תורה

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ה

ראוי להיות חיוב הברכה על טובת התורה נלקחת מההכרה של ברכת המזון, מפני שאין האדם מכיר עוצם טובה אמתית, רוחנית ונצחית מצד עצמה, כי היא למעלה מערכו, מצד שחיי האדם ורגשותיו הם זמניים, ויש להם יחש ישר עם חיי שעה שאותן הוא מכיר בטבעו הקרוב וגם הם לפניו בהוה. מה שאין כן טובת התורה, שמצד גודל מעלתה ונצחיותה אינה מגדרו וגם מפני שעיקר מעלתה תוכר רק לעתיד. ע"כ אם לא ע"י שיקח האדם משל, שאם הוא מתמלא רגש הכרת טובה על טובה עוברת בלתי חשובה, שהיא חיי שעה, ק"ו שאין קץ ראוי' להיות הודאתו על חיי עולם הבא, ואם לא יקח לו תחלה המשל אע"פ שיכיר בשכלו גודל טובת התורה, מ"מ ברגשותיו וטבעו לא יתעורר כ"כ להודאה. ע"כ ראוי שיהי' מקור הידיעה של הברכה על טובת התורה לקוחה מק"ו דחיי שעה כדי שמדין הק"ו יתמלא גם הרגש אורה, וחדות ד' תהי' מעוזו גם בלב בשר שבגוף האדם, כשיעלה מהשקפת הערך של רגש הפחות אל המושכל הנעלה עד יבא אל מקדשי אל ויבין לאחריתם.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ח

השפעת לימוד התורה על הרגש

יסוד הברכות בנוי על הרגש הלב[י], ולפי הרגיל בעולם אין להרגש צורך בשלימות השכל, עד שרצו לתאר שירים מלאי רגש בהתנשאות הדמיון הכוזב ואמרו "מיטב השיר כ(ו)זבו", א"כ הי' מקום לחשוב שאין לבקש דרכי חכמה בברכות כ"א מה שיורה הרגש הטבעי. הורונו שאין הדבר כן, כי הרגש צריך שיהי' בנוי ע"פ מוסדי החכמה והשכל השלם, ויש יתרון רב לדברי רגש היוצאים מלב מלא חכמה לדברים שהם אמנם מלאים רגש אבל יוצאים מלב ריק מחכמה ושלימות השכל. ע"כ התורה ממלאת ג"כ המקום להנהלת הכוחות ההרגשיים, ע"כ מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם לאו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ׳

ואח"כ יתרומם למעלת ההודאה להשתמש בטובו הפרטי לפי השכל היותר נעלה שהוא תכלית הטוב הכללי, שיוצא מהנהגה הטובה שע"פ התורה והמצוה, שהם חקות החיים לכלל המציאות ופרטיה, "הליכות עולם לו" "א"ת הליכות אלא הלכות".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

אמנם החותם האחרון בהטבעת התכלית של החיים, ראוי שיתברר לאדם שתכלית בקשת חייו היא מפני נזר החיים, החכמה והצדק שהם דעת אלהים. אמנם מחפץ הכסילים, אוהבי החיים רק כדי להיות מוצאים זמן להנאת החושים בחיי שעה, ראוי להתרחק. ע"כ אין סומכין את הקערה בפת, להוראת הרחקה ממאמר השולל ערך החיים, באמור הסכל: אחי' למען אוכל, והוא סומך את קערתו המלאה מעדנים בפת, כאילו בא הפת לתן לו כח חיים כדי שיוכל ליהנות ממנעמי קערתו. לא כן חלק האדם השלם שהוא אוכל כדי לחיות, ובפת הוא סומך את תורתו וחכמת אלהים אשר בקרבו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דפתא סעדתא דליבא, היינו לבב אנוש המוכן להשכיל להיטיב.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ח

יראת ד' ואהבתו הקשורה בלבן של ישראל עם ד' אלה, בנוי' מכמה סיבות קדושות, מהן קבלת התורה, וההנהגה בתורת ד' המשיבת נפש.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

