תארים וביטויים

ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳

ביאור הביטוי "חולק על ישיבתו של רבו"

אמנם כ"ז עוד אין מורה על השחתה, שהוא יגדיל עקב על רבו. אך כיון שבא לפחיתות מדות הקודמות, יביא ג"כ להראות עזות נפש נגד רבו, אך בתחילה לא יחלוק על הדיעות והלימודים שהורה רבו מפורש, כי לא יעיז כ"כ, אבל יחלוק על ישיבתו של רבו, דהיינו על המוסכם מבני ישיבתו כולם שכך היתה כונת רבו בדיעותיו ולימודיו, הוא לא ישים לב לזה, ויהפך דברי הרב בדרך עקום להסכים לדיעותיו הבדויות. וכיו"ב מצינו בדורותינו מאותן שהתחילו לעקם דברי חז"ל שלא כהמוסכם בפירושם מכל חכמי ישראל, רק כדי להסכים לדעותיהם הכוזבות. והוא אות שבלבו כבר הוא מתקומם נגד רבו, ועז פניו מגלה בזה שאינו חש על הסכמת הישיבה בדעת רבו שהוא ודאי דעתו האמיתית, ואח"כ כאשר יבא להשחתה זו, יבא ג"כ לבדות דיעות חדשות שלא נמצא להן שורש וענף בדברי רבותינו מקבלי התורה, ויטעון שהן הן דברי תורה, וזהו שיאמר דבר שלא שמע מפי רבו.

ברכות פרק ד׳ פסקה ה׳

טעם כינוי תלמידי חכמים בתואר "בעלי תריסין" ולא "בעלי חרב"

יש מלחמת מגן ומלחמת תגרה. מלחמת תגרה מכוונת להפיל האויב ולאבדו, מלחמת מגן להחזיק מעמד עצמו. כן הדיעות הרעות כשנלחמים עליהם צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדן עד היסוד לבל ירעילו בארסן. אבל דברי תורה, שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלהים חיים הם, רק שכ"א מחוייב להחזיק בדעתו שהיא לפי דיעו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, ע"כ אינה כ"א מלחמת מגן, למצא מעמד למעשה ע"פ דעתו אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הויכוחים "בעלי תריסין", תופסי מגן.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ג

ביאור החילוק בין התפייסות למען כבוד המפייס, להתפייסות למען כבוד אבי המפייס

והנה אם כדברי ר"ג שהיתה החטאת דבר מוכרח, א"כ בעצם יש בפעלו צדק אלא שעכ"פ צריך תיקון, א"כ ראוי וכדאי גם כבוד עצמו שיתפייס עבורו ר"י, כי ערך עצמו לא נגרע כלל בזה מאחר שעשה את המוטל עליו. אבל ר"י לא איפייס, עד שאמר: עשה בשביל כבוד אבא, שהורה בזה שהכיר שמצד עצמו לא עשה בזה עמו כדרך הראוי אפי' בערך הנשיאות וצריך לעורר זכות אביו שלא חטא לו מאומה, ובזה הי' בטוח כי מעתה תהיה ההנהגה הכוללת אצל ר"ג מסויימה בהשגחה פרטית לרומם קרן צדיקים וחכמים הפרטיים, שבהם תהי' הרמת קרן ישראל לעולמים, ע"כ איפייס.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד

"מים" כמשל למשיכת ליבו של אדם, ו"אפר" כמשל להתקדשות האדם

גם הוסיף טעם, שודאי הרבה דברים יצאו מר"ג, הוראות ותקנות קדושות שמחוייבים להחזיקם ולאמצם בעם, ובהסירו מנשיאות יחלש כח דבריו הטובים. א"כ הוא דומה כאלו אמרו למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה, וכלל בזה הלימודים המוסריים שבאגדות שמושכים לבו של אדם כמים, ולימודי הדינים הפרטיים שמקדשים ומגיעים לתכלית האמיתית, כאפר המקדש את המים גם הם מקדשים בערך האיש.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

