תוכחה

ברכות פרק א׳ פסקה ע״א

נראה שהוסיף על דברי רבי יוחנן הקודמים, שאמר יותר מכמה מלקיות, דיש שני ענינים בחינוך המוסרי: יש חינוך תמידי להרגיל את האדם במעשים טובים ובמדות טובות, ויש חינוך פתאומי, מקרי, בשעה שמזדמן שסר מדרך הישר ונחוץ להוכיחו.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ג

אמנם ברוריה השכילה, כי אין לך רשע בעולם שלא הי' בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אונסו ומטעהו, ע"כ הוא אומלל והולך בדרכי רשע, אבל אין לך אדם שיהי' נשחת לגמרי, שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה ברב או במעט, ע"כ אין להתיאש מלבקש רחמים שישובו לשמור ארחות צדק גם הפושעים היותר גדולים.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״א

לתלמיד חכם להיות אהוב זה לא תמיד שבח (הרב הוסיף את המילה "לפעמים", אולי כדי ליישב את דברי אביי עם דברי רבא שם)

אהוב למטה אינו שבח, דת"ח דרחמי לי' בני מאתי' לפעמים על דלא מוכח להו במילי דשמיא.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

ע"כ נגד שלימות חכמה טהרה ויראת חטא, הטעונים בשלימותם להיות למי שבא לבקר דברי קדושי עליון עמודי התורה, אמר שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל, בשלש הנעילות שנקבצו קהל, עדה וישראל, בחכמה בטהרה ביראת חטא, כעקביה בן מהללאל. ע"כ ח"ו שנתנדה, כי שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו, וטוב לשמע גערת חכם.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״א

וכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו את דבריהם בדברי שבח ותנחומים, להורות שראוי שיתגלה המרכז והתכלית בסוף העסק או בכל צד שיהי' ראוי לתן עליו שם מרכז. ע"כ התפילה בהיותה בעצמה הפרי של הזמן, כדברי הכוזרי, ראוי שתתגלה בה תכלית החיים, שהיא שמחה של מצוה, העונג של החיים הפנימיים השלמים. בהפטר אדם מחבירו, ראוי שיתגלה מרכז ההתחברות שהוא דבר הלכה, והנביאים בחתמם דבריהם המה לנו למופת, שהציבו המרכז והתכלית של כל התוכחות והנבואות בסוף, דהיינו דברי שבח ותנחומים, כי אחרית הטוב היוצאת מתוכחת מוסר הוא המרכז שע"ז שמו מבטם כל מאשרי העם ברוח ד' אשר עליהם.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ב

אהבה אמיתית צריכה לכלול ביקורת בונה, גם בדברים שאינם מעיקר הדין

לא הזכיר הכתוב שהוכיחה על מה שהיא מתפללת בשכרות, כי זה א"צ להודיע, שהוא אסור מהדין ודאי הוכיחה ע"ז לפי דעתו, אלא שעל עצם השכרות שלא מצינו ע"ז שום איסור מפורש, כי אשה כשבעלה עמה מותרת לשתות יין. (שמה דאמרי' כתובות ס"ה מכאן דאין פוסקין יינות לאשה, אע"ג דבעלה עמה מותר אלא שאכסנאי הואי היינו באין לו חדר מיוחד כשו"ע או"ח סי' ר"מ, וי"ל שלא ידע עלי בכך, דאם הוזקק לומר שהוכיח על דבר שהוא מדינא הי' מזכיר ג"כ ענין התפילה בשכרות, אלא ודאי שבא להשמיענו הלכתא גברוותא שאפי' בדבר שהוא רק אינו הגון, מדה שאינה ראויה בעלמא, ג"כ צריך להוכיחו) מ"מ מדה שאינה הגונה היא, וראוי לאדם לרדוף אחר שלימותו של חבירו מאהבה אמתית. ע"כ ראוי לשחרו מוסר גם בדבר שאינו הגון רק מצד המוסר ושלימות ההנהגה הראויה לאנשי מעלה, להתקדש בדרכים טובים, ועי' תו ס' כאן.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ט

ע"כ ע"ד הכונה הפרטית ועילויה אין מקום כלל להראות בגלוי חילוק בין האישים באיכות קבלת עומ"ש, כי כל ישראל שוים בהקבלה מצד התורה. אמנם אם לא כיון דעתי' בפשטן של התיבות, זהו ודאי ראוי לגערה, כי הכונה הפשוטה הזאת אינה תכונה שכלית כ"א תכונה מעשית, ע"כ מחינן לי' במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתו, ולא יקל ראש, שהוא חסרון מוסרי לא חסרון שכלי, שיש בו מעלות ע"ג מעלות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ז

ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו, רק ראוי לו לשמח בחיים ומתת חלקו כברכת ד' עליו, תתחלק לשתי מערכות: האחת, הודאה מלשון "וידוי", שיכיר עצמו לחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו, שהי' לו עד שבאו ימי הרעה, שבהם לא ידעה נפשו שבעה. א"כ השם יתברך הוא גומל לחייבים, המתאוננים על חכמתו וחסדו. "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותיו ולא ידעו כי רפאתים", "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע", הוא יתברך גומל טובות בעצם התוכחה והמרדות, שמעתה תכון רוחם וישתלמו שלמות מוסרית.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ג

מצבים בהם ראוי להוכיח ומצבים בהם יש להימנע מתוכחה, והתועלת מההימנעות

ציור חזיוני במקרה החכמים, ביחוד אותם המתיחדים רק בהצלחה הרוחנית ומתרחקים מכל הצלחות חומריות, יש כאן, שבא ללימוד הגון ע"י עובדא זאת דרבא. אמנם איך יצויר שאיש רם ונעלה כליל כל חמדה כרבא, יבלע קולפי, איך אפשר שאיש אוהב שלום ודורש שלום לכל אחיו ישבע ממרורים לפעמים שיציקוהו וידריכוהו מנוחה, ולא שונא אחד או צד אחד של שונאים כ"א שונאים משני צדדים, אפילו אותם שני הצדדים שהם שונאים זה את זה. אמנם הקולפי שבולע איש החכם הם לו למזון, אף שהוא מזון רוחני חלש שאינו מבריא הרבה את השכל ואת המוסר, כערך ירקי לעומת בשרא וכוורא. הקולפי הם דומים לגרגלידי דלפתא, שעכ"פ כח מזוני יש בהם מפני שהם כערך ניסיון, מישבין דעתו של החכם להבחין בין דבר הנשמע לדבר שאינו נשמע, למען ידע המקום הנכון להעריך הדרכתו ומוסריו, ע"כ הגרגלידי דלפתא יכולים להערך לקולפי. אבל איך יבא רבא למצב של בליעת קולפי והוא איננו איש מריבה, איש היושב בביהמ"ד כולי יומא. אמנם נמצאו אנשים עיורים נצים, והוא בתם לבו יאבה לעשות שלום ביניהם, אבל היהדרו העיורים את פני זקן שקנה חכמה, והם אינם רואים אותו ואינם מכירים בו כלל. העיורים הנצים מתקצפים על הבא לעשות שלום ביניהם, שניהם נעשים לו שונאים במריבת עורי לב. המחזה מתאים אל המציאות התדירה, כ"א טוען שעמו הצדק והוא נוטה אל הקצה, וכן חבירו. כיון שהם עיורים, שאינם רואים את המציאות ואת האורה, ע"כ כל מי שבא למעבד בינייהו שלמא, הם שונאים אותו שניהם, הלא כ"א מהם מוצא שהוא אומר שלא כרצונו, והוא בולע קולפי. אמנם כשרואה החכם שתוכחתו והשתדלותו בעשיית שלום בין עיורים המתגוששים לא יעלה לו, כ"א הם עוד יהיו מוכנים להרבות מכותיו לרודפו ולהדפו, ישים אל לבו: די לי מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. תרי חזא, די להעובדא להשלים את החזיון, להכיר התולדה הנמשכת אם יאבה איש חכם לעשות שלום בין עיורים. ומה מתאים הוא למאמרו של רבא, לדידי דסנו לי כולי בני מחוזא, מקביל עם מאמרם ז"ל "האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא", ע"כ הי' החזון עם העובדא לו למופת על כלל ההנהגה. אמנם לא רב הוא הטוב הרוחני הבא לחכם ע"י השתיקה, אבל מ"מ הוא דבר של הכרח, הנותן עכ"פ מקום של מעמד להדברים האפשריים להתקבל. ע"כ רק מזון דירקא הוא בערך הרוחניות, אבל משתמשים בו באתרא דליכא בשרא וכוורא, ע"כ המשכיל ידום בעת רעה. אמנם בלא ניסיון מעשי קשה לטהר-לב לעמוד על עמדו, כי הלא ידמה כי רק יוכיח לעיורים, שכל תלונותיהם זה על זה תולדות העורון הנה, ישובו ויעשו שלום אמת ביניהם, ומה גדול ונחמד הוא השלום. ורק כשיראהו הניסיון את האי אפשר שיש בזה, כחק תוכחה שהיא ג"כ עד הכאה לחד מ"ד, ונזיפה ג"כ היא קולפא טבא לאיש אשר רוח לו, ביותר כשיראה בעיניו איך לעיורים שחפץ מאד בטובתם לא יועיל רצונו הטוב, ולא ימצא גם אצל אחד מהם כ"א מצב של בליעת קולפי, אז ידע לתת לרגשות לבבו מתג ורסן, ע"פ ההעמקה האמיתית בדעת התורה, ע"פ ידיעת החיים הברורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ז