יסוד התורה בדקדוק המעשים. על האדם להפנות לקיום התורה את הכוחות שקיבל מהקב"ה

והנה יסוד התורה היא בדקדוק המעשים לתכלית מעלות רוממות והשגות אמתיות. וע"פ היסוד הנאמן הזה תלך מדת החסידות הלוך והתרחב, שכל אשר יוסיף האדם השכלה ודעת אלהים אמת ודרכי האמת לאמתתן יותר ירגיש בנפשו עד כמה צריכים המעשים להיות מיושרים תמיד, כסימנים טבעיים שא"א לזוז מהם אל ההדרכות הגדולות הכלליות...והנה היסוד היותר אדיר ביראת ד', הוא כי הכוחות כולם, הגופניים המוסריים והשכליים, הם מאת ד' יתברך, אדון הצדק והמשרים, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ע"כ מחק היושר ראוי להחזירם לו, ואיכה ישיב האדם לקונו את כחותיו וכל קניניו? רק בהיותו מתנהג בהם ע"פ התורה והמצוה לעשות הישר והטוב, שבזה פעולותיו כולן הן קרובות אל ד' ונגשות לפניו, מפיקות את חפצו אשר יעדן לזה...וזהו יסוד התורה כולה שלא יוכל כל איש, יהי' חכם וגדול דעה עד מאד, להתיר אגודת רגשותיו הפנימיים מהמעשים הנלוים עליהם. ע"כ שמירת המעשים ודקדוקי המצות, היא פינה גדולה בתורה, והוספת הדקדוקים והידורן של מצות, ופרישות מהדומה לכיעור היא יסוד להחסידות האמיתית, כשמתלוה עמה הדעה האמיתית. "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ו

ההכרה באחדות המציאות לתכלית הופעת רצון ה' היא יסוד התורה

יסוד התורה הוא להכיר שכל הנמצא כולו הוא מתקשר אחד. תכלית חפץ נשגב ותעודה עליונה הכוללת ע"פ חכמתו של יוצר בראשית ב"ה. ע"כ גם כל הדברים הפרטיים שבהנהגת האדם כולם הם עולים בקשר אחד להיות פרטים של הכלל הגדול של שלימות המציאות כולה.

ברכות פרק ח׳ פסקה ו׳

ביטול תורה ליחידי סגולה אל מול אחדות הכלל. לימוד התורה יכול להעלות את האדם למדרגה עליונה

והנה ב"ש שהעירו ביסוד הברכה נגד בעלי העלי', שראוי באמת שהתורה תביאם למעלה היותר עליונה, שנאמר עליהם "ונחל עדניך", ודרשי' עדנך לא נאמר אלא עדניך, מלמד שכ"א ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו וכ"א נכוה מחופתו של חבירו, היינו המעלה היותר עליונה האיכותית, שא"צ עמה להצטרף מצד ערך הכלל...אמנם ב"ש טעמייהו מפני ביטול ביהמ"ד, שראוי שתיקבע הדעת שיש מעלה עליונה בתורה שמספקת לעצמה, והיא תעלה את האדם עד מכון האושר שאין עמו הכרח של צירוף חשיבות הכלל, והמה היחידים שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה וכדי לצוות לזה, אבל הוא לעצמו מעלתו נשגבה כ"כ עד שמספקת איכות מציאותו להיות חשובה כעולם מלא ויותר.

ברכות פרק ח׳ פסקה ט׳

ההחזרה אל הציור של הגברת הגופניות כשכבר נתרחק ממנה ע"י עסקים אנושיים אחרים, תביא את העוסק בזה לשם שמים כדי להוציא את הטוב הנמצא בעומק חוזק כוחות הגוף, שבאמת גם הגוף עם כל נטיותיו וחזקתו הוא בריאה טובה הוכנה להשלמה והצלחת אמת, אלא שהטוב הפנימי הוא צבור ומכוסה ברוב נטיות בהמיות עד שלא יראה לעין בנוגה זהרו. והאדם השלם צריך לזקקו ולצרפו, כמשל הזהב הנמצא במעבי האדמה, שצריך הצורף לזקקו בכור ואז יצא זהב טהור. והנה זאת המעלה הדומה למציאת גרעיני זהב מפוזרים שמהם יעשו כלי זהב נחמדים, היא מגעת למי שמהלך ע"פ הטבע הישר, משתמש בכוחות הגוף לחזקם ושומר תורה ומצוה, שע"י קדושת התורה המחוברת לכל הדברים החומריים, יזדקקו כל התכונות הפרטיות ויצרפו כזהב. וע"י הוספת הכח הגופני, יחזק באומץ השלימות והעבודה, ויחזק השכל ותגבר ג"כ התכונה הטובה בהוספת כוחות חומריים המוסיפים כח בגויה הפועלת על יד נשמת ד' אשר תנהלהו ברוחה.