המונח "ילדות" משמש גם ביחס לגיל הנעורים ("בטל ילדותם...בנערותם")

ומנעו בניכם מן ההגיון. אל תעסיקו שכלם בטל ילדותם בענינים מופשטים שאין להחיים עסק בהם, כמו במה שאחורי הטבע וכיו"ב, כ"א תתנו להם מזון רוחני שיש בו ג"כ מראה עינים, כמו עניני ההלכות ודרכי המדות הישרות לפי פשטן ורוב עניני התורה המעשית. והושיבום בין ברכי ת"ח...ע"כ תושיבו אותם בנערותם ללמד ענינים הטפלים שעומדים בתחתית המדרגה אצל ת"ח, אבל המה נותנים אומץ לדרכי הטוב והתושי' הגבוהים.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ח

משמעות "תפילת קבע"

ושם "קבע" כולל כל אלה השלשה. כי חסרון ההכרה הפנימית יוכלל בשם "קבע", מפני שאינו מקבל שינוי כפי חילוף רגשות האדם. הרגש הטבעי לבדו יקרא "קבע", מפני שעכ"פ הוא קבוע בטבע הנפש, מה שא"כ [עבודת] השכל צריך לקנותה בהשלמה בחירית. וצמצום השכל לצרפו ג"כ רק כפי ערך ההרגשה הטבעית יקרא ג"כ בשם "קבע", מפני שעכ"פ איננו מתפשט חוץ מגבול התכונה הטבעית של הנפש, שהוא קבוע ועומד.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ב

כינוי דבר שאינו ראוי בלשון "עבירה"

אמנם להתנצלות על עצם הפרישה לסכנה, שאינה ראויה לצורך פרנסה בגדר הבוטח בד' באמת, כד' החסיד בחוה"ל על המפליג בארצות רחוקות לפרנסתו, שיש בזה מחוסר בטחון, מ"מ לא תעזבם [גם] ביד המקרה. גם בהיות שעצם הפרישה לבא לזאת המדה היא דבר עבירה בגדר שלימות הראויה. אפי' בשעה שהם פורשים לדבר עבירה יהיו כל צרכיהם לפניך.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ד

עומק פירוש הביטוי "מהיות טוב אל תקרי רע"

ותביא ג"כ הערת תפילת הדרך להורות, שיחשוב האדם דרכיו לפי מצבו ביראת ד' ולפי ערך הנסיונות שאפשר שיזדמנו לו בדרכו. שאם יצייר שיוכל לעמוד בהם יצא ואם לאו יחדל. ואם יגמור לצאת, תהי' התפילה מעז לו ומגדל מפני רוחות המצויות לקלקל הכשרון וטהרת הנפש, ובהוסיפו שלימות רבה שלא תפעל עליו דרכו שום פחיתות, הוא הטוב הגמור שעליו אמר ר"ש "מהיות טוב".

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ז

לשון "תתחונן", "תתחולל", "מציאת חן" ו"חילוי"

