריכה העמדת התורה בישראל להביא יחידי סגולה למצב מחריד ואיום של קבלת יסורי גוף נוראים כזה, זו תורה וזו שכרה, התשובה האלהית, הרחבה מני ים, היא שהוא נערך יפה מאד לפי ערך חלקם בחיים. ואם לכונן המזג של הטובה הנפלאה הקיימת והארוכה, שתהיה ניכרת בהכרת החיים בהשקפה מפולשת, צריכה למצב של גרעין מר כזה הנורא מאד בהיותו נערך לבדו, נדע כמה ענוגים דשנים ומעודנים הם החיים, "מה יקר חסדך אלהים".
ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ב
פיסקה זו אינה עוסקת בציונות החילונית, אלא כנראה ברפורמים ומתבוללים. להרחבה ראה בהערה לפיסקה, בלחיצה על "לפיסקה המלאה".
...ההצלה הכללית תבא ע"י השינה של חלק המעולה המתיחד רק בפנימיותו מבלי להרגיש כל אשר מסביב וחוצה לו, ובפנימיותו ימצא מנוחה כי טוב בד' אמות של הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם בלבד. ולערך ההרגשות החיצוניות הבאות מן החוץ, המגבירות את חפץ החיים הטובים עלי אדמות, המרגישות את החיים העליזים של כל העמים עם כל המון חמודותיהם, אפילו אותם שאין בהם כל רע מצד עצמם, זמרא מנא לן דאסיר, "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים".