ברכות פרק ח׳ פסקה י׳

כי כאשר אין חיה רעה מושלת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה כדחז"ל בשבת. והדמיון לבהמה יהי' ע"פ התכונות הפנימיות, שהאדם שהרגיל כוחות הגוף גם בעת גבורתם להכנע מהיד המוסרית והוד יראת ד', כבר פועל הדבר על תכונתו הפנימית להקבע צלם אלהים בתוכיותו, והוא יוכל ג"כ לקיים את התורה מעושר. וכאשר ירום לבבו בעשרו יגבה לבו רק בדרכי ד', ואריה החת מפני צלם אלהים אשר באדם לא יפול עליו, והוא ראוי להיות אכיל תרי עלמא, ועם הארנקא דדהבא ירבה לעשות טוב ולהוסיף שלימות אמיתית.

ברכות פרק ט׳ פסקה ו׳

התמודדות עם דעות זרות מכוחה של תורה

כל המאורעות שאירעו את אבותינו הם סימן לבנים, ביחוד דור המדבר הי' הנושא שקיפל בתקופה קצרה את כל המאורעות שיהיו סימן וזכר עולם לדורות שיהיו באין דוגמתם במצבן הכללי של ישראל ותורתו. וכאשר תכלית הדברים מכל פעולתן של ישראל ומציאותן בא מכח התורה, ע"כ בא זכרון מלחמות ד' מצורף אל התורה בכניסתם לארץ, מחובר ברמז נצחי אל כל מה שיבא לכלל ישראל בכח תורת ד' אשר עמנו. ע"כ יחסו חז"ל מלחמות ד' דפסוק זה גם על מלחמתה של תורה, ועל גבול כניסת הארץ שהוא נחל ארנון, שמה יתגלה כל הכח של הדברים המתנשאים להלחם בישראל ותורתו בכל דור. והנה הצרים הגלויים הלא נפלו לפני ד' ולפני מחנהו, וכשם שנפלו הצרים הגשמיים העמים עובדי האלילים, כן נפלו ג"כ דיעותיהם הרעות, וכהמס דונג מפני אש נמוגו מפני אדון כל הארץ, עד שנכרתה ממלכת האליל מחסנה, ועומדת היא להכרת כליל מפני אור ישראל וקדושו שמסיני בא. אמנם במטמוניות נטמנו מוקשים ודיעות רעות שלא יצאו עוד אל הפועל בדורות ההם, ועתידין הם לצאת בהמשך הזמן, להתנשא להפר תורה ולבטל מעוזם של ישראל, והמה עומדים כדמות הרים המעכבים כניסת הארץ, כלומר תכלית ביאת ישראל לארץ להיות לאור עולם ע"י תוה"ק. ובתוך ההרים העיכובים הגדולים כיצה"ר שנדמה להר יצפנו מוקשים, כדי שכשישראל יהיו צריכים לעבור גם אלה התקופות שאלו הדיעות והרוחות החדשות יצאו ממחבואיהן, יתנשאו הנה חלילה לקעקע ביצתן של ישראל. אמנם ארון האלקים, תוה"ק הסגורה, שבאוצר חכמתה כבר הוכנו כלי קרב גם לכל הדיעות היותר מסוכנות וכל הרוחות הסוערות האפשריות לצאת אל הפועל גם בדור אחרון שבאחרונים, כארון הברית דהוי ממיך טורי מקמייהו דישראל, להיות העקוב למשור. ובהישרת ההרים ע"פ הדרכת התורה, ממילא העמים המתנשאים ברוחם כי עז להתנגד לקדושתן של ישראל ותעודת התורה ולימודיה יתבטלו וימחו. ועל הגבול כבר נראה שנמחו מן העולם, כי אנו נמצא הכל ישר לפנינו אין שטן ואין פגע רע, וכל הדיעות הרעות שעמים רבים ילכו על ידם בחשיכה, הנה מחויות לגמרי מפני הוד קדושת הלימודים הנשגבים והמוסרים הקדושים שהרגילתנו אליהם התוה"ק, המתחברת עם קדושתם של ישראל. והנה כלל ישראל היודע בידיעה ברורה וקבלה אמתית את האמת הברורה שבתוה"ק, הלא לא