...ע"כ חד אמר כדי שתתחונן, היינו תחנונים של יחיד, כדכתיב במשה "ואתחנן אל ד' ", בשעה שעסק בעסק העברתו את הירדן לעצמו. וח"א כדי שתתחולל דעתו, להשכיל אל דאגת הכלל, כדכתיב "ויחל משה", בשעה שהתפלל על ישראל. וההרגשה הכללית היא, כשהיא באה, עמוקה מאד, וצרת הרבים מסעירים מאד את הלב, עד שהוא במצב חולי מרוב כאב ועקת נפש. כי לא תוכל נפש היחיד לשאת רגש צרת הכלל הנוגע עד לבבה כ"א ברגש חזק מאד. ע"כ תקרא חילוי, תפילה שבאה לצרכי הכלל מגזרת חלי, והמתפלל באהבת כלל עם ד', מצפה ליום "חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא". ובשכבר הימים ביארתי ב"ה, שההשגה הרוממה שבאה לגדולי הערך הקרובים אל ד' בתפילה, תבא כערך כל השגה אלהית, להתבונן במה שהורשה ולהמנע מלהלך בגדולות במה שהוא מופלא משכל האדם. ושתי הידיעות הנה שלימות לאדם, אלא שהצד הראשון הוא המחייב והצד השני הוא שולל. פועל [ת]תחונן יבוא מגזירת חן, ומציאת החן תורה על השגת איזה דבר בגדר חיובי. "ואדעך למען אמצא חן בעיניך". החילוי יצייר הרעידה וההגבלה לעמוד בתחום השגתו שלא להרוס יותר, "ואסלדה בחילה". וקרוב להוראת "חלל", על המקום הריק המשולל ממציאות. ע"כ אמר מר שיוכל להתבונן במה שהורשה. ומר אמר שיוכל להגביל שלא להרוס במה שלא הורשה. ויען שתפילה של יחיד עומדת במעלה נמוכה מתפילה של צרכי רבים, ע"כ די לתפילת יחיד ההכנה של רוממות הנפש להשיג ולצייר ולא תבא למדה זו של צורך הגבלה. ובתפלת הרבים ההכרח לשלח המחשבות בדברים יותר נעלים ונשגבים, עד שראוי להשמר עמהם ג"כ מהרוס אל המופלא. ע"כ נאמר בתפילת יחיד לשון תחינה, "ואתחנן אל ד' ", ובתפילת רבים לשון חילה, "ויחל משה את פני ד' אלהיו".

ברכות פרק ה׳ פסקה א׳

"כובד ראש" ו"קלות ראש"

מליצת "כובד ראש" תבא לציין כי לפעמים האדם מתחכם ומשיג ענינים נכבדים, אבל הם רפויים בידו ואינם מושרשים יפה בלבבו באופן שיתנהג על פיהם במעשיו ויעמוד בהם נגד טבעי תאותיו. ע"כ הם קלים, וע"י איזו רוח מצויה מתאוה וכבוד וכיו"ב יפרחו וידחו ממקומם, ע"כ תומלץ בלשון "קלות ראש". וההפך בהיות ההשגות הטהורות, שמהן מקור למעיני מוסר ויראת ד' טהורה, מושרשות יפה בלב וקנויות בטבע, הוא "כובד ראש"...וזהו "כובד ראש", הכנת השכל בטהרתו להיות מוכן לעבודת ד' השלמה, ושיהי' חזק בהסכמה לשלוט על הלב.

ברכות פרק ה׳ פסקה ג׳

"מרת נפש"

הטעם המר הוא ההיפוך מטבע חוש הטעם, ע"כ הוא מרגיש התנגדות ומרירות. והנה בכל נפש האדם בהכרח נמצא כוחות שנוטים אל הטבע החומרי, ובשעה שאין הנפש מתרוממת לבקש מעלות עליונות אינה מרגשת בטבעה שום התנגדות למטרתה ותשוקתה הפנימית. אבל כשהשכל פועל בהשכלתו את האור והשלימות האמיתית גם על הרגש הנפש, והיא מתרוממת להשתוקק אל אור ד', אז היא מרגשת כי טבעיותיה החומריות הנה מעכבות על ידה והן היפוך תשוקתה הפנימית האמיתית, ע"כ מר לה. ע"כ מתוך התכונה של כובד ראש באה מדת "והיא מרת נפש". וע"ז פריך דילמא שאני חנה דמרירא ליבא טובא, ומתוך מרירות הלב במצבו המורגש מתרגשת הנפש אולי יותר מחיובה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ז

משמעות הביטוי "יכוין ליבו לשמים"

יש כונה פרטית, דהיינו כונת פירוש המלות והענינים, ויש כונה כוללת, היינו כונת הלב בגדולת השם ית' ורוממות הנפש הראויה [לה] ע"י האירה באור ד' ששעת התפילה מסוגלת אליה. וזהו שלמדנו, שלבד כונת הענינים והתיבות בפרטיות, צריך לכוין לבו לשמים ברוממות השם ית', לפי מה שתוכל נפשו שאת. וע"י זכרון השם ית' וגדולתו תתרומם הנפש לשלימות התכלית של התפילה, וממילא היא סגולה להתקבלות התפילה...והוא סימן לדבר שלבד הכונה, הפרטית, שהיא ודאי עקרית, צריכה כונה כללית שהיא מצויינת בשם "יכוין לבו לשמים", והיא מועלת להתקבלות התפילה ביחוד.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ה