צריכה להיות באופן בונה

כמעט כסדום היינו" הנה התוכחה ביאוש כזה, גורמת באמת נמיכת רוח וקלקול מוסר, עד שנכון הוא הדבר ע"פ האמת הברורה לקרותם קציני סדום. ויש בזה מקום לימוד בעניני התוכחה והלימוד וההתעוררות הכללית בעניני הכלל, שלא לתאר המצב, בין הרוחני בין הגשמי, בצבעים של יאוש ואפלה גדולה. שאין אותן הציורים מביאים לרומם את העם, כ"א להשכין כבודו לעפר, לרפות ידיו ולהשפילו, והרעיונות המשפילים את הרוח, פועלים בעל כרחו של האדם הפרטי וגם בע"כ של האומה בכללה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ז

חבת התורה תלויה בעיקר בהכשרת הנפשות וטהרת הלבבות להבין ערכה הגדול של התורה, המאור שבה וההצלחה האמתית שהיא מצלחת את העוסקים בה, ואת הכלל כולו על ידם. והנה אלה הדיעות, התחלתן תלוי' בהבנות רבות ערך של עקרי תורה עמוקים ורמים. וזה הכלל, שכל נפילה מוסרית שתהי' בעולם התחלתה באה בסבת נפילת הדעת, כשמשתבשות הדיעות מתקלקלת השורה של ההנהגה הישרה, בין אותם שהם מצויינים בידיעה והשכלה, ומזה משתרבב הדבר עד שמתקלקלת ג"כ השורה ההמונית עוד באופן יותר שפל ומכוער. ע"כ אם אנו רואים דור שאין התורה חביבה עליו, הוא אות שנתקלקלו הדיעות, וסבת קלקולי הדיעות באה ברוב מפני שנשתנו סדרי החיים, וההבנה שהיתה מתלבשת בצורה ידועה, לפי ערך הדור הקודם, שהיתה מספקת לחבב את התורה על הדור, אינה מספקת כעת, מפני שבדור הקודם היו מבינים מאותם הציורים שנאמרו, הדברים המועילים לחבתה של תורה, את התוך הפנימי שבהם, והיו נמשכים על ידם לתורה ואהבתה. והדור הזה, לא ישכיל לקחת מאותם הציורים את הכונה הפנימית, כי לפי מצבו ודרכיו, אין אותם הציורים והרעיונות השגורים, שהי' די להם לפתח שערי דעה בדור שלפניו, מספיקים לדורו. ע"כ החובה להוסיף דעת בדברים הגדולים שהם עקרי תורה, לברר הדברים ביותר בעומק הגיון. וכשישכילו משכילי הדור היחידים את החסר להם באמונות ודיעות, תועיל ההדרכה, שבהמשך הזמן תתוקן הנהגתם ויחשם אל התורה, וממילא תשוב ג"כ החבה לתורה בכלל הדור. והנה הענינים שהם גדולי ערך בחלק העיוני שבתורה, לא יהיו לעולם נפזרים לפני כל בני הדור, כ"א מכונסים במקומות ידועים לפני השרידים ממביני מדע שבדור המשכילים ע"ד אמת. ע"כ בשעה שאין התורה חביבה, אות הוא שיש חסרון בחלק המדעי שבתורה שלא הוברר כל צרכו, ע"כ פעל הדבר שנתרחקו המסוגלים להשכיל מן התורה, וזאת גרמה להתרחקות כלל הדור, אז לא יעלה על לבך שתתקן המעוות בהרבותך דברים פשוטים, בתוכחת מוסר של גערה ורעיונות המוניים שלוקחים לבב כל איש תם וישר, אע"פ שנכונים ואמתיים המה, כי לא זאת המרגעה. וראוי לרפאת המחלה בשרשה, כי שורש המחלה שבאה עד מדה זו של סילוק חבת התורה, היא מניעת הדעת וחסרון הבירור של הידיעות העקריות המביאות בהבנתן הברורה לחבב את התורה על הבריות. ע"כ כנס, תראה להוסיף עומק בדעות העיוניות שבתורה, שהן ענינים מכונסים למקומות פרטיים, אע"פ שאינם שוים לכל הדור, אבל רק בזאת תרפא מחלת מאסה של תורה ..." .