ירגיש כלל בכל הנשגבות שעשתה תוה"ק ע"י כחה האלהי, למחות בשטף עוזה על גבולה את כל שוטני' המסתתרים. כי הלא לא ירגישו כלל כי ישנם דברים מתנגדים שיכולים להזיק לתוה"ק וכל מגמתינו בכלל. אמנם הלא נמצאו מצורעים, הנדחים מחוץ למחנה ובסוף מחנה ישראל ילכו, והמה יסתכלו בכל דרכי העמים ויכירו את רוחם. והנה ההתנגדות תבא מצד החדשות השכליות בחקירה הכללית, שהיא נטפלת אל האמת כערך א"ת מאמ"ת, ש"את" היא הוראת נטפל, את הטפל לבשרו, והאמת היא עצמית וקיימת, והעוסק בדברים הנטפלים הוא מחוץ למחנה ישראל, אבל מצב צרעתו יחייבהו להיות מחוץ למחנה, כן נמצאים אותם שאבדו סגולת התמימות ונדחו מחוץ למחנה, והכירו את הכוחות המתנגדים הנצפנים. והכח השני בא מרוח התאוה ואהבת החיים שהתחדש בציורים חדשים כאילו יחפוץ לבלע את נחלת ד'. וזהו "והב" מגזרת אהבה, כדדרשו חז"ל ג"כ והב בסופה - אהבה בסופה. והמספר הוא ג"כ כאהב"ה, אלא שאהבה מסודרת לא תקדים את הראוי לאחר וכל דבר יבא בעתו. אבל האהבה המבוהלת תקדים סוף האהבה בתחילתה ותאכל פגה, ותחת אהבה תקדים סוף האהבה אל ראשה לא' ויהי' וה"ב, והוא משל נמרץ אל מציאות חופש החיים של פריקות עול וחפץ חיי שעה שיתגבר באחרית הימים, באין פנות לחיי עולם ומושגים רמים ותכלית נצחית ונשגבה. וגם המצורע הזה הנדחה מתוך המחנה רק הוא יכול להכיר את צד הסכנה שנמצא ברוח זה לתוה"ק ולכלל ישראל, וע"י אותם ההולכים בסוף המחנה, יתודע לישראל הסכנה שהיתה צפונה על הגבול, לולא שהארון בסגולתו העליונה השוה טוריא ונמסו כל המכשילים מאור ד', "למען תמחץ רגלך בדם, לשון כלביך מאויבים מנהו, ראו הליכותיך אלהים, הליכות אלי, מלכי בקדש". ובאמת החקירה הכוללת והמקפת שהיא מכוונת להוראת א"ת שהיא טפילה, וכוללת הראשית והאחרית בסקירתה, אמנם יחסר לה התוך המבריח את הכל "תתן אמת ליעקב". ובמ"ם סתומה ופתוחה, מאמר פתוח וסתום, תודע כללות התורה שנקראת דרך להוביל אל התכלית מראשית עד אחרית, ושקר אין לו רגלים ללכת בדרך הארוכה, ורק בעיניו יסקור והנה רבו ההגיונות מראשית ועד אחרית. אבל "דליו שוקים מפסח". וכשיתחברו שאיפת הדרישות והמחקרים עם אהבת החיים הבלתי מסודרת, אז תמצא האנושות עצמה נדחקת באין דרך לפנות, ורק ע"י אור ד' שבתורה תמצא מנוס ומפלט. כח התורה ידביק אלה ההרים יחדיו, והשונאים הצפונים ימסו ודמיהם יזלו בנחל ארנון העומד על הגבול. כי בהיות הרוח כבר נכנסת לפני ולפנים בעומק התורה והעבודה לא תרגיש בכל אלה הרעות שיש להם מציאות. רק על הגבול יתראו ע"י המצורעים שהם בסוף מחנה ישראל, ותראה ע"י גבורתה של תורה ועזוזה, כאמור בנסע הארון "קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך" הנסתרים והגלויים. ע"כ יאמרו ישראל שירה על הבאר, שכולל ג"כ באר החכמה והתורה, שמתגלגלת עם ישראל ממסע למסע להראות להם צפונותיה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ח׳

האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, ראויה היא להיות לזכר נפלאות תמים דעים כי יקום יעקב אף כי קטן הוא, ותולעת יעקב תגדל ותעש חיל בכחה לאלהיה. ציור הגבורה החומרית, איך אינה מוכשרת להביא את האדם אל נצחונו, צריכה ודאי להצטייר בנפילת עוג הגבור הנערץ שבעולם נגד ישראל, מקבלי התורה ששמה תושיה שמתשת כחו של אדם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו

השגחת ה' על הופעת התורה

...וההודאה היוצאת מהיחידים תפעול על הרבים עד שבכלל האנושות יתקיימו המעמדים הנצרכים ותתרחב המוסריות, ויתרוממו הכחות הנפשיים לבקש את הצדק והטוב האמיתי. וכאשר העיר בזה ג"כ החסיד בחוה"ל שער הנ"ל ביחש הנימוסים המונחים ע"פ ההשגחה האלהית לטובת האדם, באופן מתאים אל הטובה העליונה והכוללת שתוציא את פירותיה בכל ערכם באחרית הימים, טובת תוה"ק והופעתה.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ח

יש הבדל בין המכיר את החומריות לעיקר, אלא מפני שבלא הדרכה מוסרית לא אפשר להתקיים ולבא למטרה חומרית, יתן חלק גם לחכמה ומוסר בקיבוצו, להאיש הרואה בצדק את ערך הרבים לאמתתו. שיסוד החשיבות הציבורית אינו בא כ"א מצד הערך של המוסר והחכמה היוצא מכללם. וההבדל שיש בין שני אלה, כי הנוטה לחומריות יצמצם את החכמה רק כפי הכרחה, והמבין כי עיקר המטרה הוא הטוב הרוחני, ישתדל כפי האפשרי להרבות חכמה והוגיה. ואע"פ שכבר יהי' בידו מה שמספיק להנהגה, עוד יוסיף לקח עבור עצם אהבת הטוב. וזה הציור יבליט את יקרת ערך הציבור לפי האמת, ביסוד ההשקפה האמתית מפני מה ראוי הוא הציבור לסבול עבורו הרבה ולהיות נושא בעולו. ע"כ דוקא תרי מנייהו רבנן, כי החכם האחד בהקיבוץ הוא מצוייר מצד ההכרח גם למי שכל מגמתו היא החומריות. אמנם מעלת הציבור שגורמת להשכיל את ערך הטוב הצפון במוסר שדי, להודות בלב שלם ודעה ישרה לגומל לחייבים טובות היא באה בביאור רק בההכרה שתעודת הציבור היא השלימות המוסרית בעצם, להרבות בחכמים יותר מהכרח ההנהגה, כי לענין ההנהגה דבר אחד לדור, אבל לענין סגולת אהבת התושיה מיקרת עצמה, תבא ההשתדלות להוסיף כפי האפשרי. ובאשר רק ע"י קיבוץ רבים עוסקים בהכנות חומריות תוכל לצאת תכלית החכמה מיחידים, ע"כ חביב הוא מאד גם הציבור ההמוני, שממנו בכללו תצא תורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ה