טעם שעובד עבודה זרה ושיכור נקראים "בליעל"

ע"כ נקרא עובד ע"ז, וגם שיכור שמתפלל, בשם "בליעל", שמורה על העדר העול. העול הוא עול השכל האמיתי שאינו נמצא בטהרתו כ"א בתורת ד' הטהורה והתמימה הנובעת משכל האלהי, והשיכור, וכמותו עובד ע"ז, אינם ממשיכים העול של השכל אל המעשים, ע"כ הם דומים בענינם ושמם.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ט

הקשר הלשוני בין עני, חולה ונידה

י"ל דרמיז קרא "בעני אמתך" לנדה, כמו שדל נקרא חולה "מדוע אתה ככה דל בן המלך", כן עני ג"כ ראוי לקרותו ע"ש עינויו, ונדה דוה נקראת כד' הרמב"ן ע"ש חולי.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ב

ביאור הלשון "תפילה אל ה' ". ביאור "הטיח דברים כלפי מעלה"

לא מצינו לשון תפילה ביחש אל ד' כ"א סתם, והדבר ידוע שאין מתפללים כ"א לד'. רק בנחמי' מצינו "ואתפלל אל אלקי השמים", מפני שהי' אז מבקש מהמלך, הוצרך ליחד שהיתה תפילתו לד' אשר לב מלכים בידו. וטעם הדבר שבדרך הדיוק אין נופל לשון "מתפלל אל ד' " יפה, מפני שהוראת התפלל בא על רגש ההתפעליות הנפשי שבא בהתפילה מצד תגבורת ההרגשה השכלית יותר מכפי המדה הראויה להתקבל בנפש במעמד בלתי מתפעל, ע"כ תבא בלשון מתפעל. והנה השגת השם ית' באה לאדם רק מצד טהרת השכל הצלול בחשבון ודעת, ע"כ אם שראוי להאמר שהתפלל "לפני ד' " דהיינו ע"י שהתעורר לפנות לבבו ושכלו לדעת את ד' בתפילתו, גברו עליו רגשותיו עד שהתפעלה נפשו ברגש. אבל לאמר שהתפלל "אל ד' ", שהוא מורה שהשתמש בשכל שבו משיג את קונו ובו בעצמו בא למדה זו של התפעלות הנפש שזה אינו לפי המציאות, רק התפעלות הנפש אינה שימוש שכלי כ"א תוכל להולד מהתעוררות שכלית. ע"כ מוכרח לומר שהאי "אל" הוא כמו "על", והפירוש הוא שגברו עליו רגשות נפשו הקדושה בהיותו עורג אל השלימות הנכספת ביחוד אל הכלל, עד שהתרומם בזה עוד למעלה מאותה המדה שבה הוא משיג את ההנהגה האלהית. שמזה בא אותו המצב שהוא נשגב לפעמים לשלמים, להורות טוהר תשוקתם הפנימית מטבעם לכסוף אל הטוב והשלימות שהוא מתגבר גם באורח נעלה מערך שכלם, עד שמזה בא לכלל מה שקראו חז"ל [בלשון] (ב)קדשם "הטחת דברים כלפי מעלה", כאדם הזורק למעלה מה שלא יוכל להגיע שם בידו כן הגיע לשלמות מצד הטבע הקדוש הפנימי יותר ממעלת השגת השכל. (דברים ט' כ"ו) "ואתפלל אל ד' ", דרשו חז"ל לקמן עמש"ש ב"ה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס׳

נפילת ערך נקראת "מיתה"