הנגע הוא מכה חיצונית שאינה לפי סדר תהלוכות הגויה כולה. כן המה המעצורים שיבאו לאדם מכל חפץ טבעי ע"פ התורה, המה כולם מכוונים למטרה הטובה וההצלחה האמיתית. ואם יכבד לפעמים על האדם מה שצריך להניח איזה חשק לב בשביל משפט התורה, הנה ירויח כפלים, מה שנתחזק אצלו קשר שליטת הנפש והדרת המוסר ויראת ד'. אמנם המעצורים כולם שע"פ התורה שהם באים לטובת האדם נתחלקו לשני אופנים: הצד הכללי הוא מה שהוא טוב במוחלט, כבישת התאוה במדה הראויה, ששם כיוונה התורה להעמיד את האדם על מצב הקדושה והרוממות הרוחנית. אמנם ישנם דברים שאם הי' האדם זהיר בדרכיו ועולה במעלות הקודש ע"פ התורה והמצוה כראוי, לא הי' צריך לבא לידי מעצורים כאלה. ורק אחרי שנפל ממעלתו הדברים הללו צריכים לו כמו רפואה מרה לחולה, שיותר טוב הי' שלא יחלה. וכמו הנגע החיצוני שינקה את הגוף מהלחה הרעה הפנימית, שאמנם הי' יותר טוב שלא הי' בו לחה רעה פנימית כלל, כן ספק איסור אמנם פעמים רבות בא מחסרון ידיעה וחסרון זהירות ומיעוט חכמה וכיו"ב, שיותר טוב ונעלה הי' מצב האדם שהי' יכול להכריע את הספק בדרך בירור, אבל כיון שמצבו הביאו לידי כך שהוא עכ"פ מסתפק, זאת היא טובתו ורפואתו שיסבול עול הספק ג"כ באהבה. ומ"מ היא ברכת ד' שלא יעמדו לו למעצור במקרה חייו ענינים של ספק כי הם באים מחסרון שלמות, כ"א כל אשר יתקדש בדרכיו וימנע מרצונו יהי' הכל ע"פ הדרכת התורה והמצוה מעצם הכונה האמתית של תוה"ק. ודבר זה נאמר ג"כ בכלל ישראל, שבהיותינו שרויים בארץ ד' וכל ענייני האומה על מכונם, וסנהדרין יושבת במקום אשר יבחר ד', אין דברים של ספק באומה בהליכות התורה כלל, כי על כל דבר אשר יפלא הלא מצות התורה היא "ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא". אמנם הגלות והפיזור גרמו הרבה ספיקות, שאמנם אנו חייבים לקבלם באהבה רבה כי לפי מצב חליינו הכללי רק זאת היא דרך רפואתינו, אבל ראוי לנו לצפות לעת אשר מציון תצא תורה וישובו שופטינו כבראשונה, וכל הנהגותינו ע"פ התורה יהיו בדרך ודאי המשמח לב ונפש, ומעמיד הנהגת האומה בדרך התורה לפי הכונה הראשונה והעצמית. "וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ט

תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ושלושה תנאים נדרשים כדי לחדש בתורה

...וכמו כן תורה שבכתב ותורה שבע"פ, כיון שתורה שבכתב יכולה להדרש על פנים שונים, ע"כ לומר שכך נתנה שתתחבר עם תורה שבע"פ, והשכל הטהור עם כללי הקבלה וילדי הזמן יורה האמת איך להוציא דיעות והלכות חדשות, וכן כל דבר שהוא מרובה בהוראותיו צריך הוא למפרש שיוציא אל הפועל כל ההוראות הגנוזות. ע"כ הוא לכתחילה נערך שיוציא פעלו כפי הפתרונים. והסגנון מקביל כאן לאמר מה שנאמר על הידיעה של כל החלומות הולכין אחר הפה, אע"פ שנלמד מדיוק המקרא "ויהי כאשר פתר לנו כן היה", כי ה"ז בא ללמד ונמצא למד שכן הוא דבר ד' שיש בו פנים מפנים שונים, כל האפשרי להאמר ניתן להאמר בה, והכל הולך אחר הפה המגדיל תורה ומאדירה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע׳