ע"כ אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", יחס הספר לכתיבתו ית' הוא מצד ערכו הנעלה הגבוה מערכם של ישראל. אם רוממות המדרגה תעכב שלא יוכל להיטיב לישראל, התרצה בהשפלת ערכו כדי שיוכל להפיק תשועתן, וגם נפילת ערך, "מיתה" תקרא לפי האמת.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ב

הגדרת "קודש" ו"חול"

ישנם דברים בהנהגת העולם שמועילים לחזק את עצם החיים וחוזק הברואים והטבעים, ואלה הם בכלל דברים של חול שעוד אינם עיקר בבריאה. אמנם כל הדברים המביאים לשכלל את כח המוסרי במציאות, לרומם את הכרת האמת ולקדש את הדרכים ואת המדות, להם "קודש" יקרא. וכאשר השכיל שהנהגתה של מדת דין עם כלל ישראל לא יוכל היסוד המוסרי להתרומם בעולם עי"ז, ע"כ אמר חולין הוא לך מעשות כדבר הזה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ג

יציאה מהסדר הטבעי מכונה "חולי"

ובאשר הדברים הצפונים שלימותם להיות צפונים, נקראת יציאתם מטבעם חולי, אבל מ"מ ע"י זה מצילים את החיים במקום הצריך עד שחוזר הדבר לטבעו. והיתה מדתו של משה בתפילה הערה למדת ההדרכה המוכרחת אז לישראל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ז

הגדרת "יכול" ו"יכולת", ביחס לקב"ה וביחס לאדם

יש מניעת היכולת מפני חק היושר והגזירה שמצד החכמה, כענין שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך", וזאת המניעה אינה דבקה בעצם בעלי היכולת מצד אי אפשרותה, אבל המניעה שמצד אפיסת הכח היא מניעה דבקה בעצם בעל הכח. והנה מה שמחייבת החכמה העליונה האלהית ראוי לומר שלא יצויר יכולת שלא לעשות ככה, אבל אין זה הכרח כלל, כ"א מפני שלא תתן החכמה העליונה מציאות לצייר שיהי' בחפץ עליון ית' דבר שלא כפי היושר האמיתי. ע"כ דייק לומר "מבלתי יכולת" דבק אל "השם", תשש כחו כנקבה, שמניעת וקיצור היכולת טבוע בה בהכרח, ולא "יכול" שמורה ג"כ על מניעה שכלית רצונית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע׳

משמעות המילה "חיים"

כח החיים הוא התאחדות כל פרטי האברים והחלקים שבגוף למרכז אחד, שע"י שליטת השכל שולט[ים] החיים בכל פרטי פרטיות הקטנים שבגוף, כמו כן תכלית שלימות המציאות היא שיהיו כל חלקיה נאחדים ע"י אור ד'. ע"כ ביאר כי ע"י ידיעה זו שתכלית השלימות של בחירת ישראל היא שיבא כל המין האנושי אל שלימותו, בזה ית' נקרא "חי" שע"י אורו ית' יקשר לחיים ולמרכז שלימות אחד את כל החלקים הנפזרים של המין האנושי, עד שלא ישאר חלק אחד שלא יכלל תחת זה המרכז המקודש, שיהיו כולם דבקים בסוף הימים באלהים חיים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ה

טעם שבית המקדש נקרא "בית חיינו". הגדרת הכבוד האמיתי

האדם צריך לשלימותו [את] שלימות השכל ובזה עוד לא יהי' שלם בכל דרכיו אם לא תלוה לו שלימות [הכח] המדמה, שיהיו ציוריו וכחו הדמיוני מיוסדים על עומק היושר, שבא משורת השכל והחכמה. והנה ביהמ"ק נקרא "נויו של עולם" ובית תפילה לכל העמים. הנוי האמיתי הוא השלמת [ציור] המדמה כפי השורה השכלית, שמזה תמשך הדרכה מוסרית נעלה בעולם, ועיקר התפילה בנויה ע"ז השלימות. אמנם כ"ז שמרכז השלימות הכללית של השיווי הכולל של כלל האנושיות, של השכל עם (הציור והמדמה) [ציור המדמה], הי' בעולם, הי' נקל גם לכל יחיד לכוון דרכי ציוריו ע"פ חקי השכל, ובהתרומם כח המדמה הי' נכון לפעול גדולות וטובות. אבל מיום שחרב ביהמ"ק, ובטל מרכז הכללי של הקישור של הכחות הדמיוניים, שהם חקי הנפש האנושית, אל אור השכל, ננעלו שערי תפילה. כי כל יחיד ודאי יקשה לו מאד לרומם כחו המדמה לבדו אל מרומי השכל, ולפעמים בהתגברות [כח] המדמה יטעה [היחיד] מדרך השכל, וע"י ההתרגשות יצא (משורה הישרה) [משורת היושר]. אמנם כל זה הוא רק כ"ז שהאדם בא לצייר ציורים לטוב בכחו המדמה בבחירתו, שצריך לזה [כח] מנהל כללי, שחסר לנו בעונינו מיום שנוטל כבוד מבית חיינו. בית החיים הוא [מצד] הכח המדמה, שהוא הציר שעליו יסובו כל חיי האדם בתשוקותיהם ונטיותיהם, והכבוד האמיתי הוא השכל האלהי הטהור, "אין כבוד אלא תורה".

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ז

משמעות לשון "מתפלל"

הוראת "אל ד' " בתפילה כתבנו לעיל שאינה מצויה מפני עומק העיון שבהוראת לשון מתפלל בדרך התפעל, ובמקום שבא זה הלשון ראוי הוא להדרש. ובאשר הרבה להתפלל על דבר אחד מורה שבהרבותו להתפלל השיב גם את העיונים המורגשים ברגשות הנפש להיות שכליים גמורים, ומתיחס הלשון התפלל עם לשון "אל ד' ".

ברכות פרק ה׳ פסקה פ׳

משמעות "מעשים טובים"

אלה הארבעה דברים יש להם יסוד לכוסף טבעי...מעשים טובים, מכונים ביותר המצות שהם ג"כ מושגות בטובן לרגש האדם הישר ונפש הצדיק מתאוה לטוב, כאשר נפש רשע אותה רע כן נפש צדיק אותה טוב.

ברכות פרק ו׳ פסקה ו׳

השיבוש הנמשך מההשתמשות בהנאות החומריות מאין פנות אל צד השלמות הרוחנית שבהם, הוא מחולל הריסה בדיעות ובמעשים. בדיעות, שמשכיח החובה הגדולה של הכרת טובה מן האדם, שזהו יסוד כל עבודת ד' וכל הערה מדרכת לדרך הישר לפי האמת. ובמעשים, שגורם לשום מעיינו וחשקו רק אל המעשים הגשמיים מצד עצמם, ולא אל התכלית הראויה להיות נאהבת באמת, היוצאת מהם. ובאשר דעת אלהים היא הטובה השלמה של העולם, וע"ז אנו מקוים שתמלא הארץ דעה את ד', "ונלוו גויים רבים אל ד' [ביום ההוא] והיו לי לעם", ע"כ מצד תשוקת הדעת שהיא למעלה מן המעשים, אין אנו מכוונים רק לגדולת וטובת ישראל לבדם כ"א לטובת כל יצורי השם יתברך. ע"כ בהיותו מחליש את חזקת הדעת הטהורה, הוא גוזל להקב"ה. אמנם בנוגע למעשים, אנו חייבים לכוננם אל התכלית הקרובה לנו, והיא טובת כנסת ישראל, שרק ע"פ רוממותה ותפארתה תבוא ברכה לכל העולם, ע"כ מעשינו בכנסת ישראל תלויים. ע"כ מצד ההשפלה המגיעה אל המעשים מההתגשמות הכעורה של ההנאה מהעוה"ז בלא ברכה, הוא גוזל לכנס"י. ואביו יתואר הקב"ה בערך שפע הדעת, "כי ד' יתן חכמה מפיו דעת", ואמו כנס"י, בתור משגחת על הנהגות מעשיות, "תורת אמך".