דרכי דרישת התורה, והיחס לסלילת דרכים חדשות בתורה

וכן הוא בדרכה של תורה, שאמנם עניני התורה יוכלו לעורר רעיונות רבים בנפש לפי מצב הנפש, אבל אינם נקראים בשם תורה והרחבת ידיעתה כ"א אותם הענינים שיש להם יחש ישר אל התורה מצד כחה של תורה וכללותה, והמרחיק ללכת להרחיב דברים רק ע"פ חזון רוחו, מפני שלפי תכונותיו ודיעותיו גרמו אותם הענינים התוריים להולד בלבו אותם המחשבות הוא קרוב להיות מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ומדין החלומות וערכם הכללי, שהוא אחד מכחות האיתנים שבנפש האדם למדנו ערך ענין הביאור של דברים סתומים, כענין ביאורי תורה, ביאור דברי חכמים וחדותם, שהם לוקחים חלק גדול בשלימות האנושית, שההולך בהם ע"פ דרך הישרה ופותרם מעין ענינם, הוא ישכיל על דבר וימצא טוב, וע"פ סוד החכמה העליונה הונחו כך עניני החכמה באופן שיהי' אפשר להתעסק בהם ע"פ דרכים מתחלפים, ובזה ימצא כל אחד מקום להגדיל ולהאדיר תורת אמת, ורב תבואות יבאו לנו ע"י הגיונה של תורה ה"שדה אשר ברכו ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ד

חיבור מוסר התורה והמוסר הטבעי

הדרכת האדם הישרה היא מורכבת מהערת התורה והערת השכל. והנה הדברים הישרים ומורגשים בישרם מצד הטבע הישר יש להם יחש עם התורה בשני אופנים: האדם שעניניו וטבעיו הולכים כשורה, הוא יתעורר לההנהגות הישרות הטבעיות מצד הטבע של הנפש הישרה והבריאה. אמנם יוסיף לו אומץ בחזותו את הגות רוחו מפורשים בתורה, כי אז ידע שזולת נטייתו הפשוטה הטבעית יש מטרה אלהית יותר כללית ונשגבה לדרכו הישרה והרגשתו הנכונה. אמנם כשהאיש הוא אומלל מצבו הוא מצב בלתי טבעי, אם הוכה בכאב לב מעסקיו ההולכים ארחות עקלקלות וכיו"ב מצרות החיים התכופות, הוא כבר סר ממצבו הטבעי, לא יוכל להרגיש את אשר טבע הנפש הבריאה חשה ומרגשת. איש כזה צריך הוא אל הערת התורה גם לדברים שהדעת נותנת והטבע מכריעם לא לבד בשביל לרומם את הדבר אל ערך יותר רם, כ"א פשוט להעמידו על הראוי מצד טבע הנפש האנושית שאינה לקויה. אכילת הלחם בשמחה, מצב השמחה וטוב לב ראוי לו לאדם מצד טבע נפשו הישרה. אשרי האיש שמצבו לא יסיר אותו מטבעו הראוי לו. ע"כ חזיון הפסוק אפשר להתיחש רק להערה של יתרון על ערך טובת הלב מצד שהיא דבר משובח מצד התורה, ע"ז האופן פתר לאביי. אמנם [לרבא] צייר הצד הרע שיש בהצורך להוראה מדברי תורה, על הדבר הראוי לחוש מצד הטבע ויושר הנפש עצמה, כאשר האריך החסיד בחוה"ל: שההערה היותר יקרה וקרובה לרום המעלה היא הערת השכל הבאה אמנם בסיוע של הערת התורה. והיא הראשונה, בהיותה קרובה אל האדם וממוזגת ברוחו, מתקיימת היא בו ומתפתחת במשרים, גם מתמדת ברב בטחון.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ד

השפעת התורה על הגויים כל עם לפי אופיו

כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' לעבדו שכם אחד". האחדות הזאת במושגי עבודת ד', שהיא נחוצה גם היא מאד, לטובה האנושית הכללית ברוחניות וגשמיות, א"א שתבא כ"א שתלקח ממקור ישראל, שיהי' המקור אחד בעולם ומתפלג לארחות רבות כפי השגת ותכונת כל עם ועם ויכלתו לקבל מאורה של תורת ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ה

...אם שההלבשות ההרגשיות ומערכות מעשי התורה והמצות לפרטי פרטיהם, הנה לבושים מקבילים מאד לקבל האור האלהי לפי מדתו של אדם וכשרונו, אבל עדיין לא אור המאיר לרגלי העננים הוא התכלית האמיתית, כי אם "והי' ד' לך לאור עולם ואלהיך לתפארתך".

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ח

יחש האמת הטהורה אל המערכות הטעונות אל יסוד הרגש הוא זכירת הברית. והכונניות המונחות ביצירת הרגש, שכשיתפתח ע"פ מדתו יהיה תמיד מתאים אל התכונה הרוממה של הדיעות הטהורות, היא האמונה בברית, שראוי לברך "ונאמן בבריתו". הברית הזו כשמתישבת יפה ברגשות טהורים פנימיים, גורמת היא ג"כ להוציא מקירות לבבו פעולות של מצוה, של חובה ושל רשות, הגונות לתעודתן, והן [כ]ערך המאמרים היוצאים החוצה מקרב לב ההוגה דיעות. ומה נפלא הוא, שחקק אדון כל המעשים, שכל התורה הזאת תתאים, עם כל התפשטותה והתרחבותה, אל יסוד המעלה המונחת בתכונה של זכירת הברית. ובאמת מה שנוגע לנו ליהנות מהאור הטוב, המאור המעשי, הוא אמונת הברית וקיום המאמר, שמזה הסתעף אח"כ, בבא קץ לחושך, ההכשר לאור התורה האלהית להגלות, להאיר כל מחשכי ארץ עם נר מצוה ותורה אור.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ט

זכירת הברית היא מתאמתת לעומת ההשלמה המדעית, תוצאות כונת התורה והמצות, וכל תורת המוסר. אמונת הברית וקיום המאמר מקושרים [הם] אל הפעולות והמדות הישרות בפועל. וכאשר אף שבהשלם הכונה לאמתתה, תגרור עמה יושר המעשים, כשכבר יש ע"ז מורה דרך, ע"י תורת ד' שבקרבנו, וכן באופן יותר בטוח, הדקדוק המעשי יביא את האדם אל פסגת רוממות הדיעות הנאצלות הטהורות. אבל המאושר שבאנשים הוא המרחיב דעתו ועושה בחפץ כפיו, לשכלל בקרב לבבו פנימה את אור הדעת הטהור, ומישר דרכיו בפועל, בעול מלכות שמים ועול מצות, בהדרת קודש ואהבה נאמנה, משמחת קרב וכליות. ע"כ ראוי להעיר על כל התכונה, בעצמת כחותיה, בהשקיפו על מראה הקשת, שהערתו המדעית והמוסרית פונה לכל תורת האדם, לומר זוכר הברית, מול מערכת הדיעות הנאצלות לבדן, שהן ראויות להפגש בתורה המעשית האנושית מצדן, ונאמן בבריתו, שכשירדו אלה הגדולות למטה, במערכת הרגש והמעשה, פעלו תכונה של הנהגה מעשית הוגנת וישרה, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". וקיים במאמרו, המאמרות הנובעים ללמוד דין מדין וערך מערך, ככל מושגי תורה שבע"פ, דבר אלהינו קיים בהם להקשר אל היסוד העקרי, לרומם את האדם, הפרטי והכללי, להצילו משחיתות יצר לב רע, ולהאיר דרכו באור החיים, לחיי שעה מאושרים וחיי נצח, מאור פני מלך חיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

...אבל כל זמן שלא קבל האדם חלקו הפרטי במוסריות הפשוטות, הבאות ע"י ההתרכזות בתכונתו, בגבולו, במקומו, וכחותיו החומריים והרוחניים, אותה ההרחבה של הסקירה הרחבה למרחבי מרומים לא תוסיף בו כח דעת ואורה של תורה ויראת ד', כ"א תועיל להותו, לבלבל רעיוניו מגבוליהם המצומצמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ו

ראוי לאדם שלא יחליף הרגש בשכל, כ"א כל אחד מאלה צריך לפעול ע"פ תכונתו. תכונת הרגש, צריך להיות אדם חי ומתרגש כפי השעה שההתרגשות באה, אלא שצריך שיפעול עליו הרגש לטובה, להטבת הלב ולקרבת אלהים, שהיא הטובה היותר עליונה, אבל לא להרגש להתעסק בחשבונות רחוקים, כי אין לו כ"א מקומו ושעתו. ואם יבא האדם להתעמר ברגשו ולנהוג בו מנהג השכל בחשבונות רבים, יאבד חלק גדול מאושר חייו הרוחני והחומרי. ע"כ באשר מקורן של הברכות הוא הרגש הזך והטהור, צריך לכוין הדברים לשעתם מבלי הבט אל הנולד והעתיד, שדבר זה מסור לכח החכמה, שהיא צריכה להיות אצל האדם ע"פ דרכה, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד.